גוקיו (4790 מ') – רנג'ו לה פאס (5400 מ') – לונגדן (4300 מ')
יש לפנינו יום ארוך. אנחנו קמים בחמש וחצי. בשש אנחנו כבר ארוזים ושותים תה. ארוחת בוקר ארוזה כבר מחכה לנו.
בחוץ קור אימים ואנחנו מתחילים לטפס. בהתחלה השביל מוביל אותנו לאורך האגם והנוף של גוקיו מעבר לו ממש מקסים, אחר כך יש קטע די מעצבן, כשהשביל עולה ויורד על הגבעה לאורך האגם. אחר כך אנחנו חוצים את ערוץ הנחל ואז זה מגיע. זיג זג אין סופי ותלול להחריד שאותו אנחנו עולים באיטיות, האוויר כאן מאוד דליל וכל כמה צעדים חייבים לעצור כדי להסדיר את הנשימה.
זה נמשך משהו כמו שעה, אולי יותר, בקצב מורט עצבים. למעלה אנחנו פוגשים את לונה ומייקל, ידידנו הגרמנים. לונה לא מרגישה טוב ופסאן, הפורטר המדהים שלהם, ירד חזרה למטה כדי להביא את התרמיל שלא היה לה כוח לסחוב.
בסוף המקטע התלול ממשיכה העלייה בשיפוע משתנה עוד כשעה. אנחנו נכנסים למקטעי שלג שהולכים וגדלים. בשלב מסוים כברר רואים את הדגלים שמסמנים את הפאס, אבל הוא עוד גבוה מעלינו.
את גוקיו אנחנו רואים הרחק למטה וגם עוד אגם טורקיז מתגלה מתחתינו. בשלב האחרון לפני הפס כבר יש הרבה שלג והשיפוע שוב נעשה תלול. אנחנו מגייסים כוחות אחרונים ובסביבות השעה 11 אנחנו מצליחים להגיע למעלה.
יש – עשינו זאת. רנג'ו לה פס נמצא בגובה 5400 מטר מעל הים. זה מ א ו ד גבוה, אנחנו מלאי גאווה על כך שעשינו זאת. חיבוקים, נשיקות (לאט – כל צעד כאן מחייב עשר נשימות) וחיוכים לכל עבר
למעלה, על הפאס, יש ממש חגיגה. כל מי שמגיע מתקבל במחיאות כפיים ובקריאות good work. זוג חיילים בריטים לשעבר מניפים שם שלט גדול ומצטלמים לידו. מישהו מפעיל מוזיקה נפאלית וטיילים ופורטרים מתחילים פתאום לאלתר ריקוד. גם לונה ומייקל מגיעים לבסוף וגם הם מצטרפים לחגיגה.
אבל בסוף, קר שם נורא. אנחנו אוכלים משהו וברור שחייבים לזוז. מהצד השני של הפאס מתגלה עולם חדש ולא מוכר. ההרים והנחלים שמלווים אותנו כבר למעלה משבוע מתחלפים באחת בכאלה לא מוכרים. מה שעוד מתגלה זו ירידה תלולה מאוד והמון שלג וקרח. יוצאים לדרך בזהירות מירבית ואחרי המקטע הראשון, התלול, עוצרים ליד אגם קטן למנוחה.
מכאן הירידה מתמתנת מעט. לונגדן, הכפר הראשון אחרי הפאס, נמצא 1100 מטר מתחתיו. זה המון ירידה, ואנחנו השקענו את כל הכוח בעלייה.
בסביבות 13:30 , אחרי שחלפנו על פני עוד כמה אגמים יפים, אנחנו מגיעים לחיבור של העמק שבו ירדנו מהפאס לערוץ הגדול של ה Bhote koshi, מכאן כבר אפשר לראות מרחוק את לונגדן. העמק הזה, אם פונים בו ימינה (צפונה) מוביל לטיבט. פעם היה כאן נתיב סחר משגשג, אבל היום הגבול סגור.
כשעה אחר כך אנחנו כבר בלונגדן. נכנסים לגסט האוס ומגלים שם חבורה מופלאה. תרזה, שאיתה בילינו בנמצ'ה, הזוג הבריטי המצחיק שהניף את הדגל על הפאס, אמריקאי מקסים שעושה את הטרק הפוך ומחר יעלה לפאס. מייד אחרינו מגיעים גם לונה ומייקל ואנחנו כבר מרגישים בבית.
כולם מתיישבים סביב התנור וערב נעים של שיחה מתפתח. כל אחד תורם סיפור או שניים. כולם טיילים ותיקים, כולם קצת מגזימים. זה נחמד, זה נעים וזה בהחלט מוכתר כערב הכי מוצלח של הטרק (בהחלט עוזרת גם תחושת הסיפוק מכך שהשלמנו את היום הכי קשה בו). הבנות אפילו מעיזות לעשות מקלחת (gas shower כהגדרת המקומיים).
הולכים לישון. אנחנו מותשים