לחלק א' של הטיול (הפוסט הקודם)

לחלק ג' של הטיול (הפוסט הבא)

לטיול הקודם שלנו ביוון

דימיטסאנה ומרכז הפלופונז

כשהתחלנו לקרוא ולתכנן את הטיול, הבנו די מהר שלא נספיק לראות ולחוות את כל מה שיש לפלופונז להציע... לא נספיק, ואנחנו גם לא מוכרחים, לראות את כל שפע האתרים הארכיאולוגיים, לבקר בכל עיירות הדייגים הציוריות ולשוטט בכל החופים.
לכן החלטנו מראש לוותר על צפון הפלופונז (אשר טעימה קטנה ממנו טעמנו
בסוף הטיול הקודם ליוון) ולהתקדם לעבר מרכז הפלופונז.

לכן נפרדנו מנפפליו המקסימה ושמנו פעמינו לעבר העיירה דימיטיסאנה (Dimitsana) אשר במרכז הפלופונז, שתהיה הבסיס לטיולינו בימים הבאים.

כמו תמיד, יופיע ריכוז קישורים מסודר בסוף הפוסט

כל התמונות צולמו ע"י משפחת בן-שדה אלא אם כן צוין אחרת

יום 5

פתחנו בנסיעה אל לב הפלופונז. חלפנו על פני מבצר ארגוס הבולט שהגן על מבואותיה של נפפליו והתקדמנו לעבר ההרים הנישאים במרכז הפלופונז.

הפלופונז ההררי

יעדנו הראשון היה כפרי האבן הציוריים ברכס מנלו (Menalo) אשר במחוז ארקדיה. בדומה לחבל זגוריה, גם כאן נבנו הבתים מאבן וגם כיום מחויבים התושבים לבנות כך, כדי לשמור על צביונם הציורי של הכפרים.

הכפר הראשון בו עצרנו הוא לבידי (Levidi) ) שהוא הגדול מבין הכפרים באזור (מתגוררים בו כיום כארבעת אלפים תושבים). קראתי דעות סותרות על המקום; יש המתארים אותו כשוויץ של הפלופונז ויש שכתבו עליו כאל כפר אפרורי וסתמי.
אולי בחורף, כאשר שלג מעטר את הפסגות מסביב, יכול לבידי להזכיר למישהו את שוויץ, אך אנחנו חווינו אותו כמשמים למדי ואפילו כבזבוז זמן.

שילוט בולט בלבידי לעבר אתר ארכיאולוגי בשם Orchemenus  גרם לנו לנסוע בספונטניות לאתר הזה.
הבנים העדיפו להישאר בחניה, אביב ואני צעדנו ממנה כקילומטר לעבר הכניסה, כשאנו מוקפים מאות צמחים יבשים של בוצין שניצבו זקופים סביבנו.
הגענו אל אתר משולט, נקי, מטופח ונטוש. יכולנו לזהות שרידי תיאטרון עתיק ועוד. מקריאה ברחבי הרשת למדנו שההתיישבות כאן החלה כבר בתקופה הפרה היסטורית, ובהמשך הייתה זו אחת הערים החזקות והחשובות בחבל ארקדיה.

באתר הארכיאולוגי Orchenemus

חזרנו לכביש הראשי והתקדמנו לעבר כפר האבן הבא, ויטינה (Vytina). הפעם לא התאכזבנו, גילינו כפר ציורי ומקסים!

בכפר ויטינה

בכיכר המרכזית, המצוידת כמובן בעצי דולב עצומים, יש כנסייה ולידה המוני בתי קפה, ומסביב, ברחובות היוצאים מהכיכר יש מסעדות.

מגדל הכנסייה בכיכר המרכזיתבויטינה

היינו רעבים והתיישבנו במסעדה הראשונה שמצאנו: Kokkina Pitharia. היה טעים ויקר (יחסית לכל המקומות האחרים בהם אכלנו בטיול). בדיעבד הצטערתי שלא המתנו עוד דקה או שתיים ואכלנו באחת המסעדות החביבות שבהמשך הרחוב.
המומחיות של האזור היא... פסטות ועשבי תיבול, וגם כל החנויות מסביב מציעות בעיקר פסטות ואגודות ירוקות של עשבי תיבול.

שבעים יצאנו לשוטט ברחובות הכפר. זהו כפר בן 1700 שנים, שנבנה כבר בשנת 350 לספירה, והיווה מרכז כלכלי לאזור כולו. במהלך מלחמת העצמאות (1821-1832) נשרפו בתי הכפר כמה וכמה פעמים אך כאמור תמיד נבנו מחדש באבן בשיטת הבנייה המסורתית.

בנייה מסורתית באבן ברחובות ויטינה

המשכנו בדרך ההררית המיוערת ואז הגענו אליה, אל דימיטיסאנה (Dimitsana).
ומיד גילינו כמה היא מקסימה!!!

מבט ראשון אל דימיטסאנה היפה

מהר מאוד מצאנו אתAmanites , מקום הלינה שלנו. זהו מלון קטן ומקסים שהתגלה כבחירה מצוינת!

מלון אמניטס. התמונה באדיבות Ⓒwww.amanites.gr

המקום נבנה על בסיס בית המשפחה הישן והוא מנוהל ע"י זוג מקסים ומקצועי, הרה ואריס, ששפעו נכונות ורצון לסייע לנו בכל מה שנשאל ונבקש!
בימים כתיקונם, משמש הסלון החביב שסביב דלפק הקבלה כאזור מפגש למטיילים, פינת קפה עם מוסיקה ברקע, משחקי קופסא וספרים לרשות האורחים. יחד עם המרפסת הצמודה הפונה אל הנוף נוצר אזור מקסים העומד לרשות האורחים.
בגלל הקורונה כמובן מתפקד השטח כעמדת קבלה בלבד, וסידורי הפרדה קפדניים נהוגים כדי להרחיק את האורחים זה מזה ככל האפשר.

בחצר המלון. התמונה באדיבות Ⓒwww.amanites.gr

קיבלנו שני חדרים גדולים ומרווחים עם דלת מקשרת, ובעיקר עם חלונות הפונים אל נוף הקניון!

התמונה באדיבות Ⓒwww.amanites.gr

התארגנו קצת ויצאנו לסיבוב בין סמטאות האבן. דימיטסאנה היא כפר גדול וציורי עד מאוד הבנוי מעל קניון הנהר לוסיוס (Lousios).  הנוף ההררי והקניון נשקפים מכל עבר, קשה לתאר במילים כמה יפה פה!

הגשר הישן בכניסה לכפר
סמטאות אבן ציוריות

בימים עברו עיקר התעסוקה של תושבי דימיטיסאנה הייתה במפעלים מקומיים שהונעו בכוח המים: טחינת גרעינים, עיבוד עורות וצמר וטחינת אבק שרפה.
דימיטיסאנה לקחה חלק חשוב מלחמת העצמאות מול טורקיה; זאת משום שהתפתחה כאן תעשיית אבק שריפה שיוצר בתהליך ייחודי מזבל יונים. כך הפך הכפר לספק העיקרי של אבקת השרפה במלחמה, ותושביה היו פטורים מגיוס כדי שימשיכו ליצר בקצב מואץ את אבק השרפה וכולם עבדו בזה, כולל נשים וילדים.

במרכז הקטן יש כנסייה, מגדל שעון וגם בתי קפה, בר או שניים, חנויות חביבות לתיירים (סופסוף מצאתי מתנות שוות לנגה שנשארה בצה"ל!), מגדל שעון וכנסייה, שסביבה שיחקו ילדים עוטי מסכות בכדורגל...

מגדל השעון התמונה באדיבות Ⓒwww.amanites.gr

בשיטוטינו הגענו חזרה לכניסה לכפר, בה ניצב הגשר העתיק והיפה שאביב חזר שוב ושוב לצלם. מצאנו גם מחלבה קטנה, מפעל וחנות לגרסה המקומית לגריסיני (הצטידנו היטב במלאי להמשך הטיול) ובעיקר המון המון סמטאות אבן מתפתלות.

מבט מקרוב לעבר הגשר הישן בכניסה לכפר

בהתייעצות עם אריס נבחרה מסעדה לארוחת הערב:  ΤΟ ΚΑΠΗΛΕΙΟ ΤΩΝ ΑΘΑΝΑΤΩΝ, שהתגלתה כמקום שוקק, שמח, עליז וטעים מאוד!

ערב יורד על דימיטסאנה

מזג האוויר כאן שונה לחלוטין, בשעה שמונה בערב שררו 12 מעלות. מכורבלים היטב שוטטנו עוד קצת ברחובות וחזרנו אל המלון המוסק. בהמשך סיפרה לנו הרה, כי במונחים מקומיים זהו גל חום, שכן הטמפרטורה ממוצעת כאן בסוף אוקטובר נעה בין חמש לשבע מעלות!

לילה טוב!

יום 6

התעוררנו אל 'יום האוחי', הלוא הוא 28.10. זהו יום חג הנחגג לזכר סירובו של ראש ממשלת יוון יואניס מטאקסס לאפשר לחיילים איטלקיים לעבור ביוון בשנת 1940, ולפגוע בכך בריבונות היוונית.
הרה סיפרה לנו על מנהגי החג בשנים כתיקונן, הכוללים מצעדים צבאיים, זיקוקים וחגיגות.

השנה בגלל הקורונה כמובן בוטלו החגיגות למעט טקסים בבתי הספר ותליית דגלים.

בהתאם לתחזית (כתמיד, אפליקציית YR הוכחה כמדויקת מאוד!), התעוררנו לבוקר גשום מאוד.
ארוחת הבוקר הטעימה, מעשה ידיה של הרה ואימה, הוגשו בחלל המרכזי תוך הקפדה יתרה על כך שהאורחים לא נוגעים בכלום, הרה ובעלה מגישים הכול.

התכנון ביום הזה כלל הרבה היסטוריה וארכיאולוגיה; אסיף העדיף להישאר במלון ליום שקט עם עצמו,
זה חלק מהעניין בטיול עם מתבגרים כנראה...
אביב, נדב ואני יצאנו לעבר מקדש אפולו בבאסאי (Archaeological site Bassae)).

נסענו לנו בגשם שוטף, שלא הפריע לנו להתרשם מהדרך ההררית ציורית ויפה; ההרים מנוקדים בכפרים ציוריים, העצים מתחילים להחליף את צבעם לצבעי שלכת...
כשהגענו, ראינו כצפוי את האוהל הגדול בו מכוסה המקדש; האוהל נבנה כדי להגן על המקדש מפגעי מזג האוויר.

האוהל המגן על המקדש

התעטפנו במעילי הגשם (מזל שלקחתי אותם, בנוסף למעילים החמים!) ונכנסנו לאתר. מאות כרכומים פרחו כאן, אך רובם ככולם עמדו סגורים ומבוישים בגלל הגשם.
את פנינו קיבל בנו הקטן של העובד בעמדת הכניסה, שבשל יום האוחי היה בחופש... מצויד בחתול הבית הוא העניק לנו כרטיסים המציינים כי הכניסה חינם. מסתבר, שלכבוד יום האוחי הכניסה לכל האתרים היא חינם!

 מקדש אפולו מרשים. מאוד.

בתוך האוהל

המקדש, שהיה האתר היווני הראשון שהוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1986, נחשב לשמור ביותר מבין מקדשי יוון. תרמו לכך מספר גורמים:

  • ריחוקו ובידודו של המקדש ביחס לאזורים בעלי צפיפות אוכלוסין גבוהה הביאו לכך שהמקדש ניזוק פחות מגשם חומצי (הגורם להמסה מהירה של אבן גיר ופוגע בחריטות שבשיש).

  • ריחוקו של המקדש ממוקדי הממשל היווניים הביא לכך שהמקדש לא נפגע במלחמות כמו מקדשים אחרים שהיו נגישים יותר ולכן נפגעו במלחמות או הומרו בהן לשימושים אחרים. 

מצבו הטוב של המקדש, כמו גם היותו בנוי מכיוון צפון לדרום, (בניגוד לרוב המקדשים היווניים הבנויים מכיוון מזרח למערב) הפכו אותו לאחד מהמקדשים הנחקרים ביותר ביוון.
הבנייה מצפון לדרום נבעה מפני השטח התלולים של המדרון עליו בנוי המקדש; בכדי להתגבר על המגבלה הזו נבנתה דלת בצד של המקדש, וככל הנראה היא הייתה מיועדת עבור כניסת מאמינים או על מנת שניתן יהיה לפתוח אותה כך שאור השמש יאיר את פסלו של אפולו.

קשה להעביר בתמונות את הגודל והעוצמה של המקדש!

 כאמור, המקדש מכוסה באוהל אדיר, ואנו משערים שבימים שמשיים יותר המראה בתוך האוהל מואר יותר ולכן עוד יותר מרשים!

חוץ מהמקדש יש כאן עוד שרידים ארכיאולוגיים רבים, מוקפים בירק וברקפות, אולם הגשם והרוח הבריחו אותנו  בריצה חזרה אל המכונית.

רקפות ועתיקות סביב המקדש

כעת נסענו לעבר אולימפיה; Google Maps טרם התעדכן כי בין מקדש אפולו לבין אולימפיה עובד כביש עוקף חדש ומצוין, והוליך אותנו דרך כפרים קטנטנים וציוריים. באחד מהם עצרנו לרגל אירוע חשוב בגינו נעצרה התנועה כולה: אוטובוס הגיע ממול...
האוטובוס עבר ואנחנו, יחד עם שאר הרכבים, יצאנו מהכפר והמשכנו בדרכנו, ואפילו מצאנו את הכביש העוקף הנ"ל. עצרנו לקפה ולשוקו חם באחד הכפרים שבדרך. כאן לא שמעו על אזורים ללא עישון☹

המשכנו בנסיעה לעבר אולימפיה. בדיוק כמו בתחזית של YR, הגשם נחלש ועד שהגענו השמיים התבהרו לחלוטין. איזה כיף.
הגענו לעיירה. מגרשי החנייה והעיירה כולה ערוכים לקלוט אלפי מבקרים ביום; כמובן שנוח מאוד לבקר כאשר יש באתר כולו פחות ממאה איש, אך אי אפשר שלא להתעצב למראה העיירה הריקה ממבקרים, שעליהם פרנסת מרבית העסקים בעיר!
גם כאן נהנינו מכניסה חינם לרגל יום האוחי.

למרות שאין כאן אף מבנה  ששרד בשלמותו, אולימפיה היא אתר מרהיב!
הידע הרב של נדב, העולה אפילו על זה של אביב, החליף את הצורך במדריכי שמע או קריאה, והתחלנו להסתובב באתר.

כאן נוסדו המשחקים האולימפיים בראשית המאה ה-8 לפנה"ס ביוזמתם של מלך פיזה ושל ליקורגוס מספרטה. המיתולוגיה היוונית מייחסת גרסאות אחרות לייסוד המשחקים האולימפיים: לפי גרסה אחת ייסד אותם פלופס נסיך הפלופונסוס, אשר הביס את המלך אוינומאוס במרוץ מרכבות סוסים על מנת לזכות בידה של בתו הנסיכה היפודאמיה.
לפי גרסה אחרת הרקולס היה זה שייסד את המשחקים האולימפיים באולימפיה לכבודו של פלופס לאחר שבמסגרת 12 מעללי הגבורה שהוטלו עליו, הסיט את מימי האלפיוס כדי לנקות את אורוותיו של מלך אליס אוגיאס, והקים את המתחם המקודש בחורשה.|
כך או כך, המשחקים הראשונים התקיימו בשנת 776 לפנה"ס  והייתה להם חשיבות רבה גם משום שההתכנסות הגדולה (עשרות אלפי אנשים) נתנה הזדמנות לאנשי רוח להפיץ את דעותיהם ולהציג את פרי עטם. כך לדוגמא ידוע שסוקרטס, דמוסתנס ואחרים היו מבקרים קבועים במשחקים האולימפיים. פיתגורס ניצח באחת האולימפיאדות בתחרות אגרוף!
בסך הכל חזרו ונשנו המשחקים האולימפיים של העולם העתיק 293 פעמים, במשך 1169 שנים עד שחוסלו על ידי הקיסר הביזנטי תיאודוסיוס במאה ה-4 לספירה. 

מה רואים בין השרידים?
מיד בכניסה רואים מימין את שרידי הפלסטרה (חדר כושר באיטלקית), מקומן של תחרויות ההתאבקות וכן מקום האימונים בימים שלפני התחרויות.
אחרי הפלסטרה ניצב מקדש זאוס – מקדש ענק הניצב על בימה ובולט בעמוד היחיד שלו. זהו עמוד משוחזר והוא ממחיש היטב את גודל המקדש העצום! מקדש זאוס היה מרכז המתחם האולימפי ולידו נמצאו בתי הכוהנים.
ממול נמצא מקדש הרה – השלם ביותר באתר – ולידו המקום בו נשמרה הלהבה הדולקת תמיד.
מכאן ממשיכים דרך תריסר מבנים ששימשו כמחסני אוצרות שהביאו ערי המדינה השונות.
בהמשך נמצאים שרידי האצטדיון (שהכיל עד 45,000 איש)  ומגרש המרוצים; רק גברים הורשו להיכנס למקום, והנשים והעבדים צפו במשחקים מהגבעות מסביב. אישה שנכנסה בכל זאת למתחם היתה צפויה להיות מושלחת מראש ההר!


כאמור, האתר העצום מכיל בעיקר שרידים מוקפים בחורשות וירק, ההופכים את הביקור בו לנעים מאוד.
אני משערת שימי הקיץ החמים השיטוט בו מומלץ בשעות הבוקר המוקדמות או אחר הצהריים. אנו, שביקרנו בסוף אוקטובר, לאחר גשמי הבוקר, נהנינו מאתר רחוץ, ירוק ומצוחצח! עם ההדרכה הצמודה של נדב, הבקיא היטב במיתולוגיה, בילינו כאן כמה שעות מהנות מאוד.

באתר יש גם מוזיאון ארכיאולוגי עשיר ומרשים (מאוד), אותו פקדנו בדרכנו החוצה.
 יצאנו לחפש ארוחת צהרים; אכלנו באחת הטברנות הסמוכות לכניסה לאתר. היינו לבדנו בטברנה המשפחתית החביבה, ושוב לא יכולנו להימנע מהמחשבה על פרנסתם של תושבי העיירה, המתבססת על נוכחות של אלפי מבקרים ביום.

קינחנו במוזיאון האולימפי (Museum Of The Olympic Games) שהוקם על ידי הוועד האולימפי, היחיד מסוגו בעולם כולו. מוזיאון זה מכיל מוצגים רבים הקשורים למשחקים האולימפיים, מהתקופה העתיקה ועד ימינו. לטעמנו המוזיאון הזה היה מאכזב מאוד, בפרט לאחר שביקרנו במוזיאון הארכיאולוגי שבתוך אולימפיה; יתכן שכאשר כל אגפיו פתוחים והמוצגים האינטראקטיביים שבו מותרים לשימוש הוא מעניין הרבה יותר; כרגע, עקב הקורונה, הייתה הקומה התחתונה סגורה כולה ומוצגים אינטראקטיביים שהיו בקומה הפתוחה היו אסורים לשימוש.

נסענו חזרה דרך הכפר לגאדיה (Legkadia), עוד אחד מכפרי האבן של רכס מנלו.

מרכז הכפר קושט בדגלים, כנראה לרגל יום האוחי.

דגלים במרכז לגאדיה

בעבר נודעו בני הכפר כבנאי אבן מפורסמים באזור כולו; בניגוד לדימיטסאנה הבנויה מעל הערוץ, לגאדיה בנוי במדרונות הערוץ עצמם ובכך טמון קסמם ויופיים של בתי האבן התלולים שלו. שוטטנו קצת והתפעלנו הרבה.

בנייה לעומק הערוץ בלגאדיה

חזרנו לדימיטיסאנה למנוחה קלה ואז יצאנו לסמטאות היפות לקראת ארוחת ערב; הפעם אסיף הצטרף...

התמונה באדיבות Ⓒwww.amanites.gr

לארוחת הערב נבחרה הפעם מסעדת Drymonas, אשר הייתה אחת מההמלצות של אריס מאתמול. המקום עצמו היה מעוצב מקסים אולם מרבית המנות אזלו מהתפריט, כנראה בגלל המוני המבקרים (תיירות מקומית) שגדשו את הכפר בצהריים לרגל יום האוחי. גם השירות היה לא משהו, ולמרות שהמסעדה הייתה מלאה, נראה היה כי הצוות משתוקק לסיים את היום (השעה הייתה בערך שבע וחצי בערב) ולסגור את הדלתות... למרות כל זה האוכל עצמו היה טעים.

לילה טוב!

יום 7

התעוררנו לבוקר שמשי ונעים, אותו ייעדנו להליכה בקניון לוסיוס (Lousios).
נהר לוסיוס יוצר קניון ארוך (כחמישה עשר ק"מ) ורחב (כשני ק"מ) הזורם מצפון לדרום. לפי המיתולוגיה זאוס, אבי האלים, רחץ במקורותיו של נהר הלוסיוס לאחר לידתו.

נהר הלוסיוס שוצף

יש המון מסלולי הליכה בנהר בדרגות אורך וקושי משתנות; אפשר ללכת מדימיטסאנה ברגל עד אליו (ולהזמין מראש מונית שתחכה בנקודת הסיום), אפשר להגיע אל חניוני המנזרים ולשוטט סביבם ועוד כהנה וכהנה אפשרויות. בעונה המתאימה אפשר גם לעשות כאן ראפטינג.
אנחנו נעזרנו באריס ובמפת סימון השבילים המפורטת שלו לבחירת המסלול המתאים ביותר עבורנו – מסלול של כשעתיים וחצי הליכה הלוך וחזור, ואחריו הליכה לאורך גדת הנהר. בדיעבד הצטערתי שלא בחרנו במסלול היורד רגלית ישירות מהכפר לעבר הערוץ.
מפה כללית של האזור יש כאן, אבל כאמור מומלץ מאוד להיעזר במפת סימון שבילים ובמישהו מקומי לתכנון המסלול המתאים ביותר.

היום נדב העדיף להישאר להתבטל בחדר, כך ששוב נסענו בשלושה בלבד. אבל יש גם קסם בלצאת לטייל בשטח עם אחד ממתבגרינו לבד, לא דבר שקורה הרבה...

יצאנו מדימיטסאנה באותה דרך בה נסענו אתמול; מזג האוויר השמשי והנעים אפשר ליהנות יותר מהנוף בדרך.

תחילת המסלול בחנייה של מנזר Prodromou. יש כאן כנסייה קטנה ותצפית נפלאה לעבר קניון הלוסיוס.

הכנסייה היפה ליד החנייה
תצפית מהכנסייה לעבר הערוץ

מכאן ירדנו בהליכה לעבר גדתו המזרחית של הנהר. ההליכה אינה תלולה ואינה קשה והנוף נפלא. כיוון שבאנו יום לאחר גשם, השביל היה לעיתים חלקלק.
 די מהר הגענו אל מנזרProdromou  או בשמו המלא: Monastery of St John the Baptist. המנזר דבוק אל המצוק וכמו מגיח ממנו ועל כן מרשים מאוד. 

זהו מנזר פעיל הנחשב לגדול יחסית, שכן יש בו למעלה מתריסר נזירים;
כשהגענו, כמה נזירות קשישות בדיוק התארגנו לצעדה לעבר הכביש המוליך לציוויליזציה, כנראה לצורך הצטיידות במוצרי מזון.

מיקומו הנסתר, הקשה כל כך להגעה, של המנזר שנבנה במאה ה-12, איפשר לו לשמש במלחמת העצמאות של יוון כבסיס להתנגדות ולהתקוממות כנגד המשטר הטורקי וכן כבית חולים. המנזר עבר שיפוץ מקיף בשנת 1973.

הנזירים החיים פה כיום מסבירי פנים ומקבלים את המבקרים עם מים קרים, קפה יווני שחור חזק, עוגיות, פירות ורחת לאקום. סיירנו בחלקי המנזר הפתוחים לקהל ובעיקר התפעלנו מהנוף הנשקף מחלונותיו.

מחלונות המנזר נשקפים צוקי הקניון
כך נראה סימון השבילים

ירדנו חזרה אל השביל והמשכנו להתקדם מטה לעבר הערוץ. ברקע נשמע קולם של המים הסואנים, ולבסוף מגיעים לגשר עליו חוצים את הנהר.

גשר על פני מים סוערים

חצינו את הגשר והתחלנו לטפס אל הגדה השנייה, המערבית. כאמור, המסלול אינו קשה והעלייה אינה תלולה, אבל בכל זאת אני התפדלאתי ☹ אחרי אביב (שרץ כעשרים וחמישה ק"מ כל שבוע), וכמובן אחרי אסיף (שנולד עם כישורים טבעיים של עז הרים ובכלל לא הרגיש שיש כאן עלייה).

אבל בסוף הגעתי גם אני אל מנזר Filosophou.

פעמונים בשערי המנזר

מנזר זה, שנוסד בשנת 1691, שימש בזמן מלחמת העצמאות כבית ספר סודי ונסתר מין העין. כיום ניתן לבקר בחצרות המנזר ובקפלה הביזנטית הקטנה שבמרכזו.

כל מנזר צריך חתול!

כאן קיבל את פנינו נזיר עילג, מלווה בהמוני חתולים שנהנו מהשמש...סיירנו בכנסייה הקטנה ובחצרות המנזר הקטן והציורי ואחר כך עשינו הפסקת התרעננות קלה לשתייה, פירות וניצול חלק מהגריסיני שקנינו אמש.

פינה בחצר המנזר

התחלנו לחזור על עקבותינו ולרדת לעבר הערוץ את כל הגובה הרב שטיפסנו.
איכשהו אפילו בירידות אני אחרונה...

חצינו את הגשר ולפתע שמנו לב לצללים שלנו על קירות הערוץ

 ירדנו עד לגשר, חצינו אותו ו – מה שיורדים יש לעלות חזרה!

אותו הגשר, הפעם בכיוון ההפוך

פתחנו בטיפוס חזרה לעבר הגדה המזרחית ממנה באנו, העלייה חזרה מתגמלת בצפייה בזוויות נוספות של הנוף!

המסלול כולו (בין חמישה לשישה ק"מ) נמשך כשעתיים וחצי של הליכה לא מהירה, כולל עצירות בשני המנזרים, הפסקת אוכל והפסקות שתייה.

חזרנו למכונית ונסענו, לפי המלצתו של אריס, אל הגשר הישן (שילוט אל Ancient Gortys). חנינו ליד הגשר; מכאן אפשר ללכת לאורך גדת הנהר כמה שרוצים, ואז לחזור בהליכה נינוחה סמוך למים השוצפים.

תחת הגשר הישן

טמפרטורת המים היא 12 מעלות במשך כל השנה; אביב ניסה את כוחו בטבילה קצרצרה...
הלכנו לנו לאורך הגדה, עשינו פיקניק קצר והוספנו ללכת.
לטעמי הלכנו מעט מדי, רציתי להוסיף לשוטט בנחת ליד המים השוצפים אך נרשמה התנגדות מטעם אביב ואסיף, על כן שבנו על עקבותינו וחזרנו אל המכונית.

בדיעבד המסלול הזה היה קצר מדי לטעמי; למרות שכאמור הייתי אחרונה בעליות ובירידות, הייתי רוצה לשוטט בנוף הירוק הזה עוד כמה שעות. בפעם הבאה נבחר במסלול היורד רגלית מדימיטסאנה לכאן!

נסענו חזרה דרך סטימינצה (Stemnitsa), העיירה הסמוכה הבנויה אף היא מאבן. 

גילינו עוד עיירה ציורית ומתוקה... אבל דימיטיסאנה יותר! ולכן חזרנו אליה, תוך שאנו קובעים עם נדב, שכזכור נשאר בחדר, פגישה לשוקו חם בבית קפה מתוק Square Aroma שתפס את עינינו בימים הקודמים. מסתבר שיש כאן כעשרים סוגי שוקו...

הבנים חזרו לחדר בשלב זה, ואנו יצאנו להוסיף לשוטט בדימיטסאנה היפה, במטרה לטפס אל הנקודה הגבוהה ביותר, הסלע שבמרכז הכפר.

הסלע במרכז הכפר, עם הבית הבנוי ממש מתוכו

כך שוטטנו לנו באזורים הקצת פחות מתוירים של העיירה. ראינו חצרות ובתים נטושים, אבל גם כאלו מטופחים ביותר ברמת גימור של ריזורטים מושקעים, שנראו שוממים לחלוטין. בהמשך הערב שאלנו את הרה עליהם והיא סיפרה שאלו נחלות השייכות ליורשים שעזבו את המקום ומחזיקים את נחלותיהם כבית קיץ/בית נופש. היא ציינה שאיש לעולם אינו מוכר את השטח שלו בדימיטיסאנה...

הכנסייה הישנה בדימטסאנה

חזרנו למנוחה קלה, ולפנות ערב יצאנו לארוחת ערב אחרונה בעיירה המתוקה הזו.
הפעם נבחרה מסעדת: Tefthis Taverna  שבכניסה לישוב. היה טעים ונעים.

במרכז דימיטסאנה

וזהו, זה היה הלילה האחרון שלנו בעיירה היפה הזו. אהבנו מאוד אותה ואת האזור כולו, על ההרים וכפרי האבן המקסימים שבו.

מבט לילי אחרון אל הגשר הישן

לילה טוב!

יום 8

אביב יצא לריצת בוקר לעבר הכפר הסמוך (זתונא);

לאחר מכן אכלנו ארוחת בוקר טעימה אחרונה בדימיטסאנה, נפרדנו מהרה ומאריס המקסימים ויצאנו לעבר יעדנו האחרון באזור זה: המוזיאון הפתוח (Water Power Museum).

כפי שכבר כתבתי, היו באזור תעשיות מפותחות מאוד אשר התבססו על טורבינות מים.
המוזיאון החביב מדגים היטב, בעזרת כלים, הדגמות וסרטונים עשויים היטב את מגוון התעשיות הללו, ובראש ובראשונה תעשיית אבק השריפה. 

במוזיאון הפתוח

מרשים מאוד לילדים ולגדולים!

כשיצאנו מהמוזיאון פנה אלינו השומר בכניסה ובירר האם הגענו מ 'Amanites';
מסתבר שאסיף שכח בחדר מטען, והרה ואריס, שידעו שפנינו למוזיאון, טרחו וצלצלו לשם והנחו את השומר למצוא אותנו... חזרנו לרגע למלון המקסים, אספנו את המטען ונפרדנו, הפעם סופית (עד הטיול הבא) מAmanites ומדימיטסאנה.

בלי ספק אנחנו עוד נשוב לאזור המקסים הזה, שהזכיר לנו קצת את זגוריה, אבל לטעמנו היה הרבה הרבה, הרבה יותר יפה!

בינתיים שמנו פעמינו לעבר דרום הפלופונז. המשך יבוא!

בקצרה:

דימיטסאנה

  • מלון Amanites: מלון משפחתי מקסים במיקום מושלם (ואפילו יש חנייה!) אל מול הנוף. אווירה כיפית, חדרים גדולים, יפים, נעימים ומרווחים, ארוחת בוקר טעימה ובעלי בית מקסימים, מקצועיים, אדיבים וששים לעזור.

  • המוזיאון הפתוח (Water Power Museum): מוזיאון קטן ומושקע הממחיש היטב את התעשיות שפעלו במקום תוך ניצול כוח המים להפעלת המכונות השונות.

 מסעדות

  • Square Aromaבית קפה מתוק המתמחה במגוון רחב של סוגי שוקו חם.

  • Drymonas המקום מקסים אך לנו הייתה התנסות לא מוצלחת עם שרות עייף ומנות רבות שאזלו. ייתכן שהסיבה היתה שבאנו בסיומו של יום חג לאומי.

  • ΤΟ ΚΑΠΗΛΕΙΟ ΤΩΝ ΑΘΑΝΑΤΩΝ כמקום שוקק, שמח, עליז וטעים מאוד!

  • Tefthis Taverna  בכניסה לישוב. היה טעים ונעים.

 סביב דימיטסאנה

  • כפרי האבן של חבל ארקדיה: סטימינצה (Stemnitsa), לגאדיה (Legkadia), לבידיLevidi) ), ויטינה (Vytina). פרט לליבידי, כפר האבן ציוריים ומרשימים מאוד!

  • מסעדת Kokkina Pitharia בכפר ויטנה: טעימה ויקרה. בשל מיקומה (המסעדה הראשונה בה פוגשים כשיוצאים מהכיכר המרכזית) קולטת את מרבית התיירים המורעבים... כמונו. ממליצים לתת צ'אנס למסעדות הנמצאות כמה עשרות מטרים במורד הרחוב!

  • Orchemenus  אתר ארכאולוגי מטופח מאוד אך מרשים פחות ממרבית האתרים בפלופונז.

  • קניון לוסיוס (Lousios): זורם מאזור דימיטסאנה ודרומה; יש הרבה מסלולי הליכה (וגם ראפטניג בעונה!), מומלץ להיעזר במפת סימון שבילים מפורטת ובמישהו מקומי לבניית המסלול המתאים ביותר בהתאם לזמן ולאורך הרצויים. מפה כללית של האזור יש כאן.

  • מנזרProdromou: מנזר הבנוי מתוך המצוק. ניתן להגיע עם רכב עד למרק של כשבע-מאות מטרים ממנו. יש לברר את שעות הפתיחה בהתאם לעונה.

  • מנזר Filosophou: מנזר קטן וציורי, ניתן להגיע עם רכב עד אליו. יש לברר את שעות הפתיחה בהתאם לעונה.

  • מקדש אפולו בבסאי: Archaeological site Bassae)): המקדש היווני השמור ביותר! המקדש נמצא בדרך לאולימפיה ולכן משתלב היטב בנסיעה אליה.

לחלק א' של הטיול (הפוסט הקודם)

לחלק ג' של הטיול (הפוסט הבא)

לטיול הקודם שלנו ביוון