לונגדן (4300 מ') – טאמו (3440 מ')
אנחנו מתחילים לרדת במורד העמק. זה עמק ענק, רחב ועמוק שמשני צידיו הרים גבוהים ומושלגים.
השביל כאן נוח ולא תלול והדרך אצה לה. העמק הזה שונה מכל העמקים שבהם הלכנו עד כה, הכפרים כאן גדולים, הם מבוססי חקלאות ולא תיירות, כמות התיירים כאן אפסית, וניתן לראות כאן חיי כפר נפאליים “אמיתיים”. יש כאן בתים (ולא רק גסט האוסים), תושבים (ולא רק נותני שירותים), ילדים, יש כאן שדות נרחבים והרבה בעלי חיים. יש כאן גם חיי דת ברורים, הרבה סטופות, דגלים וסממנים אחרים
אנחנו מגיעים לטאמה (thame), כפר גדול מאוד שיושב על מדרגת הר גדולה ורחבה. לא רחוק מכאן הקימו ממשלות נפאל ואוסטרליה תחנת חשמל הידרואלקטרית שמספקת חשמל לכפרים בסביבה (כולל לנמצ'ה בזר ולכפרים באזור). אנחנו שמחים לחזור לחשמל “אמיתי”, הסולארי הוא בסדר, אבל אנחנו בכל זאת את רגילים לאמיתי.
בכפר הבא אנחנו עוצרים לארוחת צהריים שלוקח לה נצח להגיע (אבל הנוף מפצה על כך). מזג האוויר שהיה חמים עד עכשיו מתחיל להתקדר ולהתקרר. בשעות אחר הצהריים המוקדמות אנחנו מגיעים לטאמו. בכניסה לכפר יש מנזר נשים בודהיסטי יפה. אנחנו מקדישים לו קצת זמן. בית התפילה המרכזי יפה ומקושט והאווירה במקום מרגיעה ונעימה.
מחפשים מקום לישון, אנחנו צריכים שלושה חדרים (שניים לנו ואחד למייקל ולונה). בגסט האוס היחיד שנראה מתפקד יש רק שני חדרים פנויים. אנחנו מופנים למקום אחר שהבנות פוסלות מיידית (ובצדק) בסעיף של “יש גבול כמה לכלוך אנחנו מוכנות לסבול”.
דיפו ואני יוצאים לחרוש את הכפר ובסוף מוצאים מקום חמוד שבעלת הבית מוכנה לפתוח עבורנו ואנחנו זוכים לפינוק כאורחים היחידים במקום. גם טאמו כפר די גדול ויש כאן אפילו סוג של תאורת רחוב סולארית (לא שמישהו מסתובב בחוץ אחרי חשיכה – קר רצח). ממש מול המלון שלנו עסוקות הנזירות בצביעת סטופה שנראית חדשה לגמרי. נחמד לראות את השקט והמסירות שלהן למלאכה.