20.7 –מ - הו צ'י מין למוי נה
המסע שלנו צפונה החל. נפרדנו מהו צ'י מין הסואנת, העמסנו את כל המזוודות ואת עצמינו ברכבו של טוי, הנהג שלנו, ויצאנו לדרך. ככל שהתרחקנו מן העיר, כך הכבישים הפכו לצרים וכפריים יותר. חלקם מלאי סדקים, חלקם תפוסים על ידי התנועה הנגדית שהסתננה אל הנתיב שלנו, אבל אף אחד אפילו לא מרים גבה. בין לבין הסתננו גם משאיות המובילות בעלי חיים למותם, כך שהעדפתי למקד את מבטי אל צדי הדרך. כביש ארוך שאינו נגמר עם בתי מגורים ואינסוף עסקים קטנים – בגדים, כלי בית, מכולות, מסעדות מקומיות. הכול היה חדש לנו, הכול מסקרן וגמענו את הדרך ואת הנופים בשקיקה. הבתים כולם בנויים לעומק ולא לרוחב כפי שהעין המערבית שלנו התרגלה. על כן כל מה שאפשר לראות מן הבית זה את דלת הכניסה, כמה סנטימטרים של קיר שאוחז בה ואולי חלון שמחייך מעליה. אחרי שעקפנו את המשאית, אפשר היה להחזיר את תשומת הלב אל הכביש. כאן היה גם המקום שבו בן זוגי ובן זוגה של חברתי החליטו לעשות תחרות "מי מצלם את האופנוע העמוס ביותר". תחרות שנמשכה לאורך הטיול כולו. ובאמת שלא היה חסר מה לצלם. האחד מעביר מיני מקרר ומיקרוגל. השני כלוב תרנגולות שלם על אותו רכב דו גלגלי שכנראה בחיים לא היינו מתארים לעצמינו בכלל שיכול להכיל כל כך הרבה. עוד אחד בדרך לאירוע עם כל המשפחה שלו שכוללת אישה ושלושה ילדים. כולם לבושים יפה ומחייכים. ההורים עם קסדות ואילו שיער הילדים מתנופף לו ברוח ללא שום הגנה (דבר שהתברר כאופייני ביותר. המבוגרים תמיד עם קסדה, הילדים לרוב לא). בכללי – אחד הדברים שהבנו בוייטנאם זה שאין מה לצפות כאן להיגיון מערבי. הוא פשוט לא קיים כאן.
העצירה הראשונה שלנו הייתה לאחר כשעתיים נסיעה במין מכולת/מסעדה גדולה. התקבלנו בהתלהבות, כמעט כמו שאם הייתם רואים את מדונה נכנסת לעסק המשפחתי שלכם. אף אחד לא דיבר שם אנגלית חוץ מהילדה בת העשר שהצליחה לתקשר איתנו בשם כולם. ובמיוחד בשם אחיה הגדול שנראה שבוי בקסמה של בתי הגדולה ובביישנות לא אופיינית לתרבותינו, ביקש להצטלם עמה. בתי הסמיקה עד שורשי שיערה הגולש והנהנה. מיד נשלפו כל המכשירים הניידים (מדהים איך עם כל העליבות של המקום או בעצם של כל מקום בוייטנאם – כמעט לכולם – כולל לקבצנים ברחובות – יש טלפונים ניידים).
לאחר סדרת צילומים שלא הייתה מביישת אף סלבריטי הוליוודי, קנינו קצת חטיפים וארטיקים והמשכנו לדרכינו. לאחר עוד שעה וקצת הרעב התחיל להציק ונראה היה כי הדרך עוד ארוכה, אז עצרנו במסעדה מקומית שהזכירה יותר מחסן. אין מה לדבר כאן על עיצוב או על היגיינה. הכלים עוברים שטיפה בגיגיות. האוכל מתבשל בירכתי המסעדה, גלוי לעיני כל. עם זאת, התקבלנו בחום ואדיבות שאירופה רק יכולה לקנא לה. טוי, הנהג שלנו, כבר הפנים מה זה אומר לטייל עם שתי משפחות של טבעונים והסביר במהרה גם לבעלי המקום מה אנחנו אוכלים ומה לא. בעקבות כך אל שולחננו הוגשו קערת אורז, ירקות מאודים, מרק נודלס ו.. טופו שהיה ממולא בבשר וכעת רק שאריות ממנו נותרו בין שתי פרוסות מיותמות. אמנם על הטופו המוטל בספק החלטנו לוותר, אבל כן אכלנו את כל השאר. האוכל היה מאוד טעים ומשביע ובסופו שילמנו סכום מצחיק של כמה שקלים בודדים לכל משפחה.
ככל שהתקרבנו אל היעד, כך הנוף התחלף לאיטו אל משהו מוכר יותר – חולי, שכן מוי נה שוכנת ליד הים. מכאן והלאה אין יותר מלונות מוזמנים מראש ואנחנו היינו נתונים לחסדי הזמינות של מלונות באזור. חיפוש של מלון לקח מעל שעה. כאן אין חדרים, כאן המחיר גבוה מדי, שם הנוף והמיקום לא מספיק טובים. לבסוף מצאנו לנו מלון קטן, חביב ולא יקר – כ 100 ₪ ללילה למשפחה.
המלון בנוי מבקתות קטנות ובהן חדר עם שתי מיטות זוגיות ומקלחת. מרחק של כמה פסיעות מן הים. בדיוק מול הבקתות נמצאת בריכה עם מי תכלת מזמינים וריקה ממבקרים. הילדים ישר עטו עליה והמקום כולו התמלא בצחוק וצהלות.
אחרי הבריכה הלכנו לחקור את מקור המים העיקרי של האזור - הים. למרבה האכזבה גילינו חוף מלוכלך, נטוש ועם ריח של ביוב שבמהרה גילינו שהוא מגיע מן הצינורות הענקיים המזרימים מי רפש היישר אל תוך הים. על כן ויתרנו על טבילה בתוך צרכיהם של אחרים ושבנו למלון למקלחות ומנוחה.
מאוחר יותר בערב מסרנו את הכביסה המלוכלכת בקבלה של המלון ויצאנו לתור את רחובותיה של העיירה הקטנה הזאת הנקראת מוי נה. אמנם היא נראית די אופיינית לכל עיירת נופש שנושקת לחוף, אבל לא היה כמעט איש ברחובותיה (נושא מתמיה כשלעצמו מאחר והיו לא מעט מלונות בתפוסה מלאה כשחיפשנו מקום ללון בו). הכול ניצב שומם. החנויות נסגרות באזור תשע בערב וכך גם רוב המסעדות. הספקנו לאכול ארוחת ערב ולאחר עוד שיטוט משעמם וחסר טעם פרשנו לחדרים לישון.
21.7.18 – דיונות החול האדומות, נחל הפיות, שבע קרפדות וצב ים אחד
אף על פי שסוכם כשסגרנו את המלון שתהיה לנו ארוחת בוקר – בבוקר גילינו שכשדיברנו איתם על ארוחת בוקר בזמן הצ'ק אין, הם הבינו ארוחת בוקר ליחיד ולא לחמישה או ארבעה. מממ... על היגיון וזה כבר אמרתי, לא? על כן הלכנו לחפש לנו מקום לאכול. בשעות האלה זה כבר היה הרבה יותר קל והכל היה פתוח. אחרי שאכלנו, נפגשנו עם טוי ויצאנו לדרך. התחנה הראשונה היתה דיונות החול האדומות. למרות שקראתי לא מעט דיס המלצות ממטיילים ישראלים שהיו במקום, אנחנו מאוד נהננו. אמנם חול יש לנו בארץ כמו.... טוב נו, כמו חול, אבל היה משהו שונה בגבעות הזהובות האלה שלא לדבר על זה שהן היו מוקפות בנוף שיכלנו רק לחלום עליו. ברגע שעצרנו ישר קפצו עלינו מספר נשים וייטנאמיות כדי להציע לנו לשכור מזחלות. במחיר של מספר שקלים, הצטיידנו בשמונה מזחלות שבעצם היו מין פלסטיק גמיש ורחב מספיק להכיל את ישבננו ועלינו על הגבעה הקרובה. מיד אצו אלינו עוד זוג נשים מקומיות והחלו לפנות מסלול בחול, סייעו לנו לשבת על מזחלות ולהתגלש מטה. המשפחה שאיתנו זרמה איתם ואף נתנה להם מעט כסף על השירות ואילו אני והילדים הלכנו לגבעה אחרת והתגלשנו לבדינו, ללא עזרה.
בשלב מסוים הרוח, השמש הקופחת והחול שהתעקש להיכנס לעיניים ולפה עייפו אותנו. החזרנו את המזחלות והמשכנו הלאה בדרכינו אל נחל הפיות.
נחל או זרם הפיות הוא בעצם זרם רדוד מאוד ודי רחב בו הולכים יחפים, אם כי זאת לא חובה, למרות טענות הילדים בכניסה שמתעקשים לשמור על הנעליים בתמורה לכמה מטבעות. ויתרנו על שירות זה ועם נעליים ביד נכנסנו פנימה יחד עם הנהג שלנו שהצטרף אלינו לראשונה מתחילת הטיול. הסתבר שגם עבורו הייתה זאת חוויה ראשונית ושעד היום לא יצא לו לבקר במוי נה. ההתלהבות שנדפה ממנו על גילוי נופים חדשים הייתה מדבקת ומרעננת כמעט כמו המים בגוון חלודה שעטפו את כפות רגלינו אשר שקעו בחול הרטוב בחמימות נעימה.
מיד החלו להתפרס משני צדי הזרם נופים מרהיבים. הזרם נמצא במה שנקרא הקניון האדום וזאת על שם מצוקים אדומים שתוחמים מאחד הצדדים את הזרם. הצד השני מעוטר בצמחייה סבוכה ויפיפייה ובשני הצדדים לאורך המסלול כולו פזורים דוכנים ומסעדות היושבים כמעט בתוך המים עצמם. בשלב מסוים החל לרדת גשם (אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם זה להיות בתוך מים כשיורד מטר). התעטפנו במעילי גשם והמשכנו לצעוד, נהנים מכל שעל שעשינו. הלכנו להערכתי קרוב לשעה עד שהגענו אל מפל קטן וחביב. הבן שלי ובן זוגה של חברתי נכנסו שניהם לטבול מתחת לזרם בזמן שהמתנו להם בצד.
אף על פי שהמסלול המשיך הלאה, החלטנו שלנו זה מספיק וחזרנו באותה הדרך אל האוטו. השעה כבר הייתה שעת צהריים. אכלנו באחת המסעדות לא הרחק וחזרנו אל המלון ואל הברכה.
מקולחים ורעבים בשלישית ליום זה פקדנו את המסעדה מאתמול שהייתה מוצלחת למדי ויצאנו לעשות סיבוב ברחוב היחיד שהיה לעיירה הזאת להציע. הפעם עם ציפיות תואמות יותר למקום.
לאחר עוד סיבוב חסר תועלת בחנויות המפהקות לקראת הלילה העומד לבוא, החלטנו לשבת לשתות משהו לפני שגם אנחנו נפרוש לחדרינו. מעט המסעדות ובתי הקפה שהיו פתוחים היו ריקים ולא נראו מזמינים בשום צורה. המשכנו ללכת ברחוב עד שנעצרנו ליד מסעדה גדולה - ויחסית לעיירה – עמוסה. שם בקדמת המסעדה ניצבו להם מיכלים על גבי מיכלים של בעלי חיים ימיים חיים ונושמים. מביטים על העוברים ושבים בעיניים מבוהלות. חברה שלי ובן זוגה ניגשו אל מנהלת המסעדה (מעניין אם היה זה רק צירוף מקרים שהיא הייתה העתק כמעט מדויק של קרואלה דה וויל) ולאחר מיקוח קטן – קנו ממנה 7 קרפדות וצב ים אחד. הפנים ההמומות שלה, אחרי שניסינו להסביר לה שאנחנו לא רוצים לראות איך מבשלים אותם חיים, עדיין צרובים לי בזיכרון. עצוב עד כמה הרגלים ותרבות יכולים לעתים להפוך בני אדם לחסרי רגש וחמלה.
בכל מקרה – היא העבירה את כל הניצולים אל שק גדול, אך לא לפני שזכתה לנשיכת פרידה מן הצב (אני לא יכולה לומר שזה העציב אותי במיוחד) ומשם החל המרוץ אל חוף הים. מרוץ במלוא מובן המילה. כולנו, ארבעה מבוגרים וחמישה ילדים שעטנו ברחובותיה המנומנמים של מוי נה עם שבע קרפדות וצב ים אחד אמיץ. ראשונות שחררנו את הקרפדות שמרוב הלם פשוט נותרו להן ישובות בשיחים, כלא מאמינות שהן חופשיות. שאין זכוכית שעוצרת מבעדן לחיות. משם המשכנו בספרינט אל החוף ושם חברתי שלפה את הצב. המראה שלו מתחפר לו אל תוך החול והחופש גרם ללא מעט עיניים לדמוע באותו הרגע. ליווינו אותו עד שאינו נראה יותר באופק וכבר התכוונו להשליך את השק, כאשר קרקור נוסף שנשמע מתוכו גרם לנו להבין ששכחנו עוד קרפדה אחת ביישנית.
שחררנו גם אותה בשיחים הקרובים ומחויכים ומלאי השראה מצאנו לנו מסעדה (אחרת) לשבת בה כדי לשתות שייק ובירה בזמן שהילדים פרשו לשחק קצת סנוקר בירכתי אותה מסעדה. שם גם הוחלט, שעד כמה שהמקום היה בסופו של דבר חווייתי, אנחנו נקצר את השהות שלנו ונעזוב בבוקר למחרת.
מצרפת כאן את חוויית שחרור בעלי החיים כפי שחברתי כתבה בדף הפייסבוק שלה.
"אבל את לא יכולה להציל את כולם"...
כל כך הרבה פעמים אמרו לי את המשפט הזה כשהייתי קטנה. לכולנו כנראה. הוא מהדהד בנו מאז שהיינו ילדים - שמרגישים בעוצמות חסרות פילטרים של הרגל את המשמעות האמיתית של להציל חיים.
לילה שלם עבר והלב עדיין דוהר מן הריצה הפראית מהאקווריומים שליד המסעדה, אל השטח הפתוח ואז לים. העיניים של הילדים עדיין בורקות מן ההבנה שהנה, הם הצליחו לשחרר שמונה נפשות. שמונה! שבע קרפדות וצב ים אחד.
לא יכולנו להציל את כולם, אבל הצלנו אותם.
זה קל יותר להסתכל עליהם כעל "כולם". לא כעל יחידים חיים עם אישיות וסיפור משלהם. כי "כולם" זאת מן מסה כזאת, חסרת פנים.
בתוך "כולם" אפשר לפספס את האני שמרגיש. אפשר להרשות למבט להיטשטש ולרגש לדהות עד שזה מרגיש כמעט... בסדר להתנהג אל אחרים בלי טיפה של חמלה.
כי הרי ככה עושים כולם. (גם לנו יש כולם).
בתוך כולם קשה יותר לשים לב לקרפדה ההיא, שבשנייה שפתחנו את השקית שאליה היא נדחסה על ידי בעלת המסעדה ממנה קנינו, ידעה לקפוץ ראשונה הרחק מסכנה ורק אז להיכנס להלם ולקפוא בניסיון להבין מה בכלל עושים עכשיו עם כל החופש הפתאומי הזה. או לאחת שבמקום לברוח, העדיפה להתקרב, ממש להיצמד לאחרת, כי לפחד ביחד זה קל יותר מלפחד לבד. או לצב, שמגע עם גרגר אחד של חול רטוב על שפת הבית המלוח לחש לו שעכשיו, עכשיו סוף סוף אפשר להתחפר, להתעטף בחיבוק מגן ולח. להיעלם מהעין ולחיות.
יש שיגידו שזאת רק טיפה (או צב) בים. שאנשים ימשיכו לאכול חיות ולייסר אותן בדרך לצלחת ושזה בכלל לא משנה.
אבל וואלה, לאותן שבע קרפדות וצב-ים אחד זה שינה.
וגם לנו.
ועכשיו אולי גם לכם 
💛
22.7.18 – נפרדים ממוי נה
בבוקר ארזנו את המזוודות והלכתי עם בן זוגה של חברתי לאסוף את הכביסה הנקייה שלנו. הסתבר שהכביסה אמנם הייתה כבר נקייה, אבל לחה – דבר לא מפתיע בהתחשב בעובדה שלמרות שחצי מהזמן ירד שם גשם – אף אחד לא השכיל להכניס אותה להתייבש מתחת לגג (למרות שביקשנו זאת יום קודם לכן). בכל מקום אחר בעולם, כנראה שהיינו מתרגזים, אך מאחר והבנו מהר מאוד שלהם יש היגיון משלהם ושהויכוח עליו מיותר לחלוטין, פשוט חייכנו ולקחנו את הערימות. רגע אחרי הסתבר גם שלא רק שהכביסה לא התייבשה, היא גם התבוללה עם הכביסה של החברים שלנו.
אחד המראות הכי סוריאליסטיים של הטיול היה כשאני ובן זוגה של חברה שלי ישבנו על הרצפה ועשינו "מכירה פומבית", של פריטי לבוש שונים ומגוונים, חלקם בעלי אופי אישי ביותר. אחרי מספר דקות כבר היינו שנינו על הרצפה מרוב צחוק כששוב ניסיתי לברר אם התחתונים הם שלו או של בן זוגי בזמן שהוא מולל בידו במבוכת מה תחתוני תחרה בניסיון זיהוי זהה. לאחר שכבר סיימנו למיין, התברר בדיעבד שחברינו למשא מצאו בערימה גם תחתוני סבתא (תרתי משמע) שהיו שייכים לאחת ממנהלות המקום הקשישות. לאחר שהאבדה הושבה לבעליה תוך צחוק שפשט כעת אל כל עובדי המלון, הודינו והודענו למלון שאנחנו נאלצים בכל זאת לעזוב יום קודם ואף שילמנו על כך מספר שקלים ויצאנו אל היעד הבא בתור – דאלאת.
