17.7.18 – היום הראשון בהו צ'י מין
התעוררנו שוב בארבע לפנות בוקר. בעיניים חצי עצומות דחפנו את כל הפקלאות שלנו למונית שהזמנו מראש דרך המלון ויצאנו לדרך אל היעד הנכסף – וייטנאם. ברגע שהגענו אל השדה קנינו לנו קפה ותה בסטארבאקס שיעורר אותנו קצת. לפעמים בתור מבוגרים אנחנו שוכחים שעבור ילדים החוויות שנראות לנו הכי פשוטות ובנאליות יכולות להיות בעלות משמעות עצומה. זה מה שקרה עם הבת האמצעית שלי, בת ה -11 שלראשונה בחייה קיבלה כוס של תה to go משלה. רק לראות את החיוך שלה כשהיא אוחזת בשתי ידיה הקטנות את הכוס המהבילה הפך את הקפה שלי להכי מוערך וטעים ששתיתי. לא סתם הקלישאה שאומרת "לראות את העולם דרך עיניי הילדים", כל כך מוכרת (ונכונה).
רק שעם כל החיוכים והחוויות הראשוניות, שכחנו שיש בידוק ואסור להכניס נוזלים 
, על כן נאלצנו לפתח מהירות על כדי לשתות את הכול מהר. כל זאת רק כדי לגלות שיש סטארבאקס נוסף מן העבר האחר של הבידוק.
כשעלינו למטוס (טסנו עם חברת nock air) העיר כבר התעוררה משנתה ובנגקוק התייפחה במבול על לכתנו (או אולי סתם כי זאת תקופת המונסונים). אמרנו שלום אל המוכר והבטוח והמראנו אל הלא נודע. הטיסה (שנמשכה שעה וחצי) הרגישה קצרצרה. עוד לא הספקנו להתמקם או לנמנם וכבר אנחנו נוחתים.
הדבר הראשון שעושים בשדה תעופה בוייטנאם לאחר הנחיתה זה מסדירים את הוויזות. ניגשים לדלפק, מוסרים את המסמכים שהכנו מראש בארץ ומחכים עד שיקראו לנו. ההמתנה הזכירה עד מאוד את משרד הפנים בארץ, רק עם קהל מגוון יותר בעל צבע עור, עיניים ולאום מכל קצוות התבל.
טיפ קטן - הדרך הזולה והנוחה ביותר להוציא ויזה לוייטנאם היא דרך אחד מאתרי האינטרנט הרבים. הוויזה עולה כ 6 דולר לבן אדם. נרשמים דרך האתר, משלמים, ותוך מספר ימים מקבלים את הוויזה במייל בתוספת טפסים אותם גם כדאי להדפיס ולמלא מראש בארץ כדי למנוע עיכוב מיותר בשדה תעופה. (לא לשכוח תמונת פספורט ו 25 דולר נוספים, אותם משלמים בהגעה לשדה).
בינתיים חווינו את הדרמה הראשונה שלנו למסע. בזמן ההמתנה הלכתי לשירותים וכשיצאתי, הייתי בטוחה שבתי האמצעית באה אחרי. כשתי דקות מאוחר יותר אני מגלה שהיא איננה לידי, רצתי חזרה לשירותים שהיו צמודים לאזור ההמתנה ושם מצאתי אותה בוכה ובעיקר זועמת על זה ש"שכחנו אותה". אחרי מסע שכנועים והבטחות שאין מצב שהייתי שוכחת אותה היא מתרצה והתור שלנו בדיוק מגיע.
תוך מספר דקות אנחנו כבר ליד מסוע המזוודות שזה תמיד רגע מלחיץ. יותר מדי סיפורי "המזוודה הלכה לטייל בארץ אחרת בלעדיי" שמעתי. אפשר לנשום לרווחה - כולן כאן ואנחנו יוצאים. ביציאה אנחנו פוגשים לראשונה את טוי (tuy) ,הנהג שלנו, שהופך לחלק בלתי נפרד מן הטיול ומן המשפחה. הוא הולך ללוות אותנו לאורך כל הטיול עד שנגיע שוב לשדה התעופה בעוד כמעט ארבעה שבועות. טוי ממתין לנו עם שלט ביד וחיוך ענק, זאת אף על פי שאחר כך הבנו שהוא עמד שם כבר מספר שעות כי הוא הקדים. אגב, זוהי עוד אחת מן המעלות של טוי. הוא תמיד הקדים וחוץ מפעם אחת (שלא באשמתו) – לא נאלצנו לחכות לו. מיד רואים שמדובר בבחור טוב לבב ונעים הליכות. הוא עוזר לנו להכניס את המזוודות אל תוך המיני בוס הממוזג שלו. כולנו מתמקמים בנוחות ויוצאים לדרך.
התחושה הראשונית שלי מהו צ'י מין היא כאוס. קראתי לא מעט על עיר הבירה הסואנת הזאת, אבל באמת שאי אפשר לתאר בכלל את הקצב הקדחתני שלה. אלפי, לא - בעצם מאות אלפי אופנועים על הכביש בזרימה כאוטית ועם זאת איכשהו הגיונית.
המלון ששכרנו (גם כן מראש בארץ) נמצא באזור שאין אפשרות לעצור בו וטוי שמקורו מצפון המדינה חשש מעט מן הנהיגה בהו צ'י מין (אפשר להבין). על כן הוא עצר לנו הכי קרוב שהוא יכול. זה באמת היה קרוב. רק מה, זה הצריך לחצות כביש. החצייה הרגישה כאילו כולנו נשאבנו אל תוך משחק מחשב. אף אחד לא עוצר לך, גם אם תעמוד שם שעות. יש לבחור את הרגע הנכון לצאת, את הקצב הנכון ואפילו לחבוש את הבעת הפנים הנכונה ואז פשוט ללכת. ללכת ולא לעצור. הם כבר יידעו לעקוף אתכם מכל הצדדים. אנחת רווחה גדולה נפלטה מכולנו ברגע שמצאנו את עצמינו עומדים בבטחה על המדרכה בצדו השני של הכביש הסואן. משם פנינו אל סמטה קטנטנה והגענו אל המלון.
http://www.nguyenshack.com/saigon/
המלון בעיני מהמם. מעוצב כולו מבמבוק. הצוות החייכן קיבל אותנו מיד עם משקה הבית וליווה אל החדרים שמעוצבים באותו הסגנון. משפחתנו בקומה השלישית בחדר שמחולק לשניים. הבטן המקרקרת לא אפשרה לנו יותר מדי מנוחה ומיד אנחנו כבר בדרך למסעדה שמצאתי בעזרת ה"happy cow" והיא נמצאת בסך הכול 400 מטר מן המלון. איזו זכייה! המסעדה מתגלה כאחת המעולות שהיינו בהן. נקייה, נעימה, ממוזגת. מבחר אדיר של מנות טעימות ומחירים זולים. אין אחד שלא מצא שם מה לאכול (לא מובן מאליו בכלל עם הילדים "אניני הטעם" שלי). מומלץ ביותר!
אחרי הבטן המלאה, נחנו קצת בחדר ואת היום סיימנו באזור התיירים באזור Pham Ngu Lao שנמצא כעשר דקות הליכה מן המלון. אם לב הו צ'י מין עוד יכול היה להתחזות למשהו מערבי וכמעט הזכיר את בנגקוק (פרט לתנועה הכאוטית), הרי שהרחובות הפנימיים יותר כבר הבהירו לנו היטב שכאן זה לא אירופה (או תאילנד). מדרכות צרות ושבורות בתנאי שהן קיימות. רובן תפוסות על ידי אופנועים או שולחנות וכיסאות שנראו כביכול נלקחו מגני ילדים, עליהם יושבים מאות תיירים ומקומיים ולוגמים להנאתם בירה מקומית. המוסיקה מתפרצת מכל פינה, מנסה להעפיל בעוצמתה על שכניה וכמובן חנויות שמוכרות מכל מה שאתם לא צריכים.
את הערב שלנו סגרנו באחת מן המסעדות שתופסות את כל המדרכה בזלילת צ'יפס ובירה ותצפית על חיי העיר התוססת הזאת. מותשים שבנו למלון בשביל לחוות לראשונה אחרי שלושה לילה – שנת לילה מלאה.
18.7.18 – מנהרות קו צ'י
קמנו בבוקר רעננים ומלאי מרץ. אכלנו את ארוחת הבוקר, שהייתה לטעמי מצוינת, במלון ויצאנו לדרך. התוכנית של היום – מנהרות קו צ'י. הנהג שלנו חיכה לנו לא הרחק ולאחר נסיעה לא קצרה הגענו ליעדינו. מזג האוויר היה מעונן וטפטף קלות והיה נראה אידיאלי בשביל להעביר יום בחוץ. אבל דוד מרפי החליט להתערב כאן ובשנייה שבה הנהג שלנו עזב אותנו ונסע לענייניו עם מעילי הגשם שלנו באוטו – התחיל לרדת מבול.
התלבטנו רבות מה לעשות, אבל בסוף הוחלט שממשיכים למרות הגשם. מדובר על מנהרות שחפרו כוחות הוייטקונג בזמן המלחמה עם ארה"ב. המנהרות שימשו כמקום מחבוא, מגורים ואפילו בית חולים. כמו כן השטח כולו היה ממולכד נגד הכוחות האמריקאים במיני מלכודות שטניות שבטח ראיתם בסרטים על מלחמת וייטנאם.
המסלול התחיל במין תערוכה מקורה עם סרט תעמולתי ישן ועוד כמה מוצגים מן המלחמה. בזמן שהמתנו שם למדריך עם עוד מספר תיירים, המשפחה שאתנו החליטה לגלות את נפלאות הטבע ומאחר ובקבוקי המים שלהם אירחו חברה למעילי הגשם שלנו באוטו הם החלו לשתות את מי הגשמים שנזלו מגג המבנה. רק שאחרי שהם הרוו את צימאונם, ניסה בן זוגי למלא בקבוקון באותם מי גשמים מופלאים, מגלה לדאבונו ובעיקר לדאבונם שהמים בצבע צהוב עכור ולא כפי שהטבע ייעד אותם להיות. למזלנו כולם יצאנו ללא פגע מן החוויה ה"מטהרת".
המדריך שלנו הגיע. נתן הסבר קצר על המוצגים באנגלית רצוצה ויצאנו לדרך. הג'ונגל היה מרושת כולו פתחים. חלקם היו המלכודות המדוברות (שכמובן גודרו היטב) וחלקם המנהרות. שלחנו נציג משפחתי גמיש ורזה בדמותו של בני בן ה 9 לכל התעלות האפשריות בזמן שכל שהשאר עשו רק את חלקן (הרחב יותר).
במנהרות ניתן היה ממש לראות את החיים מתחת לפני האדמה. בסיום הסיור המרתק והרטוב (הגשם לא הפסיק לרגע) המתינו לנו שולחנות ועליהם מקלות טפיוקה (שדומים למדי לתפוח אדמה, אבל מתקתקים ודביקים יותר) אותם טובלים בתוך אגוזים מסוכרים. התיירים שאיתנו טעמו קצת מתוך נימוס וסקרנות ואילו אנחנו חיסלנו את כול מה שנשאר.
כשיצאנו משם השעה כבר הייתה שעת צהריים לכיוון המאוחרת. על כן חזרנו להו צ'י מין, נפרדנו להיום מן הנהג שלנו וצעדנו לאכול ארוחת צהריים באותה המסעדה מאתמול.
נחנו קצת במלון ובערב אני ובן זוגי עם הגמד שלנו בן ה 9 הלכנו למופע בובות מים המפורסם כל כך של וייטנאם. מדובר על מקום שקראתי לגביו מלא המלצות והוא היה במרחק הליכה מן המלון, אך לצערי השעות שהיו רשומות בגוגל היו מוטעות והמקום כבר היה סגור בשעה הזאת. אבל כל כך נהנינו ביחד מן הדרך, מן הגשם שעקב אחרינו עוד מהמנהרות והדילוג מעל או בתוך השלוליות שהרגשנו שקיבלנו את מלוא התמורה עבור ההליכה המשותפת, כך שממש לא הרגשנו פספוס.
את הערב סגרנו עם המשפחה השנייה ועם הבת הגדולה באיזו פיצרייה יוקרתית ותיירותית להחריד לא הרחק מן המלון. אף על פי שטעמה של הפיצה (ללא גבינה כמובן), היה במקרה הטוב סביר – נהנינו מאוד מן האווירה המערבית, המיזוג אוויר והחברה הטובה.
19.7.18 – מוזיאון המלחמה ועוד - היום האחרון בהו צ'י מין
כמה שאני היללתי את המלון בו שהינו, כך השותפים שלנו לטיול קיללו אותו. המיטות חורקות. יש בחדרים ריח של נפטלין (או חומר דומה לזה שנועד לשמר את הבמבוק). ארוחת הבוקר לא טעימה- אלה רק חלק מן הטענות שנזרקו לאוויר, נחתו בצלחת שלי, וגרמו גם לארוחת הבוקר שלי לא להיראות כה מלהיבה.
בכל מקרה, אחרי שלל קיטורים והתארגנות קצרה התחלנו את היום בשוק בן טאן
השוק הנ"ל, בדומה לכל שוק אסייתי, הצריך כישורי מיקוח וסבלנות. אמנם הללו אזלו במהרה, אך לא לפני שהספקנו בכל זאת לעשות קצת שופינג (וייטנאם זה ה - מקום לקנות מותגי אדידס במחירים משתלמים במיוחד). אני לא יכולה להגיד שאני חובבת גדולה של שווקים, אבל יחסית השוק הזה היה די נקי, נוח ולא יקר.
לפי התוכנית היינו אמורים להמשיך ללונה פארק, אבל המבול ששוב בא לבקר בעיתוי לא הכי מתאים, הטיל וטו על התוכניות. במקום – הלכנו לבקר בקניון (Saigon center) מערבי מפלצתי עם מחירים שגם בקניון בארץ היו גורמים להרמת גבה או שתיים ולא לכיוון החיובי.
מיצינו אותו מהר יותר מן השוק ומצאנו את עצמינו שוב במסעדה החביבה עלינו מפצים את עצמינו באוכל מגוון וטעים.
בדרך חזרה למלון נכנסנו למספרה והגמד שלנו בן התשע יצא משם עם תספורת לפי מיטב האופנה הוייטנאמית. השארנו את הילדים ואת המשפחה השנייה במלון ואני ובן זוגי הלכנו לבדינו אל
מוזיאון המלחמה סייגון
המוזיאון עשוי היטב ומרשים ביותר. מן הסתם הדגש במוזיאון הוא על הזוועות שעשו האמריקאים במלחמה ולא להפך והוא מציג אותן באופן מאוד מוחשי. החל מטנקים, מטוסים וכלי רכב שונים בכניסה, דרך תמונות, מוצגים, פסלים ועד לשחזור של חומות בית כלא עם תאי כליאה ומתקני עינויים. יצאנו משם מזועזעים ועם לא מעט תובנות שלכל סיפור יש תמיד שני צדדים ובשביל לקבל את התמונה הגדולה כדאי להתוודע אל שניהם לפני שמסיקים מסקנות. בכל מקרה, אני מאוד ממליצה על המוזיאון. מה גם שכמה שעות בלי ילדים היו בהחלט בונוס מבורך.
את הערב האחרון שלנו בהו צ'י מין סיימנו, הפעם עם הילדים (אחרי שהתרעננו במלון) במדרחוב nguyen hue
http://www.vietnam-guide.com/ho-chi-minh-city/attractions/nguyen-hue-street.htm
הדבר הראשון והכי חשוב שיש לי לומר על המדרחוב הזה הוא שאין שם לא אופנועים ולא מכוניות. אני יודעת שזה נשמע ממש טריוויאלי, אבל אחרי שלושה ימים שבהם הליכה על מדרכה הרגישה כמו ניווט בתוך שדה קרב, להסתובב ברחוב ללא חשש להידרס הייתה חוויה מרעננת ביותר.
הרחוב עצמו הוא בעצם שדרה לא ארוכה במיוחד שמסתיימת למרגלותיו של פסלו של הו צ'י מין. אגב, הסממנים הקומוניסטיים בווייטנאם נפוצים ביותר והם גרמו לי לגחך לאורך הטיול כולו (אולי מתוך נוסטלגיית ילדות או אולי סתם כי בהתנהלות של חיי היומיום לא הצלחתי לראות דבר וחצי דבר שבאמת מזכיר את האידיאולוגיה של המשטר האדום). בכל מקרה, השדרה מוארת כולה באורות צבעוניים, מה שנותן לה נופך חגיגי. באמצע השדרה ישנן מזרקות המתפרצות בפרקי זמן קבועים היישר מתוך המדרכה. בין המזרקות התרוצצו המוני ילדים מצווחים בחדווה ובכלל האווירה שם הייתה מאוד נעימה. הדבר היחיד שהיה חסר לי שם זה דוכנים של אוכל או מזכרות. מה שהרגיש כמאוד מתבקש שיהיה במקום כזה.
משם בדרכינו למלון, עברנו דרך שוק לילה כלשהו שהיה חביב מספיק כדי לבזבז בו עוד קצת דונגים ופרשנו לשנת הלילה האחרונה בסייגון. מחר מתחילים את המסע שלנו צפונה.
