קטמנדו – ראמצ'פ – לוקלה (2860) – פאקדינג (2610)
02:00 השכמה
02:30 על המונית
03:00 יוצאים לדרך
עקב שיפוצים בשדה התעופה בקטמנדו (אלה שגרמו לנו אתמול צרות בנחיתה), הטיסות ללוקלה יוצאות מראמצ'פ. זה עניין של שלוש שעות נסיעה מקטמנדו במיניבוס שדווקא נראה טוב מבחוץ, הרבה פחות מבפנים, על כביש שלא נראה טוב לא ביום ובטח שלא בלילה.
בשבילנו זה לילה שני בלי שינה. אנחנו חולמים על איזה נמנום נחמד בנסיעה. בפועל מדובר במלחמת השרדות על כביש שבו אין יותר מ 10 מטר ישרים, שגם בהם הנהג מנסה לתמרן בין אלפי בורות, וזה עוד בקטעים שלכאורה סלולים.
לראמצ'פ אנחנו מגיעים מרוטים בשש בבוקר, רק כדי להמתין עד תשע וחצי לטיסה שלנו (שרשומה בשש ורבע, אבל מי סופר). הטיסה עצמה ממש נחמדה עם נופים יפים של ההימליה וטעימה ראשונה של מה צפוי להיות. על שדה התעופה בלוקלה כבר נכתב הרבה ואפשר למצוא עליו שלל סרטוני youtube מסמרי שיער. נגיד רק שהמושגים נחיתה והמראה בהחלט מקבלים כאן משמעות שונה מהמקובל.
אנחנו נוחתים ומייד מתקבלים בברכה ע”י דיפו, הפורטר שלנו ונלקחים לתה של קבלת פנים. בהתייעצות מהירה אנחנו מחליטים שבגלל הנחיתה המאוחרת, נקצר את היום.
יוצאים לדרך. השביל יורד בתלילות מלוקלה ומתחבר לעמק הענק שיוצר ה dush koshi, “הנהר החלבי” ואנחנו הולכים לאורכו. קצת עולים, קצת יורדים, גשר תלוי אחד או שניים. המון ירוק, המון נחלים שוצפים. העין לא שבעה.
בשעת צהריים מאוחרת מגיעים לפאקדינג (phakding). מתמקמים במלון קטן וצנוע. הבנות גמורות מעייפות אז הן צוללות לשנת צהריים מאוחרת, אני יושב במסעדה, קצת קורא, קצת כותב, קצת מנקר. מתחילים להכיר את השגרה – מייד עם שקיעת השמש צונחת הטמפרטורה בחוץ ובהתאם גם בחדרים. המקום היחיד שמחומם הוא חדר האוכל ולכן כולם מתרכזים בו. אוכלים ארוחת ערב (לא מאוד מצלחת) ואחריה קוראים, כותבים, משחקים קלפים. לקראת תשע אנחנו נשברים וזוחלים לשקי השינה לשנת לילה.
