לפוסט הקודם

לפוסט הבא

לפעם הקודמת בברלין

יש ערים שנכנסות לך לנשמה. כאלו שלא משנה מה, חייבים לשוב ולשוב אליהן, ותמיד הן מפתיעות. אז אמנם היא לא ציורית כמו פראג, לא רומנטית כמו פריז, לא מפורסמת כמו לונדון - אבל היא ברלין. ולא צריך יותר.

 אחרי טעימה קצרה ב2011, חזרתי אליה, לביקור מקיף יותר, ולא האחרון.


היום הראשון
לפני שנה וחצי ביליתי ארבעה ימים קפואים אך מוצלחים בברלין עם חברה. הפעם הגעתי עם בכורתי (15). כשמגיעים בפעם השנייה הכל כבר פחות זר ויותר זמין ומוכר כמובן, אך רציתי שלא נחזור על הטיול הקודם אחד לאחד (ולטעמי הצלחתי).
נחתנו מטיסת אל על רגילה לגמרי (לפני עידן הUP) בשעת בוקר נעימה (בערך 7 מעלות, תענוג, בפעם הקודם בילינו במינוס 10!) ובעזרת התחבורה הציבורית המעולה שמנו פעמנו למלון Arcotel Velvet הזכור לטוב (מקום טוב ברובע מיטה, תחנות U ו-S במרחק שתי דקות, רחובות מקסימים מסביב, הרבה מסעדות ובתי קפה טובים , נגיש ברגל להרבה אתרים, חדרים מוצלחים) והופתענו לקבל את החדר כבר בעשר וחצי בבוקר (תכננו להשאיר חפצים וללכת).
פתחנו את היום בבית הקפה Ambulanz או כפי שקראתי לו: האמבולנס. מקום חמוד עד מאוד שנמצא צמוד למלון ומתאים לפתיחת הטיול על שוקו וכריך.
שבעות יצאנו 'לקרוע את העיר'.

קפה אמבולנס המומלץ בחום
בעודנו צועדות במעלה אורנייבורגר שטראסה, בתי נעצרה בהפתעה ליד מבנה נטוש הצמוד למלון. "אמא, זה התכל'ס!" ואכן, מתברר שמלוננו צמוד לתכל'ס הנטוש , שבעבר היה מרכז תרבות שהקימו אנריכיסטים. כיום כל הנותר הוא הגרפיטי החיצוני, שלט קטן וציור קיר גדול הפונה לרחוב- "HOW LONG IS NOW " שציירו דרי המקום לפני סגירתו.
על חומת התכלסHOW LONG IS NOW

לדאבוננו המקום סגור ונטוש לכן המשכנו לאורך הרחוב, חלפנו על פני בית הכנסת הכנייסיתי מאוד (וויתרנו על הביקור בו)

בית הכנסת מבחוץ

משם המשכנו בצעידה רגלית לעבר אי המוזיאונים של ברלין.
המוזאונים כולם מצויים במבנים יפים ונעים לעבור בניהם ולהתבונן במבנים, אבל אי אפשר, וגם לא צריך, להספיק להכיל את כל שלל המוזיאונים שהעיר הזו מציעה בביקור אחד. יש כ"כ הרבה שעדיף להשקיע קצת זמן מראש, לקרוא מה יש ולהחליט מה בוחרים.
טעם של עוד עדיף בעיני על פני מירוץ כנגד הזמן...
 החלטנו שנלך למוזיאון אחד היסטורי ומוזיאון אומנות אחד. בתחום ההיסטורי נבחר (איך לא) הפרגמון, ואליו צעדנו. בדרך חלפנו על פני מוזיאון בודה שבתחילת אי המוזיאונים, שלדעתי מבנהו החיצוני (המעוגל בהתאם לצורת הנהר במקום) הוא היפה מכולם.

מוזיאון בודה
האזור כולו עתיר שיפוצים ולכן עקבנו אחרי השילוט עד הכניסה הזמנית למוזיאון; בפנים כמובן חגיגה לעיניים עם שלל הממצאים שנחפרו הובאו בשלמותם מארצות רחוקות.
הביקור כאן מעורר הרבה שאלות מוסריות אודות ההתערבות שביצעו הארכאולוגים והחירות שנטלו לעצמם להביא קירות, חדרים ואפילו מקדשים שלמים מארצות אסיה אל גרמניה, אולם המראות מעוררי התפעלות ומדהימים. הפעם לא התעמקתי בהסברים על המוצגים, שכן שותפתי לטיול לומדת לבגרות את הנושאים האלו ממש ולכן קיבלתי הדרכה חיה בעברית...

אי המוזיאונים והברלינר דום ברקעאי המוזיאונים
המתכננים לבקר ביותר מאחד מהמוזיאונים באי, רצוי להם שיקנו כרטיס משולב וחסכוני.
יצאנו, שוטטנו כדי להתבונן בשאר מבני המוזיאונים והלכנו לעבר הכנסייה הגדולה – ה Berliner Dom היפה. נכנסנו להתבונן ולא ויתרנו גם על טיפוס אל כיפת הכנסייה – חוויה שווה בהחלט! למזלנו היום השמיים כחולים לגמרי והנוף מקסים עוד יותר...
ברלינר דום
הברלינר דום מבפנים
נופי העיר מראש הברלינר דום
במרתף הכנסייה חנות מזכרות, והיציאה היא לכיוון אלכסנדרפלאץ דרך שלל חנויות מזכרות נחמדות ובית קפה מרשת Balzac האהובה עליי כבר מהביקור הקודם. כמובן שעצרנו לעוד כריך ועוד ספל שתיה חמה, בעוד אנו צופות בבית העירייה הישן האדום, מגדל הטלוויזיה וסביבתם.
המשכנו רגלית לעבר אלכסנדרפלאץ, כולל סיבוב בקניון אלקסה הענקי, ממנו לא התלהבנו במיוחד (אבל יש בו אינטרספורט)

אלכסנדר פלאץ לעת ערב

ואז החלטנו להתחיל לצעוד לכיוון המלון דרך אזור האקשר מארקט והאקשהן הופה. שמות הרחובות מעידים ישירות מי גר כאן בעבר (הרחוב הראשי כאן נקרא רוזנטל...) וסיבוב קצר באזור הבהיר לנו שחובה לשוב לכאן לסיבוב נוסף.
האקשן הופה
שוטטנו רגלית ברחוב Orienburger (להלן: 'הרחוב שלנו') עד המלון, ומשם למסעדה האיטלקית הסמוכה אליו ברחוב Augustus (שעוד נבקר בו רבות).
מסעדת Pa squ היתה תחליף נחמד וראוי לאיטלקית הנפלאה שפעם הייתה בפינת הרחוב ונסגרה. אוירה נהדרת, מוסיקה משובחת, עיצוב מדליק (העיפו מבט אל התקרה!), אוכל ושירות מוצלחים – בדיוק מה שהיינו צריכות בסוף יום על הרגליים! ובין שמונה לתשע כבר הלכנו לישון...
היום השני
היום תכננו לטייל בעקבות ההיסטוריה (על בסיס המסלול המוצע בספר המומלץ של שיחור), ודאגנו מראש ל אישורי כניסה לכיפת הרייכסטאג., אותם הזמנו באתר הבונדסטאג חודש מראש. התהליך נוח ומהיר – בחרנו תאריך ושעה רצויה, קיבלנו מייל ודרכו הזנו את שמות המבקרים, ולבסוף קיבלנו אישור סופי. כל זה ב10 דקות . לא לשכוח דרכון!
כדי שיהיה כוח לטייל יש לאכול ארוחת בוקר, ולכן פתחנו את היום בקפה בלזק האהוב, בסניף הנמצא דקה הליכה מן המלון, על פרידריכשטראסה. משם נסענו ברכבת התחתית לכיכר פאריז ושער ברדנבורג, חלפנו על על פני מבני השגרירויות השונות בשדרות אונטר דר לינדן ופסענו דרך שער ברדנבורג המפואר אך ריק בשעה זו של הבוקר לעבר פארק טירגארטן היפה. הפארק גם הוא ריק למדי אך צבעי השלכת מככבים ואנחנו נהנות. שוטטנו בו לאורכו ולרוחבו, פגשנו אנדרטאות ופסלים, וגם רחוב פטריוטי למדי, אך לאכזבתנו לא פגשנו סנאים...

שער ברדנבורג

טירגארטן

טירגארטןיצחק רבין שטראסה

בשעה היעודה צעדנו לעבר הכניסה לרייכסטאג, ולאחר בידוק בטחוני ושיקוף, צעדנו, כל חיילי הקבוצה של שעה 10:15, לעבר המעליות לכיפת הרייכסטאג. הועברנו (כל הקבוצה, זה לא אישית נגדנו) מידי שומר אחד למשנהו ובסופו של דבר נפתחו דלתות המעלית והגענו אל הכניסה לכיפה השקופה. מצויידות במדריכי שמע (חינם) פסענו פנימה ו...התחלנו להתלהב. הטיפוס במעלה הכיפה מלווה בהסבר אוטומטי (כאשר דורכים המכשיר מזהה היכן נמצאים במעלה הכיפה וההסבר בהתאם) מקיף אך לא מלאה, ברור ומפורט אך לא מדי. הנוף מרהיב, הטיפוס קליל ונוח מאוד (לא מדרגות, פשוט הליכה קלילה במסלול סביב הכיפה). הכיפה עצמה מרשימה ( כאן נשאלת השאלה-איך יכולתי לוותר על זה בטיול הקודם?) גם כאשר מתחילים לרדת המכשיר מוסיף להסביר בהתאם למיקומנו והתוצאה הסופית – סיור מרתק בקצב אישי!
למתעניינים מאוד, ניתן להזמין סיור מודרך בחינם בכל רחבי המבנה והכיפה, אנחנו העדפנו לוותר...

רייכסטאגהרייכסטאג מהצד

לאחר היציאה צעדנו לעבר אנדרטת השואה. בפעם הקודמת ביקרתי בה בשלג והייתי סקרנית לדעת האם החוויה תהיה שונה הפעם. אז היה לי נדמה שהשלג והקור העז מעצימים את חווית הצעידה בין גושי הבטון, אולם גם בלא שלג מדובר בחוויה מצמררת ומעוררת מחשבות.
מטרידה מאוד העובדה שתיירים מקומיים רבים מטפסים על האנדרטה כדי לצלם "תמונות אמנותיות" או מתיישבים על מלבן בטון נמוך כדי לערוך פיקניק שמשי... לשמחתנו ראינו שמסתובבים במקום מאבטחים שמעירים לכל אלו

אנדרטת השואה

המשכנו לעבר הכניסה לבונקר של היטלר, במקום יש שילוט ברור ומפורט המתאר היטב מה היה שם פעם...
 התקדמנו לעבר פוטסדאמרפלאץ, התבוננו במרכז סוני (הבת הבטיחה לעצמה לשוב לשם בחושך) ובהכנות לקראת שווקי חג המולד ועולם החורף

פוטסדאמר פלאץסוני סנטר באור יום

והמשכנו לפסוע – היעד הבא היה צ'ק-פוינט צ'ארלי. האזור דרכו הלכנו הזכיר לנו את האדריכלות המודרניסטית של הווארד רורק, מספר המופת "המעיין המתגבר". הבת מאוד מתחברת לסגנון הזה, אני ממש לא.

אדריכלות מודרנית ליד פוטסדאמר פלאץ

שלכת בברלין

בדרך עברנו ליד מוזיאון הטופוגרפיה של הטרור שאליו, לאחר מיני התלבטויות, החלטנו מראש שהפעם לא ניכנס. ליד המוזיאון יש עדיין שרידים של החומה; בניגוד ל'איסט סייד גאלרי', כאן החומה לא מצוירת ולא שמורה, צועדים מול המוזיאון ולפתע הוא נסתר מין העין ע"י חומה, יש שברים ובקיעים בחומה המאפשרים הצצה קטנה מדי פעם – לדעתי האישית קטע זה של החומה, אפרוריות הבטון השבור, מראה המוזיאון הנסתר מן העין – כל אלו הרבה יותר מרשימים מין האיסט סייד גלרי וממחישים הרבה יותר את העובדה שפתאום, באמצע עיר חיה ושוקקת, יש חומה בלתי עבירה!!!
הגענו עד צ'ק פוינט צ'ארלי, להפתעתי הפעם לא היו כאן רוכלים המוכרים מזכרות 'אותנטיות' מימי המלחמה (כובעי צבא רוסיים ומסכות אב"כ תוצרת סין) כך שהיה הרבה יותר סימפטי להסתובב באזור.
צק פוינט צארלי
את החלק ההיסטורי של סיורנו להיום חתמנו בפאי תפוחים משובח בסניף המקומי של קפה איינשטיין, ונסענו ברכבת לעבר רחוב קורפורשטדם.
ראשית הלכנו להציץ בכנסיית קייזר וילהלם (בעלת 'השן השבורה') ובזאת באמת תם החלק ההיסטורי של היום.
 משם נכנסנו לכמה חנויות והעיקר – הגענו לסניף המקומי של הארד רוק קפה (וכמובן שתינו קפה), צילמנו, נרכשו מזכרות (המחירים...בשמיים אבל חובבת הרוק הצעירה לא ויתרה על החולצה המסורתית ומרצ'נדייז כהנה וכהנה) ויכולנו לחזור ברכבת אל פרידריכשטראסה מרוצות.

הארד רוק קפהאת זאת אהבנו במיוחד

אל הקודאם לא הגענו פרט להצצה חיצונית חטופה וגם הקניות ה"רציניות" שלנו ברחוב זה הסתכמו בביקור אחד ב h&m ואחד ב c&a כך שאין לנו הרבה מה לספר על הרחוב המהולל...
חזרנו (ברכבת) אל אזור צ'קפוינט צ'ארלי ומשם צעדנו את כל רחוב פרידריכשטראסה, בדקנו ביסודיות כל בוטיק שוקולד, כל חנות של דברים יפים לבית וסתם כל חלון ראווה שיפה לשטוף בו את העיניים.
 כך הגענו עד קצה הרחוב כמעט, עמוסות וכבר די עייפות, ולאחר פריקה במלון הלכנו לארוחת ערב במסעדה הצרפתית הזעירה והמשובחת, הזכורה לטוב מהביקור הקודם, הלא היא קפה נורד שברחוב אוגוסטוס (4 דקות מהמלון).

קפה נורד
כלום לא השתנה בכמעט שנתיים שחלפו מאז הביקור הקודם כאן – וטוב שכך! מקום זעיר ומקסים שיש בו שלושה תפריטים קבועים בסגנון צרפתי-כפרי במחיר 7.5 יורו האחד (לא כולל שתיה). אוירה נעימה ושירות אישי עם המלצר+ בעלים הייחודי והמקסים, ז'אן קלוד, אוכל מצוין – לא צריך יותר מזה!!!
ואחרי זה נותר רק לחזור למלון למנוחה.
היום השלישי
לפעמים משהו שראית/ קראת, ספר או סרט מסוים, גורם לך לרצות להגיע למקום כלשהו, וגורם לך להיות בטוח מבלי עוררין שאתה אוהב את המקום הזה. כך נסענו לאוסטריה, בעקבות אהבת הילדים לסרט "צלילי המוזיקה", ללונדון ולליברפול נסעתי עם בתי בגלל הערצתה המושבעת לביטלס, וכן הלאה וכן הלאה
אצלנו בבית הספרים של אריך קסטנר הם ספרי חובה לכל הילדים והילדים בנפשם. בתי קראה כל כרך וכרך ומתוכם גם את "כאשר הייתי נער קטן" , ספר המתאר את ילדותו של קסטנר בתחילת המאה העשרים, בעיר דרזדן. למרות שקראה אותו והיא בת 9, גם שנים לאחר מכן, כשנסענו ב2010 ליער השחור, היא התאכזבה שלא נגיע לדרזדן, וגם הפעם, כשהטיול לברלין תוכנן במקור ל5 ימים והעיר נשארה מחוץ למסלול, נרשמה אכזבה קלה.
והנה, שבועיים לפני הטיסה, מגיע טלפון מדיזנהאוס. "אלעל ביטלה את טיסת ההלוך שלכן." תדהמה קלה. "האופציות הן כאלו: א. לעלות על הטיסה של יום קודם ב. לעלות על הטיסה למחרת" "יום קודם" עניתי, וישר הודעתי לשותפתי לטיול – נוסעים לדרזדן!

"דרזדן הייתה עיר נפלאה, מלאה באומנות והיסטוריה. ובכל זאת לא הייתה העיר למוזיאון, שבו מתגוררים במקרה שש מאות וחמישים אלף תושבים. העבר והווה חיו זה בצד זה כצליל אחד או בעצם – בהרמוניה, בדו-צליל. ויחד עם הנוף, עם נהר האלבה, הגשרים, מורד הגבעות, היערות וההרים שבאופק, נשמע אפילו צליל נוסף, שלישי. היסטוריה, אמנות וטבע רחפו מעל העיר והעמק, מקתדרלת מיסנר ועד גן הארמון גרוססדליץ, כמו סולם צלילים, מקסמים מההרמוניה של עצמם" (א. קסטנר, כאשר הייתי נער קטן, ע"מ 42, הוצאת אחיאסף)

"...אם נכון הדבר שאני מבחין לא רק בגרוע ובמכוער, אלא יודע ומעריך גם את היפה, חייב אני תודה על כך למזלי, על שגדלתי בדרזדן. לא מתוך ספרים למדתי מהו יופי, לא בבית הספר ולא באוניברסיטה. אני נשמתי את היופי, כשם שבן היער נושם את אויר היער" (א. קסטנר, כאשר הייתי נער קטן, ע"מ 44, הוצאת אחיאסף)
בנוסף לתיאור הזה שכה משך את ילדתי לבקר בעיר, הספר מלא ברישומים של מבנים מפורסמים ורחובות בעיר, שרק פתחו לנו את התיאבון. מצוידות בספר של אריך קסטנר (ובמדריך אייויטנס לגרמניה המשרת אותנו נאמנה כבר בפעם השלישית) יצאנו בבוקר היום השלישי, לאחר התמהמהות קלה בהתארגנות וארוחת בוקר בקפה בלזק, לכיוון תחנת הרכבת המרכזית של ברלין, האוסטבנהוף.
בברלין שתי תחנות רכבת, זו המערבית מבניהן, והגדולה ביותר באירופה – קראנו עוד מראש בבלוג המומלץ הזהשל רבקה.ק. כי המקום מרשים לחובבי הארכיטקטורה ובהחלט לא התאכזבנו... והבטחנו לעצמנו שנחזור לראות את מבנה התחנה מבחוץ.
התחנה אכן ענקית, אך יש בה משום ההיגיון: רכבות בינעירוניות במפלס העליון, רכבות עירוניות U במפלס נפרד ורכבות עירוניות S במפלס נפרד. לקחו רגעים מספר להבין את השיטה; המודיעין והקופות למשל נפרדים בין הרכבות השונות, ובמודיעין של S לדוגמא, המידע היחיד שקיבלנו הוא היכן המודיעין של הרכבות הבינעירוניות...סוף טוב הכל טוב, לאחר עמידה ממושכת בתור במשרד של הdb , חברת הרכבות הגרמנית ופרידה מדי הרבה כסף, יצאנו לעבר הרציף הנכון מצוידות בזוג כרטיסי הלוך ושוב לדרזדן, ברכבת הבין ארצית -מהמבורג לבודפשט.

הנסיעה נמשכה כשעתיים, השמש זרחה, ולבסוף הגענו אל דרזדן. לפני היציאה ביקרנו את עמדת האינפורמיישן- הרי עם כל הכבוד לספר של קסטנר, צריך גם מפה...
היציאה מהרכבת היא לעבר רחוב פראג – "פראגר שטראסה". כיום מדובר במדרחוב קניות ענקי ונוצץ, עם חנויות ענק של רשתות מקומיות ועולמיות וכמה מרכזי קניות גדולים. אריך קסטנר כתב עליו "...רחוב פרג המפורסם בכל העולם... המפואר ביותר שראיתי בילדותי... עם חלונות הראווה היפים ביותר" (ע"מ 46) אז אמנם זה לא רחוב אוקספורד, זו לא מילאנו וגם לא הקורפרוסטדם בברלין, אבל בהחלט רחוב שוקק ומלא חלונות ראווה יפים.
פראגר שטראסה בדרזדן
התחלנו בהליכה נינוחה עד שהגענו אל החלק העתיק והתחלנו להתפעל. קסטנר יודע על מה הוא מדבר. בלי ספק, דרזדן מרהיבה ומקסימה!
העין אינה יודעת לאן להסתכל תחילה, הכל כ"כ יפה! מכיוון שכל האתרים נמצאים דקות ספורות זה מזה, פשוט הסתובבנו בין הרחובות הציוריים ועצרנו ליד מבנים שעניינו אותנו:

נכנסנו לחצר הפנימית (והמקורה) של ארמון צוינגר המפורסם, כדי לגלות שבמקום יש מוזיאון גדול, לוותר על המוזיאון אך ללכת לשירותים שלו...

צעדנו על הטיילת שבין הנהר לארמון פילניץ

הקפנו את המגדלים והרחובות הציוריים שסביב ארמון צוינגר
דרזדן
שוטטנו במרכז העיר העתיקה
כיכר העיר העתיקה בדרזדן
דרזדן
ביקרנו בכנסיית הנשים המפוארת וטיפסנו (במעלית וברגל) לראש כיפתה – הנוף מדהים!

כנסיית הנשים בדרזדן

דרזדן מראש כנסיית הנשים

דרזדן

פנורמה מראש כנסיית הנשים
חצינו את הנהר ע"ג אחד הגשרים ושוטטנו גם בצד השני, דגמנו חנויות שוקולד והצצנו לחצרות פנימיות ומלאות שלכת
שלכת בדרזדן

אחת אחרונה
לאחר שיטוטינו אלו חצינו חזרה את הנהר לכיוון התחנה, ביקרנו בכמה חנויות בגדים וציוד ספורט, ונתקלנו בשוק כריסמס קטן עם כמה דוכנים... מיד ניגשנו "לבדוק את השטח"- והתחממנו עם פונץ' חם (מזל שיש גם children punch נטול אלכוהול לגברת הצעירה)

*למוזיאון אריך קסטנר עצמו לא הספקנו להגיע – לפעם הבאה...*

ואז הגיע הזמן לשוב...כבר שש בערב. האופציות שעמדו בפנינו הן לאכול בדרזדן א. ערב ולחזור ברכבת של 21:00, אך העדפנו לחזור בזו של 18:00 ולצאת לאכול בסביבת המלון.

הנסיעה חזרה לברלין הייתה איטית ולוותה בהרבה עצירות ועיכובים, אך לפחות ישבנו בתא נוח יותר מבהלוך. בסופו של דבר הגענו עם ערב למלון. מתוך עצלנות החלטנו לא להתרחק יותר מדי בנושא ארוחת הערב, ופשוט לחצות את הכביש לעבר המסעדה הסינגפורית שנמצאת מול חלון החדר.
מסעדת mirchi התגלתה כהצלחה! אומנם בחוץ עומדים כל שעות היממה מלצרים משחרים לקהל המנסים לפתות את העוברים ושווים – מה שנותן תדמית של מלכודת תיירים, אך בפנים – מסעדה מעולה! שרות יעיל ואדיב, אוכל מעולה ומיוחד (ולא סתם מיקס של מאכלים סיניים ו/או תאילנדים. בכלל בלי מאכלים סיניים ו/או תאילנדים, באמת אוכל סינגפורי אותנטי ויחודי), מנות יפות ומאאאוד נדיבות – אנחנו היינו מרוצות. מתאים מאוד גם לצמחונים – ושתינו כאלה.
לאחר אמבטיה חמה ותכנון יום המחר, הגיע הזמן למנוחה.
היום הרביעי
הוקדש לכל מיני פינות חמד ברחובות ברלין, ועל כן היה ברור שהדרך הנכונה לעשותו היא ללכת הרבה ברגל. הפעם יצאנו בלי להתמהמה, לארוחת בוקר באמבולנס אל הרחובות העטופים בשקט של הבוקר. צעדנו ברחובות המיטה לעבר בנייני אוניברסיטת הומבולדט שכל אחד מהם יותר יפה ממשנהו ולעבר קתדרלת הדוויג.

DSCF2913.JPG

האזור כולו הוא אירופה הקלאסית במיטבה והשקט של הבוקר רק הוסיף להנאה. הלכנו אל בבלפלאץ וחיפשנו ברחבת הכיכר את ספריית המדפים הריקים שיצר הפסל הישראלי מיכה אולמן. חיפשנו, ולבסוף מצאנו (רמז: כדאי להסתכל היכן מתקהלים כמה אנשים המתבוננים במרצפות הכיכר). הספרייה שונה מאוד ממה שראיתי בדמיוני, ומאוד מאוד מרשימה. וכמובן – מעוררת הרבה הרבה מחשבות. כמו כל עצם הביקור בברלין.

הספרייה הריקה
אחרי כן יצאנו בדרכנו למוזיאון גוגנהיים, הנמצא על האונטר דן לינדן. ידענו שהוא נסגר בסוף 2012 וכיום הוא תחת הנהלת הדויטשה בנק שאימצה אותו (ד.א., הדויטשה בנק מחזיק גם בחנות קונספט למזכרות ברלינאיות כחלק מאחד מסניפיו...שרי אריסון, לתשומת ליבך). לצערנו הוא בדיוק בהחלפת תערוכות, לכן הבטחנו לעצמנו מוזיאון אומנות אחר והמשכנו בדרכנו.
המשכנו לשוטט ברחובות היפים לעבר ג'אנדרמארקט שיש הגורסים שהיא היפה בכיכרות ברלין. אנחנו חושבות שזה נכון! בכיכר עצמה היו הכנות קדחתניות לקראת שווקי חג המולד, אך עדיין אפשר היה להתרשם מיופייה, עם בית האופרה במרכז ושתי הכנסיות הדומות כ"כ בשני הצדדים. הכנסייה הצרפתית הייתה סגורה לרגל אירוע פרטי, אז נכנסנו רק לגרמנית. בתוכה יש תצוגה על היסטוריה של הפרלמנט, התצוגה עצמה קצת פחות מעניינת אך הטיפוס לכיפה כרגיל הסב לנו הנאה.

כיכר גאנדרמארקטעץ הכריסמס כבר מוכן
קרוב קרוב נמצא גם שוקולטייר מפורסם - מקדש השוקולד של Fassbender and Rauch ואנחנו כמובן שמנו פעמנו אליו (כבר הבינותם שיש בקרבנו חובבת שוקולד גדולה – רמז- זו לא אני).
הרייכסטאג העצום משוקולד, מגדל הטלוויזיה השוקולדי בגובה 3 מטר, דובי השוקולד, הגלובוס ושאר פסלי השוקולד הענקיים מרשימים בצורה יוצאת דופן והתואר מקדש השוקולד בהחלט הולם את המקום.

רייכסטאג שוקולדי במיוחד



החלטנו לנפוש קצת בקומת בית הקפה של המקום, אך מסתבר שהוא נפתח רק בשעה 11:00, והשעה עכשיו? 10:45. אכן, חיים קשים יש לברלינאים... את הזמן עד לפתיחתו בחרנו לבלות בהצצה אל גאלרי-לאפאייט שבפרידריכשטראסה. שם כמובן אכלנו רק בעיניים.

 לאחר מכן חזרנו אל בית הקפה של השוקולטייר, הממוקם בקומה שניה (מעל החנות) וצופה הישר אל ג'אנדרמארקט. על כוס שוקו תפוז נהדר ועוגת מוס שוקולד מושלמת הכל נראה מבטיח.
לאמיצים שביניכם, מומלץ לנסות את המנות העיקריות והבשריות שעל טהרת השוקולד...

בבית הקפה של השוקולטייר

מתודלקות היטב חזרנו לצעוד ברחובות. פסענו לאורך השדרות המפורסמות – אונטר דר לינדן המצויות בעיצומן של חפירות ושיפוצים (מוסיפים תחנות נוספות לרכבת התחתית).
החפירות כמובן מגודרות למען בטיחות הציבור, ועל הגדרות מעין 'תערוכות' צילומים המפרטות מה מתוכנן להיות במקום לאחר השיפוץ ו/או אתרים היסטוריים שהגדרות מסתירות.
ראינו 'תערוכות' דומות כמעט בכל מקום בו יש שיפוצים וחפירות ברחבי העיר, ואין ספק שזה רעיון מוצלח.
שוב הגענו לעבר שער בארדנבורג, הפעם צעדנו לעבר קריית משרדי הפרלמנט שמעבר לרייכסטאג. הבת שמאוד אוהבת אדריכלות מודרנית ומינימליסטית נהנתה מאוד להתהלך בקרייה.

הקרייה הממשלתית
כשפנינו לחציית הנהר, ראינו מבחוץ את תחנת הרכבת האוסטבנהוף (אותה פגשנו בדרך לדרזדן) ואכן ניתן היה לקלוט כמה היא עצומה ומרשימה. אחד המבנים המרשימים ביותר שראיתי.

הכניסה לתחנת הרכבתמקרוב


אוסטבנהוף ומרחוק


בתפנית חדה מחדש לישן-
המשכנו לתוך בסמטאות קסומות ועתיקות של המיטה, באזור של מוזיאון ההיסטוריה של הרפואה, המכון הפתולוגי ועוד – אזור מקסים שקצת הזכיר לנו רחובות כפריים למחצה בלונדון. הפסקת תפוח וגרנולה על מדרגות אחד הבניינים הללו גרמה לנו להרגיש אירופאיות אמיתיות (ובזמן זה בטח העוברים והשבים לא מבינים מה הסיפור של שתי אלו...)

המכון הפתולוגי

גם טראבי ראינו שם

המכון הפתולוגי
יעדנו הבא היה המוזיאון לאומנות מודרנית או בשמו המלא Hamburger Banhof .
 כאשר חושבים על מוזיאון לאומנות מודרנית חושבים מיד על קנבס ענק ולבן שבמרכזו נקודה וזהו...אבל למוזיאון הזה ולאומנות המודרנית בכלל יש עוד הרבה הרבה מה להציע, ולמרות שמיסודי אני תמיד אעדיף איזה אוסף אימפרסיוניסטי טוב אני בהחלט כן ממליצה לבקר כאן. הבת בכלל התמוגגה.
המוזיאון ממוקם בתוך תחנת רכבת ישנה ומעבר אליו כבר נגמר המיטה ומהחלונות רואים את מה שמכונה 'שטח ההפקר' (בין המיטה לבין רובע מואבית). אנחנו ראינו כמה תערוכות ומיצגים, חלקם אהבנו יותר וחלקם פחות, חלק עניינו וחלק היו מסובכות להבנה, אבל בסיכום בהחלט היינו מרוצות מהבחירה במוזיאון הזה.

המבורגר באנהוף
בצמוד למוזיאון נמצאת המסעדה של שרה ווינר , שפית שהיא מעין כוכב עולה בשמי ברלין, ואנחנו החלטנו מראש שנציץ בתפריט ואם הוא יהיה סביר (מבחינת המחיר) ניכנס פנימה. בספרים המקום נחשב לקפה-מסעדה ה"מתוחכם ביותר בברלין".
הצצנו – ונכנסנו. (הכניסה מחצר המוזיאון. המחירים גבוהים אך לא בשמיים). התפריט כתוב בנוסח אייל שני, והעיצוב כולו מודרני ו"היפסטרי", להגדרת הגברת הצעירה. אנו מיד הזמנו 'קלבסה זופפה' כלומר: מרק קלבסה. שזה בעצם מרק דלעת. שהגיע מכוסה בענן קצף לבן. והיה נפלא בטעמו ובעיצובו, בדיוק כמו שאר הדברים שאכלנו שם.

מנה בקפה שרה ווינר

עליזות ושבעות חזרנו לשוטט רגלית בסמטאות המיטה (דרך רחוב invalids) עד שהגענו בחזרה למלון. כבר היה לפנות ערב, עצרנו להתרעננות ויצאנו שוב לתור את השטח שברחוב שלנו –oreinburger ועד הקמן הופה ואח"כ האקשה הופה; אזור שכבר בסוף יומנו הראשון סימנו לעצמנו שאנו רוצות לחזור לשוטט בו שוב ובנחת. מדובר בשתי מערכות של חצרות פנימיות המכילות חנויות יפות, בוטיקים מיוחדים ובתי אוכל קטנים וכיפיים. המערכת השנייה, ההאקשה הופה, יותר גדולה ויש בה שמונה חצרות הנפתחות זו לתוך זו וכל אחת מלאה בהרבה הרבה הפתעות. האזור כולו היה פעם מיושב ביהודים ובין אבני המדרכה מרוצפות 'אבני נגף' עם ציון שמם של יהודים שהיו קשורים למקום.
 זהו חלק מפרוייקט הנצחה יוצא דופן וייחודי בכל רחבי גרמניה.
שוטטנו בחצרות שעה ארוכה, לא פספסנו אף חנות יפה - מחנויות מעצבים צעירים, לחנויות קונספט - כובעים, זכוכית, ניירות... חגיגה לעיניים. תוך כדי כך סימנו לעצמנו היכן נרצה להתיישב בהמשך הערב לארוחה. בעיקר שטפנו את העיניים אך גם דגמנו פה ושם, למשל ב bonbon macherie – חנות אפופת ריחות נפלאים בה מייצרים סוכריות בעבודת יד- קונספט שכבר פגשנו ואהבנו בפראג. הסוכריות נהדרות. הריח בחנות משכר. אמנם לא הייתה הדגמת ייצור (אוף!) בשעה זו, אך קנינו חבילת סוכריות קרמל וחיסלנו מחציתה עד סוף הערב...
בסיום השיטוטים, כשכבר באמת מיצינו את כל סמטאות האזור ואת כל החצרות למיניהן, חזרנו אל חצר מס' 1 בהאקשה הופה, אל מסעדונת קטנה ומקסימה בשם Anatre. המסעדה המלאה לחלוטין (בעיקר במקומיים – כבר סימן טוב) התגלתה כבחירה מעולה וגם די זולה.
שבעות, מרוצות, ואחרי יום שלם של הליכה חזרנו למלון. אמנם צעדנו כמעט כל היום לאורכה ולרוחבה של העיר, אבל בהחלט הרגשנו ש'נשמנו' את העיר מבפנים מה שלא היה מתאפשר לו היינו נעות ברכבת מאתר לאתר!
היום החמישי
למרות שהeast side gallery אכזבה אותי מאוד בביקור הקודם, תכננו לפתוח בה את היום, לבקשת בתי. לאחר ארוחת בוקר באמבולנס נסענו נסיעה די ארוכה לכיוון החומה. התחלנו בפרק טרפטאואר שבמזרח העיר (אולי נזכה לראות סנאי?) אך הקור העז הבריח אותנו אחרי חמש דקות (וכנראה גם את הסנאים)והלכנו לעבר הנהר ופסל האדם המולקולרי המרשים. הפסל גבוה מאוד, ניצב בנהר עצמו ולמרות שהוא כולל שלוש דמויות, מכל זווית אפשר לראות רק שתיים מהן. בהחלט מצדיק נסיעה וצפייה!

האדם המולקולרי
התקדמנו לאורך הנהר עד לחומה המצוירת עצמה. כפי שכתבתי מעלה, לטעמי האישי החומה הרבה יותר נוקבת ומצמררת כאשר אינה מכוסה בציורים, הבת שלי לא הסכימה איתי. מצידה השני של החומה (בצד שקרוב לנהר) היו צילומים של חומות/גבולות/גדרות מרחבי העולם, החל מגדרות התוחמות שטח של בקר וכלה בגדר ההפרדה שלנו. זה היה –בעיני- יותר מרשים מהצד הססגוני. הרבה יותר מרשים.

חומת ברליןאיסט סייד גאלרי


בצד השני של החומה

ליד הנהר תמיד הרבה יותר קר, ולכן כשנסתיים לו קטע החומה נכנסנו במהירות להפשיר בתחנת הרכבת Ostbanhopf שאינה גדולה, יפה, מודרנית ומרשימה כמו אחותה שבמזרח העיר (אבל יש בה חנות מרשת KIK - "הכל ביורו" בה ניתן למצוא מציאות מעולות במחירי רצפה – מבגדים איכותיים, לכלי בית ועד לממתקים ומזכרות. נכנסנו להפשיר ויצאנו עם 3 שקיות)
משם נסענו לעבר תחנת אלכסנדרפלאץ במטרה לרדת ולצעוד לעבר רובע ניקולאי , אך כשעלינו מהתחנה אל הרחוב נתקלנו בהפגנה עצומה של אלפי אנשים שהפגינו (משהו שקשור בזכויות הכורדים ועצמאותם, ונגד הממשל הטורקי) ברחוב.

האזור כולו נחסם לתנועת כלי רכב, ואת דרכנו לעבר כנסיית ניקולאי, הכנסייה העתיקה ביותר בברלין, עשינו במקביל להפגנה. כנסיית ניקולאי כמו הרובע המקסים כולו שופצו ושוחזרו לאחר המלחמה. זהו אזור ציורי שנעים מאוד לשוטט בין בנייניו.

רובע ניקולאי הציוריכנסיית ניקולאי

עברנו על פני 'מוזיאון ארמון אפרים' אך הסתפקנו בהצצה מבחוץ על פני מה שתואר כ'בניין הפינתי היפה ביותר בברלין'.
מה שכן בדקנו מבפנים היה בית השוקולד והקפה הזערורי Fino coffee & chocolate. מקום ממש פצפון, אך מתוק (תרתי משמע) מאוד! אנו עצרנו לשוקו חם, פרלין או שניים ומקרונים מעולים...

בית הקפה המקסים

בסביבת בית הקפה הזה כמה חנויות בובות מקסימות – שישמחו כל אספנים ומביני דבר (בתור אספנית כבדה הפיתוי לא לקנות היה קשה...)

bohnenhase.blogspot.de/2013/08/berlin-2013-cafe-und-creperie-fino.html עוד קצת על רובע ניקולאי וקפה פינו

 חזרנו לתחנת אלכסנדרפלאץ כדי לנסוע למלון (מפה לשם צברנו שקיות ורצינו לפרוק אותן) אך החלטנו לרדת תחנה קודם, בהאקשה מארקט הזכור לטוב, ולשוטט משם.
בעצם, לא היינו כלל באזור החביב הזה בשעות האור. כעת שוק האוכל בהאקשה מארקט היה פעיל, ובכלל באור צהריים רך הכל נראה אחרת. התחממנו עם ערמונים קלויים ונהדרים (מישהו ביקש אווירה חורפית ולא קיבל?) והמשכנו דרך רחוב אוגוסטוס שהכרנו רק צד אחד שלו – הצד הקרוב למלון. וגם לכל הרחובות המסתעפים ממנו. נכנסנו מבעד לכל שער פתוח וכך גילינו גינות מקסימות, בית קברות ציורי, שלל גלריות וסתם בניינים יפים.

אוגוסט שטראסה
כל האזור הזה- ההאקשה מרקט, רחוב רוזנטל ורחוב אורנייבורגר, היו הרובע היהודי של ברלין בזמנים טובים וזמנים טובים פחות.
הרחוב בו לנו, אורנייבורגר שטארסה מכונה "רחוב היהודים" ולמרות שהוא חוסה בצילו של הפרידריך שטארסה, יש לו מה להציע בעצמו – הת'כלס, בית הכנסת החדש, בית הקברות היהודי ומבחר מגוון של חנויות, בתי אוכל ואפשרויות בילוי.
חזרנו למלון, הנחנו את השקיות וגם את הרגליים שנזקקו למנוחה...
התכנון להמשך היה לנסוע לראות את רציף 17 שבתחנת גרינוולד, ממנו שולחו יהודי ברלין למסעם האחרון. מפה לשם התמהמהנו קצת (קשה לנתק בני נוער מה WIFI ) כך שיצא שהגענו לתחנת גרינוולד בחשכה מוחלטת (בחמש בערב כבר החשיך כאן).
התחנה הזו הייתה די שוממה, די מהר ראינו את השילוט לעבר רציף 17 וטיפסנו לעבר הרציף השומם הזה (כיום הוא לא בשימוש). עם הפנס של הסמארטפון מצאנו את הרישומים המדויקים- תאריך, מס' יהודים שנשלחו...מפחיד למדי, בעיקר בחשיכה מוחלטת. אני הרגשתי פספוס רציני שלא היינו כאן באור יום, הבת לא הסכימה איתי. מותר לה.

חזרנו לחלק הפעיל יותר והמפחיד פחות של התחנה ונסענו לעבר פוטסדאמרפלאץ כדי לראות, כפי שהבטחנו לעצמנו (נדייק: כפי שבתי הבטיחה לעצמנו), את סוני סנטר המואר בלילה.
בהחלט מרשים, גם למי שאינו חובב בניה מודרנית. ממול, בכיכר עצמה, כבר דלקו כל אורות וקישוטי חג המולד ולמרות ששוק חג המולד טרם נפתח האווירה הייתה חגיגית למדי. הילדה בעננים. וזה מה שחשוב, לא?

סוני סנטר מוארסוני סנטר מואר

פרט למסעדות קניונים לא מזמינות / מסעדות יוקרה יקרות מדיי לא מצאנו שום דבר שקרא לנו לבוא ולהתיישב בו לארוחת ערב, לכן החלטנו פה אחד לחזור לאזור 'שלנו' ולאכול שוב בקפה נורד המשובח.
ז'אן-קלוד, המלצר, הבעלים והרוח החיה של המקום אפילו זכר אותנו וזכר שאנחנו צמחוניות מישראל! אחרי שמנה בפנינו את עשר השפות שהוא דובר, לימדנו אותו להגיד סבבה ו- אחלה. תודה בעברית הוא כבר ידע להגיד.
ואחרי אמבטיה חמה, הגיע זמן לישון.
היום האחרון
את היום הזה תכננו להקדיש לשווקי הפשפשים של יום א'.
 מאחר והטיסה לארץ תוכננה ללילה, מראש ביקשנו להישאר עוד קצת במלון; קמנו מאוחר ובנחת, התחלנו ב"מסע הפרידה" – הלכנו לאכול פעם אחרונה בקפה בלזק האהוב, חזרנו לארוז, ואז יצאנו 'לקרוע את הארנק', בשווקי הפשפשים של יום א'.
בדיוק כמו בקשר למוזיאונים, אי אפשר, וגם לא צריך, להספיק לבקר בכולם ביום אחד. לכן עשינו גם כאן עבודת הכנה ובסיומה בחרנו להתמקד בשני שווקים שכנים זה לזה, שניהם ברובע פראנצלאואר ברג. בחרנו בשוק מאואר פארק הגדול והמפורסם ובשכנו הקטן והמומלץ שוק ארקונאפלאץ
שמחות ועליזות ירדנו מהרכבת התחתית ויחד עם עוד מאות אנשים צעדנו לכיוון המאואר פארק. כבר בכניסה ראינו התקהלות, מקרוב גילינו אדם בתחפושת סוס מנגן על גיטרה שבנה בעצמו...בהמשך מצאנו מתחם ובו שלל מגוון של דוכני אוכל. וזהו. זה הכל. פארק ענק, אלפי אנשים, מזג אויר נוח – ושוק פשפשים אין!!!! לאחר שהתאוששנו מתדהמתנו צעדנו את המרחק הקצר לעבר השוק הקטן – ארקונאפאלץ, רק כדי לגלות שגם הוא לא קיים!!!! פגשנו עוד מחפשים אבודים כמונו, הסבר לא מצאנו.

מאוכזבות התחלנו לשוטט ברחבי פראנצלאואר ברג. אין ספק- זהו רובע מקסים; הבתים בצבעי פסטל נעימים, אוכלוסייה אקלקטית ומעניינת. הבת הגדירה את זה כ"שכונה חתרנית".

פרנצלאואר ברג

פרנצלאואר ברג

יש שם בית קפה מדליק או חנות שווה (וסגורה – יום א' כזכור) על כל צעד ושעל...ושווקי פשפשים – אין. שוטטנו ושוטטנו, ובחנות סטייל שוק פשפשים, היחידה שהייתה פתוחה, מצאנו את ההסבר: יש היום איזשהו יום ציון לאומי ובכל הארץ אסור לפתוח את שווקי הפשפשים. (מזל ששאלנו, כי שקלנו לחצות את העיר לעבר שוק 17 ביוני...). מסקנה מתבקשת– למרות שבשום מקום לא כתוב על זה, צריך לבדוק האם בשבת בה תהיו השווקים פתוחים או סגורים. טעות טיפשית למדי שלנו, שהתייחסנו לזה כמובן מאליו.
לאחר המשך שיטוט ברחובות היפים הרגשנו שמגיע לנו פיצוי הגון, למשל אוכל טוב... בבית הקפה טוויגוורן  המבחר מצומצם אך משובח ומומלץ; מרק, רביולי ייחודי מהטעימים שאכלתי בחיי, פסטה או שתיים ועוגות תוצרת בית מומלצות. המקום קטן וכיפי, ונהנינו מכל דקה בו! משם המשכנו לשוטט ולשטוף את העיניים, עד שהגיע זמן להתקדם לעבר סוף היום/הטיול. נסענו בתחתית "הביתה", ירדנו תחנה קודם (תחנת האקשר מארקט) כדי לשוטט עוד קצת ברחובות המיטה האהובים.

אמנם היינו שבעות, אך היינו חייבות להיפרד גם מבית הקפה אמבולנס האהוב, הצמוד למלון . ישיבה אחרונה על הבר עם כריכי הבייגל מוצרלה האהובים, ואח"כ – איסוף התיקים מהמלון ונסיעה בתחבורה הציבורית (כמה מומלץ, ברור ונוח – לא רואה כל טעם בהזמנת הסעה מיוחדת) לעבר שדה התעופה שונפלד.
 פתחנו בטרמינל A שבו יש עמדה בה ניתן לקבל החזר מס למי שאינם תושבי האיחוד האירופי (יש לבקש את הטופס המתאים יחד עם הקבלה בכל קניה של 25 אירו ומעלה) אך גילינו שהוא נסגר בשש בערב... לפיכך לא נותר לנו אלא לחזור לטרמינל ממנו המריאה הטיסה, לעשות את כל הסידורים הדרושים (כולל בידוק בטחוני ארוך ארוך ומייגע- כרגיל בברלין – חיפוש גופני כפול, פתיחת מזוודות, "כלוב" מבודד לפני ההמראה...) ולהמריא הביתה!

מסקנות כלליות:
אמא- היה כיף יותר מבפעם הקודמת: לברלין תמיד יש מה לחדש ואי אפשר לשבוע ממנה
בת- אם עד כה דירוג הערים האהובות עליי היה : פראג-לונדון-סופיה- בראטיסלבה-וינה, עכשיו ברלין טיפסה למקום השני (אצלנו בבית פראג בכל מצב תישאר היפה בעולם)

השאלה שנשאלה ביום שאחרי:
אז מתי שוב ברלין?

לפוסט הקודם

לפוסט הבא

לפעם הקודמת בברלין