28.7.18 מגיעים להוי - אן hoi an
הדרך להוי - אן מקיו - נון ארכה כחצי יום עם עצירות. תחילה לארוחת בוקר (שדמתה יותר לארוחת צהריים) במסעדה בודהיסטית טבעונית,
אחר כך לקוקוס בצד הדרך וקצת לפני שהגענו, גם לבירה במסעדה מקומית.
הנוף שליווה אותנו היה פראי ובגוונים של ירוק עז. הייתה תחושה כמעט מוחשית שאנחנו מתקרבים אל מרכז וייטנאם. אלו כבר לא הנופים המאפיינים את הדרום, אך עם זאת, הם עדיין לא מספיק משולחי רסן ועוצרי נשימה כמו נופי צפון המדינה (אליהם נתוודע בהמשך).
כמו שכבר כתבתי בעבר, כל מקום בווייטנאם הוא עולם ומלואו וכך גם הוי - אן הייחודית והמיוחדת. בתים נמוכי קרקע נפרסים לאורך רחובותיה המובילים אל החופים. מין תחושה של עיירה קטנה ועם זאת מלאת חיים ונוי. כאן כבר לא ראינו תיירות רוסית שנוטה להפוך את המקומות אליהם הגיעה למשהו מצועצע יותר, אפילו מעט מזויף, כאילו יש בכוחם לשנות אזורים גאוגרפיים ולכבוש אותם רק על ידי נוכחות ארעית (ולמי שקורא ועלול להיפגע במקרה מדבריי, אז אל. הכול נאמר בהומור ובאהבה אדירה לעם הזה – בכל זאת, גם השורשים שלי נטועים להם אי שם בסנט פטרסבורג).
המלון שלנו היה במיקום מצוין במרכז העיר. מצד אחד מוקף חנויות ומסעדות ולא רחוק מן העיר העתיקה, מצד שני באזור לא הומה ועמוס מדי. החדרים מספיק נוחים ומרווחים כדי שאוכל להתפרס לי סוף סוף בנחת ולפרוק מזוודות עם הידיעה שצפויים לנו 5 ימים באותו המלון. וכל זה בא עם תוספת של מרפסת קטנה עם נוף. החיסרון היחיד (אם כי משמעותי למדי) זה המזגן שהיה חלש מדי עבור גודל החדר ולא סיפק את הסחורה (אגב, בחדר של חברינו למסע, המזגן היה סביר יותר, כך שזה עניין של מזל כנראה)
Hai au hotel
מזג האוויר היה החם ביותר שחווינו עד כה. למען האמת הוא היה החם ביותר שחוויתי בחיי. הקרבה לים הוסיפה גם לחות בלתי נסבלת, כך שתוך שניה מן הרגע שיוצאים מן החדר הגוף כולו מתכסה זיעה. דמיינו את אילת בקיץ עם הלחות של תל אביב.
בזמן שפרקתי את המזוודות, הגמדים שלי הלכו לדגום את הבריכה הקטנה והחביבה של המלון. לאחר זמן מה הצטרפתי אליהם ויחד עם המשפחה השנייה בילינו שעה קלה בהשתכשכות במי הכלור התכולים, מבריחים משם דיירי מלון אחרים עם הרבה נתזים והמולה.
בערב, אחרי המקלחות (דבר מיותר לחלוטין אם מחליטים לצאת לרחוב), הלכנו לאכול במסעדה קרובה שהתגלתה כאחת הטעימות בהן אכלתי בכל וייטנאם.
Annen yoga & vegetarian
http://www.annenhoian.com/about-us.html
השולחנות ממוקמים במין חצר מאחורי בניין שבו מתקיימים שיעורי יוגה (מכאן גם השם). המנות גדולות ומשביעות והתפריט מאוד מיוחד. מצד אחד מנות וייטנאמיות מסורתיות, מצד שני יש מין טאץ' צרפתי אפילו בטעם. בכל אופן, אחרי ששבענו והזענו (החיסרון היחיד הוא שאין שם מזגן, אם כי זה ממש לא נדיר לוייטנאם ובמיוחד להוי - אן), עשינו עוד סיבוב קטן ברחוב וחזרנו למלון למקלחת נוספת ולשינה.
29.7.18 – כפר הקדרים, הכפר החקלאי, חוף ים והעיר העתיקה של הוי אן
אחרי ארוחת בוקר חביבה ודי פשוטה במלון, נסענו עם טוי, הנהג שלנו לכפר הקדרים thanh ha pottery village
http://hoian-tourism.com/the-heritage/hoi_an_traditional_occupations/thanh-ha-pottery-village-2
הכפר נמצא כ 2 ק"מ מערבית לעיר ותושביו מתמחים בקדרות. לאורך הרחובות פרוסים הבתים של תושבי הכפר ולפני כל בית ובית יש חנות ובה מוכרים מוצרי חמר וקרמיקה. אצל חלקם אפשר לראות גם את הסדנא עצמה להכנת המוצרים שנמכרים בחנות ואת תהליכי ההכנה.
בכניסה לכפר שילמנו דמי כניסה שזיכו אותנו בכרטיס כניסה ובמזכרת חביבה מאחת החנויות. הבן שלי התנסה בחינם בהכנת כד חמר (רק דמי מור הייתה חסרה שם להשלמת התמונה) ובתמורה (והם אכן מצפים לתמורה, גם אם ההתנסות נקראת חינמית), קנינו כמה מניפות באותה החנות (ולא, המניפות דווקא היו עשויות בד ולא חמר).
אחרי פחות משעה הרגשנו שדי מיצינו את המקום. הסחורה היא די זהה בכל החנויות ורובה נעשית על ידי שימוש בתבניות מוכנות, על כן לא ראינו כמעט את הצד האומנותי של הכפר. בסופו של דבר, קצת משועממים ובעיקר מזיעים (החום כרגיל היה כמעט בלתי נסבל) התיישבנו לשתות שייק ולחכות למשפחה השנייה שהתפצלה מאתנו.
לאחר כחצי שעה הם פגשו אותנו מחויכים ועם ידיים עמוסות פסלוני חמר מעשה ידיהם. מסתבר שהם התחברו עם פסל מקומי שלא עבד עם תבניות מוכנות מראש, אלא יצר במו ידיו ושיתף אותם ביצירה. הם דווקא נהנו מאוד מן הביקור בכפר, כך שגם כאן – החוויה היא מאוד סובייקטיבית.
משם נסענו לכפר החקלאי
tra que vegetable village
http://www.vietnamtourism.com/en/index.php/tourism/items/2885
הכפר מתמחה בגידול ירקות, צמחים ותבלינים אשר גדלים בחצרות הבתים הנאים הפזורים לאורכו ובפאתי הכפר.
כאשר הגענו, על אף הציפיות, גילינו רחובות ריקים מאדם ונטושים. אולי היה זה בגלל החום הכבד, שעות הצהריים או סתם הציפיות שלא תאמו למציאות, אבל מהר מאוד מיצינו את הכפר ופנינו חזרה אל טוי שהמתין לנו עם הרכב בכניסה. הדבר היחיד שהיה באמת שווה את הביקור הוא שני עצי תות פקיסטני שמצאנו גדלים פרא בכניסה לכפר ומהם זללנו חופנים על גבי חופנים של תותי עץ עסיסיים וטעימים.
את ארוחת הצהריים שלנו אכלנו במסעדה קרובה שבהתאם לרוח הכפר, גידלה את הירקות שלה בחצר בחוץ. כמו כן, למי שמתעניין, ניתן לקחת שם שיעורי בישול. האוכל היה טעים, אבל לא מדהים.
Baby mustard
https://babymustard.weebly.com/
ואלו דפי האורז שייבשו מחוץ למסעדה
אחרי שסיימנו לאכול והרגשנו שכולנו פשוט סחוטים מזיעה וכל שמתחשק לנו זה טבילה במים קרירים – החלטנו לנסוע לחוף ים.
וכך הגענו לחוף an bang.
http://www.vietnam-guide.com/hoi-an/attractions/an-bang-beach.htm
מדובר בחוף מסודר ויפיפה, שלא נופל מחופים בתאילנד, עם כיסאות נוח ושמשיות (עליהם יש לשלם כמה דונגים, אלא אם כן מזמינים אוכל באחת המסעדות שעל החוף). היו בו לא מעט אנשים, אבל זה לא הרגיש עמוס. והכי חשוב גם החול וגם המים נקיים למשעי.
שם חווינו רגע מהסרטים. לשכב כך על כיסא נוח מול הים הכחול המתפרס עד לאינסוף וברקע הרים ירוקים. מעל גג העשוי קש ואסוף בקוקו שובב, וביד בירה קרה. מין רגע כזה שבו אפשר לשכוח מכל הצרות והתלאות ופשוט להתענג.
בינתיים בן זוגה של חברתי לקח את שני ילדיהם לעשות מצנח ים, (מן מצנח כזה אליו נקשרים ואז נגררים באוויר, כמו בלון, אחרי סירה ממונעת) ושבו עם חיוכים מאוזן לאוזן.
אחרי מספר שעות של מנוחה חזרנו לאוטו של טוי. בדרך עוד נשנשנו בננה מטוגנת שהייתה טעימה להפליא וחזרנו למלון. מי למנוחה ומי לבריכה.
אחרי שכולם כבר היו מקולחים ורגועים, הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה המתיימרת להיות הודית. המסעדה הייתה אחת הגרועות שאכלנו בהן. (אפילו מסעדות הפחונים הוייטנאמיות בהן עצרנו בדרך היו פי כמה וכמה ותר סטריליות וטעימות). המקום עצמו מלוכלך, האוכל לא אכיל והשירות איטי, אף על פי שהיינו היחידים במסעדה.
New way
משם החזרנו את כל הילדים למלון וצעדנו - רק המבוגרים שבחבורה - אל העיר העתיקה. ההליכה ארכה קרוב לרבע שעה שלאחריה הגענו מיוזעים ועייפים, אבל החום כבר לא עניין אותנו והעייפות נעלמה כלא הייתה ברגע בו נכנסנו אל הרחובות הקטנים והקסומים של העיר העתיקה.
https://whc.unesco.org/en/list/948
הרחוב הראשי היה מקושט כולו בפנסים סיניים מכל הצורות והגוונים. הללו נתלו מעל הכניסה לחנויות ומעל המדרכה עצמה והמראה היה פשוט מהפנט. חנויות על גבי חנויות שמכרו מזכרות, תיקים, חולצות ועוד היו פרוסות לאורך כל הרחוב הצפוף והגדוש באנשים. רחוב שנתן הרגשה כאילו הגענו למסיבה המונית ועליזה במיוחד.
בצד הדרך, במן גן קטן התקיים מופע בוייטנאמית. קצת אחריו ניצבו להם כמה פסלים אנושיים שעמדו ללא ניע בהמתנה אילמת לכמה מטבעות. ובהמשך הנהר אותו חוצה הגשר היפני העתיק והיפיפה.
על המים האפלוליים צפו מאות נרות אותם ניתן היה להשיט מתוך סירות וייטנאמיות מסורתיות ויפיפיות. הנרות ניקדו את המים והתאורה מן הפנסים הצבעוניים השרתה על המקום כולו נופך כה קסום עד כי קשה לתאר במילים מבלי לגרוע מן החוויה. זה הרגיש כאילו אנחנו פוסעים בתוך אגדה.
משם ביקרנו בשוק קטן שהיה ממוקם מיד אחרי הגשר, קנינו כמה שטויות, הזענו במקומות שלא ידענו שאפשר להזיע בהם והחלטנו שאת הדרך למלון אנחנו לא עושים ברגל. בשלב הזה תפסנו מונית וחזרנו אל המיזוג, המקלחות והמיטות.
30.7.18 יום שני – דאנאנג – הרי השיש, הר הקופים וגלריית 3D
הבוקר כיוונו את פעמינו אל דאנאנג, שכנתה של הוי – אן שנמצא כארבעים דקות ממנה. מדובר בעיר חוף שאמנם מאוד קרובה, אך מבחינת האווירה ששררה בה הרגישה לנו רחוקה אלפי קילומטרים מהוי - אן. יותר מלאכותית, יותר תעשייתית באיזשהו אופן ועם זאת, סביבותיה מתפארות בנוף חלומי של לגונות כחולות, יערות עבותים וחופים בתוליים.
לפני הכניסה לעיר, לצד החוף, ממוקמים מלונות פאר או אולי נכון יותר לומר כפרי נופש לעשירים בלבד. את כל אותם כפרי נופש (חלקם עדיין בבניה) חותם קניון גדול ומודרני שניצב בדיוק בכניסה לעיר. העיר עצמה, לפחות החלק שראינו, מתאפיינת בבניינים, חנויות וחופים. חלקם מסודרים וחלקם פראיים, ללא צל או מגע של בני אדם. אך הפעם לא הגענו בשביל החופים, אלא דווקא עבור נקודות העניין שהעיר מציעה (לדאבונם של חברינו למסע שהחלו להראות סימני התמרמרות).
תחילה נסענו עם טוי אל
הרי השיש.
http://www.vietnam-guide.com/da-nang/marble-mountain.htm
את הכניסה אל ההרים מפארות עשרות חנויות המתמחות בממכר אבני חן ופסלים מכל הגדלים. עכשיו, כשאני אומרת מכל הגדלים, אז אני מתכוונת לכאלה שמתחרים בגודלם עם זרת וכאלה שעוברים בגובהם בית פרטי ממוצע בן שתי קומות. המחירים לא זולים (בלשון המעטה. זה היה כנראה אחד המקומות היקרים ביותר בווייטנאם שראינו. יותר יקרים מישראל). על כן, למרות החיבה העמוקה שלנו לאבני חן, לא קנינו הפעם דבר, עם זאת דווקא טוי, הנהג שלנו, ריחף בחנות, כולו על ענן של אושר, ורכש לעצמו ולאשתו מתנות.
משם נסענו לחנייה שליד הרי השיש עצמם. יצאנו מן הרכב וצעדנו עד למרגלותיו, או אולי נכון יותר יהיה לומר שחינו. החום והלחות היו כה בלתי נסבלים עד כי זה הרגיש כמו ניסיון לעשות פעילות גופנית בתוך סאונה. הסתכלנו על מה שנראה כאלפי מדרגות (אמנם לעצלנים יש שם מעלית, אך היא מכסה רק חצי מן הדרך) ואז הסתכלנו אחד על השני (כולנו יחד נראינו כערוגה של עגבניות מיוזעות) ועשינו אחורה פנה.
זחלנו חזרה לאוטו ולמזגן, הערנו את טוי שבינתיים חשב לנצל את הזמן בו נהיה על ההר בשביל תנומה קלה ונסענו ל
הר הקופים.
http://www.vietnam-guide.com/da-nang/attractions/son-tra-mountain.htm
זהו הר שעל פסגתו יש מנחת מסוקים אמריקאי ישן שנותר שם מן המלחמה והוסב לתצפית נהדרת. בג'ונגלים המקיפים את ההר מתגוררים מיני קופים ומשם גם שמו, אם כי הבנתי שמאוד נדיר לראותם.
תחילה עצרנו ליד מקדש אשר התמקם לו לרגלי ההר ובו פסלו של הבודהה השוכב. (מאחורינו זה טוי, הנהג המדהים שלנו)
לאחר שמיצינו די מהר את המקדש, חזרנו לאוטו והתחלנו את העליה להר. מסתבר שלא רק לנו היה לוהט באותו היום, שכן האוטו שלנו החל להשתעל מן המאמץ להעפיל אל הפסגה. בשלב מסוים אף נאלצנו לעצור לזמן מה ולדומם מנוע, לפני שהמשכנו בנסיעה למעלה.
הנוף שנשקף מן החלון טבל כולו בירוק, מנוקד בפרחי בר ופרפרים שריחפו מפרח לפרח, כל אחד מרהיב יותר ביופיו מאחר. את השלב האחרון לפני ההגעה לתצפית יש לעשות ברגל, אבל בגלל הגובה, הטמפרטורה שם הייתה הרבה יותר נוחה ועשינו את זה די בקלות.
על משטח בטון ישן ששימש בעבר כמנחת מסוקים ניצב כעת פסל עם משמעות דתית כלשהי שמאוד ריגש את טוי. אותנו ריגש הרבה יותר הנוף המטורף שנשקף משם. נוף שגלש מן ההר הלבוש כולו ירוק עז ועד ללגונה כחולה אי שם מתחתיו. נוף שמרוב שהיה מושלם, הרגשתי צורך לצבוט את עצמי כדי בכלל להאמין שאני שם ושנופים כאלה קיימים במציאות ולא רק בעיתוני נשיונל ג'יאוגרפיק. צילמנו תמונה או מאה, הורדתי כמה שנים מהחיים שלי כשהילדים שלי התעקשו לטפס דווקא על הסלעים הניצבים ממש מעל תהום בשביל זווית צילום מוצלחת,
נחנו קצת בצל, ספגנו את הנוף וירדנו משם אל הרכב.
בדרכינו חזרה מן ההר אפילו אירע מזלנו וראינו קוף חמוד מדלג לו בין העצים ונעלם אל מעמקי היער.
משם נסענו אל תוך דאנאנג עצמה לאכול במסעדה הנקראית "vegan restaurant".
קיבלנו חדר פרטי עם שולחנות נמוכים, כריות ופופים לשבת עליהם, תפריט באורך של ספר ובעיקר מזגן. מרוב רעב, התלהבות ורצון לנסות את כל התפריט העשיר - העמסנו את השולחן שלנו קרוב לעשרים מנות שונות. לטעמי כולן היו מעולות. לטעמם של הילדים האורז היה נהדר (הם לא נגעו בשום דבר אחר) ולטעמו של בן זוגי – ככה, ככה. הוא כבר מאס הרבה לפני כולנו באוכל הוייטנאמי והתאווה להכניס לבטנו משהו שמזכיר אוכל מערבי.
אחרי שסיימנו שם, החלטנו להתפצל. חברינו הלכו למסאג' ואנחנו לגלריית תלת ממד (אני חולמת לבקר באחת כזאת עוד מהו צ'י מין וטרם יצא לי).
art in paradise
הרעיון בגלריה הוא ציורים גדולים שמתפרסים על הקירות והרצפה ולתוכם אפשר ממש "להיכנס" או ליתר דיוק כך זה נראה בתמונות שמצלמים שם (חובה להגיע לשם עם סוללה מלאה בנייד). שילמנו 130 ₪ למשפחה של חמישה ויש לומר שהחוויה הייתה שווה כל שקל.
פרט למזכרת נהדרת בצורת תמונות ייחודיות ויפיפיות, הזמן המשותף שבילינו שם כמשפחה – מביימים אחד את השני אל תוך תמונות עם הרבה צחוק ודרמה – היה יקר מפז.
אגב בשביל תמונות מוצלחות יש שילוט מאוד ברור היכן לעמוד ואף הצעות לתנוחות שונות. הגלריה די גדולה ולקח לנו כמעט שעתיים לעבור על כולו (מה גם שהוא היה ממוזג, אז לא מיהרנו לשום מקום). בסופו של דבר נפרדנו בחיוך גדול מן המקום ויצאנו לפגוש את טוי שהמתין לנו ברכב ללא מזגן (ממניעי חיסכון). אספנו בדרך את המשפחה השנייה וחזרנו למלון למנוחה קלה.
בשלב הזה השארנו את הילדים ואת החברים שלנו להתקלח ולהתרגע במזגן של המלון בזמן שאני יצאתי עם בן זוגי אל גלריית צילום עליה קראתי לא מעט המלצות והיא ממוקמת ממש קרוב למלון.
Precious heritage by rihahn
http://www.rehahnphotographer.com/project/precious-heritage-vietnam/
מדובר בעצם במוזיאון קטן ובו תצלומים של אנשים המשתייכים למגוון (המאוד גדול) של השבטים הקיימים בווייטנאם. כל אחד עם מאפיינים ייחודיים משלו. בגדים, איפור ואפילו תווי פנים. היה ממש מרתק לעבור מתמונה לתמונה, לקרוא קצת על הסיפור האנושי שליווה אותן והן על השבטים עצמם.
אחרי שעה וקצת, נשברנו ויצאנו.
לא הצלחנו לעבור על הגלריה כולה בגלל החום המעיק (הגלריה אינה ממוזגת) ובגלל העייפות מן היום הארוך. משם תוך כמה דקות של הליכה כבר חזרנו למלון, למקלחת (המאוד חיונית) ולשנת לילה.
31.7.18 jack cat cafe
הבוקר החל עם... בעצם זה לא היה בוקר, אלא לילה. אני רק זוכרת שהיה חשוך והרבה קיא. הקטן תפס איזה וירוס לא סימפטי שהתבטא בכל תוכן קיבתו שנפרס על המיטה ועל הרצפה, חום וחולשה. מאחר ובן זוגי החליט שזה כלום (הוא לא זה שניקה את הקיא כל הלילה), נסענו בכל זאת לבאנה הילס, היעד שתוכנן לאותו היום בתקווה (מעט חסרת בסיס) שהוא יתאושש עד אז.
מדובר על פארק שעשועים ענק ומן כפר בסגנון אירופאי על הר. לפחות לפי מה שאני זוכרת שקראתי על המקום.
בלי כל קשר לחיוורונו של הקטנצ'יק והאנחות שלו לאורך כל שעת הנסיעה, מן הרגע בו נכנסנו לרכב הרגשנו ווייב קודר מן החברים שלנו למסע ובעיקר מבן זוגה של חברתי.
למרות תקוותינו הלא מבוססות, מצבו של הקטנצ'יק לא השתפר והוא בקושי עמד על הרגליים. בן זוגי עוד ניסה לשכנע אותי בכל זאת להיכנס, אך לאחר שראה את מחיר הכניסה השכנועים שלו הפכו למעט יותר מהוססים. לבסוף, לאחר לבטים רבים מצדנו ומצד המשפחה השנייה – הוחלט לוותר.
במקום פארק שעשועים נסענו בדאנאנג, למקום שקראתי עליו בשם
Jack's cat cafe.
https://vietnamcatwelfare.org/jacks-cat-cafe/
זהו בעצם בית קפה שמציל חתולי רחוב והם מסתובבים שם חופשי. הרעיון והאידיאולוגיה שעומדת מאחוריו הם מדהימים בעיניי וזה היה אחד היעדים הנחשקים ביותר באזור מבחינתי. מבחינת בן זוגי או בן זוגה של חברתי פחות. הם אמנם העריכו מאוד את החסד והמעשה, אבל לשניהם היה אפס רצון לשתות קפה מתובל בשיער חתולים (טוב, אולי קצת הגזמתי. שיער חתולים לא באמת היה בקפה. לפחות לא זה שאנחנו שתינו).
הגענו למקום שנראה קצת יותר כמו מבצר מאשר בית קפה, ללא שלט או סימן. אבל google maps התעקשו אתנו שאנחנו ביעד הנכון, אז יצאנו רק אני, בן זוגי ובן זוגה של חברתי לבדוק את העניין וצלצלנו בפעמון.
את השער פתחה אישה צעירה ממוצא אמריקאי עם פנים חמוצות. מהר מאוד הבנו שאכן הגענו למקום הנכון, אבל כעיקרון היה צריך להזמין מקום מראש ולא לנחות כמו אורחים לא רצויים בשער (זאת די ההרגשה שהיא שידרה). למרות זאת היא הסכימה לתת לנו להיכנס. קראנו לכל הילדים ולחברה שלי שהייתה באותה העת עמם ברכב ועיניה של האישה כמעט יצאו מחוריהן.
אחרי שהיא מלמלה משהו לגבי זה שהיא לא חשבה שאנחנו רבים כל כך, היא בכל זאת פתחה בפנינו את השער ונכנסנו פנימה. או נכון יותר לומר, נכנסנו אל שטח הביניים בין השער לבין שער נוסף. שם קיבלנו הרצאה שלמה של איך להתנהג בחברת חתולים, כגון איך מותר ללטף או אם בכלל וכו'... לאחר מכן נאמר לנו להוריד נעליים וקיבלנו כל אחד ג'ל לחיטוי הידיים (אני מניחה שיש בזה היגיון כלשהו ובכל זאת, בתור מישהי שמוקפת יום יום בחתולי בית או חתולי רחוב שאני מאכילה ומסתובבים קבע בחצרי, זה היה נראה קצת אבסורדי).
לבסוף השער נפתח וגילינו חצר נחמדה עם שולחנות, פינות זולה ואווירה נעימה. גם חתולים היו שם, אבל ממש לא רבים כמו שחשבנו. אני ספרתי לא יותר משבעה חתולים (מניחה שיש יותר והם פשוט היו בתוך הבית הפרטי ששייך לבעל המקום וניצב מאחורי בית הקפה).
הכניסה למקום עולה 5 דולר לבן אדם (ילדים מתחת לגיל 12 חינם) והיא מזכה את המבקר במשקה חינם. לקחתי קפה שטעמו היה מזעזע ובן זוגי לקח מיץ מנגו שהיה מזעזע לא פחות. הילדים שהיו מלאי געגועים לחתולים (גם למשפחה השנייה נשארו בבית מספר חתולים) שמחו לשחק וללטף עמם בעוד שהמבוגרים השתדלו שלא לירות אחד בשני מאחר והאווירה ביננו רק הלכה והפכה ליותר ויותר מתוחה גם אם דבר לא נאמר על כך.
משם נסענו למסעדה בה אכלנו בביקורינו הקודם בדאנאנג. קשה לומר אם היה זה האוכל שהיה פתאום פחות טעים או האווירה הסרוחה ביננו שהרסה את הטעמים. אבל כשסיימנו את הארוחה, חזרנו למלון עם ענן סערה שריחף ברכב ביננו כמו הנוסע העשירי ונראה מאיים כמו השמיני. בינתיים הקטנצ'יק התחיל קצת להתאושש. החום ירד והוא התחיל לקבל צבע שהתאים יותר לבני אדם ולא לקירות.
אחרי המקלחות הוחלט שהגיע הזמן להתמודד עם ענני הסערה ויצאנו רק המבוגרים כדי לעשות שיחת "יחסינו לאן" או אולי נכון יותר לומר "דרכינו לאן" על בירה מקומית בפאב מקומי ולא ממוזג (בעצם כמו כל הפאבים באזור). העייפות המצטברת מן המסע, היום חסר התכלית בתוספת הציפיות שכל אחד טיפח והתנפצו לרסיסים במהלך הדרך המשותפת שעברנו, גרמו לנו להבין שעלינו ליישר קצת קו. בכל זאת, המשפחה שלנו אוהבת הרבה אקשן ואטרקציות ואילו חברינו מעדיפים רוגע וים (שכמעט ולא חווינו, פרט ללפני יומיים, אף על פי שכל המסלול שלנו הזדחל לאורך חופים).
האשמות עפו באוויר כמו אגלי זיעה. כולם שפכו את מה שעל ליבם, אבל אז, אחרי שהכול יצא, אפילו החום הפך למעט יותר נסבל.
בסופו של דבר הוחלט שנאט קצת את הקצב עם האטרקציות ושאם יש רצונות שונים, אז עדיף להתפצל ולא להיגרר אחד אחרי השני ולטפח עננים שחורים (מסתבר שהם תופסים יותר מדי מקום באוטו).
השיחה המשיכה לזרום לכיוונים גאוגרפיים יותר, זאת לאחר שהגיע לידיעתנו שהאנוי מוצפת וכנראה שנאלץ לוותר על הביקור בה ולהמשיך רק עד האלונג ביי (על פי טוי, מסתבר שגם אם העיר כבר לא תהיה מוצפת כאשר נגיע לשם, המים יעלו אל פני השטח לא מעט ביוב ואף גרוע מכך, כך שיהיה בלתי אפשרי להסתובב ברחובות).
אחרי זה ישבנו עוד קצת באווירה הרבה יותר נינוחה, סיימנו את הבירה שלנו ושבנו למלון ולעוד שנת לילה מיוזעת תחת המזגן שהתקשה לתפקד.
01.08.18 חוף ים בדאנאנג
הבוקר החל בתדר שונה לחלוטין. אחרי ארוחת בוקר, רגועים, שלווים ובריאים, נסענו לאחד החופים שראינו בדאנאנג כפיצוי על מחסור הים שחלק מבני החבורה שלנו חשו. החוף שמצאנו היה מהמם ביופיו וכלל לא עמוס. גם שם הצטיידנו בכיסא נוח, שמשיה והעברנו כמעט את כל היום על החוף. טבלנו את רגלינו בחול הרטוב והנוצץ (שנראה ממש כאילו מישהו פיזר עליו אבקת פיות), שחינו במים הכחולים והנקיים, שתינו מיץ מתוך קוקוס ובירות ופשוט התענגנו על השקט והרוגע.
משם ביקרנו בפעם השלישית באותה המסעדה. העמסנו את השולחן במגוון מנות ערבות לחיך, מילאנו את בטנינו וחזרנו למלון.
הילדים הלכו עם בן זוגי לבריכה בזמן שהתחלתי לארוז את המזוודות. מחר עוזבים את הוי – אן וממשיכים להואה. ובינתיים ניסיתי לחשוב עם עצמי אם אתגעגע לכאן, אבל הבנתי שאני מתקשה לומר שכן. מצד אחד הוי – אן היא בהחלט עיירה קסומה עם השקט שלה והאנשים החייכנים שיודעים אנגלית (לשם שינוי), מצד שני היה זה אחד המקומות הבודדים בווייטנאם שהרגשתי שמיציתי. אני בטוחה שהמזגן המקרטע בחדר והחום הבלתי נסבל שנדבק אלינו בשכבות של זיעה לכל אורך שהותנו - לא עזרו לכך.
את הערב סיימנו בחדר. אמנם רצינו לבקר שוב בעיר העתיקה, אבל הרגשנו שפשוט אין לנו כוח לצאת שוב אל החום. בסופו של דבר כולנו נרדמנו כשהשעה עוד לא הייתה אפילו עשר. (תזכורת לעצמי – לעשות את זה לעתים יותר קרובות).
וזהו, מחר בבוקר ממשיכים הלאה.
Hue here we come
