בטוקיו אנחנו מתגוררים בדירה שקוראים לה "הבית" .מצאנו אותה דרך .airbnb שני חדרי שינה, סלון ומטבחון. חשבנו להרשם לועד הבית ולאסוף ביומנו האחרון את דמי הוועד למשך השנה. נראה, יש עוד זמן לחשוב על הרעיון. עניין הדירה מאפשר לנו לבשל לעצמנו ,לשים עידן רייכל בקולי קולות וסתם להיות יותר עצמאיים. אחרי אתמול הבנו משהו חשוב "לא לצאת מוקדם " אז אנחנו מתעוררים באיזי ,אוכלים ארוחת בוקר ונעים עצמאית לכוון שיבויה . זוהי שעת בוקר מאוחרת והמקום עוד לא התעורר. אנחנו עושים סיבוב בשכונה (בעצם זו אחת מ 23 הערים שמרכיבות את טוקיו), נכנסים ל tower records ולעוד כמה חנויות מעניינות. לאט, לאט האזור מתמלא אנשים. כשאנחנו חוזרים, בשעת צהריים למרכז אלפי אנשים מציפים אותו ועוד המונים מגיעים.
הבנות נכנסות לחנויות, אנחנו יושבים בחוץ מסתכלים על האנשים הלבושים בשלל תלבושות, החל ממדי בית ספר (יכול להיות שהם הבריזו באמצע היום?) וכלה בלבוש אולטרה מודרני. תרבות השפע והצריכה במיטבה. בשעת אחר צהריים אנחנו מגיעים שוב למעבר החצייה המפורסם בחזית תחנת הרכבת של שיבויה, עולים לסטארבקס (הקפה לא משהו) שמשקיף על הצומת ונדהמים מכמות האנשים. סה"כ בשיבויה לא צריך לעשות כלום ,סתם לשבת ולתצפת על העושר האנושי והחומרי. הסרט רץ מול העיניים.
הערב יורד, אורות הניאון נדלקים, משאיות ענק עם פרסומות ומוזיקה, חנויות ענק ובייחוד המוני אנשים. אנחנו מצפינים להראג'וקו (harajuku). באמצע יש כמה דקות של הליכה בשקט, נרגעים.
הראג'וקו רבת פנים. מצד אחד רחוב omotesando מלא בחנויות של טובי המעצבים, חנויות מפוארות של כל מותגי הספורט ומסעדות יוקרה ובמרחק מאה מטר נמצא רחוב takeshita, רחוב הנערים והנערות עם שלל מוצרי פופ באיכויות מפוקפקות לעיתים.
אנחנו מתחילים מ omotesando ונעצרים ב orient bazar, חנות המציגה מגוון רחב של מוצרים שונים מיפן והמזרח במחירים סבירים. עושים קצת קניות של מזכרות ומתנות, עוצרים למשולש אורז עטוף אצה להרגעת הבטן (מרגיע הבטן הרשמי של הטיול), נכנסים לכמה חנויות שאין שום סיכוי שנקנה בהן (גם המוכרים יודעים את זה) ועוברים ל takeshita. עוצרים כמובן לאכול קרפ מלא כל טוב והבנות חוגגות על חנויות השטויות. יוצא שברחוב omotesando לפחות ברובו אנחנו עניים מידי וברחוב takeshita אנחנו זקנים מידי .אין ספק תרומה נאה לדימוי העצמי שלנו.
בדרך חזרה הביתה עוצרים בסושי שמקבל ביקורות נהדרות בכל האתרים. מסעדה קטנה, לא ממש יפה, לא ממש מפוארת. הטבח ואישתו, מאירי פנים מזמינים אותנו לשבת. יחד איתנו שלושה רוסים ושני יפנים.
אין תפריט, הטבח נותן מה שמרגיש לו. מייד אנחנו מבינים שמדובר באיכות אחרת לגמרי. זה לא אורז עם דג, זה דג (טרי שלא יאמן) עם אורז. הוא גם מכין כל מיני דברים מיוחדים. הארוחה מלווה גם בשתייה, המון "לחיים" ומצב רוח טוב. בסוף מגיע חשבון ונשמתנו נעצרת, בלי פרטים נגיד רק שמדובר בהרבה מאוד כסף. לא נורא – היה שווה.
