27.7.18 קיו - נון quy nhon
מאחר וקיו - נון הייתה יותר תחנת עצירה בדרך להוי - אן, מאשר יעד אטרקטיבי (או לפחות כך חשבנו), החלטנו למתוח את הבוקר שלנו ולצאת לדרך מנה - טראנג רק לקראת הצהריים. ניצלנו עוד קצת את הבריכה של המלון. עשינו קצת קניות בסופרמרקט שלידינו. ארזנו תיקים בניחותא ובשעה 12:00 רעננים ומקולחים כבר העמסנו את המזוודות אל רכבו של טוי, הנהג שלנו.
הדרך לשם לקחה כארבע שעות בהן עשינו גם עצירות להתרעננות ולאוכל במין פחון שקרא לעצמו מסעדה. אכלנו אורז וירקות מאודים שכבר די החלו להימאס, גם אם היו בהחלט סבירים ולקראת שעות הצהריים המאוחרות הגענו לעיר.
אמנם כמו שאמרתי, העיר נבחרה כתחנת עצירה מחוסר ברירה (הדרך מנה - טראנג להוי - אן הייתה פשוט ארוכה מדי מכדי לעשותה ביום אחד), אבל גילינו עיר נפלאה שיד התיירות טרם נגעה בה. העיר ממוקמת ליד הים ועל כן יש בה טיילת ארוכה ורחבה, ים צלול בצבע טורקיז והרבה שקט ושלווה.
אחד הדברים שבלטו לנו בעיר הוא גודל הרחובות והכיכרות. הכל היה בקנה מידה מפלצתי ועם זאת חסר תכלית. כיכר ענקית שגודלה כפול מכיכר רבין, אך אין בה מאום, פרט לפסל אחד בודד. התחושה הייתה שאדריכלי העיר פשוט לא ידעו מה לעשות עם השטח האדיר שהגיע לידיהם ועל כן ריצפו את הכל והותירו את זה כך.
הפעם המלון הוזמן מראש אחרי שיטוט וירטואלי ב trip advisor והוחלט עליו בעיקר על פי המלצות מטיילים. אך מסתבר שלא תמיד ההמלצות משקפות את מה שמקבלים. הגענו למלון שקיבל ציון של חמישה כוכבים ב trip advisor ונראה בתמונות חביב למדי. במציאות קיבלה את פנינו חורבה שמתחבאת בסמטה קטנה עם חדרים מלוכלכים, מיטות שהמזרן בהם מרגיש כביכול עשוי קרשים וחום אימים בכל רחבי המלון שבהם אין מזגן (שזה בעצם כל השטח הציבורי של המלון). בחדרים אמנם יש מזגן, אך הוא קטן וחלש מדי ולכן לא ממש מספק את הסחורה או במילים אחרות זה סאונה עם מזגן שמשתעל עליך עם אוויר קריר. וכל ה"פינוק" הזה עוד נשא את השם האבסורדי שגרר לא מעט הסתלבטויות ביננו - wow hotel.
https://www.booking.com/hotel/vn/wow.he.html
עזבנו את התיקים בחדרים ומיהרנו לצאת החוצה לנשום קצת אוויר לא פחות מהביל, אך לפחות צח.
הדיסוננס בין הטיילת רחבת הידיים, הנקייה והמטופחת לבין הבתים העלובים למראה שנחבאים להם בין שלטי ניאון ענקיים הזועקים בקולי קולות מתוך מתחמי בילוי שונים היה פשוט מדהים. מין בן כלאיים משונה כזה, מסקרן ומרומם את הנפש.
אחד הדברים שבעיקר בלטו לנו ברגע שיצאנו אל הרחוב זה המבטים של המקומיים. כולם, כולל כולם, בהו בנו, חייכו והיו כאלה שאף העזו לבוא ולגעת. הרגשנו קצת כמו חייזרים, אבל לא בקטע של "מלחמת העולמות", אלא יותר בקטע חמוד כזה של "אי טי". מכאן הגענו למסקנה המתבקשת שתיירים כמעט ולא מגיעים לכאן.
בטיילת נתקלנו בדוכן קטנטן שמכר משקה קני סוכר ולידו שולחנות פלסטיק וכיסאות נוח שממוקמים עם הפנים לים ועל כן מספקים נוף משגע. המוכרת יצאה מגדרה כדי למקם אותנו ולתת לנו תחושה נעימה ואכן, קיו נון בכללי, הייתה העיר הידידותית ביותר בוייטנאם כולה מבחינת היחס שקיבלנו מן התושבים. המשקה עצמו היה מאוד טעים (לטעמי), לרוב החבורה שלנו הוא היה מתוק עד בחילה. ובכל זאת היה זה תענוג לשבת כך על הטיילת ולהשקיף על הים שבדיוק החל להתכסות בצללי השקיעה.
משם המשכנו עד לכיכר ענקית ששכנה לא הרחק ובקצה שלה ניצבו בימבות, תלתי אופן חשמליים וחיות פרווה גדולות וממונעות שניתן לנסוע עליהן. מאחר ולא היה נראה שיש לנו עוד משהו לעשות באופק ומאחר וכולנו לא באמת התבגרנו עד הסוף, שכרנו לחצי שעה מין תל אופן ממונע לכל אחד מאתנו והשתוללנו ברחבי הכיכר בצווחות חדווה והתלהבות (אגב, גם הילדים נהנו). אם אני לא טועה, אז ההשכרה עלתה כ 10 ₪ לחצי שעה.
משם המשכנו לנדוד באחד הרחובות הראשיים עד ששלט מ KFC פיתה אותנו עם הבטחה לאפשרויות טבעוניות (לפעמים זה פשוט בלתי נתפס איפה אפשר למצוא אוכל טבעוני). הזמנו מספר ארוחות טבעוניות של המבורגר, צ'יפס ושתיה. המתנו כמו ילדים טובים חצי שעה רק כדי לגלות שבהמבורגר שהוגש אמנם יש קציצה טבעונית, אך מעליה מרוח בנדיבות מיונז (העשוי ביצים). אף על פי שרציתי פשוט לוותר על האוכל, בן זוגי התעקש איתם עם google translate והחזיר את המנות. חמש דקות מאוחר יותר הוגשו לנו לחמניות חמות וטריות ובפנים... בדיוק אותן קציצות ועליהן שאריות של אותו מיונז. שוב google translate נכנס לפעולה והמנות הוחזרו בפעם השנייה.
בפעם השלישית קיבלנו סוף סוף את מה שהזמנו ללא זכר לשום דבר מן החי. זאת לאחר המתנה נוספת של חצי שעה בה הרצנו בדיחות על תפקיד סודי במטבח הוייטנאמי הקרוי "מלקק הרטבים".
משם הלכנו לבקר בסופרמרקט מקומי ענק, בו בילינו עוד שעה בשיטוט בין מדפי הבגדים, מכשירי החשמל, הצעצועים וכמובן האוכל. קנינו כמה נשנושים לדרך הארוכה הצפויה לנו מחר וחזרנו למלון.
הפעם (קצת מפדח להודות), ויתרנו על מקלחות שלא נראו מזמינות בשום צורה (אולי פרט ליתרון המוטל בספק של האפשרות לעשות צרכים באסלה ולהתקלח בעת ובעונה אחת) ופרשנו לישון.
בבוקר, מיד אחרי שהתעוררנו מיהרנו לעזוב את המלון ולהמשיך לדרכינו. בכל זאת הוי - אן חיכתה לנו בקוצר רוח (או אנחנו לה) ומאחר ורצינו עד העשירי לאוגוסט להגיע עד לסאפה, לא יכולנו כבר לאפשר לעצמינו להתפזר בזמנים.
אמנם מדובר כאן ביעד שקיבל פרק זמן קצר במיוחד, אך הרגשתי שיש לתת לקיו - נון מקום של כבוד. הרי אם לא היינו תחת לוח זמנים צפוף או אם היינו מתאכסנים במלון סביר יותר (או פשוט סביר), כנראה שהיינו מאריכים את השהות שלנו בעיר הנפלאה הזאת שבאמת נתנה לנו תחושה של וייטנאם האמיתית והאוטנטית.
