היום פסטיבל
הפסטיבל בטקיאמה הוא הפסטיבל השלישי בגודלו ביפן. אנחנו קמים בבוקר ומגלים עיר אחרת. מאות דוכנים, אלפי תיירים. מה קרה לעיר המנומנמת של אתמול?
מתחילים לסייר בין הדוכנים. אין סוף דוכני אוכל ממליון סוגים וצבעים ,בננות טבולות במיני טעמים על מקל ,כדורי דיונונים ,חביתות ופנקייקים מושקעים ,שווארמה ,שיפודי על האש ,מעין תבשיל ענק בסיר שממנו דולים מיני מאכלים (תמי מכנה את זה צ'ולנט) והם נחמדים ומשדלים לקנות ולטעום ומגוון הניחוחות, הצבעים והמגוון האנושי יוצר חוויה חושית עשירה .בנוסף לידם מתקיימים דוכנים למכירת כל מיני שטויות, אבל גם זה כרגיל, בהרבה חן. הם כולם כמובן משתלבים בחנויות הקבועות והרגילות למכירת מזון וחפצי אומנות.
אנחנו מגיעים למרכז החגיגה, מול המקדש הגדול, שם הוצבו בשורה עשר עגלות ענק מקושטות (אלו מעין מקדשים קטנים) וסביבם אלפי תיירים, רובם מקומיים. העגלות האלו, מלאות הוד והדר, מאוחסנות בדרך כלל ברחבי העיר ומוצאות רק פעמיים בשנה, בזמן הפסטיבל.
אנחנו גם מגלים פתאום ישראלים בכל פינה. עד עכשיו כמעט שלא פגשנו, איפה הם היו עד עכשיו? מה יש להם לחפש בחור הזה?
אנחנו עולים למקדש לראות את מופע המריונטות. שעה לפני תחילת המופע הרחבה כבר מלאה אנשים שתפסו מקום. גם תמי מתיישבת לתפוס מקום, יושבת שעה בשמש (עם כובע) בין מאות תיירים וממתינה ונזכרת איך בחדשות אמרו פעם שלהופעה של מיק ג'אגר בקיץ האחרון אנשים באו כבר בבוקר. תחושה עמוקה של הערכה מלווה ברחמים מתפשטת בקרבה. לעודד ולבנות אין סבלנות והם עושים עוד סיבוב, מתלבטים מה יאכלו לצהריים ואיפה. כשחוזרים הרחבה מפוצצת והם בקושי נדחסים מאחורה. האמת – לא משהו אבל תמי זוכה לראות את ה"לא משהו" הזה מקרוב.
אחרי שאנחנו מתלבטים ארוכות בוחרים אוכל מהדוכנים ומתיישבים במעין אוהל גדול שהוקם עבור הרעבים. יש שבחרו טוב ויש כאלו שנפלו על טעמים הזויים, אבל זה פסטיבל יפני וזו החוויה. לאחר מכן מתחיל המצעד. בהתחלה מצעד של כל מיני להקות מקומיות עם מוזיקה ואחר כך ארבע מהעגלות עושות סיבוב בליווי תופים ומצילות, מאוד יפה (ממש לא פשוט לנהוג ולסחוב את העגלות ברחובות, במיוחד בשל קווי החשמל).
אנחנו יורדים לנוח קצת ליד הנהר ואחר כך, דרך העיר העתיקה, חזרה לאכסניה שלנו לעוד קצת מנוחה והתארגנות. הבנות משחקות ג'נגה עם צ'יפ, בחור אמריקאי נחמד שלא מצא מקום לישון הלילה ומתכוון להעביר את הלילה עם כמה בירות בסניף מקדונלדס המקומי. מזל שאנחנו מסודרים.
מצעד הערב מתחיל בשש. לנו יש רכבת ברבע לשבע. יש לנו 45 דקות לראות מצעד, לחזור לאכסניה, לקחת תיקים, להגיע לתחנת הרכבת, למצוא את הקרון שלנו ולעלות. אין מה לצפות שהיא תאחר, זה פשוט לא יקרה.
רבע לשש תופסים מקומות, מארגנים דרכי יציאה, לוח זמנים, מבצע צבאי. בשש אפס אפס המצעד יוצא לדרך, כבר חושך ,הפעם כל עשר העגלות + המון אורות + להקות מחוללים + מוזיקה הכל ברחובות היפים של טאקימה .כל זה יוצר מחזה מרהיב ושוב חגיגה חושית וכל כך הרבה יופי והרמוניה .פשוט מדהים. והכל בסדר מופתי עם סדרנים חייכניים שמורים לאנשים היכן לעמוד וכולם רואים את המצעד.
תמי לחוצה ורוצה לצאת, מפחדת להתקע עם צ'יפ במקדונלדס ללילה. בנוסף הלילה בחצות כרטיס הרכבת שלנו עומד לפוג. מה שאומר שאם אנו מפספסים את הרכבת לא רק שנבלה את הלילה עם צ'יפ במקדונלדס אלא נאלץ לממן את כל הנסיעה הזו מה שאומר הרבה, הרבה כסף ואולי עוד כמה לילות במקדונלדס.
אנחנו דבקים בלוח הזמנים – רואים חלק מהמצעד – ריצה לאכסניה – תיקים – בריצה לתחנת רכבת - קרון – יש.
ואז הרכבת שלנו מתנגשת בצבי. אנחנו מאחרים את הקונקשן עם השינקנסן בנגויה. מקבלים כרטיסים לרכבת נוזומי מאוחרת יותר. זו הרכבת הכי מהירה (ויקרה) ביפן, כרטיס הרכבות שלנו לא מכסה אותה ואנחנו מקבלים אישור חריג. הנוזומי, שהיא הדגם הכי חדש של השין קן סן פשוט טסה ביבשה, אין מילה אחרת לתאר אותה. אני מתיישב בין שני אנשי עסקים שלובשים חליפות של אלפיים דולר עם מכנסי הדגמ”ח שקניתי ברחוב העצמאות, הם אפילו לא מסתכלים עלי. בטוקיו עוברים לרכבת מקומית, בשבע דקות לחצות אנחנו יורדים ממנה, אנחנו מצליחים לצאת מן התחנה כמה דקות לפני חצות ואז פג תוקף כרטיס הרכבות שלנו, תמי מרגישה כמו סינדרלה . קייטה בא לאסוף אותנו לדירה שלנו ואחרי מקלחת אנחנו מתמוטטים למיטות.