הנסיעה מפונג - נה אל נין – בין הייתה כנראה הארוכה ביותר שעשיתי בחיי. שמונה שעות רצופות וקרוב לעשר עם כל העצירות שעשינו בדרך.
בשמונה בבוקר כבר העמסנו את המזוודות לרכבו של טוי. אחרי נסיעה של כשעתיים, טוי ביקש לעצור במוסך אשר היה צמוד לתחנת דלק. בזמן שתיקנו לו משהו ברכב (google translate סירב בתוקף לתרגם מה זה המשהו הזה), אנחנו התחברנו עם העובדים של התחנה. בתמונה - בן זוגה של חברתי מראה לאחד העובדים תמונות מהבית בישראל.
אחרי שהרכב תוקן, יצאנו שוב לדרך ואחרי זמן מה, לקראת הצהריים, עצרנו במסעדת דרכים שדמתה באופן מחשיד למוסך בו תוקן הרכב, רק עם סירים.
זאת הייתה מסעדת הדרכים הטובה ביותר שאכלנו בה. האוכל הוכן ממש אל מול עינינו והכל היה טרי וטעים. אחרי ששבענו ומתחנו קצת את השרירים המאובנים מן הנסיעה – המשכנו הלאה עד העצירה הבאה.
לא יודעת למה, אבל נראה לי שהקוקוסים של וייטנאם פתחו נגדנו במרד. אם בפעם האחרונה שניסינו לקנות אחד - אנחנו אכלנו אותה (ולא תרתי משמע), הפעם היה תורם של חברינו למסע. עצרנו באמצע עיירה כלשהי בדוכן שמכר קוקוסים ופירות. קנינו קצת פירות טרופיים וכל משפחה לקחה גם קוקוס או שניים. שילמנו על הכול והתרווחנו על כיסאות פלסטיק להפסקה מבורכת מן הנסיעה הארוכה.
הבעיה החלה כאשר רצינו ללכת ואז האישה שמכרה לנו את הפירות התנפלה עלינו בנפנופי ידיים וצעקות בווייטנאמית שגם לתייר הממוצע היה ברור שאינן מכילות מילות פרידה נימוסיות.
בעזרתו של טוי התברר במהרה כי היא חושבת שחברינו לא שילמו עבור הפירות. לא משנה כמה ניסינו להסביר ששילמנו – האישה המשיכה בשלה ואל נפנופי הידיים והצעקות שגבלו בהיסטריה, התווסף כעת גם איום לפנות למשטרה. טוי המליץ בחום לשלם את השקלים הבודדים אותם האישה דרשה, במקום להסתבך עם שומרי החוק של מדינתו. (למזלנו עד כה לא היו לנו שום היתקלויות עמם ולפי מיטב הבנתי, טוב שכך). לבסוף בן זוגה של חברתי נכנע ושילם לה, (שוב), ומעט מעורערים יצאנו לדרך.
עד היום קשה לי לומר אם היה זה סתם ניסיון סחיטה מתיירים קלולסים או שהאישה באמת ובתמים שכחה ששילמנו. מה שלא יהיה – זה לא היה נעים במיוחד והעכיר לזמן מה את האווירה. למזלנו, הדרך שופעת הנופים הירוקים הסיחה את דעתנו, וכאשר הגענו לבסוף אל טאם קוק הסמוך לנין - בין, שהיה בעיניי לא פחות יפה מפונג נה - הכול כבר נשכח.
(הסיבה שבחרנו ללון דווקא שם ולא בנין בין עצמה היא בגלל שהמקום הרבה יותר פסטורלי ונעים ביחס לעיר נין – בין עצמה).
המלון שהזמנו היה אחד הטובים בטיול.
Ninh binh hidden charm hotel & resort
http://www.hiddencharmresort.com/intro.html
הוא שכן בקצה של רחוב ראשי בכפר טאם קוק ובמרחק הליכה קצר מן הנמל, המסעדות והחנויות. המיקום שלו היה מושלם לא רק בשל הקרבה, אלא גם בגלל השקט והנוף החלומי שנפרס בדיוק מאחורי המלון ואף נשקף מן החדר. נוף של טרסות אורז ומצוקים חבוקים בירוק – פראיים אף יותר מאלה שהכרנו בפונג נה.
לקחנו הפעם שני חדרים שהיו אחד מול השני ושבכל אחד מהם היו מיטות ענקיות ונוחות במיוחד.
הדבר הראשון שעשינו ברגע שהגענו, היה להחליף בגדים ולמהר אל הבריכה הגדולה והמזמינה שהייתה ממוקמת בחוץ, באוויר הפתוח, מוקפת בנוף טבעי משגע.
בילינו במים כשעה וחצי מהנות ביותר וכשהחל כבר להחשיך, שבנו לחדר ולמקלחות ויצאנו לחפש לנו ארוחת ערב.
מצאנו אותה במסעדה הודית בשם ארומה
רק שמרוב שהאוכל בה היה טעים, אכלנו יותר מדי, (כנראה כפיצוי על התזונה הדלה שנכפתה עלינו ביומיים בהם שהינו בפונג נה). על כן, מבלי לראות עוד דבר מן הכפר, התגלגלנו בקושי רב חזרה אל המלון ואל המיטות, ונפלנו שדודים לשינה עמוקה ומתוקה על המיטות הכי נוחות שהיו לנו בטיול זה.
7.8.18 שמורת Coc Phuong
כמה שהמלון היה מפנק, נקי ומרווח, ככה ארוחת הבוקר לא הייתה מדהימה, לפחות לא בעיניי. לא מצאנו כמעט שום דבר טבעוני לאכול ומה שכן היה טבעוני – היה פשוט לא טעים. אבל מאחר והבטן עוד לא סיימה לעכל את כמויות האוכל מאתמול, זה לא ממש הפריע לנו ולמצב הרוח הטוב ומלא האנרגיות עמו התעוררנו. לכן, מבלי להתמהמה, נפגשנו עם טוי ונסענו ל -
שמורת cuc Phuong
http://cucphuongtourism.com.vn/
זהו הפארק הלאומי הגדול ביותר בווייטנאם. יש בו מגוון צמחייה וחיות בר ויש כאלה שטוענים כי מתגוררים בו נמרים מעוננים ודובים שחורים אסייתיים. בפארק נמצא גם מרכז הצלה של קופים וצבי ים ואת הטיול שלנו בעצם התחלנו משם. שילמנו 40 אלף דונג עבור הכניסה לשמורה ועוד 200 אלף דונג עבור הכניסה למרכזי ההצלה. הסיור במרכזים הוא בליווי מדריך בלבד ומאחר והיינו הקבוצה היחידה שהגיעה באותה העת – קיבלנו סיור פרטי.
http://cucphuongtourism.com.vn/index.php/conservation/endangered-primate-rescue-center.html
המדריך סיפר לנו על הפעילות במקום והסביר כי הקופים שנמצאים כרגע בכלובים הם קופים שניצלו מציידים, קרקסים וכו'... וכעת נמצאים בשיקום על מנת שיוכלו להתקדם אל מה שנקרא "שלב ב'" שבו יועברו אל שטח קטן ומגודר של ג'ונגל, בו הם יתגוררו עוד זמן מה, עד שיהיו מוכנים לחזור אל מרחבי הטבע הפתוחים.
היה מרגש ביותר לראות את בעלי החיים המדהימים והנבונים האלה ולדעת שהם זכו לחיות את חייהם בבטחה.
אחרי מרכז הקופים, ביקרנו יחד עם המדריך גם במרכז להצלת צבים שפועל באותה המתכונת.
מאחר וכל השמורה היא בעצם ג'ונגל אחד ענק, ראינו שם גם את המקלונים הגדולים ביותר שבהם נתקלתי בחיי.
מן המרכז חזרנו לרכב ונסענו מספר קילומטרים בכביש סלול שחצה את הג'ונגל, עד שהגענו לסופו ומשם המשכנו ברגל.
ההתרגשות מלדרוך בפעם הראשונה בג'ונגל פראי הייתה בשיאה. הרגשנו כאילו הטבע כולו עטף אותנו והתמזגנו יחד עמו. שירת הציפורים ורחשי החרקים היו כפסקול לאותה חוויה מופלאה. אולי המופלאה ביותר בטיול כולו.
אבל לא עבור כולם הייתה זאת חוויה חיובית. בתי האמצעית וחברתה , בנות ה - 11 נכנסו להיסטריה של בכי כשהן הבינו שאנחנו ברצינות מתכוונים להעמיק אל תוך היער הטרופי ואל מקום מגוריהם של אינספור מינים של חרקים ובעלי חיים שאת קולותיהם שמענו מקרוב או מרחוק. אני מניחה שעכביש הענק שהיה תלוי בדיוק מעל השביל המוביל אל מעמקי היער, לא ממש עזר לפוגג את הפחדים. (אולי בתמונה לא רואים את זה, אבל מבלי להגזים - גודלו היה כגודל כף ידו של גבר בוגר, אם לא יותר).
מה שלא יהיה, מאחר והברירה היחידה שלהן הייתה או להישאר מאחור לבדן או להמשיך אתנו, בקיטורים וצרחות על כל חרק שהתגשם מולן, הן בחרו בכל זאת לצעוד יחד עם כולם. (עד כמה שזה נחמד להפיל את האשמה על פחדים על ילדות קטנות, אני מודה שכולנו סטינו מעט מן השביל, פן יחליט אותו עכביש לרדת מטה בדיוק ברגע בו אנחנו עוברים תחתיו. בכל זאת, אני את מנת החרקים שלי כבר כיסיתי לטיול הזה עוד ביעדנו הקודם).
ההליכה הייתה מרגשת ומלהיבה ואם כבר באמת עסקננו, אז גם מפחידה. כל החושים התחדדו בבת אחת כי בכל זאת – עד כמה שהיער הוא מקום יפיפייה וקסום, באותה המידה הוא גם מסוכן.
החמצן הטהור מילא את ריאותינו ושירת הג'ונגל את אוזנינו. מורכבת מקולותיהם של קרקור צפרדעים, צרצור צרצרים ושירת ציפורים.
מתווה השביל היה ברור עד מאוד. רבים צעדו בו לפנינו, אבל כולנו בכל זאת הרגשנו חלוצים והרפתקנים. לפתע בן זוגי נעצר וסימן לכולנו לשמור על שקט. הפסקנו את הצעידה ואת הפטפוט והיטינו אוזן אל קול חרחור שמוכר לנו היטב מן הבית הפרטי שלנו בארץ ישראל. זה שנושק ליער חורשים.
היה זה קול שאי אפשר לטעות בו – חזיר בר.
על פי עוצמת הנחירה ורעש הרמיסה ברור היה כי הוא נמצא ממש קרוב אלינו. כלומר, בדיוק מעבר לשיחים העבותים שנפרסו צמוד לשביל. בנשימה עצורה, חלפנו על פני השיחים והמשכנו בדרכינו.
אחרי מספר דקות בהם העמקנו אל תוך היער הטרופי נשמע קול רעם שגרם לכולנו לנתר באוויר. מבט אחד אל השמיים הבהיר לנו שהטיול שלנו לא צפוי להיות ארוך במיוחד. הרקיע היה שחור, כמעט כשמי לילה, ומאיים לא פחות מחזיר בר שמנוחתו הופרעה.
מן השביל הראשי פנינו אל אחד צדדי יותר. כזה שידע פחות רגלי מטיילים מעליו.
רגע אחרי כן, בדיוק כפי שניבא הרקיע, החל טפטוף. רחש הגשם הניתז סביב גבר, אבל פרט לטיפות בודדות שעלה בידן לחדור את הצמחייה העבותה שסוככה עלינו, כמעט ולא הרגשנו בו.
בשלב מסוים התמזג השביל עם מדרגות שטיפסו כלפי מעלה. העלייה באותן מדרגות חלקלקות הפכה להיות ממש מלחיצה כאשר סימפוניה שלמה של ברקים ורעמים החלה להתנגן מעל ראשינו. זאת גם הייתה הנקודה שבה משפחתנו החליטה לשוב על עקבותיה לקול צהלותיה של בתי. גם בתה של חברתי הצטרפה אלינו למסע חזרה בזמן שחברינו המשיכו בעקשנות את הטיפוס לכיוון ההפוך.
בדיוק ברגע שבו פנינו אחורה נפתחו שערי השמיים ומבול אימתני, כמו שרק מקומות טרופיים יודעים לייצר, ניתז על ראשינו בבת אחת. פה, אפילו העצים כבר היו חסרי אונים בלסוכך עלינו מפניו. בלית ברירה שלפנו מטריות (שגם הן לא ממש לא הצליחו לסייע) ועשינו את כל הדרך חזרה אל האוטו בריצה. ריצה עם חיוך מאוזן לאוזן ולב פועם מהתרגשות. הגענו לרכב ספוגי מים ומלאי אושר וצחקוקים. מספר דקות אחרינו הגיעו גם חברינו שזכו למקלחת אף יותר רטובה משלנו.
משם - רטובים, אך מחוייכים - נסענו לעיר נין בין עצמה ובדרך זכינו ליהנות מעוד נופים עוצרי נשימה של האזור
בעיר אכלנו ארוחת צהריים מצוינת במסעדה בשם:
Com chay an lac
https://www.happycow.net/reviews/an-lac-ninh-binh-85060
כשנכנסנו, הרגשנו כביכול אנחנו פולשים אל תוך ביתה של משפחה וייטנאמית חביבה. אמנם בכניסה היו מספר שולחנות וכיסאות, אך מיד אחריהם ניצב סלון ובו טלוויזיה, ספות ושני ילדים חמודים שישבו עליהן. האם והסבתא היו במטבח לא הרחק. באותן שעות המסעדה הייתה ריקה ועם זאת, כל התפריט היה לרשותינו (וזה היה חתיכת תפריט). הכל היה טרי, טעים ומיוחד והכל הוגש עם חיוך כובש. בתמונה אפשר לראות את מנת ה"שרימפס" הטבעוני שהזמנתי והתקשיתי לבלוע מרוב שהיה דומה למקור.
בהחלט מסעדה מומלצת!
חזרנו למלון לקראת שעות אחר הצהריים ולאחר מקלחות, מעבר לבגדים יבשים ומנוחה קצרה, יצאנו שוב.
הפעם פנינו לתור קצת את הרחוב בו היה ממוקם המלון, מגלים אזור קסום ומלא בתיירים, מסעדות וחנויות. הרחוב נגמר בדיוק בנמל קטן, ממנו הבנתי שניתן לצאת להפלגה באזור. הדבר שהכי זכור לי מאותו טיול ערב זה הטריק שלמדתי מבן זוגה של חברתי בנוגע למוכרים אובססיביים שעטים על כל אחד שפוזל אל מרכולתם בניסיון לשכנעם לקנות דבר מה.
לכל אחד כזה (והיו רבים), הוא היה מחייך, אומר שהכול נראה נפלא, אבל היום זה לא מתאים ואולי מחר או בשנה הבאה. משפט שהיה מותיר גם את המוכרים וגם אותנו באווירה נעימה וטובה. המשפט הזה "maybe next year" הוא אחד מאותם המשפטים שהפכו למשפטי קאלט בחבורה הקטנה שלנו.
בכל מקרה, אחרי שהותרנו אחרינו עשרות בעלי דוכנים וחנויות להמתין לנו בשנה הבאה, פנינו לשתות בירה באחת מן המסעדות המקומיות ומשם חזרנו אל המלון לשנת לילה, לפני שנצא אל היעד האחרון שלנו בוייטנאם – הלונג ביי.
