אגדה יפנית שלי - נארה ומנזר סקישואין בקויאסאן אסירים/ בני חורין!!!

הרבה מהמטיילים מגיעים לנארה . אני אתמקד בחוויות שחוויתי מהנפילה על מדרגות הכניסה למקדש החשוב ומה אירע בלינה במנזר בקויאסן לי באופן אישי ולחברי לטיול.

NARA

היתה הבירה של יפן במאה ה-8. עת עבר אליה המרכז השלטוני.

נארה ניסתה להיות מרכז שלטוני אך לא כל כך הצליחה. אחרי 100 שנה המרכז השלטוני חזר לקיוטו ומשם במאה ה-12 עבר לקאמאקורה.

פירוש השם בקוריאנית הוא ארץ. ולמה קוריאנית כי בבניית העיר הועסקו גם בעלי מקצוע קוריאנים.

בתקופת נארה כהנו בתפקיד קיסר יפן למן המאה השישית ועד השמינית 6 קיסריות!!! שתיים מהן מלכו פעמיים מה שלא היה בקרב הקיסרים ממין זכר. הדבר מעיד על מעמדן הגבוה של נשים בחברה היפנית דאז.

מה חיפשנו בנארה? 

את הילדה המתוקה הזו שהתאהבתי בה וגם כמה איילים בפארק האיילים, שחיפשו כי התיירים יאכילו אותם, ויש להזהר לא להחזיק שטרות כסף ביד כי הם אוכלים גם נייר. 

הגענו גם כדי לפגוש את הבודהה הגדול ביותר ביפן.

אחד מחברי הקבוצה באותה העת צילם את היפיפיה הזו

באדיבותה של חברה לקבוצה סימה בכר הסרטון להאכלת האיילים כאן לפניכם.

מקדש TODAI-JI

זהו מקדש בודהיסטי הגדול ביותר בעולם הבנוי מעץ, בתוכו שוכן פסל האר הגדול ביותר ביפן של בודהה שיושב. כמו פסל בודהה הקודם שביקרנו בקאמקורה שנקרא דייבוטסו שם הניתן לבודהות החשובים והגדולים ביותר אז כמובן שגם זה זכה לשם זה.

האיילים מסתובבים כאן חופשי שכן ע”פ האמונה של השינטו האיילים נחשבים שליחי האל.

האייל קדוש גם בבודהיזם מכיוון שבודהה נשא את דרשתו הראשונה בפארק הצבאים בסארנת שליד ווראנאסי בהודו.

האתר הוכרז כאתר מורשת של אונסקו ב-1998

הבודהה הזה נבנה בשנת 751 כך שאתם מבינים כמה הוא עתיק.

המדריך שלנו יואב מזהיר אותנו תוך כדי עלייה במדרגות המובילות למקדש להזהר כי המדרגות אינן סטנדרטיות. אני עולה במדרגות ולקראת סופן אני מרגישה שכלו כוחותי. מסתובבת לאחור ומביטה אם במקרה רפי לידי שיושיט לי יד לעזרה, אבל רפי אינו בנמצא. בכוחותי האחרונים אני עולה במדרגה האחרונה וצונחת אפיים ארצה. מקבלת מכה חזקה בברך ימין, הקרסול מסתובב לי ואצבעות שתי רגליים ברגל השתתפו בחגיגה.

מעוצמת המכה לא יכולתי אפילו להתרומם. 2 דקות התאוששות ואני מתרוממת וכמו שחקן בהצגה שאומר כי ההצגה חייבת להמשך, גם אני ממשיכה בטיול. הכאבים החזקים יגיעו מאוחר יותר. 

זכור לכם בוודאי שבבוקר נפרדנו מרוב המטען שלנו שנסע לטוקיו ואנו מצויידים רק במטען יד ליומיים. איזה סיכוי ששמתי במטען זה גם את הכדורים של וולטרן ג'ל שהושיעו אותי גם בדרום אמריקה כשנפלתי בעת שרצתי לצלם גואנקו?

לכל אוהדי שרה ברייטמן גם היא ביקרה כאן ב-2010

ועד כמה אני מזהה בחושך זה היה במקדש הזה.

כשקול שמיימי נפגש עם בודהה אתם מוזמנים להאזין.

קצת מספרים על הבודהה הזה:

משקלו – 500 טון

גובהו – 14.98 מ'

פניו – 5.33 מ'

רוחב כתפיו מצד אל צד 28 מ'.

מחוץ למקדש ניצב פסל הסבתא שמאמינים כי מביאה מייד מזור לכאבים והיא סגולה לבריאות אם נוגעים ברגלה. אז מייד בצאתי מהמקדש נגעתי ברגלה. ולפי הנחיותיו של

יואב -סאן עשיתי זאת פעם נוספת על פי הפרוטוקול כשקודם נוגעים בברך והמקום הכואב ואח”כ נוגעים בה. ליתר בטחון נגעתי פעם נוספת כי מה כבר יש להפסיד???

זה שאתם רואים אותי צוחקת בעת נגיעתי בסבתא הטובה זה רק כי אתם יכולים להבין עד כמה אני מאמינה בניסים האלה.

בדגם של המקדש ראינו כי בעבר היו קיימות 2 פגודות משני צידי המקדש, אולם הן נהרסו ברעידות אדמה

בפארק נארה העצום בגודלו שוכן גם מקדש נוסף חשוב ומעניין בשם:

KASUGA TAISHA

זהו מקדש 3000 פנסי האבן, הברונזה והמתכת. רפי לא ספר אותם כך שאיני בטוחה שאכן זה היה מספרם המדוייק אבל ממה שאני רואה היו רבים ויפים. חלקם עומדים וחלקם תלויים. המקדש נוסד ב-768 לספירה.

פרטי הגעה, שעות פתיחה ועלויות תוכלו למצוא כאן.

בשלב הזה שביקרו במקדש זה, הברך שנפגעה כבר כאבה מאד למרות הטיפול המיידי שהענקתי לה עם בקבוק מים קרים ונגיעה בסבתא. אי לכך נאלצתי בצער רב לוותר על הביקור במקום. הפסדתי בגדול ומזל שרפי צילם עבורי ועבורכם.

לא רק פנסים היו שם אלא גם כלה יפה שזהרה כמו 1000 פנסים בלובן שלה.

היו פנסים חדשים יותר מאבן והיו כאלה נושנים שכבר התכסו בטחב.

אנו בדרך למנזר בקויאסן – כפר הלוטוס שכביכול שוכן בתוך פרח לוטוס. ממוקם בין פסגות הרי קיי במקום פסטורלי עם הרבה מקדשים סביב. הכפר הוקם כמושבה דתית בודהיסטית של זרם “שינגון” ונוסד ע”י הנזיר קו-קאי בשנת 816.

אבל לפני צאתנו לדרך המפותלת לכפר הממוקם בין הרי קיי, אנו עוצרים להצטיידות במזון, שמא האוכל במנזר לא יערב לחיכנו ונזדקק להשלמות.

שם לראשונה נתקלתי במקבץ נדבות שהוא כנראה בכלל נזיר מקבץ תרומות למנזר כי ביפן אין מקבצי נדבות. כמו-כן , בילדים חמודים שתמיד גונבים את ההצגה ומול חמוד.

SEKISHOIN (מדורג 6.8 בבוקינג – לא ממש הילטון)

הדרך למנזר זה היתה ארוכה ומפותלת, ובנוסף בחשכה כשמידי פעם מבליחים אורות של מכונית ממול. לא תמיד יש מקום לשתי המכוניות לעבור בביטחה, אבל יש לציין שהנהג לא פספס אף סיבוב ונהג ברוגע. רווח לי שלא רפי צריך לנהוג בעלטה כשהכביש אינו מואר.

פרט לאורות הכניסה למנזר לא ראינו דבר. פסלים מפחידים מקבלים את פנינו תיכף יטרפו אותנו. נכנסנו מייד לאוירה המפחידה.

בפתח המנזר צריך לחלוץ נעליים. מתיישבים כולם ב”לובי” ואב המקדש הזועף וחמור הסבר בלבוש לבן נואם לנו מה מותר ומה אסור בעיקר. מחלקים לנו “מפתח” לחדר שזו פיסת נייר.

מעלית מחברת בין הקומות. מתפזרים לחדרים/תאים ומתלבשים בפיג'מת המנזר ואנו נראים כמו אסירים שכרגע נכנסנו לבית הסוהר. הולכים לחדר האוכל כשאני צולעת, אוירת נכאים אופפת את חברי הקבוצה .

מקבלים ארוחת ערב בחדר האוכל אך אני מגלה שאיני יכולה להתיישב עקב הכאבים החזקים ברגל, בקרסול ובאצבעות. חברים לקבוצה דואגים להביא לי שרפרף ישיבה גבוה יותר, שכן כאן אוכלים על מגש המונח על שולחן קטן קרוב לרצפה. החברים עוזרים לי לרדת לישיבה על השרפרף.

חלק מהתמונות מטה נתרמו ע”י לאה קייקוב וחיים מהקבוצה.

חברי הקבוצה כשרואים את האוכל עוברים מייד למוד דיכאוני. האוכל המוגש : צלוחית אורז, צלוחית תה ירוק בלי טעם, מרק צח עם 2 קוביות טופו קטנות במרכז, ואיזה פרי בלתי מזוהה שנראה כמו קלמנטינה אבל זה פרי אחר – שזה הדבר הכי טעים בתפריט.

מזל שהבאנו איתנו למנזר גם את האוכל בו הצטיידנו בקונדיטוריה במרכז העיר.

לאחר ארוחת הערב הולכים לחדר במסדרונות ארוכים כשאני צולעת ועם כאבים עזים. מחפשת בקדחתנות בתיקים שאיתנו ובודקת אולי במקרה שמתי בתוך התיקים שאתנו וולטארן ג'ל. לאחר שהפכתי את כל הכיסים על תכולתם, גיליתי את הסם שיקל על כאבי. 

יש!!!

הרצפה כאן היא רצפת טאטאמי – שזה עשוי מקש, עליו מחצלת דקיקה לה קוראים פוטון. שמיכת פוך דקה מעל, דלת דקיקה מנייר מפרידה בינינו לבין השכנים מכל צד, וחלון מחולק מפריד בינינו לבין המרפסת. דלת סורג מובילה מהפרוזדור לתוך התא /חדר. 

הקידמה הגיעה גם לכאן ויש טלויזיה. אני מחליטה שיש לרכך את ה”מיטה” ואשן על שמיכת הפוך ואתכסה בז'קט פליז שהיה עימדי.

רפי במדי אסירים (הפיג'מה של המקום)

יורדת לעמדת שכיבה ואז אני מבינה שללא עזרתו של רפי אני אהיה תקועה על הרצפה לנצח נצחים. לאחר אקרובטיקה לא קטנה וכמה אנחות איי וויי, אני מצליחה בעזרתו של רפי להתרומם אל על, אך רפי מודיע שהוא אינו מתכוון להתעורר כל פעם בלילה שאזדקק לשירותים.

אני מבחינה בפרוזדור בזוג כסאות ומבקשת מרפי שיביא אחד לחדר. ואכן בעזרתו מצליחה עם וויי ואיי להתרומם לבד ולבדוק את השירותים.

הולכת לבדוק את השירותים המשותפים, כי בחדר אין. בכניסה לכל תא בשירותים ממתין זוג כפכפים שיש לנעול בעת הימצאך בשירותים ויש לחלוץ בצאתך מהם. הכפכפים עם קוצים במדרך והם עוקצים.

תמונת הכפכפים באדיבותו של חיים. בתא תלוי גם שלט בהרבה שפות שיש להקפיד לנעול את הכפכפים ולחלוץ אחר כך. התמונה העליונה באדיבותה של לאה קייקוב.

בחדר היה גם שולחן מיוחד שמייחד את הבית היפני ונקרא קוטאטסו (kotatsu) – זהו שולחן עץ נמוך (שהומצא במאה ה-14) שאת חלקו העליון ניתן להרים ולהשחיל תחתיו שמיכה עבה. את השולחן מחברים לחשמל, ותוך זמן קצר כל האזור מתחת לשמיכה חם להפליא. היפנים משוגעים על הקוטאטסו ויכולים לבלות שעות בישיבה לצידו או בשכיבה כשרוב גופם טמון תחתיו. הסתמכות בלעדית על שיטת החימום הזאת מגבילה אומנם את היכולת לעבור לכל מקום אחר בחדר, אבל היפנים טוענים שמי שלא ישב ליד קוטאטסו ביום חורף קר וצפה בטלוויזיה תוך כדי זלילת מנדרינות שנקראות MIKAN, לא ידע פינוק מימיו. 

תודה לסמנתה המתגוררת ביפן שהרחיבה וצרפה את הכתבה כאן.

בבוקר למחרת אין בעיה להשכים מוקדם כי בין כה וכה לא ערבה לי שנתי, היו רגעים כשרציתי להתהפך הייתי אפילו על סף דמעות. פתחתי את דלת המרפסת וגיליתי שאנו נמצאים בתוך יער. בחוץ ערפל ואנו ממהרים לרדת לתפילה במנזר.

המקום בבוקר נראה פסטורלי. מנזר סקישואין (Sekishoin) נוסד לפני 1100 שנים, וממוקם בהר קויאסאן (Mount Koyasan). זהו מנזר עם מקדש בודהיסטי היסטורי בסקישואין שוקובו – Sekishoin Shukubo

בשעה 6.30 מתחילה תפילה מונוטונית. באולם אני התיישבתי מול פינת התפילה לבריאות טובה. נפלאות דרכי הבודהה איך הובילני בדיוק למה שהייתי זקוקה יותר מכל.

ישבנו לראות ולספוג את המתרחש ואז עברנו לחדר האוכל לאכול את מה שאכלנו גם אמש אלא שהבוקר היה גם חידוש – דפי אצות שחורות. טעם מלוח מאד. בחדר השלמנו עם הסדנביצ'ים שקנינו אמש.

ארוחת הערב

ארוחת הבוקר נראתה כך 

הציורים על הקירות המובילים לחדרים

השטיחים על הרצפה

פינות ישיבה שונות בכל קומה . בקומה שלנו על פילים

לסיכום חווית הלינה במנזר:

הלינה במנזר היתה משהו מיוחד. זה שאני תיבלתי בהומור כבית אסורים שלא יבלבל אתכם. כדאי לחוות פעם אחת במהלך הטיול מה שהרבה פעמים מטיילים עצמאיים חווים – לינה בבית יפני, זו היתה התנסות שאחרת לא היינו חווים . היא העצימה את החוויה היפנית שכן כך היפנים ישנים, לפחות בבתים בכפרים, ובעיר יש חדר או שניים בסגנון זה עם טאטאמי ועל הרצפה. כשאתה בא לרומא התנהג כרומאי – זה בדיוק כך. כשמגיעים למדינה זרה רוצים לחוות את מה שיש למדינה זו להציע לך. לכן גם אם בגילנו זה אינו פשוט לישון על הרצפה, זו חוויה יוצאת דופן. לי זה היה קשה שבעתיים בגלל הנפילה באותו היום והכאבים שסבלתי.

אני איני מפונקת בבחירת לינות בעברנו רפי ואני ישנו באוהלים בטיולי הקמפינגים הרבים שעשינו. אמנם היה לנו מזרון שהיינו מנפחים ולא באנו במגע ישיר עם הרצפה, אבל גם זה לא היה הילטון.

כשהגענו לחדר האוכל וכולנו לבושים בפיג'מות של המנזר זה היה מצחיק.

מי שצמחוני בוודאי אהב את הארוחה הזו. המדריך שלנו יואב אוהב את האוכל הזה. אני שמתנזרת מאורז מטעמי בריאות במיוחד שהוא הבסיס כמו הלחם אצלנו לא היה לי 

כמעט מה לאכול אילמלא מה שקנינו מראש בעיר, אבל צחקנו ממה שהוגש לנו.

אסירים אמנם נראינו אבל בני חורין היינו למרות שלא יכולנו לברוח מהמנזר .

ממליצה לפחות לילה אחד לינה כזו ביפן.

Okunoin 奥の院 – בית הקברות

זהו בית הקברות הגדול ביותר ביפן, אשר כמובן נמצאות בו מצבות אך בעיקר יד זכרון לחברות שונות כמו לחלל, לסקטור התעופה , מונומנטים עבור העובדים לשעבר של אסטראונאוטיקה וקפה. אנדרטה מיוחדת להנצחת חברת הדברת חרקים. 

בית הקברות הזה הוכרז כאתר מורשת עולמית ב- 2004.

שעות פתיחה, עלויות באתר כאן.

רק הגענו לכאן עץ יפה בשלכת קידם את פנינו.

השלכת בשילוב המצבות היתה מהממת

בית הקברות מוקף עצי סקויה ענקיים , שכמותם יצא לנו לראות בארה”ב בשמורת הסקויה אבל זה קרה מזמן. השלכת כבר מרימה ראש בבית הקברות ומתחילים לראות מבעד לעצים העבותים כתמי אדום, צהוב וחום. מחזות מרהיבים.

גזע של עץ הסקויה

מצבה לזכר עובדי הקפה

נחל חוצה את בית הקברות ומשווה למקום אוירה פסטורלית

בסופו של השביל גרם מדרגות המוביל למקדש בודהיסטי שבעת שישבנו על גרם המדרגות לשמוע הסברים מפי יואב המדריך, אני שישבתי במעלה המדרגות, קרוב למקדש האזנתי לתפילות הנזירים במקום. שוב כמו במנזר שלנו בו, גם כאן התפילה מאד מונוטונית ומרגיעה.

את המונוטוניות אולי תחושו בתיפוף היפני המיוחד מטה

גם בבית הקברות הזה היו קברים של הילדים שלא נולדו בדיוק כפי שראינו בטוקיו.

היתה מצבה לאירגון הקוסמטיקאיות שהניחו לידה אודם ולק

גם מקום להטהרות לא נפקד כאן ואני לא החמצתי זאת

עוד פרטים על בית הקברות, שעות כניסה והגעה ניתן למצוא כאן ותיאורים נוספים כאן.

בתום הביקור בבית הקברות נסענו בדרך המפותלת בקויאסן שאמש נסענו בחשכה מוחלטת, וכך נגלו לנו מיקדשים רבים.

כדי שתחושו שאתם נוסעים יחד איתי באוטובוס מביאה לכם כמה תמונות.

והרבה עצים בשלכת נגלו לנו בדרך.

המשך לכתבה הבאה על אוסקה לחץ כאן על הכותרת.

אם אהבתם את הכתבה אשמח שתפרגנו עם המלץ/לייק או תגובה.