ישראל – קטמנדו
את הטיול אנחנו בהחלט מתחילים ברגל שמאל. הטיסה שלנו יוצאת באיחור של שעה מנתב”ג, במקור היה לנו שעה וארבעים להחלפה באיסטנבול, זה לא משאיר הרבה. באיסטנבול אנחנו מתפצלים, רוני ואני בטיסה לקטמנדו, נעם לדלהי (ומשם לקטמנדו). שדה התעופה החדש של איסטנבול הוא ענק. אנחנו מקבלים ליווי של איש turkishh airline, עוברים בידוק בטחוני ואז 20 דקות של ריצה לשער שלנו כשקריאות last call מלוות אותנו כל הדרך. תוך כדי אנחנו מנסים להבין אם נעם, שנשלחה לבדה לאיזה מסדרון אינסופי, הספיקה לטיסה שלה (שהייתה עוד יותר מוקדמת משלנו).
עולים לטיסה בלב כבד. הטיסה דווקא סבבה ועם אור ראשון (ואחרי חצי שעה של סיבובים באוויר סביב קטמנדו בגלל air traffic) אנחנו נוחתים. מנסים למצוא אות חיים מנעם. אין כלום, זה טוב? זה רע?
מונית לוקחת אותנו לטאמל, שכונת המטיילים של קטמנדו. לפני שלושים שנה היא נראתה בדיוק אותו דבר, רק עם פחות תנועה. היא מאובקת, רועשת, צפופה, צבעונית ומעניינת. סיבוב בוקר ראשון תוך הצצה מתמדת בניידים למצוא אות חיים מהבת האובדת. הטיסה שלה באתר של שדה התעופה נמצאת באיחור הולך וגדל.
רק לקראת צהריים מגיע אות החיים. נעם נמצאת ב….הודו. היא הספיקה לטיסה מאיסטנבול, הגיעה לטיסה לנפאל, אבל המטוס שלה לא קיבל אישור לנחות וחזר לשדה תעופה לא ידוע בהודו. כמה שעות אחר כך והיא מגיעה לקטמנדו. בנתיים רוני ואני מסיימים סידורים.
לארוחת הערב מתכנסים מלא חברים. ההם של הגדולה, ההם של הקטנה, אלה שכבר אחרי הטרק, אלה שעוד לפני. אנחנו מנסים לסגור את הערב מוקדם, מחר קמים ב 02:00.
