למחרת בבוקר אנחנו אורזים תיקים קטנים ויוצאים לכיוון תחנת נמבה באוסקה בכדי לתפוס רכבת לקויה סאן.
יש לנו מפה קטנה וגם את חוש ההתמצאות הטוב של עודד ואנחנו מתברברים כי כל עובר אורח שאנו שואלים מפנה אותנו לכיוון אחר .מתברר שתחנת נמבה היא פשוט בגודל עיר קטנה מתחת לפני האדמה ומשתרעת על פני שטח עצום .
בדרך לקויה-סאן, הרכבת לוקחת אותנו עמוק אל תוך ההרים. הנוף מרהיב, יערות ארזים, הרים גבוהים ורכבת שמתפתלת באיטיות ומכונה בפינו "הרכבת לירושלים", נכנסת לעשרות מנהרות ועוצרת בכל כפר שבו יש יותר משלושה בתים. ביציאה נשימתנו נעתקת מהקור. עוד רכבל אחד קצר וגם אוטובוס והגענו.
קויה-סאן הינו אתר קדוש מאוד לבודהיסטים ומהווה אתר עלייה לרגל לרבים מהם. כאן קבע את משכנו kobo daishiאחד מאבות הבודהיזם ביפן לפני 1200 שנים וכאן הוא גם מודט עד עצם היום הזה. על ההר יש מאות מקדשים חלקם מארחים תיירים ועולי רגל הם (וגם אנחנו)נקראים shukubo. המקום מצוי בהרים בגובה 900 מטרים והוא מעין עמק גבוה המוקף 8 הרים גבוהים ודומה לפרח הלוטוס .
את פנינו מקדם נזיר נחמד עם חיוך ענק שמדבל ומדבל על המנזל ומסביל הכל. אנחנו לא מבינים כלום והבנות מתחילות להתפקע מצחוק ולא נעים. בסוף אנחנו מצליחים להבין את חוקי המקום ולוח הזמנים ונלקחים לחדרנו. זהו חדר יפני, רחב ידיים הבנוי ממחיצות נפתחות של דפי אורז מאוירים על הרצפה טטמי ועליו שטיחים יפיפיים, במרכז כל חדר שולחן נמוך ומסביבו כריות ישיבה מבחוץ נשקף נוף של עצים בצבעי השלכת ובריכת דגים קטנה. יפה מאוד.
הלא צמים יוצאים לאכול משהו והצמה מצטרפת אחר כך לסיור בעיירה ובין המקדשים. אנחנו מבקרים בחלקם ואז משחררים את תמי למנוחה והולכים לשתות שוקו טעים במחיר מופרז. אחר כך אני הולך למדיטציה, הבנות מתיישבות לתרגל קליגרפיה על נייר אורז שעליו דוגמאות ותמי למקלחת היפנית (onsen). לאחר מכן ארוחת ערב מאתגרת קולינארית (בשביל תמי זו ארוחת סיום הצום). כשאנחנו חוזרים לחדר הוא כבר מוצע לשינה.
בערב אני ותמי עוד יוצאים לסיור בבית הקברות הסמוך המואר באלפי עששיות, הבנות מסיימות את הקליגרפיה וכולם הולכים לרחצה בבית המרחץ החוויתי.
.jpg?width=64&height=64)
.jpg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=818&height=1604)
