גם ליומנו השלישי בטוקיו סידרנו לנו מדריך מתנדב. הפעם זהו זיגי סאן. פנסיונר נמרץ שעבד כל חייו במיצובישי, כולל כמה שנים בארצות הברית.
אנחנו בוחרים להעביר איתו את היום במרכז טוקיו. מתחילים מתחנת טוקיו, אחת התחנות העמוסות ביותר בדרך כלל, אבל היום ראשון אז שקט (יחסית). מתחילים באזור במרונוצ'י (maronouchi), אחד מאזורי העסקים של טוקיו.
אנחנו יוצאים מתחנת הרכבת שנראית כמו מבנה אירופאי עם לבנים אדומות .מתברר כי נבנתה ע"י ההולנדים (שלהם היסטוריה עשירה של יחסים עם היפנים) כחיקוי של אחת מתחנות הרכבת באמסטרדם. סביב התחנה מגדלי זכוכית ופלדה נישאים לשמיים, הכל נקי, מטופח ומסודר. זיגי סאן ,הפנסיונר הנמרץ ,לוקח אותנו לראות את משכנו של הקיסר ואשתו ואת הגנים המקיפים את מעונו ומהווים אחת מהריאות הירוקות של טוקיו. אנחנו נכנסים לגני הארמון. כאשר אוחדה יפן ב 1868 והשוגון ויתר על כסאו ועל מעמדו, עבר לכאן הקיסר מקיוטו וקבע את טוקיו כבירה. הקיסר גר כאן עד היום ותפקידו הוא בעיקר ממלכתי ופחות ביצועי.
הגנים מדהימים ביופיים ומכילים מבנים עתיקים ומשוחזרים (רוב המבנים נהרסו במלחמת העולם השנייה). אנחנו עושים סיבוב די ארוך וגם יושבים, לבקשת נעם, על הדשא המושלם שנמצא שם. מסביב משפחות יפניות עושות פיקניק בשקט ושלווה. הם מביאים שמיכה מקופלת למשעי ופורסים אותה על הדשא בדייקנות, מוציאים מפה ומניחים באותו אופן ומפיות כמובן. ואז האוכל בקופסאות בנטו שנקנו או אוכל שהוכן בבית . הכל נעשה מתוך הקפדה ותשומת לב. אף אחד לא עושה "על האש" ואף אחד לא שם מוזיקה. זה בכלל נושא שמאד חזק פה –הכבוד למרחב הציבורי, אנשים לא "עושים שמח" בקול רם ועם זאת הם נראים שמחים וחופשיים. בהמשך הגן אנחנו מוצאים המון פינות חמד, אגמים קטנים, גשרי אבן, עצים יפים, מפלים וכו'.
בדרך חזרה לתחנת טוקיו אנחנו מוצאים שוק יום ראשון במרונוצ'י והולכים דרכו לגינזה (Ginza) ברגל. גם בגינזה חגיגת יום ראשון, הכביש הראשי הפך מדרחוב , החנויות פתוחות ואנחנו חוגגים עם המקומיים. קצת קונים, קצת מסתכלים ,בין היתר אנו נכנסים לחנות המוכרת פנינים ,כאן אנו באמת רק מסתכלים. בלוק 4 של הרחוב הוא פיסת הקרקע היקרה ביפן ועליו יושב, בין היתר, כולבו mitsukoshi (קומת האוכל מומלצת לצפייה וטעימות).
משם לוקחים את המונורייל לאודייבה, האי המלאכותי בלב מפרץ טוקיו. מתחילים במרכז הקניות המדהים "ונוס", שבו הכל, כולל השמיים, נלקחו מאיטליה. משם ממשיכים לחצות את האי ברגל. עוצרים ליד מאות בני נער מחופשים שבאו לראות הופעה כלשהי שתהייה מאוחר יותר ובינתיים מבלים בפיקניק והשוואת תלבושות על הדשא בחוץ. עושים תצפית באור אחרון על טוקיו שנמצאת מעבר למפרץ ואחרי מנוחה וקפה חוזרים לתצפית בחושך. קו האופק של טוקיו מדהים מכאן, מגוון רב של אורות משתקפים על המים.
תופסים את המעבורת האחרונה חזרה לעיר ואוכלים ארוחה נחמדה במסעדה סינית לא רחוק מהבית.(הפעם בודקים את המחירים לפני).
כמה מילים על העייפות שטוקיו מייצרת – טיול עיר זה משהוא אחר לגמרי מבחינת העומס על הרגליים. ונוסף, השפע שטוקיו מייצרת הוא עצום מבחינת הגרייה של החושים, בכל רגע צץ משהוא חדש אם זה בניין מעניין או חנות מטורפת או פסל או המגוון האנושי. מצד שני קשה מאד להפסיק הכל וללכת לישון. אנו מפצים על כך בבקרים איטיים ומעט מאוחרים.
