הדבר הראשון שמכה בך עם היציאה מהמטוס בשדה התעופה נריטה שליד טוקיו זה השקט. כל כך שקט שתמי התחילה לפתח תאוריות על רצפה שבולעת רעשים. בהמשך נגלה שזו פשוט דרך חיים.
היפנים גם אוהבי סדר כפייתיים וכל תהליך הנחיתה והיציאה מלווה בלא מעט בירוקרטיה, תורים (מסודרים) וטפסים. ממירים את הואוצ’ר שלנו לכרטיס רכבות (קנינו כזה ל 14 יום) ויוצאים לדרך.
רכבת ראשונה לטוקיו. שם מחליפים לרכבת שינקנסן לקיוטו. בזמן ההחלפה אני עוד מספיק להכנס לחנות אוכל ולחטןף שני מגשים עם משהו שלפחות הצלחתי לזהות חלקית. הרכבת עוצרת בדיוק במקום המיועד כאשר הדלת של הקרון שלנו נמצאת בדיוק מול המקום שבו היא מסומנת על הרציף. נכנסים ומתיישבים. שפע של מקום לרגליים ולמזוודות. השילוט והכרוז מזכירים לנו להעביר את הניידים למצב שקט וששיחה בו מותרת רק בחלל שבין הקרונות ולא בקרון עצמו.
מנסים להבין איך בדיוק נוציא את האוכל שלנו מתוך השקית המרשרשת שלו בשקט הנוראי שבקרון. אנחנו מרגישים כמו פילים בחנות חרסינה. את רוב הדרך מעבירים בשינה. אחרי שני לילות במושבי מטוס קטנים אנחנו מאוד עייפים.
מגיעים אחר הצהריים לקיוטו ומשם במונית לאכסניה שלנו. היא נמצאת בלב אזור התיירות שנראה מקסים אבל אנחנו חייבים קודם כל מקלחת והתארגנות. מתפעלים משלל המיכשור שמלווה את החדר הצנוע שלנו, החדר מלא מסכי בקרה ששולטים בכל דבר, כולל כמובן האסלה שיודעת לעשות כל כך הרבה דברים שקצרה (וצנועה) היריעה מלהכיל (ואת רובם גם לא הבנתי) וטלויזיה באמבטיה (ידעתם שצפייה בסומו משפרת את איכות האמבטיה?).
מאוחר יותר יוצאים לאכול ארוחת ערב באזור גיון, מרחק הליכה מהמלון שלנו. רוני ממש חייבת סושי אבל אנחנו מתקשים למצוא מסעדת סושי אז אוכלים ארוחה מצויינת במסעדה אחרת. לילה טוב.