הקדמה
סוף סוף קניתי כרטיסים, הגעתי לשדה ואפילו טסתי בלי שמגפה עולמית, חמאס, חיזבאללה, איראן ,חותים או חייזרים הפריעו. אני מחשיבה את זה כהישג אדיר. במהלך השנים האחרונות התבטלו לי שלושה טיולים. הראשון היה לונדון שהתבטל בגלל קורונה ושוחזר ממש עכשיו.
השני וינה בגלל החמאס והאחרון אוסטריה. היינו אמורים לטוס ממש בקיץ הזה לשם. טיול משפחתי אחרון, לפני שכולם מתפזרים לעיסוקיהם. אחרי תכנון של שנה, שתיית כמה שיקויי אומץ (בכל זאת טיול ראשון ללא הגרוש שלי ועוד עם רכב), ואחרי שחסכתי במשך שנה שלמה שקל ליורו, חודש לפני הטיול המיוחל הגיעו האיראנים והרסו לי את התכנון בהינף טיל. הביטול הזה כמעט שבר אותי נפשית. לקח לי נצח לאסוף את השברים. מי שעזרה להדביק אותם בחזרה הייתה הגדולה שלי שהציעה לטוס ללונדון. הייתה לה קודם טיסה נפרדת ללונדון שבוטלה גם כן, אבל עדיין נותרו כרטיסים שהיא קנתה להופעה של שון מנדס, והיא הייתה נחושה לטוס לשם בכל מחיר, תרתי משמע.אחרי מחשבה קצרה שלא לוותה בהרבה היגיון כלכלי, אלא יותר בכעס על העולם וברצון לפצות את עצמנו, הזמנתי טיסה בשמונת אלפים שקלים עבור שלושה אנשים. מחיר שבעבר הייתי משלמת על טיול שלם.
הפעם החלטתי לצמצם סיכונים והלכנו רק על חברות ישראליות. הזמנו מאל על בהלוך ומישראייר בחזור. טוב, זאת גם האופציה היחידה שהייתה.
אם קראתם את הבלוג שלי, אז אתם כבר יודעים כמה אני חסכנית, מחושבת ו... טוב נו, גם תפרנית, כך שהצעד הזה היה חריג מאוד בשבילי. עם זאת, בדיעבד, אני יכולה לומר שהנסיעה הזאת הייתה שווה כל פאונד והוצאנו לא מעט מהם.
לפני שאכנס לענייני לונדון עצמה, אני רק חייבת לומר שהיה לנו טיול מדהים שיישאר חקוק בזיכרון שלנו לחיים שלמים ובשביל זה בעצם נועדו הטיולים. לא סתם בחדר השינה שלי יש כיתוב על הקיר שאליו אני מתעוררת כל בוקר:"The best things in life are the people we love the places we've been & the memories we've made along the way"
אחרי הטיסה הזמנתי מלון. גם כאן, בגלל הפחד מאנטישמיות והפגנות, העדפתי ללכת על אזור יקר יותר, אבל כזה שנראה לי הכי בטוח. הזמנו את המלון Premier inn waterloo - מלון 3 כוכבים במרחק של שתי דקות הליכה מה - London eye מצד אחד ושתי דקות מגשר ווסטמיניסטר מצד שני. גם תחנת הרכבת waterloo הייתה במרחק של חמש דקות הליכה מהמלון. את המלון הזמנתי ישירות מהאתר שלהם ולא דרך בוקינג בגלל המחיר.https://www.premierinn.com/gb/en/home.html
הבחירה במלון התגלתה כאידיאלית. המיקום היה פשוט מושלם. מרכזי, קרוב לכל האטרקציות המרכזיות ולתחנת הרכבת. המלון עצמו חמוד. לא מאוד מפואר, אבל בהחלט נעים, שקט, נקי והצוות היה אדיב מאוד ועזר בכל שאלה או בקשה. החדרים לא גדולים, אבל גם לא קטנטנים כמו שחדרים במלונות בלונדון יכולים להיות.
המחיר לא היה זול, אבל גם לא יקר כמו במלונות אחרים שהיו בסביבה. שילמתי 4700 ₪ עבור 6 לילות. הייתה אפשרות להוסיף ארוחת בוקר ב - 12 פאונד לאדם. אנחנו החלטנו לוותר. ייתכן שזה היה שווה את ה - 50 ₪ למי שאוכל הכול, אבל אנחנו כטבעוניות כבר למדנו שעדיף למצוא מסעדה שנחשבת לויגן פרנדלי בחוץ.
מאחר שהיה לי בסך הכול חודש וחצי לתכנן את הטיול שלנו, יום אחרי הזמנת הטיסה והמלון התחלתי לבנות מסלול מפורט, כמו שאני אוהבת. זאת הפעם השלישית שלי בעיר היפהפייה הזאת ואני מקווה מאוד שלא האחרונה.
יום הטיסה
ההתרגשות מזה שברצינות הגענו לשדה תעופה הרקיעה שחקים כמה שעות לפנינו. זאת הייתה הפעם הראשונה שאני טסה עם אל-על. לזכותם ייאמר שהכול היה מאוד מקצועי ומסודר מאוד. הדיילות היו אדיבות ביותר וחוויית הטיסה הייתה בהחלט נעימה. ביקורת הדרכונים לפני כן לעומת זאת הייתה פחות. הבת האמצעית שלי השתנתה כל כך מהיום שהיא הוציאה דרכון עד שהמצלמות לא זיהו אותה ולמען האמת גם בקרי הגבול התקשו בכך.
אחרי שסוף סוף נכנסנו, כמיטב המסורת הנשית במשפחה, הלכנו להריח בשמים עד שהאף הפסיק להבחין בין ריחות. בערך בשלב הזה החלטתי לנסות על עצמי בושם. שניה אחרי השפריץ הנדיב, גיליתי לדאבוני שמדובר בבושם של גבר. כדי להסוות את הפדיחה השפרצתי על עצמי כמויות של בשמים לנשים. יצאתי משם אפופה בענן של ריחות שלא היה מבייש מפעל לייצור בשמים וסליחה מהאישה הנחמדה שישבה לידי במטוס. זה היה עוד יותר לא נעים כי היא הייתה פשוט מקסימה ואפילו הציעה להחליף איתי מקום כדי שאהיה קרובה לבנות שלי, אפילו ששילמה על כיסא ליד המעבר. אז תודה לך. ריגשת אותי בטוב הלב שלך ועזרת לטיול שלנו להתחיל בצורה חיובית.
הטיסה הייתה ארוכה. איפשהו באמצע כבר מיציתי, אבל לא בדיוק יכולתי לצאת מהמטוס, אז חיכיתי עד שננחת.
ההגעה מהשדה לעיר
נחתנו בשעה 20:20 שעון לונדון, (שעתיים אחורה לעומת שעון ישראל,) בנמל התעופה היתרו. בגלל השעה הלא מאוחרת, החלטתי לקחת תחבורה ציבורית למלון. החלטה שהתגלתה כמצוינת, גם אם התברברנו קצת בדרך. בעזרת סדרן אדיב - לא שפגשתי במהלך כל השבוע סדרן או בכלל לונדוני לא אדיב -רכשנו כרטיסים במכונה לקו פיקדילי ברכבת התחתית, שמגיע ממש עד למרכז העיר.
יש מספר אופציות להגיע מהשדה לעיר - אוטובוס, רכבת מהירה, אובר, מונית או הסעה שמזמינים מראש. אני תמיד מעדיפה תחבורה ציבורית בחו"ל ותמיד אעדיף רכבת תחתית על פני כל השאר. טיפ קטן לגבי התחבורה הציבורית בלונדון: תשתמשו בה! היא הדבר הכי נוח ומהיר שיש. כפי שציינתי, לי באופן אישי יש חיבה נוסטלגית לרכבת התחתית, אז התניידנו בעיקר בה, אבל הבנתי שגם האוטובוסים יעילים מאוד שם.
השימוש בתחבורה הציבורית בלונדון הוא פשוט וקל. כל מה שאתם צריכים זה כרטיס אשראי ואפליקציית ניווט של התחב"צ בשם "citymapper" שהוכיחה את עצמה כמדויקת ביותר לאורך הטיול כולו. זאת לעומת google maps שדווקא זייפו פה ושם. אין צורך לרכוש כרטיסים במכונות או לעשות oyster. פשוט מעבירים את כרטיס האשראי בכניסה וביציאה. נכון לאוגוסט 2025 מחיר מקסימלי של נסיעה שכולל את כל האזורים התיירותיים בלונדון עומד על 8.9 פאונד. כלומר גם אם נסעתם והעברתם את האשראי עשרות פעמים, זה הסכום שתשלמו. שימו לב רק שאי אפשר לשלם באותו כרטיס אשראי על שני אנשים במקביל.
מתחילים את הטיול - היום הראשון בלונדון
אחרי לילה שבו הרגשתי כמו לביבה שמתהפכת כל כמה דקות, התעוררתי בשעה מוקדמת להחריד ליום חדש. שמעתי פעם שכשטסים לארץ רחוקה, לוקח לנשמה זמן להשיג את הגוף. זאת כביכול הסיבה הקוסמית לג'ט לג. אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל הלילה הראשון בכל מקום בחו"ל די מוכיח את זה בכל פעם מחדש.
את העובדה שהבנות עוד ישנו שינה עמוקה ניצלתי לסיבוב עם עצמי באזור המלון. הצצתי על ה - London eye ומשם הלכתי לגשר ווסטמיניסר וקיבלתי בהפתעה מחזה מרהיב של זריחה היישר על הביג בן וקתדרלת ווסטמיניסטר עצמה.
אחרי שהבנות התעוררו ולפני שהתחלנו את המסע הרגלי, קנינו לנו פראפוצ'ינו קרמל בסטארבקס. גם זאת מסורת משפחתית קטנה שלנו.
היום הוקדש כולו לשיטוט בין כל מה שאייקוני בלונדון, כדי שבתי האמצעית שזאת הפעם הראשונה שלה בלונדון, תכיר את העיר. אני לא יודעת מי התרגש יותר, היא או אני כי אולי אלה מקומות שכבר הייתי בהם, אבל הם עדיין עוררו בי התפעלות וכנראה יעשו זאת גם אם אגיע ללונדון עוד עשרות פעמים.
התחלנו עם האתרים האייקוניים ביותר -
הביג בן והווסטמיניסטר
עשינו בוק שלם על גשר ווסטמיניסטר רק מהתלהבות.
לא נכנסנו פנימה, אבל את זה אני בהחלט מתכננת לעשות בביקור הבא בעיר.
המשכנו ללכת ולהתפעל מהרחובות הציוריים. הגענו עד:
רחוב דאונינג - ביתו של ראש הממשלה האנגלי.
הרחוב עצמו חסום על ידי שער ושומרים חמושים, כך שלא ניתן להיכנס פנימה. זה לא אתר להגיע אליו במיוחד כתייר, אבל אותי סיקרן בכל זאת להציץ.
מי שכן נכנס ועקף את כל האבטחה היה שועל. כנראה מיהר לפגישה עם ראש הממשלה בנוגע למצב השועלים באנגליה. אם לשפוט לפי מראה השועל המסכן, אז מצבם לא להיט.
מחוץ לשער ראינו גם הפגנה למען החטופים שמילאה את הלב בגאווה לאומית. אחרי שאמרנו שלום מרחוק לראש הממשלה, הצטיידנו בכמה נשנושים לארוחת הבוקר והלכנו לעשות פיקניק ב -
פארק סנט ג'יימס.
פארק יפהפה עם מדשאות ירוקות, עצים תמירים שפרסו צל על ספסלים וערוגות מפוארות של פרחים.
למרבה האכזבה אחת הבנות חטפה כאבי בטן קשים ובילתה כשעה וחצי בשירותים ציבוריים. זאת בזמן שאני מנסה לחשב את המרחק לבית המרקחת הקרוב או למקרה גרוע יותר את המרחק לבית החולים. למזלנו, זאת הייתה אפיזודה קצרצרה שחלפה כבר באותו היום. בזמן שחיכינו לחולה המסכנה שסירבה לצאת מהשירותים, זכינו לראות מצעד מלכותי על סוסים. ככל הנראה מדובר בצעדה טקסית יומית שחולפת לאורך הרחוב המקביל לפארק סנט ג'יימס עד ל - House Guards Parade. שם מבצעים את טקס החלפת המשמר של שומרי המלך. כמו החלפת המשמר בארמון בקינגהאם המפורסם, רק על סוסים.
משם כבר נאלצנו לוותר על שאר התוכניות וחזרנו למנוחה במלון.
בצהריים יצאנו שוב, בכוחות מחודשים וללא כאבי בטן ל -
קובנט גרדן
השכונה האהובה עלי בלונדון. תמיד יש שם תחושה של חגיגה אחת גדולה. דוכנים, חנויות, מופעי רחוב והכל ארוז בתוך בתים ציוריים, ערוגות פרחים וקסם נושן.
במקום ישנן אינספור חנויות מיוחדות כגון חנות מומינים שבילינו בה קרוב לשעה. גם השוק ג'ובלי מרקט וגם apple market עמוסים בדוכנים עם יצירות אומנות שונות ומסקרנות, הלבשה ועוד. אמנם תכננתי מסלול מסודר באזור, אבל לא באמת צריך. פשוט תרדו בתחנת קובנט גארדן ברכבת התחתית ותנווטו לכנסיית סנט פול שהכיכר שבה היא נמצאת היא הלב של השכונה. במקום גם מתקיימים מופעי רחוב מעניינים שתמיד מושכים אליהם קהל.
את ארוחת הצהריים המאוחרת אכלנו במסעדה הודית שהתגלתה כמעולה וגם לא יקרה יחסית. - Sagar Vegan & Vegetarian Restaurant - Covent Gardenמומלצת ביותר! האוכל היה טעים מאוד, טרי והשירות אדיב.
שם הייתה הפעם הראשונה ששאלו אותנו מאיפה אנחנו. כעיקרון כדי להימנע מבעיות, כל הטיול דיברנו בינינו באנגלית. עוד בבית התלבטנו מה נגיד אם ישאלו אותנו והחלטנו שהתשובה תהיה רוסיה. מה שלא לגמרי שקר, לפחות בכל הנוגע אלי. אני יודעת שגם הרוסים לא בדיוק אהובים בעולם, אבל לצערי, נכון להיום, מצב הישראלים גרוע יותר.
כשבעל המסעדה שמע שאנחנו מסנט פטרסבורג, הוא מיד התחיל לספר על בן דוד שלו שלומד שם באוניברסיטה בשם כך וכך. בהתחשב בזה שעליתי לארץ בגיל 11, אני לא באמת מכירה את האוניברסיטאות שיש שם, אבל לצורך העמדת הפנים התחלתי להמציא עובדות על האוניברסיטה המדוברת. ניהלנו שיחה משעשעת ביותר שבה אני ממציאה פרטים והוא מסכים איתי ומרחיב.
לקראת הערב ניווטנו לביתו של סטרייק. אני מניחה שלא כולם מכירים, אבל זאת סדרה בריטית מעולה בשם "סטרייק" שנעשתה על פי סדרת ספרים שכתבה ג'י קיי רולינג ואת הבית / המשרד של הגיבור הראשי בסדרה ניתן למצוא בכתובת: 6 denmark street
הלוקיישן נראה כמעט זהה למה שראינו על המסך, כולל חנות הגיטרות האגדית שמופיעה גם בפתיח הסדרה. הצטלמתי שם בהתלהבות של תיירת מול המונה ליזה.
את היום סיימנו בפריימארק כי איך אפשר בלי. עשינו שופינג כיאה לשלוש בנות בחופשה ומשם, עייפות, עמוסות בשקיות אבל מרוצות עד שמי הדמדומים, חזרנו לחדר.
היום השני בלונדון
את הבוקר התחלתי לבד במאפייה חמודה מול המלון בשם Gails . אני חושבת שזה היה הרגע שהרגשתי בו הכי בחופשה שיש. הלונדון איי ברקע, רחובותיה המתעוררים של העיר התמלאו אט אט באנשים, תיירים ועובדי עירייה שדואגים לצחצח את המדרכות הסואנות. שמיים אפרוריים שמאפיינים כל כך את העיר הנהדרת הזו הוסיפו דרמטיות לאווירה, אבל בעיקר הייתה שם שלווה. כזו שאפשר להשיג רק בחו"ל, כש ה - to do list לא נדחפת לכל מחשבה והורסת את כל הכיף.
את שתיית הקפה מהמאפייה הזאת הפכתי להרגל של כל בוקר. בהמשך גיליתי שממש ליד הלונדון איי יש את גני ג'ובלי. הייתי קונה קפה, מתמקמת על אחד הספסלים ומשקיפה על נהר התמזה, המזח והלונדון איי.זה היה זמן יקר לעצמי כדי לארגן את המחשבות, לנשום את האוויר שטרם התמלא בפיח מכוניות ופשוט להיות נוכחת ברגע המסוים הזה.
היום הוקדש לעוד חלק מה - must see של לונדון. התחלנו ב-
National Gallery
הגלריה המפורסמת ממוקמת בכיכר טרפלגר העצומה.
כמה פרטים מעניינים על כיכר טרפלגר: הכיכר היא לב ליבה של לונדון וכך היא מופיעה גם בגוגל מפס. בכיכר עצמה נמצא עמוד נלסון, עליו בגובה של כ-50 מטרים עומד הפסל של נלסון שגובהו 5 מטר נוספים. ב-4 קרנות בסיס העמוד ניצבים 4 אריות (תשתדלו לא ללטף, גם ככה עובי המתכת ירד לכשליש מהעובי המקורי בגלל כל הליטופים של קודמיכם.) בסיס הברונזה שעליו עומד הפסל עשוי מתותחים שהותכו.
יש בכיכר גם את פסלו של המלך ג'ורג' הרביעי, פסלו של הנרי הולוק, פסלו של צ'ארלס ג'יימס נאפייר ושתי מזרקות גדולות. יש מקום אחד נוסף שבו לא הצליחו להסכים על פסל קבוע ולכן כל כמה זמן הפסלים שם מתחלפים. כשהגענו היה שם פסל מזוויע ומכוער כל כך שאפילו לא טרחנו לצלם אותו.
אגב, האכלת יונים בכיכר היא עבירה פלילית.
אחרי עוד סט צילומים שלא היה מבייש כוכבות הוליווד על השטיח האדום, נכנסנו פנימה לתוך המוזיאון.
הגלריה בהחלט מרתקת. יש בה אוסף מרהיב של יצירות אומנות ובעיקר ציורים. ביניהם עבודות של ציירים מפורסמים כמו ואן גוך, מונה, רמברנדט, דה וינצ'י ועוד רבים וטובים. הכניסה חינם. היה תור ארוך מאוד בכניסה, אבל הוא זז במהירות ותוך עשר דקות כבר היינו בפנים.
המוזיאון היה קטן יותר ממה שחשבתי שיהיה וסיימנו אותו תוך שעה וחצי. אני מניחה שאם הייתי לבד, היה לוקח לי הרבה יותר זמן. אני מהאנשים המוזרים האלה שאוהבים להתעכב ליד כל ציור שתופס לי את העין ויש לא מעט כאלה, להתעמק, לקרוא את השלט שליד ולהרהר על המשמעות והתקופה. אבל גם בלי כל זה, כולנו נהנינו מאוד.
האטרקציה הבאה בתור הייתה:
קתדרלת סנט פול
זהו האתר הדתי החשוב ביותר בלונדון ומקום מושבו של הבישוף. שם נמצאת גם הכיפה השנייה הכי גדולה בעולם. הקתדרלה עצומה ומרשימה ביותר, מוקפת גנים מטופחים וגזומים לתפארת.
באותם גנים הייתה הפעם השנייה ששאלו אותנו מאיפה אנחנו. השאלה הגיעה מצד זוג שצילמנו על פי בקשתם ומיד וידאנו שיחזירו לנו את אותה הטובה. אחרי ההצלחה של אתמול, כבר הכרזתי בביטחון מלא שאנחנו מרוסיה, רק שהפעם קיבלתי מבט סקפטי מאוד עם מלמול של "באמת? ככה נראית שפה רוסית?" בזמן שהבחור הושיט את הנייד שלי בחזרה בתום הצילומים. חייכתי את החיוך הכי בלונדיני שלי ונפרדנו לשלום מהזוג ומהפדיחה.
משם המשכנו לקתדרלה. הכניסה אליה היא בתשלום. הזמנתי כרטיסים מראש דרך האתר שלהם במחיר מופקע לחלוטין של 62 פאונד לשלושתנו. אין ספק שהקתדרלה יפהפייה גם מבפנים. ציורי התקרה שנוצרו על ידי סר ג'יימס ת'ורנהיל היו מרשימים וכמעט גרמו לנקע בצוואר מרוב שהתפעלנו מהם. האולם כולו גדוש באינספור פסלים, פסיפס וויטראז'ים צבעוניים.
באותו הזמן התקיימה שם תפילה, כך שלא ניתן היה לצלם את המזבח הראשי. נוסף לאולם הענק ביקרנו גם בקריפטה שנמצאת בקומת המרתף ומשמשת כמקום קבורה של אישים חשובים בהיסטוריה הבריטית. לא מתחת לכל לוחית זיכרון שתראו שם יש קבר. הקריפטה היא אמנם מקום קבורה, אבל היא גם היכל זיכרון לאומי לאנשים שהותירו חותם על ההיסטוריה העשירה של בריטניה.
יש אפשרות לעלות גם לכיפה, אם בא לכם לטפס 528 מדרגות. אנחנו ויתרנו על התענוג. כלומר, הבנות הטילו על כך וטו והרגליים שלי הסכימו איתן, גם אם ללב מאוד התחשק.
האם המחיר ששילמתי היה שווה את הביקור? לטעמי לא. ראיתי במהלך הטיולים שלי אינספור קתדרלות. קתדרלת סנט פול ללא ספק יפה ומרשימה, אבל אם להיות כנה, ראיתי גם יפות ממנה והכניסה אליהן הייתה חינם.
אחרי שיצאנו, היה לנו זמן המתנה של כשעתיים לאטרקציה הבאה שהזמנתי. את הזמן הזה ניצלנו באכילה ברשת itsu רשת של מזון מהיר יפנית. אכלנו סושי ומרק מיסו שהיו די בסיסיים, אבל טעימים. גם המחיר היה סביר בהחלט.
קינחנו בדונאטס שמצאנו ליד
והמשכנו לכיוון מבצר לונדון. בעיקר כדי להשקיף על הגשר המפורסם ועל המבצר עצמו. ההחלטה להגיע לשם ברגל התגלתה כטעות מרה ביותר. הרגליים שלנו כבר זעקו הצילו ובאמצע הדרך זחלנו באפיסת כוחות לתחנת הרכבת התחתית הקרובה. לפחות זכינו לראות את בנק אנגליה המפורסם בדרך.
ליד המבצר הייתה הפעם היחידה שהיה לנו חם בלונדון.
זה היה יום חריג מבחינת המעלות, שטיפסו לכיוון 29. השעה הייתה לקראת ארבע בצהריים, כלומר השעה החמה ביותר לחודש אוגוסט בעיר. פרט לאותו יום, מזג האוויר כל הטיול היה פשוט מושלם. לפעמים מעונן, לפעמים שמשי. לפעמים קריר ולפעמים חמים. כל מה שהיינו צריכות זה סווצ'ר דק שיאזן את הטמפרטורה לכאן או לכאן.
משם נסענו ל -
Sky garden
מגדל תצפית עם מסעדה בקומה האחרונה. בגלל צורתו המיוחדת קוראים לו גם מגדל הווקי טוקי. הביקור במגדל הוא בחינם עם הרשמה מראש דרך האתר שלהם. מומלץ בחום לנסות להשיג כרטיסים כשבועיים מראש. הכרטיסים נחטפים מהר ואלא אם אתם מגיעים בעונה לא תיירותית או במזג אוויר גרוע במיוחד, אין שום סיכוי להשיג כרטיסים בקופות.
העלייה לגורד השחקים היא במעלית מהירה במיוחד. בקומה העליונה יש גן טרופי ומסעדה. הקומה מוקפת חלונות שמאפשרים תצפית על העיר ועל כל האתרים האייקוניים שלה.
יש לציין שהמקום לא ממוזג ובגלל תקרת הזכוכית המקומרת היה שם חם כמו באמצע אוגוסט בארץ, לכן לא שרדנו שם הרבה זמן. החלונות לא היו נקיים במיוחד, אז התמונות יצאו מעט מעושנות.
לסיכום: בגלל שהמקום חינמי, בהחלט שווה לעלות לשם, אבל את הציפיות להשאיר כמה קומות למטה.
בשלב זה של היום הרגליים כבר בקושי נשאו אותנו. זחלנו בחזרה למלון למנוחה ואחרי כשעה, מתוך אופטימיות בלתי נדלית ורצון עז לראות ולחוות כמה שיותר, אני והגדולה נסענו לסוהו. התחלנו ב -
חנות ליברטי / Liberty London
ליברטי היא אחת מחנויות הכלבו המפורסמות בעיר. היא נפתחה בשנת 1875 ע"י ארתור לסנבי ליברטי, בהתחלה כחנות בדים ואומנות מהמזרח הרחוק ובהמשך היא התפתחה לבית אופנה יוקרתי. המבנה הנוכחי נבנה ב 1924 בסגנון טיודור אנגלי מסורתי. כולו עשוי עץ אלון כהה וחזית שנבנתה מעץ של שתי ספינות מלחמה בריטיות עתיקות. החנות נראית מבחוץ כמו טירה בריטית עתיקה או תפאורה מסרט של הארי פוטר.
גם פנים החנות מזכיר אחוזת אצולה אנגלית של פעם.
המייסד של החנות היה סוג של היפי שהקדים את זמנו. הבדים של ליברטי עם ההדפסים הפרחוניים הקטנים השפיעו על עולם האופנה והעיצוב בכל אירופה. באיטליה סגנון הארט נבו נקרא בכלל style libery על שמו של המותג.
החנות הייתה סוג של בית עבור העובדים. ליברטי, בעל החנות, בנה להם מגורים ליד החנות, ערך ערבי תרבות, תערוכות והרצאות, והחנות הפכה במהרה למוקד חברתי ותרבותי, לא רק מסחרי.
שעון liberty clock
את חזית החנות מקשט שעון יפהפה שנחשב לסמל אייקוני בבניין ובאזור כולו. השעון תלוי על קורת עץ מעוטרת ומעליו פסל קטן של סיינט ג'ורג' הורג דרקון - סמל אנגלי מוכר. הוא נבנה כחלק מהחזון הרומנטי והאומנותי של בעל החנות, שרצה להביא תחושת כפר אנגלי אל תוך עיר מודרנית. השעון כולו עשוי מעץ אלון הממוחזר מספינות ישנות. על השעון מופיע כיתוב שאהבתי מאוד ושמרתי לעצמי כתזכורת לדרך חיים:
"no minuet gone comes ever back again. Take heed and see ye nothing do in vain"
"שום דקה שחלפה לעולם לא תשוב. שים לב שלא תעשה דבר לשווא"
היה מעניין להסתובב בחנות בין הקומות השונות שספגו את ההיסטוריה העשירה של המבנה. זה היה יותר כמו ביקור במוזיאון, מאשר בחנות לשופינג. גם המחירים בחנות התאימו יותר לארנקים של אצילים ולא של פשוטי עם כמונו.
משם הלכנו להסתובב ב -
סוהו
שכונה קטנה, אך מלאת קסם. סמטאותיה הצרות מתעקלות בין בתים עתיקים בצבעים חמים, חלונות עם תריסים ומרפסות מלאות בפרחים. בשעות הערב האזור כולו מואר ואינספור מסעדות ופאבים מקומיים מתמלאים במבקרים.
לסוהו יש אנרגיה מיוחדת שפועמת ברחובותיה הציוריים ואם לא העייפות ששברה אותנו בסוף, היינו יכולות להסתובב שם שעות.
היום השלישי בלונדון
היום שבגללו טסנו מלכתחילה ללונדון הגיע - יום ההופעה של שון מנדס.
את החצי הראשון של היום החלטנו לנצל לטיול ב -
שכונת נוטינג היל
השכונה הצבעונית קיבלה את פנינו באווירה חגיגית. התחלנו בשוק פורטבלו הגדוש בדוכנים, ריחות והמולה. עצרנו להתפעל משפע של עבודות יד ויצירות אומנות ייחודיות, אבל פחות העזנו לקנות. המחירים לא ממש החמיאו להגדרה "שוק". אפילו בחנויות יד שניה המחירים היו גבוהים יותר מבגדים חדשים. שמתי לב שחלק מהדוכנים מכרו סחורה שזיהיתי משיטוטיי באתר temu, רק במחירים יקרים פי עשר.
השכונה עצמה פשוט מרהיבה - בתים מבהיקים בלובן המאפיינים כל כך את לונדון ובתים צבעוניים שעשו שמח בלב.
אין ספק שלנוטינג היל יש אופי מיוחד, כזה שלא ראיתי עוד בשום מקום והביקור בה מומלץ בחום. כמובן שלא פספסתי את החובה הרשמית למבקרי השכונה ועצרתי ליד הדלת הכחולה המפורסמת של יו גרנט. טוב, לא בדיוק ביתו של השחקן ההוליוודי, אלא של דמות מוכר הספרים שגילם בסרט "נוטינג היל" כי בינינו, מי מגיע לנוטינג היל ולא עושה את זה?
היה לנו חצי יום מהנה ביותר, גם אם לא יצאנו משם עמוסות בשקיות קניות.
אחרי זה הלכנו לאכול ברשת "Leon" שגיליתי עוד בביקורי הקודם בלונדון. רשת מזון מהיר שיש בה את אחד ההמבורגרים הטבעוניים הטעימים ביותר שאכלתי. ילדת הסנדוויץ שלי התבאסה שאי אפשר להוציא את החסה והעגבניה מתוך הלחמניה, אז היא הזמינה לעצמה חומוס ופיתות, (פחות מומלץ.)
אחרי מנוחה בחדר, יצאנו שוב, הפעם לכיוון:
ההופעה של שון מנדס האגדי
ההגעה לאולימפיה O2 המקום שבו התקיימה ההופעה, הייתה קלה מאוד. החזור הרבה פחות בגלל אלפי אנשים שצבאו על הרכבת התחתית. אם אתם מגיעים למקום, תעשו לעצמכם טובה ואת התיקים הגדולים תשאירו בבית. אם תביאו כזה, תצטרכו להיפרד מפאקינג 10 פאונד על שמירת חפצים. זה יחסוך הרבה עצבים. אל תשאלו איך אני יודעת.
בשביל לקנות אוכל או שתיה בפנים תצטרכו כנראה לקחת הלוואה בשוק האפור, אז לקחתי וכנראה שאמשיך להחזיר אותה עוד כמה שנים קדימה.
הילדה הגדולה שלי ישבה בשורה השנייה, או נכון יותר לומר, עמדה ליד הבמה כי רק שתי השורות הראשונות הורשו לעמוד שם. היא כמובן הרגישה כמו VIP והתמוגגה מהקרבה לזמר הנערץ.
ואני? אני וילדת הסנדוויץ' שלי ישבנו לא הרחק, אבל בנפרד ממנה. אני מודה, אני לא חובבת הופעות. זאת ממש הייתה סיטואציה של "נותנים אגוזים למי שאין שיניים," אבל לפחות התנחמתי בזה שהיה לי מקום ישיבה שהבטיח שלא אצטרך להידחק בתוך קהל משולהב.
מופע הפתיחה היה די נורא. אפילו הגדולה שלי, חובבת ההופעות המושבעת, הסכימה איתי. זה היה ערבוב של סגנון מוזיקה אתנית עם שעמום אחד גדול. מיד אחרי מופע הפתיחה הקהל יזם גל ידיים. למרות הסרקסטיות שלי כלפי כל המצבים החברתיים המוזרים האלה, הרגשתי את העוצמה של ה"ביחד". הייתה שם אנרגיה של ציפייה והתלהבות קולקטיבית שאפשר היה כמעט למשש באוויר ואפילו אני נדבקתי בה.
כשסוף סוף שון מנדס עלה על הבמה, התרועות איימו על עור התוף שלי וגם על מיתרי הקול. בעיקר כי צרחתי בהתלהבות של מעריצה שרופה יחד עם הקהל. מה שכן, הלכו כול תקוותיי לשבת. כל הקהל עמד על הרגליים, אז גם אני לא העזתי לשבת. מסתבר שאני אעשה הכול, רק שלא יסתכלו עלי כמו על קשישה עם רגליים כואבות, גם אם בשלב מסוים הרגשתי כמו אחת.
שון נתן שואו מטורף. בחצי השעה הראשונה ועם שירים שהכרתי, השתוללתי כמו גרופית בת 18. אחרי זה כבר פזלתי בערגה לכיוון הכיסא המיותם מאחוריי. איפשהו באמצע ההופעה, ציפתה לכולם הפתעה בצורת אורח שגרם לקהל לשאוג ולי לדאוג להזמין לעצמי בדיקת שמיעה דחופה. רק אחרי ההופעה, כשהתאחדתי עם הגדולה שלי, הבנתי שהאורח היה ניילס הורן, סולן להקת one direction.
הם ביצעו יחד שיר ואז ההופעה המשיכה והמשיכה ואני? אני כבר מיציתי וחיכיתי שייגמר. אל תספרו על זה לשון מנדס. הוא באמת שר מדהים וגם נראה טוב וגם חמוד ומתוק והכל. זה לא הוא, זאת אני.
עד שחזרנו למלון, השעה הייתה כבר לקראת שתיים בלילה. הבנות עוד דיברו בהתרגשות על החוויות מההופעה והעלו מיליון סטורים בזמן שאני שקעתי לי בשינה עמוקה.
היום הרביעי שלנו בלונדון
קמדן מרקט
כבר ביקרתי שם פעמיים, אבל אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי באמת את הווייב המהפנט של המקום. לדעתי זה היה היום המהנה ביותר שלנו בעיר.
קמדן מרקט היא כמו עיר קטנה בתוך עיר. מקום שהוא כמו שילוב בין פסטיבל רחוב, שוק אוכל עולמי, חנויות מיוחדות שראיתי רק שם וגלריית אומנות.
מוזיקה מתנגנת מכל עבר, קירות מכוסים גרפיטי צבעוני הקיפו אותנו עם קהל צבעוני לא פחות. ריחפנו לנו מדוכן לדוכן, הסנדוויץ שלי בעלת הנטיות לאופנה גותית, עפה על ההיצע שהיה שם. הגדולה מצאה דוכנים על גבי דוכנים שקשורים לטיילור סוויפט ואילו אני התלהבתי מדוכני האוכל שמילאו את האוויר בניחוחות מגרים ובמאכלים מכל העולם שרובם נראו טעימים ביותר.
אנחנו אכלנו שם צ'ורוס מתוק שטבלנו ברוטב קוקוס קרמל.
בקמדן הייתה הפעם השלישית והאחרונה שבה שאלו אותנו מאיפה אנחנו. זאת הייתה מוכרת חמודה בחנות מגנטים וקשקושים. איכשהו דווקא שם הרגשתי פתאום בנוח להגיד שאנחנו מישראל. אולי כי לפני רגע רקדתי עם אותה מוכרת חמודה באמצע החנות כי כמו שאמרתי, כל קמדן זאת אווירת פסטיבל, ואולי כי ראיתי בעיניה שלא משנה מה הדעות הפוליטיות שלה, היא בן אדם מספיק נאור כדי להפריד בין הממשלה לבין האזרחים שלה. ואכן התגובה הייתה חיובית. היא אפילו סיפרה על הלקוחות הישראלים שמגיעים לחנות שלה כל שנה בקיץ.
הפעם לא היה לנו המון זמן להסתובב, אז אחרי שעתיים-שלוש נאלצנו ללכת. נסענו לכיוון תאטרון Phoenix Theatre. אכלנו צהריים במסעדה יקרה ולא כזאת טעימה ליד ובעיקר הצטערנו שלא נשארנו לאכול את ארוחת הצהריים שלנו בקמדן מרקט.
stranger things the first shadow
זאת הפעם הראשונה שלי בהצגה בלונדון וסוף סוף הבנתי על מה כל ההייפ. קשה לי אפילו להתייחס למה שקרה שם על הבמה כהצגה, אלא יותר כחוויה חושית שריתקה אותנו במשך 3 שעות, (עם הפסקה קצרה באמצע.)
מן הסתם אני מניחה שרובכם שמעתם על הסדרה המעולה "דברים מוזרים". אז מדובר כאן בפריקוול שמתרחש ב 1959 בהוקינס האהובה והמוכרת. היא מתמקדת בהנרי קריל, (מי שראה את העונה הרביעית יודע כבר במי מדובר.) אנחנו פוגשים בה גם את ג'ים וג'ויס בגרסה צעירה ושובבה יותר.
השימוש בפירוטכניקה, בערפל, באורות ובעוד אפקטים חזותיים מושקעים, נתנו תחושה שאנחנו נמצאים בתוך העלילה עצמה. בהחלט חוויה בלתי נשכחת ומומלצת ביותר!!
הבנות ישבו יחד בשורה השלישית ואני ישבתי לבד בשורה השנייה. העדפנו להתפצל ולהיות קרובות לבמה במקום לרכוש כרטיסים אחת ליד השנייה, אבל איפשהו בסוף האולם שמאלה.
את הכרטיסים הגדולה שלי השיגה דרך אפליקציית - today tix שבה אפשר לחפש הצגות לימים הקרובים בהנחה, כך שהכרטיסים עלו לנו 45 פאונד לכרטיס. מחיר יחסית זול לשורות הראשונות ולעובדה שזה היה אוגוסט.
משם חזרנו למלון. הסנדוויץ' פרשה לנוח ואילו אני והגדולה הרגשנו שיש בנו עוד מרץ לטיול ערב. הפעם החלטנו להתמקד בסביבה של המלון. במרחק של כמה דקות הליכה:
The Vaults London
זאת מנהרת גרפיטי וכשמה כן היא, מה שאומר שכל כולה מלאה בגרפיטי, החל מהקירות ועד התקרה והרצפה. גן עדן לחובבי גרפיטי כמוני, אבל לא רק.
לדעתי זה מקום חובה לביקור וחבל שהיא לא מוכרת כמו שמגיע לה להיות.
כשנכנסים פנימה מקבלים תחושה שהגעתם לעולם אחר. עולם צבעוני, מוזר, יפה, לפעמים ציני ולפעמים תמים.
חלק מהגרפיטי היה יפה כל כך שהמחשבה שבקרוב יבוא אמן אחר ויצבע מעליו ממש העציבה אותי. כנראה שאני לא היחידה שהרגישה כך, כי כמה מהציורים היו מכוסים בזכוכית. יש גם שני פאבים בתוך המנהרה שנראו חמודים מאוד. לנו כבר לא נשאר מקום בבטן אפילו לשלוק בירה.
ביקרנו שם שוב אחרי יומיים ונדהמנו לגלות שחלק מהגרפיטי שראינו כבר לא היה קיים. בהתחשב בזה שהפעם השנייה הייתה בשעות אור, זכינו לראות אמני גרפיטי בפעולה. אחד הדברים שהשאירו אותי עם פה פעור היה קיר אחד שהתקלף וחשף את כמות שכבות הצבע שהיו עליו. מדובר בעובי של משהו כמו 20 ס"מ צבע על גבי צבע על גבי צבע.
South Bank riverside walk
אחרי מנהרת הגרפיטי הגענו לתחנת רכבת waterloo ומשם פנינו לכיוון הטיילת לאורך נהר התמזה. הגענו אליה בדיוק כשלונדון עטתה על עצמה קסם לילי ולנו נשאר רק לנשום ולהתפעל. אחרי שקיעת השמש נהר התמזה הפך למראה ענקית שאורות העיר צוללים בתוכה. צלליות של מגדלים מחודדים, אתרים אייקונים, חלונות זוהרים, הכל משתקף במים והכל עטוף באור כחול עמוק של בין ערביים.
בערב הטיילת עצמה כולה מוארת ועמוסה באנשים. אינספור מסעדות מחכות שם לסועדים עם מוזיקה שממלאת את הכול באווירה שקצת הזכירה לנו את הטיילת באילת. קרוסלה מוארת ונוסטלגית הוסיפה לקסם. היו עליה לא מעט אנשים מבוגרים שנהנו לדהור אל זיכרונות ילדות. אנחנו גמענו את כל היופי הזה ברגל והבטחנו לעצמנו שעוד נשוב.
היום החמישי שלנו בלונדון
היום היה היום המלא האחרון שלנו, לכן בבוקר לפני שהיפהפיות הנרדמות שלי קמו, עוד הספקתי לשתות קפה ולארגן קצת את המזוודות לטיסה למחר. פעולה שתמיד מלווה בבכי קורע לב ממגוון סיבות. הראשונה שצריך לעזוב ולחזור לארץ והשנייה מתוך חשש כבד ביותר תרתי משמע. כל אחת מאיתנו טסה עם טרולי משלה והגבלה של 10 ק"ג, עניין לא פשוט עבור בנות חובבות שופינג.
מצב הרוח השתפר פלאים כשהגענו ליעד הראשון שלנו ליום זה:
המרתפים של לונדון / London Dungeon
מהביקורות שקראתי מדובר בחוויה שנויה במחלוקת. היו כאלה שמהללים וכאלה שפחות. אני והבנות שלי בהחלט נמנות עם הסוג הראשון.
אז מה זה בעצם המרתף של לונדון? זה שילוב בין בית אימה לייט, מסע היסטורי ותיאטרון אינטראקטיבי. נכנסים לתוך מתחם תת קרקעי מעוצב כולו כמו בית אימה בלונה פארק ונודדים בין התקופות האפלות ביותר של לונדון. החל מהמגפה השחורה, משפטי המכשפות, השריפה הגדולה, ג'ק המרטש ועוד... הכול מלווה בשחקנים אמיתיים, בתפאורה שגורמת לך להרגיש שחזרת אחורה בזמן, באפקטים מיוחדים ולסיום אפילו במתקן כמו של לונה פארק, רק שהנסיעה בו הרבה יותר מדי קצרה.
השחקנים מערבים את הקהל, אז במהלך הסיור הפכתי להיות "בוגדת הממלכה" ולאחר מכן גם הרשיעו אותי כמכשפה והכניסו לתא מעצר. הכול מלווה בהומור בריטי שחור ובהרבה צחוק ואדרנלין.
זאת הייתה הפעם השנייה שהלכתי לחוויה מהסוג הזה. בפעם הראשונה שהייתי בלונדון - הייתי ב London bridge experience שהיה דומה מאוד ומהנה לא פחות, חוץ מהסוף שבו האמיצים מבין המבקרים ורק כאלה שמעל גיל 16 או 18, אני לא זוכרת בדיוק, המשיכו את המסע לבדם במנהרת פחד שבאמת גרמה לי לצרוח באימה. את החלק הזה אין במרתפים של לונדון.
החוויה הזאת עלתה לנו כ 370 ₪ לשלושתנו. מחיר לא זול בכלל, אבל לחוויה שלדעתי הייתה שווה כל פאונד. קניתי כרטיסים מספר שבועות מראש במחיר מוזל. אם תקנו ימים ספורים מראש או בקופה עצמה זה יעלה יותר.
The Wallace Collection / אוסף וולאס
התחנה הבאה שלנו לאותו היום הייתה מוזיאון אומנות ונשק. המוזיאון עצמו נמצא בתוך אחוזה של אצולה בריטית מהמאה ה - 18. כל חדר מעוצב בסגנון אחר ועמוס באוצרות, כפי שמרמז השם. האווירה כולה יוקרתית ואפילו ביתית באופן מסוים. כלומר, אם הבית שלכם הוא טירה עתיקה ומפוארת.
במוזיאון יש אוסף עשיר של רהיטים עתיקים, כלי נשק, פסלים וציורים מתקופת הרנסאנס, חלקם של ציירים אגדיים כגון רמברנדט. המוזיאון היה אינטימי יותר מאשר ה - national gallery ואנחנו נהננו בו אפילו יותר. באופן מפתיע הכניסה אליו בחינם.
עוד פרט חמוד בקשר למוזיאון - אחת התמונות המפורסמות שתלויות שם (אני מודה שזה היה אחד הציורים היפים במוזיאון) הפכה להיות חלק מהסרט "לשבור את הקרח."
בילינו שם כמה שעות מהנות לנפש ומתישות לרגליים. משם נסענו ל -
Natural history museum
מוזיאון טבע מהמפורסמים בעולם שהכניסה אליו גם כן בחינם. כשהגענו לשם, נעמדתי דום עם פה פעור. הבניין עצמו היה כה מרשים שהוא התעלה על כל הציפיות שלי.
המוזיאון נבנה בהשראת האדריכלות הניאו-גותית, כמו גם מבנה הפרלמנט והביג בן. כולם מאופיינים בקשתות מעוטרות, עיטורים דקורטיביים מורכבים וגגות זיג-זג מחודדים. גודלו עצום עם אינספור חלונות ענק שמכניסים אור טבעי לתערוכות. הוא נפתח למבקרים בשנת 1881.
לפני שנכנסנו, הלכנו לאכול צהריים במסעדה של המוזיאון. לא מסעדה שהייתי ממליצה עליה. האוכל היה לא טעים, אבל יקר כאילו כן.
משם הלכנו לעמוד בתור העצום שהיה בכניסה. עד שהצלחנו להיכנס, או אולי נכון יותר לומר להידחס פנימה, עברה יותר מחצי שעה. היו שם הרבה יותר מדי אנשים וילדים. האקוסטיקה הייתה נוראית, כך שכל הרעש הוגבר פי כמה. התרשמנו מהכניסה הראשית ומשלד הלווייתן הכחול המפורסם שתלוי בכניסה למעלה כבר יותר ממאה שנים.
עברנו את החלק של הדינוזאורים שהיה בהחלט המרשים ביותר שראיתי. שילוב של שלדים שמוצגים בשלמותם, משחקים אינטראקטיביים, ובובות דינוזאור מכניות שנראו אמיתיות.
אנחנו לא המשכנו עוד. פיזית פשוט לא הצלחנו. אני מודה שטעיתי בתכנון. שלושה מוזיאונים אחד אחרי השני זה פשוט יותר מדי. הרגליים כאבו לנו, הגב צעק הצילו מכל העמידה הארוכה והיינו מותשות. החלטנו שאת המוזיאון הזה נשאיר לביקור הבא בלונדון, ועדיף לא באוגוסט, כשכל הילדים בחופש.
משם הלכנו לנוח קצת בסטארבקס והמשכנו ל -
פארק קנזינגטון
בהתחלה נחתנו על ספסל קרוב כדי לצבור מעט כוחות ואז התקדמנו לכיוון ארמון קנזינגטון. הבנות שלי עיקמו פרצוף ואמרו שזה ממש לא נראה כמו ארמון. בינינו, אני מסכימה איתן. שמעתי על הארמון הזה לא מעט והוא בדיוק ההפך ממרשים. אני לא יכולה להעיד על מה שיש בפנים. ייתכן שהפנים שלו מפצה על החוץ.
אחרי שלא התרשמנו ממנו, פסענו אל שביל צר ומתפתל של גן קטן שנמצא בדיוק מול הארמון. השביל היה מוקף ירוק ונעים מאוד להליכה. בקצה שלו, בדיוק על ראש גבעונת קטנה,חיכתה לנו הפתעה - האנדרטה לנסיכה דיאנה. השטח מגודר כולו ואפשר רק לתצפת עליו, אך לא להיכנס פנימה. במרכז יש בריכת נוי ומסביב שיחים גזומים ורעננים, מדשאות ירוקות והמון פרחים. בקצה השני ניצב פסלה של הנסיכה דיאנה כשהיא מחבקת את שני הבנים שלה. היה לאנדרטה יופי עצוב שעורר התפעלות וצבט לנו בלב.
משם דגמנו עוד ספסל אחד אחרון כדי להיטען במעט כוח לרגליים, שיישאו אותנו לתחנת הרכבת התחתית.
עם כל הכבוד לכאב רגליים, לא התכוונתי לוותר על הערב האחרון שנשאר לנו בלונדון, אז אחרי מנוחה במלון הלכנו למסעדת brew dog שממוקמת בתחנת הרכבת waterloo. מדובר בשילוב בין מסעדה לפאב. חלפנו על פני המקום לא מעט פעמים והבחנו שהוא פופולרי מאוד בקרב המקומיים. בתפריט היו כמה מנות טבעוניות, אז חיכינו להזדמנות לדגום אותן.
למען האמת התאכזבנו. גם כאן, ההזמנה התבצעה על ידי סריקת ברקוד המוטבע על השולחן וללא שום אפשרות לשנות את רכיבי המנה. ילדת הסנדוויץ שלי התרעמה על כך בקולי קולות ולבסוף לקחה פיצה. אני והגדולה דגמנו את ההמבורגר שהיה מזערי בגודל ויקר מאוד במחיר.
האמצעית ששבעה, והפכה יותר מפויסת ופחות נפיצה, חזרה לאינטרנט ולטיק טוק במלון ואילו אני והגדולה לקחנו רכבת תחתית לתחנת bond street. מהתחנה הזאת יצאנו בתחילת היום וראינו מסביב לא מעט חנויות מסקרנות ואזור שנראה מרכזי ומעניין לחקור. באותו הזמן מיהרנו למוזיאונים השונים, אז שמחנו לחזור לשם שוב.
עשינו סיבוב באותן חנויות וביניהן בחנות דיסני ענקית שעשתה לנו חשק לקנות את כל כולה. משם המשכנו לשוטט לאורך הרחוב. בעודנו מעמיקות פנימה ומקשקשות בינינו (באנגלית,) תשומת הלב שלי התחדדה בשלב מסוים אל הסביבה במקום אל חלונות הראווה. לפתע שמתי לב שכל עוברי האורח החולפים על פנינו הם בעיקר מהגרים מוסלמים. העור התחיל לעקצץ מהמבטים שנשלחו לעברנו או סתם מההבנה שנדדנו אל אזור פחות סימפטי, בטח עבור שתי בנות ישראליות. אמנם הסיכוי שמישהו היה עולה על הלאום שלנו היה אפסי ולא הרגשתי בסכנה מיידית, אבל כן הרגשתי שאם נעמיק פנימה עוד יותר, הילדה שלי תלמד מה זאת הטרדה מינית וזה לא משהו שהייתי רוצה שהיא תחווה.
ניווטתי מהר אל רחוב אוקספורד האגדי והבטוח ומשם תפסנו רכבת תחתית בחזרה למלון.
יום הטיסה והיום האחרון שלנו בלונדון
בבוקר נפרדתי מהמאפייה שהפכה להיות "שלי", מגני ג'ובלי שאירחו אותי ואת הקפה שלי בבקרים ומה - London eye שהיה עבורנו כמגדלור בטיול זה. ארזתי מזוודות ואז הבנתי שאת הרכבת שהזמנתי מראש לשדה התעופה לוטון, הזמנתי לשעה יותר מאוחרת ממה שחשבתי. הטיסה שלנו הייתה בחמש אחרה"צ ואת הרכבת הזמנתי לשעה 13:10, כשלקחתי בחשבון שיש נסיעה של 45 דקות. חטפתי התקף חרדה קל בגלל הלו"ז הצפוף מדי ותסריטי אימה שבהם אנחנו מפספסות את הטיסה מילאו כל חלק פנוי במוחי.
מאחר שהרבה ברירה כבר לא הייתה לנו והכרטיסים לא ניתנו לשינוי, הגעתי עם עצמה למסקנה שלשבת לחוצה במשך שעות לא יעזור לי, אז עשינו צ'ק אאוט, השארנו את המזוודות במלון ונסענו ל -
ארמון בקינגהאם
הארמון התפספס לנו בגלל קלקול הקיבה של אחת הבנות ביום הראשון. עברנו דרך הפארק אל הארמון והצטערנו שלא היה לנו יותר זמן להתעכב בפארק כדי לשבת וליהנות מהטבע השופע והאוויר הרענן. ארמון בקינגהאם, לעומת קנזינגטון, מרשים ביותר. המבנה העצום, השערים המפורזלים והמעוצבים, המזרקה של המלכה ויקטוריה שמול הארמון והגנים הגזומים ומלאי הפרחים סביב - הכול מותיר רושם של יוקרה מלכותית.
הכול מטופח מאוד, יפה ומתויר להחריד. כלומר, לא יכולנו לבחור מקום טוב יותר מזה להיפרד מלונדון אהובתנו.
משם חזרנו לאזור המלון, הצטיידנו בחטיפים ועוד כל מיני נשנושים בשביל הטיסה ובשביל הילד המתבגר שלי, שהעדיף להעשיר את חיי החברה שלו בבית הריק שהיה כולו לרשותו במקום לבלות איתנו בלונדון. לקחנו את המזוודות ויצאנו לדרך לכיוון השדה. הרכבת ללוטון יצאה באיחור של כמעט חצי שעה בגלל בעיה טכנית וכבר הייתי בטוחה שכל תסריטי האימה שלי עומדים להתממש, אבל בסופו של דבר הגענו בזמן ואפילו הושיבו אותנו יחד, כך שמגיע לישראייר שאפו.
ניחוח של אבק ולחות קיבל את פנינו כשנחתנו בארץ ויצאנו משדה התעופה. ריח של ישראל בימי קיץ. ריח שתמיד נדמה חד יותר בנחיריים, אחרי שנושמים אוויר אירופאי למשך תקופה. אף פעם לא קל לחזור מחופשה, אבל ילד שחיכה לי בבית איזן את העצב על סיום החופשה עם געגועים שקיבלו סוף סוף מענה.
קצת מילות סיכום:
לונדון היא בין הערים הבודדות שהייתי רוצה לבקר בהן שוב ושוב. יש בה משהו שלא פגשתי בשום מקום בעולם. מעין אווירה שפשוט מרוממת את הנפש. היא יפה, אצילית, מלכותית, עליזה, סואנת, ישנה ומודרנית. יש בה שילובים מנוגדים שיוצרים יחד טיול בלתי נשכח עם טעם של עוד.
כמעט שבוע בלונדון נחווה כמו ביקור בתוך אגדה קסומה, רק ללא מכשפים או פיות זדוניות. הרגשנו שזכינו להתנתק קצת מכל מה שקורה כאן והדבר סיפק לנו כוחות נפש חיוניים כדי להמשיך לשרוד במציאות חיינו.
ואם נעבור רגע לתכלס, אז היה זה הטיול היקר ביותר שעשיתי. אחרי חישוב כללי, הבנתי שהוצאנו כ - 25 אלף ₪ על הטיול כולו, כולל השופינג שבעצמו הוסיף כמה ספרות עם שלושה אפסים לסכום. עם זאת, הרגשתי שזה היה שווה כל שקל. כמובן שהיה אפשר להוזיל אותו לפחות בחצי, אם לא יותר, אם היינו קונים כרטיסי טיסה מספיק זמן מראש, לוקחים מלון זול יותר ולא מפוצצים משכורת של חודשיים בפריימארק או בסטארבקס.
ללונדון יש עוד המון מה להציע חוץ ממה שעשינו בטיול. יש עוד מלא פארקים מדהימים, ארמונות, ה - British museum שבו ביקרתי בפעם הקודמת, וורנר סטודיוס שבהם צולמו הסרטים של הארי פוטר, כיכר פיקדילי ועוד ועוד...
כמו בכל טיול שמסתיים, כל אחד נותר עם תחושה משלו בקשר ליעד שבו ביקר, הדברים הקטנים והגדולים שהפליאו, הרגיזו או הדהימו אותו. אז לסיום, קבלו את עשרת הגדולים (או הקטנים) שלי על לונדון:
1. בכל השירותים הציבוריים שבהם היינו היו רק מים חמים בברזים. הבנתי שזה איכשהו קשור לצנרת ישנה. 🤷♀️
2. בדומה לברזים, גם הרכבת התחתית שם לוהטת ולא ממוזגת. מזל שלונדון עצמה קרירה ונעימה רוב הקיץ.
3. הנימוס והאיפוק האנגלי מדהימים אותי בכל פעם מחדש ועוד יותר מדהים לגלות איך אותו איפוק נעלם אחרי כוס בירה.
4. גם הסבלנות האנגלית מדהימה. הם אף פעם לא יגרמו למישהו להרגיש מטומטם ולא משנה עד כמה השאלות ששאלו אותם מטומטמות.
5. לעומת הסבלנות הבריטית, הרמזורים שם דווקא קצרי רוח. אם לא רצת - פספסת. שמעתי מספר פעמים קשישים שמתלוננים שהם בקושי הספיקו לעשות שני צעדים וכבר הרמזור הפך שוב לאדום
6. המחירים בלונדון עקפו את המחירים בארץ. עד לונדון, לא פגשתי מדינה יקרה יותר מישראל.
7. אין על הפארקים הלונדונים. אי של שלווה קסומה בתוך המולה של עיר.
8. אנטישמיות - לעומת מה שמפמפמים בחדשות, לא ראיתי אף כתובת גרפיטי או הפגנה. הדבר היחיד שראיתי היה אישה שהדביקה דף A4 על מקל ארטיק, שרבטה עליו "פלסטלינה בחינם" ועמדה איתו באמצע הרחוב. אני לא טוענת שאין הפגנות, אבל אני כן טוענת שהחדשות שמות זרקור כה גדול עליהן עד שהייתי בטוחה שזה משהו שקורה בכל מקום על בסיס יומיומי.
9. אופנה חדשה בלונדון - ברקודים שסורקים משולחן במסעדה ומבצעים את ההזמנה מהאתר בלי לראות מלצר - לפחות עד שהוא מביא לך את האוכל.יתרונות: שירות מהיר. חסרונות: בלתי אפשרי להזמין ככה עם שתי בררניות שיש להן תמיד מה להוציא מהמנה.
10. ואם כבר דיברנו על הבררניות, אז טיול בנות זה ה-דבר ועוד יותר טיול של אמא ובנות. רק מזל שלא שקלו לנו את המזוודות בסוף הטיול.תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא 😊
