27.7.21 היום הרביעי של הטיול
פארק שעשועים סקייליין – Skyline park
הפארק נמצא במרחק של שעה נסיעה מהדירה ששכרנו ב Durach. יש חניה גדולה חינם ליד. כניסה לכולנו (זוג הורים + 3 ילדים בני 12, 13, 17) עלתה 158 יורו. בקופות גילינו שמגובה של 1.50 אפשר לעלות על כל המתקנים. הבן שלי, בן ה 12, היה בעננים. זוהי הפעם הראשונה שאנחנו בחו"ל והוא סוף סוף מספיק גבוה. הוא גם דאג לנצל את התוספת הזאת בסנטימטרים היטב. הוא עלה על כל המתקנים שפעם אחר פעם גרמו ללב שלי לפספס פעימה רק מלהסתכל עליהם. ולא היו חסר כאלה בכלל. מי שמחפש לקרוע את הגרון בצווחות של אימה והנאה – זה לגמרי הפארק בשבילכם. אפילו ספינת הפיראטים הייתה שם יותר גבוהה ומפחידה מכל אחת שאי פעם עליתי עליה.
היו שם גם מתקני ביניים, כמו רכבת הרים בינונית
מתקן רפטינג משפחתי
כיסאות מעופפים בגובה מטורף
מערת הפחד
מתקנים לילדים קטנים כמו קרוסלות למיניהן ומה שנקרא "מתקני עשה זאת בעצמך" כמו טרמפולינות,
סירה שמפעילים לבד בלחיצת כפתור והיא עולה ואז יורדת במהירות
ואומגה
מזג האוויר באותו יום היה בין מושלם לבין חם מדי. הטמפרטורות טיפסו בשלב מסוים גם לשלושים מעלות. הפארק היה עמוס. אני מניחה שאחרי ימים קרירים וגשומים, אנשים החליטו לנצל את מזג האוויר השמשי והחם. עם זאת, לקראת השעה ארבע, הפארק כבר החל להתרוקן (שעת הסגירה היא בשש) והיו לנו שעתיים שלמות שבהן לא עמדנו כמעט בכלל בתורים.
יתרון של פארק שעשועים זה על פני רבים אחרים שהיינו בהם, זה שהיו שם כמה מתקני אקסטרים שבכל לונה פארק אחר בעולם עולים בדרך כלל כסף. כמו הכדור הזה שקשור לשני חבלים והוא עף לשמיים בכל הכוח ואז למטה כמו איזה יויו מן הגיהינום. כזה שיש בטיילת באילת ופעם היה גם בתל אביב.
מבחינת אוכל – יש שפע של דוכני אוכל במחירים של לונה פארק מן המניין. אנחנו לא סמכנו על זה שיהיה להם משהו טבעוני בשבלינו ולכן הגענו עם כריכים, חטיפים וכו'... קנינו רק צ'יפס וברד שהפך אותי לסוג של דרדסית.
אחד הדברים שאני אוהבת בלונה פארקים באירופה (חוץ מהמתקנים עצמם מן הסתם) זאת האווירה והתפאורה הטבעית. הכל ירוק מסביב, מזרקות, פסלים וצמחיה בכל מקום.
תענוג לעשות הפסקות קטנות בין מתקן למתקן במקום כזה וכיף להעביר שם יום שלם.
יצאנו מהפארק כשהוא נסגר לגמרי ואז חזרנו לדירה ללילה האחרון שלנו בדירה הראשונה אשר ב durach.
28.7.21 יום חמישי לטיול
העיר Starnberg
לעומת מזג האוויר שביום הקודם הזכיר לנו את הארץ, בוקר למחרת לא בישר טובות. השמיים היו עטופים במעטה אפור ובלתי חדיר וגשם ירד ללא הפסקה. למזלנו היה זה יום מעבר שרובו הצריך נסיעה באוטו.
המרחק בין הדירה הישנה לחדשה היה קצת יותר משלוש שעות, לכן החלטתי למצוא איפשהו באמצע הדרך מקום לעצור בו.
שוב גוגל מפס נכנס כאן לפעולה והעיר שטרנברג קסמה לי, גם אם היא לא נחשבת למקום תיירותי. במיוחד בגלל שהיא הצליחה לחלק את משך הנסיעה לשני חלקים כמעט שווים. חוץ מזה הייתה בה מסעדה טבעונית ואגם. החלטתי עם עצמי שלא משנה אם העיר עצמה יפה או לא, יהיה לנו מה לאכול ואגם תמיד מצטלם טוב.
נפרדנו יפה מהדירה, העמסנו את האוטו במזוודות רטובות (הגשם לא הפסיק לרדת לשנייה) ויצאנו לדרך. אחרי נסיעה ארוכה, הגענו סוף סוף לעיר. הגשם המשיך בעקשנות להמטיר את עצמו על ראשינו. לעומת רוב המטיילים שקראתי את הבלוגים שלהם, אנחנו לא חוששים מגשם. אין לי תוכניות מגירה לימים גשומים. אני פשוט הולכת ומקווה לטוב. ב 90 אחוז מהפעמים זה מצליח והגשם מפסיק/לא מפריע/ מרענן/מספק רקע צילום יותר כריזמטי. ב 10 אחוז הנותרים אנחנו אף פעם לא נותרים מאוכזבים. גם אם המקום שאליו תכננו להגיע - סגור בגלל הגשם, תמיד אפשר לגלות משהו קסום לא פחות ליד. זה מאפשר לנו לסטות מהתכנון המדוקדק שעליו עמלתי בארץ ולצאת לסוג של הרפתקה.
חנינו בכוונה ליד המסעדה הטבעונית שבה תכננו לאכול מאוחר יותר, שמנו כסף במדחן עבור החניה, שלפנו מהאוטו מטריות והתחלנו להתקדם לכיוון האגם. אין ספק שהיינו חריגים מאוד בנוף המקומי. כמו שאמרתי - זוהי אינה עיר תיירותית ובכלל, בתקופת קורונה זו, גם ככה יש מעט מאוד תיירים בגרמניה.
האגם התגלה כעוצר נשימה.
לא היה כמעט אף אחד על הטיילת שסובבת את האגם ונהנינו לא רק מן הנוף, אלא גם מפרטיות יחסית.
הגשם שהפך לגשמון דקיק כזה - כבר לא הפריע לנו כלל. האכלנו ברווזים ושחפים,
הצטלמנו בשלל פוזות
ונשמנו אוויר כמו שרק הגשם יודע לספק. בימים יבשים יותר, אפשר לשכור שם סירה, לשבת באחת המסעדות על גדת האגם ואפילו יש שם חוף רחצה. בסוף נאלצנו לעזוב את המקום, רק כי השעה כבר דחקה בנו.
לפני שיצאנו להשלים את החצי השני של הדרך לדירה החדשה, הלכנו לאכול ב:
מסעדת Manna - Taste & See
Bahnhofplatz 10 (at Next to Cafe Derby), Starnberg, Germany,
בית קפה טבעוני עם שייקים, בוריטוס, וופלים וסלטים.
המסעדה כולה מבוססת על אוכל בריאותי, אבל רגע לפני שתעקמו פרצוף –אוכל בריאותי ט ע י ם!!! לא כזה שמרגיש כאילו זללתם הרגע עשב מצד הדרך. הם ברצינות הצליחו להפוך כל מנה למשהו שטועם כמו האכול הג'אנקי שרובנו מכורים אליו, רק עם רכיבים בריאים ומזינים. אני באמת יכולה להוריד בפניהם את הכובע. זה לא משהו שיצא לי להיתקל בו עדיין.
גם בעלי המסעדה התגלו כאנשים מאוד חמים ולבביים. הם ממש התרגשו לשמוע שאנחנו מישראל ושאלו המון שאלות על ארצנו הקטנטונת. שקענו איתם אל תוך שיחה שהייתה מהנה כמעט כמו האוכל (שהיה פשוט מעולה). הם סיפרו לנו שנושא הטבעונות בגרמניה באמת מאוד התפתח בשנים האחרונות ואחרי שסיפרתי להם על המצב בארץ - הם ממש התלהבו ואמרו שעשינו להם חשק לבוא לבקר.
אכלנו שם בוריטוס ירקות ושעועית
והילדים לקחו וופל עם מלא פינוקים מעל
אחרי שסיימנו במסעדה, השעה כבר הייתה שעת צהריים מאוחרת וחיכתה לנו נסיעה ארוכה עד ליעד הבא.
העצירה היחידה שעשינו בדרך לשם היא לשירותים. בגרמניה, כל כמה קילומטרים יש מקום שאפשר לעצור בו. כשמטיילים עם ילדים קטנים, זה הופך להיות ממש קריטי. אני עדיין זוכרת את האימה, כשהילדים היו קטנים ואחד מהם היה צריך לשירותים באמצע כביש מהיר. במקרים כאלה היינו ניצבים בפני שתי ברירות. או לעצור בתוך דקות ספורות את הרכב או להסתכן בהרטבת הריפוד והמכנסיים של הילד.
אין ספק שבגרמניה חשבו על הכול. מקומות העצירה יכולים להיות מפרץ קטן בכביש והם גם יכולים להיות מגרש חניה בגודל של מגרש כדורגל. בחלקם יש גם שירותים. אנחנו עצרנו באיזה מגרש חניה כזה ששימש בעיקר משאיות. עכשיו זה שירותים בערך בשום מקום. נכון שהייתם מצפים לאיזה משהו שהיה גורם לכם לייחל לחטוף קורונה כדי לאבד את חוש הריח? אז בדיוק להפך. השירותים היו מצוחצחים!!! לא היה חסר כלום. נייר, מים חמים לשטיפת ידיים, סבון, נייר רך לניגוב הידיים. וכן, זה הסטנדרט בכל מקום.
אפשר יחד עם מחאת ה"violife" שהצעתי בפוסט הקודם, לפתוח גם במחאת "נוחיות בדרכים"?
לקראת הערב הגענו לדירה החדשה שלנו. גם אותה שכרנו דרך Airbnb
הנה הקישור לדירה:
מבחינת עיצוב – הדירה מהממת. עשרות פסלונים בכל מקום, עשרות כריות (אני לא מגזימה. כל הספות והמיטות היו פשוט מכוסות בהן), תמונות ובכלל תחושה שהגעתם לאיזו דירה מבלוג על עיצוב.
מרפסת קטנה עם נוף יפה
כולנו ממש נדהמנו, במיוחד הגדולה שישר התחילה לספוג רעיונות עבור החדר שלה. המיטות היו נוחות במיוחד והדירה נקיה מאוד. החיסרון היחיד זה שהיו חסרים כלים במטבח. כאילו ברצינות שבדירה שמיועדת לחמישה אנשים היו 2 כפיות, 3 כוסות וכו'...
אני מודה שקראתי שזה ככה בביקורות, אבל באמת שחשבתי שאחרי שכל כך הרבה אנשים הגיבו והורידו נקוד לדירה על כאלה שטויות, שבעלי הדירה יהיו חכמים מספיק להשלים את החסר. אז לא, הם לא היו חכמים מספיק.
אני בכל זאת אמליץ על הדירה, רק קחו בחשבון (ובתיק) קצת סכו"ם עם ההמלצה.
תכננתי לנסוע משם לבריכה (נסיעה של 40 דקות) - נאיבית שכמותי . מן הסתם, אחרי דרך כזאת ארוכה, לאף אחד לא התחשק להוציא את האף מדירת הז'ורנלים שלנו. לכן הכנו פסטה, פרקנו קצת תיקים, התקלחנו והתפרסנו מול טלוויזיה. הבאנו איתנו מראש דיסק אונקי עם סדרה שכולנו רואים ביחד.
ממליצה מאוד לעשות את זה. היום ברוב הטלוויזיות יש חיבור USB . זה תמיד כיף לחזור לדירה ששכרתם, אחרי טיול של יום שלם ולהירגע עם סרט או סדרה טובה. מה גם שבאירופה, אלא אם כן אתם גרים בעיר גדולה, אין כל כך מה לעשות בערבים כי הכול נסגר מוקדם.
29.7.21 היום השישי לטיול
היום הזה הוקדש לשני מקומות – מכרות מלח ואגם כימזה.
שניהם מומלצים ביותר, אבל עדיף לחלק את הביקור בהם ליומיים.
יום אחד – מכרות מלח (עליהם תכף אפרט) + Nationalpark Berchtesgaden
פארק לאומי אלפיני ובו מסלולי הליכה רבים והכנסייה הידועה לצד האגם, סנט ברתולומיו. (על זה נאלצנו לוותר, אבל ראיתי ביקורות מעולות ותמונות עוד יותר)
ויום נוסף להקדיש לאגם כימזה, לאיים באגם ולארמון Herrenchiemsee שעל אחד האיים.
לצערי לנו היה לנו רק יום אחד כאן באזור, אז נאלצתי לדחוס את מכרות המלח ואת האגם לאותו היום.
Salt Mine Berchtesgaden
Bergwerkstraße 83, 83471 Berchtesgaden, גרמניה
למכרות מלח הזמנו כרטיסים מראש, יום קודם. בגלל הקורונה, הקופות אינן פעילות והם מאפשרים כניסה רק עם כרטיסים שהוזמנו און ליין. שילמנו כ 60 יורו עבור כל המשפחה.
המכרות נמצאים ממש על הגבול עם אוסטריה ויש אליהם כניסה גם מהצד האוסטרי. אבל הבנתי שהצד הגרמני הרבה יותר כייפי.
כמו שכבר כתבתי – בגרמניה גם הדרך היא אטרקציה לכל דבר. העיניים פשוט לא מצליחות לשבוע מכל הירוק הזה. הידעתם שבגרמניה מכסחים את הדשא בכל מקום? אבל ממש ממש בכל מקום. כל שדה, גבעה או סתם רצועת עשביה לצד הכביש תמיד גזומים למשעי. מה שנותן מראה מאוד מוקפד וירוק. אין שם עשבים יבשים שמזדקרים אל על. רק שטיח דשא רענן. כזה שבא פשוט לעצור את האוטו וללכת לשכב עליו.
בטיול הזה, בגלל כל מגבלות הקורונה, נמנעתי מלחצות גבולות. שתדעו – זה היה מפתה. בכל זאת גרנו במרחק יריקה מזלצבורג היפיפייה. למרות כל ניסיונות ההימנעות שלי - גוגל מפס התעקש לקחת אותנו בחלק מן הדרך, דרך אוסטריה. ניסינו למצוא דרכים חלופיות, אבל פשוט לא הצלחנו. כך שנאלצנו לחצות את הגבול ולהתפלל שלא יעצרו אותנו.
באוסטריה היה הטיול הראשון שלנו לחו"ל עם הילדים (ב 2012). אז הם היו עדיין קטנטנים ולא זוכרים משם שום דבר. אני דווקא זוכרת ויכולה לומר שבדיוק כמו שזכרתי, אוסטריה קצת יותר יפה מגרמניה. ההבדל הוא לא מהותי ושתיהן הן המדינות היפות ביותר שביקרנו בהן לטעמי, גם אם וייטנאם נותנת כאן פייט מאוד רציני על התואר.
לעצור לא עצרו אותנו, אבל כן קיבלנו כל מיני מסרונים שמבקשים מאיתנו לבדוק אם אנחנו מחויבים בבידוד בגלל חציית גבולות. החלטנו שאנחנו לא. בכל זאת, לא יצאנו מהרכב בכלל. בשלב שבו חזרנו לגבולות גרמניה - נשמנו לרווחה.
בטיול לאוסטריה, שהיה לפני 9 שנים, ביקרנו במכרות מלח אלו. החוויה הייתה זכורה לי כאחד משיאי הטיול. אני מודה שלא לשווא. גם הפעם הביקור שם השאיר אותנו עם טעם של עוד ולדעתי הוא פשוט חובה.
הסיור מתחיל בתור למלתחה, כדי לקבל סרבלים אותם לובשים מעל הבגדים. אגב, במכרות המלח הטמפרטורה הקבועה היא 12 מעלות, כך שעדיף לשים בגדים ארוכים.
אחרי שכולנו היינו לבושים ונראים כאילו עלינו בכמה קילוגרמים בבת אחת, עלינו על מן ספסל על מסילות שיושבים עליו בפיסוק, לשם הנוחות – אקרא לו "רכבת". קבלו גם תמונה להמחשה.
ה"רכבת" העמיקה אל תוך המכרה והמדריך התחיל לספר על המכרה בגרמנית. לפי התגובות של הקהל, אני מניחה שהמדריך היה קורע מצחוק. לנו הביאו מכשירי אודיו שסיפרו את הסיפור של המכרה באנגלית, רק בלי הבדיחות. אני לא יכולה להגיד שזה היה מרתק, אבל זה גם לא היה משעמם.
אחרי שהרכבת נעצרה, התגלשנו במגלשה ארוכה כזאת. שימו לב להוריד מסכה ולחייך – מצלמים אתכם. איכשהו, כשהילדים היו קטנים, המגלשה אז נראתה לי הרבה יותר ארוכה ואקסטרימית.
משם עשינו סיור קצר ברגל עם הסברים יבשים באנגלית והסברים מטובלים בהומור בגרמנית. אחרי זמן קצר הגענו למגלשה נוספת. התגלשנו שוב, רק הפעם בלי הפלאשים של המצלמה ואז הגענו לאגם תת קרקעי קטן. חצינו את האגם במן מעבורת. שיט שהיה אמנם קצר, אבל מדהים ביופיו. אחרי שכולם עלו על המעבורת – כל הפנסים כבו ובמקומם נדלקו מאות אורות קטנטנים שהאירו את האגם ואת המערה. התחושה הייתה ממש כאילו אנחנו מרחפים אי שם בחלל. מוסיקה קלאסית התנגנה ברקע והוסיפה להתפעלות ולתחושה הקסומה.
אחרי השיט עלינו על פוניקולור שלקח אותנו למעלה ואז חזרנו ל"רכבת" שהחזירה אותנו חזרה לכניסה ואל חנות המזכרות. רק לשם השוואה – בבודפשט שילמנו עבור עליה בפוניקולור בלבד סכום שכמעט משתווה לסכום כניסה למכרות המלח.
קנינו שם 2 מתוך 3 תמונות שצילמו אותנו ויצאנו ליעד הבא.
אגם כימזה – Chiemsee
אני לא אוכל לספק יותר מדי תובנות על האגם, כי אנחנו הגענו בעיקר בשביל הארמון. הבנתי שיש הרבה מה לעשות שם ומספר איים ששווה לבקר. בקיצור לגמרי טיול של יום שלם.
כדי להגיע לארמון (או בכלל לאיים) צריך לקחת מעבורת. יש שילוט מאוד ברור לשם. חנינו בחניה בתשלום וניגשנו לקופות. הזמנו כרטיסים לשיט לאי הגברים בלבד. האי שבו נמצא הארמון. כל עצירה נוספת באיים הסמוכים מעלה את מחיר הכרטיס. שילמנו 23 יורו לכולנו ועלינו על המעבורת.
השיט נמשך כרבע שעה. מאחר ובאוויר הפתוח היה אפשר להיות בלי מסכה, החלטנו שאנחנו מעדיפים להתבשל בשמש מאשר להיחנק במסכה.
אגב, זוהי הפעם השנייה ואם אני לא טועה, אז גם האחרונה בטיול הזה שנפלנו על יום כזה חם עד שממש הזענו וחיפשנו להיות בצל.
הקופות לקניית כרטיסים לארמון נמצאות במרחק הליכה של כמה מטרים מהנמל. לצערנו הקופות היו סגורות עם שלט מלבב – "הכרטיסים אזלו". אין ספק שזה היה מבאס, אבל למען האמת לא מפתיע. מאחר והארמון נכנס לי לתכנון בערך ברגע האחרון, אז גם לא ביררתי מספיק לעומק לגבי קניית כרטיסים.
מן הסתם, העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לכם כאן זה להזמין כרטיסים מראש אונליין!
אם אני יכולה לשלוף יתרון אחד מזה שלא יכולנו להיכנס לארמון זה שאפשרנו לעצמינו לקחת את הזמן באיזי. הדבר הראשון שעשינו זה להתיישב במסעדה שנמצאת במרחק הליכה קצר מן הקופות ומשקיפה על האגם. המחירים במסעדה היו גבוהים והמבחר הטבעוני נמוך, אבל לא באנו בשביל לאכול, אלא יותר בשביל לקחת רגע הפסקה. אני ובן זוגי לקחנו לנו בירה (אני מניחה שאני לא צריכה לספר לכם שהבירות בגרמניה הן מן הטובות שיש), צ'יפס (שהיה טעים) ולילדים לקחנו גלידות סורבה (הם אהבו).
נהנינו מהנוף והאווירה ועם חיוך קצת יותר רחב (לחצי ליטר בירה יש את ההשפעה הזאת) התחלנו להתקדם לארמון.
הדרך לשם עוברת במן יער חצי מתורבת שכזה. החלק של השבילים הסדורים והדשא הגזום זה החלק המתורבת. הנחש הגדול והשחור שחצה את השביל - פחות.
בן זוגי רץ אחריו עם נייד ביד, כאילו הוא מינימום צלם מדופלם מנשיונל ג'יאוגרפיק. אני לעומתו רצתי בדיוק לכיוון ההפוך. את הנחש הוא לא מצא והתבאס ואילו אני מאותו הרגע התהלכתי על האי הזה בדריכות של חייל בשדה קרב ולא הפסקתי להציץ לצדדים.
ארמון Herrenchiemsee
זה ארמון נוסף של לודוויג השני או לודוויג המשוגע. הוא נבנה כחיקוי לארמון ורסאי ואם בא לכם להתרשם ממנו מראש ועל הדרך ליהנות מסרט טוב, אז תראו את הסרט "שלושת המוסקטרים" שחלקים ממנו צולמו בארמון ובגני הארמון.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A7%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%9D_(%D7%A1%D7%A8%D7%98,_2011)
מול הארמון יש גנים יפים ומזרקות, כך שלמרות שלא יכולנו להיכנס לארמון עצמו, עדיין היה שווה להגיע לשם. המזרקות פועלות אחת לשעה.
עשינו סיבוב בגנים ומסביב לארמון. הצטלמנו בכל מיני חלקים של הגן שהופיעו בסרט ונתנו לדמיון להשלים את שאר התמונה.
כשחזרנו למעבורת ויצאנו מן האי, השעה הייתה כבר איפשהו בין צהריים לערב. משם נסענו למסעדה טבעונית אותה מצאתי בעיירה הסמוכה – Prien.
מסעדת Pura Eatery
מסעדה טבעונית (או ברובה המוחלט טבעונית) ועם קונספט מאוד מעיין. הרעיון של המסעדה זה "מלא לעצמך קערה". מקבלים תפריטים חד פעמיים ועט (מה שחרה לי מאוד מבחינה אקולוגית). בתפריט יש מבחר מאוד מכובד של תוספות שמחולקות לקבוצות. ירקות, קטניות, טופו, רטבים ועוד. בכל קבוצה רשום כמה אופציות אפשר לסמן. בעצם בצורה הזאת אתם מרכיבים לעצמכם את המנה.
אממה... התפריט היה בגרמנית. נאבקנו עם התפריטים בעזרת "google translate" עד שהצלחנו להבין בערך מה הולך לאן. בסוף הזמנו חלקית מתוך הבנה וחלקית על ידי עצימת עיניים ותקיעת אצבע איפשהו בתפריט.
אני לא יכולה להגיד שהיה טעים. מצד שני, אני די בטוחה שזה קשור לשילובים המוזרים שיצאו לכולנו בקערות. לבת הגדולה שלי יצאה את הקערה הכי מוצלחת והיא דווקא נזכרת בערגה במסעדה. אצלי זה היה סביר, מה גם שאני לא כזאת אנינת טעם. שאר המשפחה ניקרו קצת את הדברים המוזרים שהיו להם בקערות והתייאשו.
למרות כל מה שרשמתי – לא הייתי מוותרת על המסעדה הזאת. רק ממליצה להיות יותר חכמים מאתנו ולהתייעץ עם המלצרים כדי שימליצו על שילובים שפויים שעובדים אחד עם השני.
משם כבר חזרנו לדירה ללילה השני והאחרון שלנו בה.
כאן בעצם מסתיים החלק של הטיול שלנו בחבל אלגוי.
החלק הבא של הטיול הוא ביער הבווארי ובקרוב אפרסם את הפוסט על הטיול שלנו שם.
תודה שקראתם ונתראה בפוסט הבא.
