02.08.18 – מגיעים להואה
בבוקר עזבנו את הוי - אן ודה – נאנג מאחורינו והמשכנו צפונה לכיוון הואה. למען האמת בכלל לא חשבתי שלעיר התעשייתית הזאת יש מה להציע לנו, אבל אני חייבת לומר שהואה התגלתה כהפתעת הטיול. אמנם אכן מדובר בעיר תעשייתית שרובה מורכבת מבנייני קומות ורחובות עמוסי מכוניות (כפי שקראתי עליה עוד בארץ), אך יש בה גם הרבה מעבר לכך. מדובר על עיר נעימה, מערבית ושוקקת עם חיי לילה סואנים, המון מסעדות וחנויות ובהתאם גם המון תיירים (בעיקר אירופאיים) שגודשים את העיר.
הדרך אליה חלפה דרך נופים פסטורליים שעשו חשק לעצור ולנשום אותם אל קרבינו. אי אפשר היה לשבוע מן הטבע המתפרץ לו בצדי הכביש או מן הים הכחול שנמתח לו עד לעננים, רגוע ומזמין. הרגשנו היטב את הקרבה לצפון וגם אם בעונה זאת אין כמעט הבדל בטמפרטורות בינו לבין הדרום. ובכל זאת הטבע הפך להיות איכשהו עשיר ופראי יותר.
כאשר הגענו אל העיר בשעות הצהריים, כולנו כבר נשמענו כמו מקהלה של תרנגולות מקרקרות. לכן, עוד לפני המלון, עצרנו לאכול במסעדה בודהיסטית במרכז העיר.
Lien hoa hue
לצערי החום הלוהט עקב אחרינו עד לכאן ובקושי שרדנו את הארוחה במסעדה הלא ממוזגת (רק בדיעבד גילינו שהיה שם גם חלל ממוזג בו לא הבחנו). אמנם יצאנו משם עם בטן מלאה, אך גם עם בגדים מיוזעים שדבוקים אליה.
התחלנו כבר להתקרב למלון שהזמנו מראש כשעוד היינו בהוי אן, כאשר לפתע התגלה לפנינו קניון שנראה מערבי לחלוטין והיה ממוקם מספר דקות הליכה מן המלון.
vincom plaza hue
http://vincom.com.vn/vi/tttm/vincom-plaza-hue
אוח... המזגן, המזגן... אני מניחה שנראינו כמו חבורה שזה עתה הגיעה ממדבר, לאחר נדידה של ארבעים שנה... והחנויות.... כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים, ריחפתי לי בין מדפי התמרוקים וכלי הבית. ולא, אני לא כזאת חובבת שופינג, אבל הגעגועים למערביות ולמחירים קבועים שאין צורך תמידי להתמקח על גובהם כבשו אותי שם.
קנינו כל מיני שטויות, שתינו קפה ברשת בתי קפה וייטנאמית שניסתה לחקות את סטארבקס (ללא הצלחה מרובה יש לומר) ובצער רב, נפרדנו לשלום מן הקניון החביב שנתן לנו לשעה קלה תחושה של בית.
משם הגענו סוף כל סוף למלון.
המלון שהזמנו הואmidtown hotel
https://midtownhotelhue.com/en/
מיקומו פשוט מושלם. בדיוק במרכז העיר, במרחק של מספר צעדים מחנויות, מסעדות, אזורי בילוי וכמובן מן הקניון המדובר. הכניסה למלון נראתה די פשוטה, אבל בשנייה שנכנסנו ידעתי שאני הולכת לאהוב אותו. קודם כל – הלובי ממוזג! אם יש דבר שלמדתי בוייטנאם זה שאם הלובי של המלון לא ממוזג, המלון לא הולך להיות איכותי במיוחד ולכן זה לא מקום שכדאי לשהות בו.
קיבלנו את המפתחות לחדרים יחד עם חליטת ברוכים הבאים ועלינו לחדר. אני מניחה שזה אחד המלונות הטובים ביותר ששהינו בהם בכל הטיול. החדרים מפוארים ומרווחים (לקחנו חדר שבעצם היה מורכב משני חדרים ומרפסת). בחדר הראשון היו שתי מיטות יחיד, סלון עם טלוויזיה ומטבחון קטן והחדר השני היה חדר שינה עם מיטה ענקית ונוחה, מקלחת ושירותים.
לרגע הרגשנו שנחתנו ביפן ולא בוייטנאם מרוב כפתורים שקרצו לנו מן הטוש והאסלה. גם אחרי שהיינו שם יומיים, לא גילינו מה ייעודם של כולם. ואי אפשר לומר שלא ניסינו לגלות.
אחרי שהנחנו תיקים, שמענו מוסיקה במקלחת (זה היה אחד הגילויים הראשונים לגבי אופן תפקוד הלחצנים המסתוריים), עלינו לבריכה.
הבריכה ממוקמת על הגג, מוקפת חלונות ענק אשר מבעדם נשקף נוף עירוני, נהר ובשעת בין הערביים גם שקיעה מרהיבה שמזגה במים התכולים גוונים אדמדמים.
בילינו שם כשעה וחצי מהנות ולאחר מקלחות, בלי הילדים (שהעדיפו להישאר בחדר המפנק), אך כן עם המשפחה השנייה, פנינו לחפש מסעדה.
אז נכון שלהואה אין עיר עתיקה או חופי ים כמו להוי אן, אבל האווירה בה הייתה פשוט מחשמלת. הרחובות הקרובים למלון כולם התגנדרו לכבוד בואו של הלילה באורות ניאון ופנסים מכל הצבעים והסוגים. אלפי מקומיים גדשו את המדרכות עליהן הוצבו מיד עם רדת החשכה מאות שולחנות נמוכים וכיסאות תואמים. קולות הפטפוט והמוסיקה שבקעו מכל פינה התערבבו כולם יחד וחדרו עד ללב ולמפלס מצב הרוח שלא יכל שלא להתרומם עם כל צעד.
אף על פי שסגרנו במלון רק לילה אחד, כולנו הסכמנו פה אחד, שגם אם הזמן דוחק בנו, אנחנו פשוט לא מסוגלים לעזוב כל כך מהר. על כן החלטנו להאריך את השהות בלילה נוסף.
בסוף, אחרי צעידה לא קצרה, אך מהנה, הגענו לסניף נוסף של המסעדה ההודית שכל כך התחבבה עלינו בווייטנאם בשם "ganesh"
שם אכלנו ארוחת ערב. אמנם האוכל היה קצת פחות טעים מן הסניפים האחרים של אותה מסעדה, אבל בכל זאת נהנינו מכל ביס (מסתבר שלא רק בן זוגי החל למאוס בטעמים ווייטנאמיים מסורתיים).
כשחזרנו, מיד הזמנו לילה נוסף באותו המלון וסיימנו את הערב בחדר בצפייה בטלוויזיה, אליה חיברנו disk on key עם סדרות שהכנו מראש בארץ, מתכרבלים בשמיכה חמימה עם מזגן שפעל על מלוא העוצמה
3.8.18 – שיט, מקדש ושוק לילה
ארוחת הבוקר במלון הייתה מעולה. המגוון היה גדול והכל היה טרי וטעים. קבענו עם טוי בשעה עשר, מסרנו לו את הכתובת של הנמל ממנו יוצאות הסירות ותוך פחות מדקה של נסיעה כבר חנינו ליד הנהר.. מסתבר שהנמל היה במרחק הליכה מן המלון, כך שהרגשנו מאוד לא בנוח לטרטר כך את הנהג שלנו. מה גם שהוא סירב בתוקף לעלות אתנו על סירה בגלל פוביה משיט והעדיף להישאר בחניה ולהמתין לנו במשך זמן לא מבוטל.
היצע הסירות שעמד לרשותנו היה די נרחב. עשרות סירות עגנו בחוסר מעש והמתינו לבואם של תיירים. חלקן קטנות יחסית בהן ניתן לשבת רק בפנים ולצפות על הנוף דרך חלונות וחלקן גדולות יותר עם אפשרות של ישיבה בחוץ.
אנחנו הלכנו על האופציה השנייה ולאחר משא ומתן ארוך בנושא של תשלום, שכרנו סירה פרטית עבור שתי המשפחות. כל משפחה שילמה קרוב למאה ₪ והפלגנו לדרך על נהר שנקרא נהר הבשמים.
https://tulitrip.co.il/shanti/BusinessPage.asp?ID=104093
אף על פי שבחוץ כבר שרר חום אימים, בגלל הרוח והמים הייתה בריזה מאוד נעימה על הסיפון. הנופים חלפו על פנינו, מציגים צמחיה עבותה הנושקת לנהר, באפלו שהגיע לטבילה ומסתור מן החום הכבד במים הקרירים וסירות מצועצעות נוספות כדוגמת הסירה שלנו שיצאו להשיט חבורות של תיירים נלהבים.
לאחר כשעה של שיט מענג ורגוע הגענו לפגודה
Thien mu pagoda
https://en.wikipedia.org/wiki/Pagoda_of_the_Celestial_Lady
זוהי כנראה הפגודה המוכרת והמתויירת ביותר בהואה ואכן היו שם לא מעט אנשים, אם כי חלקם הניכר מקומיים. הקפטן של הסירה הודיע לנו שיש לנו שעה להסתובב, מה שנענה בגיחוכים די משועשעים מצד כולנו. בכל זאת, עם כל הכבוד להיסטוריה ולארכיטקטורה (ובאמת שיש כבוד), לא היה מצב שכולנו נעביר שעה שלמה בחום הזה רק בשביל בלראות פגודה.
ובאמת תוך משהו כמו רבע שעה כבר טיפסנו חזרה אל הספינה. (אגב, הפגודה לא הייתה כה מרשימה כפי שציפיתי. אני מניחה שהערך ההיסטורי והדתי שלה מרשימים הרבה יותר מאשר המבנה הגשמי).
השיט חזרה היה אמנם לא פחות פסטורלי, אבל הרבה יותר מיוזע מאחר והפעם שטנו בדיוק בכיוון השמש הקופחת. על כן, כאשר הגענו, הדבר הראשון בו חשקה נפשנו ובעיקר גופינו זה מזגן. ואיפה אפשר למצוא מזגן מצוין אם לא בקניון שגילינו אתמול?
הפעם פחות הקדשנו זמן לחנויות ועלינו לקומה העליונה למתחם משחקי הווידאו.
העברנו שם כשעה וחצי של כיף ומשחקים ומשם, עדיין ממאנים לוותר על המזגן, הלכנו לאכול ארוחת צהריים ב"גניש" ההודית.
בדרך למלון עצרנו בכמה חנויות מיוחדות ומעניינות וקנינו לעצמינו בשמים (15 ₪ לבושם) וגלידות (סוף סוף מצאנו ארטיקים שלא מכילים חלב).
מיד אחרי חזרתנו למלון שמנו בגדי ים ועלינו לבריכה. מאחר והיה שם קצת עמוס מדי לטעמי, החלטתי לחזור לחדר. הבעיה החלה כאשר ניסיתי לפתוח את הדלת וגיליתי שהמפתח לא עובד. לכן נאלצתי לדדות רטובה ועם בגד ים עד לקבלה אשר בקומה התחתונה. אחרי המתנה מביכה למדי בלובי של המלון חצי ערומה, פקיד הקבלה פתר את הבעיה של המפתח ונמלטתי משם חזרה לחדר, מלווה במבטים מבודחים של הפקיד ואורחי המלון.
אחרי שכולם חזרו והתקלחו - הילדים, פעם נוספת, החליטו לוותר על היציאה מן המלון בערב (ובין הילדים, מבלי לסתור את הנאמר, אני מכלילה גם את חברתי) – הלכנו ל
שוק הלילה.
https://ilovehuetour.com/hue-night-market/
השוק היה קטן ועלוב למדי (למרות ההמלצות החמות). מדובר היה בעצם במתחם אוכל ובשמיכות שנפרסו על המדרכה ועליהן השתרעה סחורה אותה ניתן לקנות כמעט בכל חנות מזכרות ובמחיר זול יותר.
בילינו שם לא יותר מחצי שעה וחזרנו למלון. בן זוגה של חברתי פיהק בעייפות וחזר לחדר לשנת לילה מוקדמת ואילו אני ובן זוגי הרגשנו שטרם מיצינו את הערב ולכן עלינו ל'סקיי בר" שנמצא על גג המלון. שתינו בירה ובעיקר התפעלנו מן הנוף הלילי של העיר שהתפרס במלוא הדרו תחתינו.
אם הייתי צריכה להשוות את הואה למשהו, אז הייתה זאת כנראה סינדרלה שעומלת קשה בשעות היום, נושאת על גבה האפרורי אלפי מכוניות והולכי רגל ואז, כאשר מגיע הלילה, משילה מעצמה של הבגדים האפורים והמטולאים ומתקשטת בשמלה מרהיבה ונוצצת ויוצאת לבלות עד שהזריחה זורקת בה שוב גוונים אפורים.
למחרת בבוקר נפרדנו מן העיר בצער רב ועם ידיעה ברורה שאם היו ברשותנו יותר ימים, אז ללא ספק היינו נשארים בה יותר. אני משוכנעת שלא ראינו כמעט כלום ממה שיש לעיר להציע, אבל הזמן בכל זאת דחק בנו ופונג נה המתינה בקוצר רוח לבואנו. על כן, העמסנו את התיקים על הרכב, התמקמנו בנוחות על המושבים ויצאנו שוב לדרך ולהרפתקה חדשה.
.jpeg?width=818&height=1604)
.jpg?width=818&height=1604)
.jpg?width=818&height=1604)
