פרו אהבה ממבט ראשון

הפוסט הקודם: בואינוס אירס הכרות ראשונה

 היום השלישי לטיול

לימה בירת פרו נקראת גם "עיר המלכים" ונוסדה ע"י פיסארו בשנת 1535. לימה חוותה רעידת אדמה קשה ב 1746 אשר החריבה אותה כמעט כליל. נבנתה מחדש במהירות בסיגנון קולוניאלי ספרדי. הגנרל המשחרר סן מרטין הכריז בה על עצמאות פרו ב 28 ביולי 1821.

את הסיור בלימה פתחנו בהכרות עם הרובע העשירים של לימה San Isidro ורמת החיים הגבוהה של עשירי העיר. הרבה בתים פרטיים ודירות פאר מוגנות ע"י חומות וגדרות חשמליים שמזכירים את האזורים העשירים של דרום אפריקה. במקום בו הפער הכלכלי בין עושר לעוני כה גדול כנראה שאמצעי הגנה אלו בלתי נמנעים. בלב הרובע ובסמוך למגרש הגולף רחב הידיים מצוי האתר הארכיאולוגי Huaca Huallamarca. האתר הפגיש אתנו עם פירמידה הבנויה מליבני חימר קטנות שנבנתה ע"י תרבות לימה כ 400 לספירה בערך. הפירמידה צופה לכיוון הנמל והאוקינוס (היום קו הבתים מסתיר את קו המים) ושימשה כנראה גם לתצפית להגנה ומשמר.

המשכנו לביקור בפארק יפהפה בשם פארק האוהבים הצופה לכיוון האוקיינוס השקט ובו עבודות פיסול בשילוב חלקי קרמיקה המזכירות את עבודותיו של האומן הספרדי גאודי. במרכז הפארק פסל ענק של שני נאהבים הצופים אל הים.

משם יצאנו לנסיעה לכיוון דרום לאורך הכביש הפאנאמריקני המתחיל באלסקה בצפון יבשת אמריקה ויורד עד דרומית לפורטו ארנאס בדרום. פנינו מועדות לעיירות הדרומיות ולאזור איקה (Ica) .

בדרך נחשפנו למראות "הערים החדשות" (פאוולות) בשולי העיר לימה, שכונות פחונים צפופות אוכלוסין המצביעות על המצב הסוציו אקונומי של המהגרים החדשים מהכפרים לערים. ככל שהתרחקנו מהעיר רבו האזורים של קרקע מסומנת ללא מבנים מתוך מטרה להתיישבות עתידית במקום.
הדרך לאורך קו החוף הצביעה על מקורות מים מנחלי האזור אשר מאפשרים לכפרים לאורך הדרך קיום מחקלאות ירקות וגפנים על גווני השונים, תפוח אדמה, תירס, אספרגוס, סויה ועוד. ברבים מהמבנים על פניהם חלפנו ניקרו שרידי רעידת האדמה שפקדה את האזור לפני כשנה.

בדרכנו עברנו בעירה צ'ינצ'ה (Chincha) המפורסמת במוסיקת האפרו פרואנית שלה אותה גם שמענו בזכותה של ורד במהלך הנסיעה באוטובוס בדרכנו חזרה מאיקה ללימה. לא רחוק מהעיירה עצרנו לארוחת צהריים במסעדת דרכים צדדית אוטנטית שהייתה מהטובות שאכלנו בטיול.

הדרך הארוכה היוותה עבורנו הזדמנות לערוך הכרות עם כל חברי הקבוצה וכל אחד בתורו ניגש למיקרופון בקדמת האוטובוס והציג את עצמו. גילינו שרבים מביננו בתחום עיסוקם ממערכות החינוך, הבריאות והרווחה של מדינת ישראל, מכל רחבי הארץ, בפיזור גילאי משלהי ה- 40 ועד אמצע ה 70. כולם צעירים ברוחם ואוהבים לטייל. האווירה הייתה טובה ופתוחה והייתה הרגשה שעלינו על דרך המלך, מה שהתברר בהמשך כנכון.

לקראת אחה"צ המוקדמות הגענו למנחת מטוסים בסמוך לאיקה לאפשר לחלק מהקבוצה לטוס מעל קווי נאסקה (Nazca). קווי נסקאה הנם ציורי קרקע ענקיים בגודל 300 מטר המשורטטים על קרקע חולית. הצורות הגיאומטריות הללו היו מושא למגוון השערות רחב. הקווים הוכרזו ע"י אונסקו כאתר מורשת עולמית. החוקרת הגרמנייה מריה רייכה שיערה שהקווים נוצרו ע"י תרבויות קדומות ועשירות שחיו באזור זה של פרו (תרבות פאראקאס, תרבות איקה ותרבות נאסקה בשנים 600- 900 לפנה"ס ושימשו כלוח שנה אסטרונומי. אך קימות השערות רבות אחרות על התופעה המיוחדת הזו. מוכרת לנו התאוריה של מרכבות האלים ועוד אחרות.

מספר חברים בקבוצה וביניהם גם אנחנו בחרנו לא לטוס, מטוס קטן זה לא "כוס התה שלי" במיוחד בעלות של 160$ לאדם, גם לשלם וגם לסבול? על כן הסתפקנו בצפייה בסרט בנושא התרבויות של האזור כולל תרבות נאסקה הידועה והקשר שלה לתופעת קוי נסקה. אזור פרו התאפיין במגוון תרבויות לאורך ההיסטוריה אשר השפיעו רבות על ההתפתחות של התרבויות שבאו אחריהן.

לאחר מכן ערכנו ביקור בכיכר המרכזית - פלאזה דה ארמז של העירה איקה, במרכז הכיכר פסל מעניין. כמו שלמדנו להכיר סביב כל כיכר מרכזית בדרום אמריקה יש את מבני הציבור, לעיתים מבנה דתי כנסיה או קתדרלה ומבנה שלטוני ומוסדות קהילתיים נוספים. איקה לא שונה מהם. סבבנו את האזור הסמוך לכיכר ונתקלנו בחלפני כספים רבים, גגו של מבנה הכנסייה הסמוך לכיכר העשוי מחומר וקש היה הרוס עדיין מרעידת אדמה שפקדה את האזור לפני שנה. רוב המבנים באזורי רעידות האדמה בפרו בנויים מחומר קל כמו חימר וקש ולא מלבנים בגלל החשש מרעידות האדמה.

רבים מתושבי העיר התגודדו בכיכר וישבו על הספסלים מתחממים מחום השמש, קנינו גלידה והצטרפנו אליהם להתבוננות ביושבים ובעוברים ושבים. לסיום נכנסו לבית הקפה המקומי וקנינו דברי מתיקה מקומיים מסוכר. איקה ידועה גם בתעשיית היין שלה והמשקה הנקרא פיסקו ע"ש העירה הקרובה באזור.

עם הצטרפות הטסים מעל נסקה פנינו כולם לנווה מדבר הרחוק כ -; 5 ק"מ מאיקה בשם וואקאצ'ינה Huacachina זהו נווה מדבר בלב דיונות מרהיבות בלובנם וגובהם ששימש בעבר כמקום נופש לאליטה הפרואנית. היום מהווה המקום אטרקציה תירותית, ניתן לעשות רכיבה וגלישה על חולות בעזרת טרקטורוני שטח מיוחדים או סנדבורד בעזרתו גולשים מראש הדיונה. רבים מהתרמילאים הישראליםהמבקרים באזור ממשים את החוויה.

התארגנו ללינה וארוחה ערב שבת ראשונה משותפת בליווי מוזיקה פרואנית במלון Mossone ליד האגם והדיונות. בן זוגי כמובן הזמין את המשקה האהוב עליו בפרו אינקה קולה, אני העדפתי בירה.

לפני ארוחת הערב טילנו סביב האגם שמימיו היו דלוחים. המראה היה מוזנח מעט והריח גם הוא לא היה משהו. למרות זאת היה נחמד לראות ילדים נהנים מחוויות הגלישה בחולות. יכולנו בקלות לדמיין את פינת החמד הזו בשיאה.

עם בוקר יצאנו בנסיעה לעיירה פיסקו (Pisco ). חוזה דה סאן מרטין עגן לחופה ב 1820. האגדה מספרת כשהגיע נשכב ונירדם על החול. כשהתעורר עם שקיעה ראה קבוצת פלמינגו חגה מעליו. נצנוץ הכנפיים הוורוד על רקע השקיעה הם על פי האגדה ההשראה לשני הפסים האדומים של דגל פרו היום. במקום בו סבורים שנרדם קימת היום הנצחה המלווה בדגל ענק של פרו בכניסה לעירה.

פיסקו הנה עיירה מפורסמת בזכות הכרמים שסביבה ותעשיית יצור האלכוהול שלה. המשקה המפורסם של האזור נקרא על שמה. העיירה נפגעה קשה כמו כל עיירות האזור ברעידת האדמה האחרונה. ראינו את בתי המלון הסמוכים לקו החוף בתהליך של שיפוץ. כמו כן היא מהווה שער כניסה לשמורת הטבע המפורסמת פארקאס (Parcas) שמכונה גם בשם "גלפגוס של פרו" או הגלפגוס לעניים". היציאה לשייט לאיי באייסטאס (Baiistas) הנמצאים בתוך הפארק הלאומי פאראקס Paracas היא מנמל פיסקו.

השייט עורך כשעה וחצי. בדרך יש תצפית יפה על ציור קדום ענק דמוי מנורה המיוחס אף הוא לתקופת ציורי נאסקה ונקרה הקאנדלאברה (Candelabra).על פי מדידות יש חוקרים שטוענים כי הוא מהווה חץ מכוון לאזור ציוריי נאסקה.

איי בייסטאס הינם איים ששימשו עוד בתקופת האינקה כמקור כלכלי מרכזי של פרו. לשלשת הציפורים שעל האי שנקראת גואנו עשירה במיוחד בחנקן ושימשה חומר דישון מהמשובחים מעולם. הספרדים כרו את החומר ובמאה ה 19 הוא היה ענף היצוא העיקרי של פרו. היום בעקבות השימוש בדשנים כימיים ירד הביקוש. התעשייה התפתחה הודות לכמות העופות העצומה המקננת במשך כל השנה באי. אוכלוסיית העופות כוללת מגוון סוגים גדול ובלהקות ענק. סולות, קומרנים שקנאים ועוד זנים רבים אחרים מאכלסים את האי. כמו כן ניתן לצפות במאות אריות ים, פלמינגו, פינגוין מסוג הומבולט (ע"ש זרם המים הומבולט המאפיין את האזור הזה של האוקינוס השקט), ובמימי המפרץ גם דולפינים המלווים את הסירות בזמן השיט. אנחנו צפינו בכולם.

קשה לתאר את החוויה המדהימה של שמיים וסלעים מכוסים בעופות וחיות מכל המינים והגדלים בפעילות שיגרה יום יומית. זו חוויה של פעם בחיים. מרוב התלהבות לא הפסקנו לצלם כמו רבים אחרים לפנינו. לקינוח ליוו אותנו הדולפינים בקפיצות שמחה בחזרה לנמל המוצא.

את המשך היום בילינו באוטובוס בדרכנו חזרה ללימה במטרה להספיק לקיים גם סיור בעיר, ארוחת הצהריים הייתה שוב במסעדת הדרכים הטובה בה סעדנו אתמול לשביעות רצוננו המלא.

אחר הצהריים הגענו ללימה והמשכנו את הביקור מאזור העיר העתיקה לכיוון החדשה. נכנסנו לקטקומבות שמתחת למונסטריו סאן פרנסיצקו שבמרכז העיר. בעבר קברו את מתי העיר בקריפטות מתחת למנזר. יש טוענים כי 70,000 שלדים טמונים שם. הביקור החזיר אותי למראות הקטקומבות בפריז. הכנסייה בצמוד למנזר הנה כנסיה בסגנון קולוניאלי ספרדי שנבנתה במאה ה 17 ושרדה את רעידת האדמה הגדולה. הכנסייה מעוצבת בסגנון הבארוק בהשפעה וגילוף מאורי. פנים הכנסייה כולו מרוצף אריחים שהובאו מסיביליה. הצצה לטקס שנערך בה באותו אחר הצהריים היוותה מפגש לרגע עם מנהגי אוכלוסיית המסטיסוס (בני תערובת של לבנים ואינדיאנים) החיה בלימה היום. במבנה גם ספריה מהמאה ה- 17 שהרשימה אותי במיוחד. בסמוך לכנסיה נבנים ומשופצים היום מבנים רבים של לימה.

צעדנו ברגל דרך מספר רחובות אופייניים לכיכר המרכזית שנקראת, איך לא, Plaza de Armas. במרכז הכיכר מזרקת בונזה שהוצבה ב 1650. מסביב הכיכר מבנים מרהיבים ביופיים. מצד אחד ארמון הארכיהגמון עם מרפסות עץ מגולפות ויפות להדהים, המבנה משמש היום את האדמיניסטרציה של הכנסייה הקתולית בפרו. בצמוד לו הקתדרלה של העיר ולפניה פסל הפרש של פרנציסקו פיסארו הכובש הספרדי שכבש את העיר מתכנן ובנה את הקתדרלה וגם קבור בה. בצד האחר ארמון נשיא פרו פאלסיו דה גוביירנו מהודר ומרשים. בצד הדרומי של הכיכר מוזאון לארכיאולוגיה טרום קולומביאנית.

מהכיכר המשכנו בסיור רכוב ברחובות לימה וצפייה בכיכרות נוספים. עשינו סיבוב מסביב לכיכר סן מרטין המחוברת במדרחוב עם Plaza de Armas. במרכז הכיכר פיסלו של סן מרטין, וסביבה הרבה מבנים מפוארים בינם מלון גראנד הוטל בוליבאר שקיים כבר מראשית המאה הקודמת.

עם חשכה הגענו למנוחה קצרה במלון על מנת לנוח מעט ולצאת שוב לטיול לילה עם מי שהיה מעוניין להכיר את הרובע בו שוכן המלון.

בלילה סיירנו רגלית באזורMiraflores מהאמידים שבאזורי העיר לימה. הלכנו לאורך הרחוב הראשי בו נמצא המלון עד לפארק קנדי בו עצרנו לאתנחתא של תרבות רחוב. זמר וזמרת שרו שירים וקהל שעמד סביב הצטרף במחול, גם חלק מחברי הקבוצה חגגו עם המקומיים בטנגו קצבי. המשכנו ללכת עד לקניון תת קרקעי בשם לארקו מאר (Larcomar) הממוקם על המצוק מעל חוף הים עם מקבץ חנויות מודרניות, בתי קולנוע, מסעדות ונוף נהדר. התיישבנו ליהנות מגלידה טובה ואויר לילי קריר. את הדרך חזרה עשינו במונית. הגענו למלון Boulevard בסביבות חצות הלילה בידיעה שבעוד ארבע וחצי שעות קמים שוב.

הערת אגב: המשך הטיול לשבוע הקרוב יתקיים בגבהים של בין 3000 -; 4000 מטר מעל פני הים ברכס הרי האנדים. היה בעובדה זו ובמעבר החד מגובה פני הים לגבהים אלו איום של מחלת גבהים או הרגשות פיזיות מאיימות. החלטתי להתחיל בלימה לקחת כדורים מתאימים כדי למנוע סיבוכים בגובה, בן זוגי ויתר על כך. פרט לנדודי שינה ומעט כאב ראש בבוקר מהם סבל בן זוגי בימים בהם שהינו בגובה. שנינו עברנו את החוויה בשלום סה"כ בתחושה טובה ובכושר גופני טוב. לא כן חלק מבני הקבוצה שסבלו ממצוקה נשימתית, חולשה או כאבי ראש, חלקם רק יום יומיים וחלקם כל זמן השהות בגובה.

ההשכמה לטיסה מלימה לקוסקו Cusco הייתה מוקדמת אבל כל חברי הקבוצה ישבו בזמן באוטובוס. היה זה דפוס התנהגות קבוע שלא יופר ולו פעם אחת במהלך הטיול ולא משנה מה תהיה השעה. מדהים לכל הדעות ומשמש בסיס לאמון ולאווירה טובה.

ההתרגשות שלי לקראת הטיסה הייתה גדולה הנחיתה בקוסקו בירת ממלכת האינקה הייתה בשעת בוקר מוקדמת 8.30 מה שהשאיר לנו זמן ליום סיור מלא.

נחתנו בקוסקו, עבורי זה היה רגע מרגש במיוחד קבלת הפנים בשדה התעופה כללה קבוצת נגנים פרואנים ונוף מרהיב של עמק בין הרים, אני שומעת את המוזיקה הזו שנים וחולמת להגיע לבירת האינקה מאז נעורי, סוף סוף הגשמתי חלום. כל המורדות היו המכוסים בתי אבן בני קומה אחת הצבועים בשלל צבעים, שדה התעופה היה ממוקם בעמק. סוף סוף אני פה, חלום שמתגשם הגעתי לבירת האינקה האגדית. במקביל מייד הרגשנו את הקושי בנשימה עקב הדלילות באוויר והרגשה של כבדות בתנועות.

קוסקו או קוסקאו בשפת קצ'ואה היא בירת האינקה, מרכזה של אימפרית האינקה שהושמדה ע"י הכובש הספרדי. היום היא המרכז לארכיאולוגיה של תרבות זו כחלק מהתרבויות הקדומות של פרו. האגדה מספרת שבמאה ה 12 הטיל אל השמש אינטי על שליט האינקה הראשון מאנקו למצוא את טבור האדמה (קוסקאו) על מקום זה נבנתה העיר.

השליט פאצ'אקוטי בנה את העיר בצורת פומה שראשה הוא האתר המפורסם סקסאיוואימן המשמש עד היום לחגיגות אינטי ראיימי (חג השמש) וגופה היא העיר קוסקו.

פתחנו את הביקור בקוסקו בכיכר המרכזית Plaza de Armas כיכר הנשק, בפי האינקה וצאצאיהם "כיכר הדמעות". צפינו במצעד צבאי של יום א' והצצנו למרכז העיר. סיבוב ראשוני ומבט בוחן הבהיר מייד שהגענו לעיר ייחודית שאין כמותה. כל מרכז העיר מרוצף אבן, בנוי על חורבותיה, חומותיה ובתיה של העיר האינקאית. המראה ייחודי ומשובב עין ביופיו.

כל המבנים בחלקם התחתון בנויים אבן שחורה ומעוצבים למשעי בהלימה לבניה האינקאית. חלקם העליון הם תוספת בניה קולוניאלית או עממית בשלל צבעים כיד הדמיון. מהכיכר עולים רחובות צרים במעלה ההר בצורה צפופה ובמראה מרהיב. אהבתי את קוסקו ממבט ראשון והרגשתי חיבור מידי למראות ולנופים.

בצידה האחד של הכיכר המרכזית עומדת הקתדרלה על גבי ארמונו של אינקה ויראקוצ'ה ונבנתה מגושי אבן שפורקו מאתר האינקה סקסאיוואימן. בשאר צדדיה מבנים פרטיים המשמשים למסעדות הצופות אל הכיכר ולמרחבי תצוגה וממכר חפצי אומנות. מהכיכר יוצאים מספר רחובות. בצידה המזרחי לכיוון מעלה ההר עולה סימטת קאייה טריונפו לרובע האומנים של העיר. בצידה הצפון מערבי עולה סמטת גובי המס -; פרוקוראדורס לאזור הברים בתי הקפה ואכסניות לתרמילאים שבאים לעיר. דרומה יוצאת סימטה לורטו המתאפיינת בקירות מתקופת האינקה. הקיר המזרחי בסימטה הוא הקדום ביותר בקוסקו.

ידעתי שיהיו לנו עוד שלושה ימים לחקור את העיר לעומק וציפיתי בכליון עיניים.

היום פנינו היו מיועדות להכרות עם אתרים ועיירות בוואיה סאגראדו (Vaiia Sagrado). העמק הקדוש הנמצא כ 15 ק"מ צפונית לקוסקו ועם צאצאי האינקה החיים היום.

בדרך ערכנו ביקור בחווה לגידול למות ואלפקות ובצפייה בתהליכי צביעה ואריגת בדים מצמר האלפקה והלמה. בני משפחה אחת החיים באורח חיים מסורתי מפיקים מהחווה את פרנסתם מטוויה ואריגה מסורתית פרואנית וביקור של תיירים.

הנופים של העמק הקדוש מרהיבים, הרבה טרסות למרגלות הרים הנישאים לגובה של קרוב ל 3000 מ' ובתווך זורם נהר הריו אורובאמבה, המקנה לעמק את עומקו.

33 קילומטר מקוסקו שוכנת פיסאק (Pisac( העיירה הראשונה בא ביקרנו בעמק. זו עיירת שוק אנדיאנית טיפוסית לתייר המצוי, ביום א' מתקיים בה גם שוק אינדיאני אוטנטי (היינו ברי מזל). המראות של עשרות צ'ולות (נשות השבטים) ובני זוגם לבושים במיטב הלבוש המסורתי פורסות את מרכולן ומוכרות ירקות או חפצים אחרים לאינדיחינאס (אינדיאנים) אחרים שבאים לקנות. תינוקות נישאים על גב בדרך מסורתית, ילדים מסתובבים בין הרגליים, מסעדות רחוב מקומיות נפתחות בשולי השוק לכל דיכפין. מראה משובב בריח, צבע ולבוש מלוא העין. לא יכולתי להפסיק לצלם.

כמובן שביקרנו בחנות לאריגה בשוק התיירותי כדי להבין מה ההבדל בין צמר אלפקה אמיתי לבין סינתטי, פגשנו בתנורי אפייה בחצרות הפנימיים מהם קנינו אמפנדוס נפלאים, ראינו מה הם קיביות -; שרקנים המשמשים בפרו למאכל אדם באירוע חגיגי. נחשפנו בחנויות למגוון של כלי נגינה שלא הכרנו, רבים מאפיינים את המוזיקה הפרואנית וקנינו כד יפה המאפיין את התרבות המקומית וכמה עבודות גילוף בדלעת מפרואנית מקסימה.

המשכנו לנסוע לאורכו של הנהר שבעמק הקדוש לכיוון מערב במטרה להגיע לאיאנטיטאמבו אתר אינקה מדהים. הנסיעה לאורך העמק כללה מעבר בעיירות נוספות כמו טאראבאמבה, צ'ילקה, אורובמבה שמהווה נקודת מעבר לסאלינאס אזור בו הפיקו עוד בתקופת האינקה מלח בברכות לייבוש במורדות ההרים. ראינו בדרכנו מהכביש שבעמק את בוהק לובן המלח בברכות שבטרסות המרוחקות. עצרנו לארוחת צהריים במסעדה תיירותית שאפשרה טעימות של מאכלים שונים מקומיים.

אחר הצהרים על בטן מלאה מידי וחוסר בחמצן בסיסי הגענו לעיירה איאנטיטאמבו לביקור במקדש האינקה הנושא את אותו השם של העיירה Ollantaytambo. העיירה מאפיינת עד היום את התכנון המקורי של בני האינקה, רחובות צרים מרוצפי אבן המיושבת בצפיפות.

מעל העיירה מתרומם האתר הארכיאולוגי שגובהו 2800 מטר. טרסות תלולות המשולבות מדרגות משקיפות מצד אחד על מתחם העיירה והחניה ממנה מטפסים לאזור המקדש. זהו המקום היחיד באזור בו הספרדים הפסידו את הקרב בניסיון הכיבוש שלהם. המקדש האינקאי שימש גם מקום מפלט של כל משפחת השלטון,הכהונה והאליטה בתקופת שליט האינקה מנקו. כוחותיו של השליט מנקו אינקה הציפו את המישור וירו חיצים בכובשים ויכלו להם. המקום היווה מקדש חשוב לאינקה ונקודת משמר על העמק ודרכי האינקה העוברים בסמוך לו. בהר ממול ניתן לראות את שרידי מבני המחסנים ששרתו את תושבי העיר.

המבנים כולם בנויים כמיטב המסורת האינקאית. הסיתות מדויק, האבנים מונחות זו על זו ללא חומר נוסף בדיוק מדהים. בראש המבצר נמצאת קבוצת אבנים גדולה במיוחד שהייתה כנראה מקום הפולחן.

משערים שאבנים אלו הובאו לכאן ממחצבה בצידו השני של העמק. הנוף הנשקף מרהיב ביופיו. שמענו אפילו את צפירת הרכבת החוזרת מהמאצ'ו פיצו' הנמצא בהמשך העמק. הייתה זו עבורנו התנסות ראשונה בטיפוס לגובה בגבהים שלהם אנו לא מורגלים. עמדנו בהצלחה במשימה ונהנינו מכל רגע. הנוף מלמעלה היה מרהיב. מצד אחד מבט על העיירה ומהצד השני לכיוון העמק הקדוש בואכה מאצ'ו פיצ'ו.

חזרנו בנסיעה ממושכת רובה בחשכה לקוסקו ללינה במלון San Agustin El Doradoהממוקם ברחוב הראשי אבדינה אל סול (Av El Sol) . את פנינו קיבלו ספל תה קוקה לעידוד המאבק של הגוף בתנאי הגובה שהטרידו חלק מאתנו. תה זה שרת אותנו נאמנה בכל ימי השהות בקוסקו. טוענים שעלי הקוקה מסייעים לשיפור ההרגשה בגובה.

הבוקר קמנו מוקדם והספקנו לעשות סיור של בוקר לכיוון הכיכר המרכזית Plaza de Armas כדי לראות אותה בשקט ובקצב שלנו. הסיור היה מרענן ומעניין, ראינו את העיר מתעוררת ואת עשרות הנשים הפרואניות על התלבושות העממיות והטיפוסיות בשלל אריגים כובעים וצבעים כל אחת בהתאם לתרבותה עומדות בטורים ארוכים לבנק כנראה לקבל את המשכורת של תחילת החודש. יש לאריגים ולכובעים שהן לובשות שפה משלהם והמראה משובב את העין.

המשך הבוקר הוקדש להכרות עם אתרי האינקה הסמוכים לקוסקו ואחה"צ להכרות עם קוסקו עצמה.

סיור האתרים נפתח בביקור באתר האינקה סקסאיוואימן - (Saqsaywaman ) שב"ראש הפומה" פרוש השם בז שבע רצון. האתר שוכן כ 2 ק"מ צפונית לקוסקו ומשקיף על העיר. גודלו של האתר היום הוא 20% מגודלו המקורי. הספרדים דאגו לפרק אותו ולעשות שימוש באבניו לבניית העיר קוסקו.

האתר שימש מקדש לאל השמש וביום הקצר ביותר בשנה הקרניים היו פוגעות עם זריחה במקדש שבאתר ואחר כך במהלך היום יורדות לזנב הפומה שהיא העיר קוסקו. עד היום מקפידים בני קוסקו לחגוג ברחבת האתר את חגיגות האינטי ראיימי -; חג השמש.

בין שרידי האתר ביצורים הבנויים בשלושה נדבכים מאבני גזית ענקיות מסותתות ומונחות זו על זו במדויק בצורה מרשימה מאוד כשהן הולכות וקטנות בגודלן כלפי מעלה ובו זמנית נוטות פנימה על מנת להקנות יציבות למבנה. האתר כולל 22 קירות הבנויים כזיגזג שיש שטוענים היו שיני הפומה. הביקור באתר מרגש ומאפשר הבנה לגודלה ועוצמתה של הממלכה שנכחדה.

משם המשכנו אל עבר האתר הארכיאולוגי קנקו (Qenqo) שפירושו זיג זג. סלע אבן גיר עם גומחות ומדרגות וסמלים. המקום שימש כנראה לטקסים הקשורים גם הם לשמש. מתחת הסלע בקרנו במערה תת קרקעית שבה חצוב מזבח בסלע ששימש כנראה לפולחן.

המשכנו אל האתרים טמבומצאי Tambommachay ופוקפוקארה Pukapukara סמוכים במרחק הליכה וסבורים שהיה קשר בינם.

האתר טמבומצאי Tambommachay נמצא 300 מטר מהכביש הראשי לקוסקו יש בו אגן טבילה טקסי שעדיין זורמים בו מים גם היום. היינו עדים לטקס שערכה אחת המבקרות במקום כשיצקה לעצמה ממי הנביעה מים על ראשה. המעיינות צלולים וכונו בכינוי חיבה "אל באניו דה לאינקה".

מהעבר השני של הדרך מול האתר טמבומצאי מצויה מצודת הדרכים פוקפוקארה Pukapukara -; פרוש השם מבצר אדום. המצודה שימשה כנראה כנקודת משמר ו/או פונדק דרכים וחלק ממערך של נקודות תצפית לאורך דרך האינקה. נתן לזהות את הבניה המאפיינת את האינקה גם באתר זה.

בשלב זה ירדנו לכיוון העיר קוסקו הישר לאתר האינקה מקדש קוריקאנצ'ה (Qorikancha) שנקרא גם החצר המוזהבת מקצ'ואה בגלל שהייתה מכוסה כולה בזהב. (דוגמה לכך יש באחד מקירות הכנסייה הבנויה על המבנה). הספרדים בזזו את כל הזהב התיכו אותו ושלחו אותו לספרד כמטילי זהב. הכנסייה שנבנתה ע"י הספרדים בשם איגלסיה דה סנטו דומינגו (Iglesia de Santo Domingo) יושבת על גבי שרידי מיקדש האינקה. הביקור באתר מפגיש ערבוביה של בניה אינקאית עם בניה קולוניאלית ספרדית. המקום שימש בתקופת האינקה מקדש ומקום פולחן לטקסים דתיים יחד עם מצפה כוכבים שממנו צפו הכוהנים על גרמי השמים שהיו מרכזיים בתרבות זו.

יצאנו מהכנסייה והתחלנו סיור רגלי דרך סימטה לורטו המתאפיינת בקירות מתקופת האינקה. כמו שכבר ציינתי הקיר בצד המזרחי של הסמטה הוא הקדום ביותר בקוסקו.

הסמטה הובילה אותנו לביקור נוסף בכיכר המרכזית Plaza de Armas והפעם גם נכנסו לקתדרלה שהייתה פתוחה לקהל. הקתדרלה בקוסקו מתאפיינת במוטיבים נוצריים יחד עם אלמטים אינקאיים. אלו מופיעים במזבח של הקתדרלה, בבמת ההטפה, בכיסאות המקהלה המגולפים מהמאה ה 17 ובציור הסעודה האחרונה מאת מרקוס סאפאטה בא רואים על שולחנו של ישו יין מקומי בבקבוק צ'יצ'ה -; ובמקום לחם הקודש צלי של קיביה (חזיר ים).

בשלב זה פרשנו למנוחת צהריים במלון בכוונה להפגש שוב ולהמשיך את הסיור לרובע האומנים בהדרכתה של ורד בשעה 16.00.

יצאנו שוב לסיור בעיר ובכיכר ומשם סיירנו מזרחה במעלה סימטת קאייה טריונפו (Calle Triunfo) לעבר פאלס סן בלאס בליבו של רובע האומנים באריו (Barrio) בדרך עצרנו במלון בעל חצר פנימית יחודית ובסימטה עם קירות בבניה אינקאית בהם חיפשנו את צורת הפומה ואת הנחש מסמלי התרבות האינקאית. היה צריך להפעיל הרבה דמיון על מנת לזהותם. בשלב זה המשכנו לבדנו לסייר ברובע האומנים בעיר תוך כדי הצצה לחנויות של אומנים וצירים שונים.
בערב התארגנה יציאה מרוכזת למופע פולקלור שכלל ארוחה ערב במזנון להגשה עצמית. במופע היה חלק של נגינה פרואנית בכלים מסורתיים ע"י להקה בת חמישה נגנים שנגנה היטב גם יצירות קלסיות בחלילי פאן. קניתי מהם דיסק מוזיקלי שלא אכזב וקבוצת צעירים שרקדו ריקודים מסורתיים ברמה חובבנית מידיי לטעמי. חזרנו למלון בהסעה מאורגנת.

השכמנו מוקדם על מנת להגיע בזמן לתחנת הרכבת היוצאת מקוסקו לעבר העירה אגואס קאליינטס AguasCaliente הממוקמת למרגלות אתר העיר האבודה מאצ'ו פיצ'ו (Machu Picchu) בעמק הקדוש.

הנסיעה ברכבת הייתה חוויה בפני עצמה, לקח לנו שעה של תמרוני נסיעה בכיוונים מנוגדים לאורך מסילה שחצתה את כל מעלה העיר בין פרווריה. הנסיעה אפשרה מבט אל החצרות ורובעי העיר העניים יותר. מעל כל גג ניבט אלינו שורי חרס הקרויים טוריטוס (Toritos) עשוי חימר המשמשים כסגולה למזל טוב.

משם המשיכה הרכבת במורד הרכס אל עבר העמק. המראות שניבטו היו של שדות מעובדים וירוקים לאורך נהר הריו אורובאמבה. הנהר הלך וגעש ככל שהעמקנו לכיוון היעד. הרהרתי בצעירים הישראלים המסכנים את חייהם ברפטינג ברמות קושי אלו, ממש סכנת נפשות. כל שהתקדמנו הנוף הלך והשתנה מעמק רחב ומתון לעמק צר שקירותיו תלולים ויער טרופי שדמה ליער עננים כיסה את העמק. בנקודות לאורך הנהר היה אפשר לראות חורבות של מבצרי אינקה ששמרו על דרך האינקה. באחת מהגשרים הסמוכים לתחנות הכניסה לטרק האינקה המפורסם מהלך שלושה ימי הליכה מהמאצ'ו פיצ'ו אף צפינו בחבורת מטילים צעירים שלא אתפלא אם היו ישראלים כשלפניהם עולים במעלה התלול חבורה של פורטרים מקומיים שסוחבים עבורם את כל הציוד. ישנם דרכים רבות להגיע למאצ'ו פיצ'ו הרכבת היא הדרך הקלה ביותר, בני הנוער ההרפתקנים מעדיפים לעשות זאת ברגל מיום אחד עד חמישה ימי הליכה בהרים התלולים והגבוהים שבאזור,  טרק האזאנגטה הפופולרי כמו שירון בננו עשה הוא אחד מהם ויש עוד אחרים. אישית הייתי מעדיפה את הדרך הזו, אבל הגיל לצערי לא מאפשר.

ביקור במאצ'ו פיצ'ו היה בשבילי כמו שכבר ציינתי חלום נעורים, עמדתי להגשים אותו והתרגשתי כהוגן לקראת הבאות. הרכבת עצרה בתחנות שונות בדרך ובצידי הרכבת עמדו אינדיחינס עם מרכולתם בניסיון למכור כובעים, שרשרות, שטיחונים בובות ושאר חפצים. לאחר נסיעה של שעתיים וחצי לערך הגענו לעיירה אגואס קאליינטס שנקראת גם מאצ'ו פיצ'ו פואבלו. משם המשכנו בעזרת מיניבוסים בעליה תלולה ומפותלת בכביש צר לכיוון הכניסה לאתר העיר האבודה. המיקום של האתר בגובה והמראה המצוקי של ההרים מסביב עוצר נשימה לכל הדעות.

איש אינו יודע בוודאות מה הייתה העיר האבודה. ישנה סברה כי שימשה כאתר נופש קדוש לאליטה של האינקה, או אתר טקסי חשוב עקב גילוי המזבח שבמרכזו. יש שחושבים שהייתה כבר עיר נטושה בתקופת הכיבוש ויש שסבורים שהינה מצודה חדשה יחסית של שילטון האינקה. לאחר הגילוי, העיר שימשה בשנת 2001 לטקס המלכתו של אלחנדרו טולדו הנשיא הראשון של פרו דובר שפת הקאצ'ואה. את העיר גילה במקרה ב 24 ביולי 1911 היסטוריון אמריקאי בשם היראם בינגהם שחיפש את העיר האבודה ויטקוס המעוז האחרון של בני האינקה במסגרת משלחת חוקרים של אוניברסיטת ייל. העיר האבודה לא התגלתה כי הייתה מכוסה בסבך של עצי יער עננים. הוא חזר בשנים 1912 וב 1915 על מנת לחשוף אותה  מהיער העבות שכיסה אותה. כפי שהיא נצפית היום.

נכנסנו אל העיר מהכניסה הראשית ועלינו כברת דרך קטנה במעלה שביל האינקה המקורי המוביל לעיר מתחת לביקתת השומר על סלע הקבורה הצופה על החפירותשל העיר כולה. על מדרונות הטרסות הילכו להן כמה למות בודדות כדי להוסיף לתמונה המדהימה שהתגלתה לנגד עיננו.

העיר נפרסה כולה לרגלנו מחולקת לעיר העליונה הבנויה במעלה ומורכבת בעיקרה ממבני טקס ופולחן, מקדשים ובתי האצולה והעיר התחתונה הבנויה מ 150 מבנים צפופים ששימשו למגורי התושבים ולאיחסון התוצרת החקלאית שגודלה על מדרונות הטרסות סביב העיר, בקצה העיר הזדקר הוואינה פיצ'ו. העיר כולה על כל מבניה בנויה בניה אינקאית ללא טיט או מלט בצורה אחידה ואסתטית מאוד למראה. המראה היה מרהיב ומרגש כאחד. מולנו עמד במלא הודו הוואינה פיצ'ו (Huayna Piccho). ומקדש הירח שעליו. ההר הזה מאפיין את התמונות של המצ'ו פיצ'ו. ניתן לעלות עליו רק בתאום מראש ולא יותר מ 400 איש ליום. המראה משם על האזור צריך להיות מרהיב עוד יותר בגלל גובהו הרב. התרמילאים מקפידים לעלות עליו לקראת זריחה.

התחלנו את סיורנו במצ'ו פיצ'ו במבט על המחצבה ונכנסנו דרך השער לעיר העליונה שוטטנו בין רחובותי ומקדשיה, מקדש המים, ארמון המלוכה, מקדש שלושת החלונותממנו נשקף נוף מרהיב, הכיכר המקודשת, מקדש הראשה והמתחם הקדוש של העיר בו התקיים הפולחן השמש שנקרא אינטיוואטאנהIntihuatana. משם ירדנולכיוון אגני הטבילה ומקדש השמש שהיה בשיפוץ. המגדל היה סגור לביקור מתחתיו ביקרנו במחצבה טבעית שסתתי האינקה חצבו בו מזבח מעניין בצורתו וגומחה מקודשת שנקראת הקבר המלכותי. מקדש הקונדור ומתחם הכלא מבני המגורים כולל שתי קומות ועוד. הסיור ארך כשעתיים וחצי וכלל הסברים והכרות עם מנהגי תרבות האינקה.

חזרנו אל הכניסה לאתר לארוחת צהריים מאוחרת במסעדה שבכניסה. משם חזרנו שוב אל העיירה. בילינו זמן קצר בשוק המקומי הסמוך לתחנת הרכבת ועשינו דרכנו חזרה אל קוסקו ברכבת אתה הגענו, בינתיים התחיל לרדת גשם קל, היה לנו מזל שלא תפס אותנו באתר.

הפעם ירדנו שתי תחנות לפני סוף הקו כדי לחסוך לעצמנו את השעה המייגעת במורד העיר עד לתחנה הסופית. בתחנה בה ירדנו חיכה לנו אוטובוס שקיצר את זמן הנסיעה בצורה משמעותית.

הגענו למלון בחשכה. התארגנו בזריזות ויצאנו שוב לסיור פרדה קצר בעיר. אלה שהפעם החל לרדת גשם טרופי חזק שתפס אותנו לא מוכנים. המתנו יחד עם עוד פרואנים חצי שעה מתחת לגגות בצידי הרחובות עד שמצאנו מוכרת מטריות. המטריה סייעה לנו לחזור מהר יותר למלון רטובים אך מחייכים. בלובי חיכה לנו תה הקוקה ששיפר לנו את מצב הרוח וחום הגוף. קוסקו נפרדה מאתנו בדמעות.

נפרדנו מקוסקו (הפניה ללקט סרטי וידאו) בשעת בוקר מוקדמת ויצאנו דרומה לנסיעה בת יום מקוסקו לפונו  Puno השוכנת בסמוך לאגם טיטיקקה. פרוורי קוסקו הלכו והתרחקו ואת הנוף תפסו מראות כפריים. עצרנו בכפר בשם פיניפפה המתמחה ביצור רעפים לגגות. צפינו בבני משפחה שהדגימו לנו את תהליך הכנת הרעפים. הכפר כולו היה אפוף עשן של תנורי שריפת הרעפים. בכביש הסמוך העמיס נהג על רכבו הפרטי כ 15 ילדים האחד על השני על מנת להסיעם לבית הספר. מן הסתם על ביטחון בדרכים לא שמעו כאן.

ביקרנו בכנסיית כפרית ישועית ייחודית שנבנתה במאה ה 17 על גבי מבנה מתקופת האינקה בכפר אנדי טיפוסי בשם אנדווליאס (Andahuylillas). הכנסייה בנויה בסגנון הבארוק התקרה הייחודית בכנסיה הועתקה מתקרתו של מיכאל אנג'לו בקפלה בוותיקן. גם כאן צפינו בילדים בתלבושת אחידה בדרכם לבית הספר שבכפר.

בהמשך ערכנו ביקור במקדש השמש ויראקוצ'ה) Wiracocha Palace ( שגגו היה הגדול ביותר שבנו האינקה בתקופתם. קיר אחד של המבנה ששרד נראה כמו אמת מים ענקית. האתר ששימש גם אתר מרכזי ענק לאחסון מזון. העיירה Raqchi סמוכה למבנים. בכניסה לאתר ישבו שתי צ'ולות והכינו את משקה הצ'יצ'ה המסורתי מתירס בכדי חרס תוך שהן טועמות ויורקות. אחדים מהגברים העזו וטעמו את המשקה לא לפני שהסבירו להם כי יש לשפוך לאדמה לפני השתייה חלק קטן ממנו על מנת לרצות את פאצ'אמאמה, אמא אדמה כמיטב מסורת הקצ'ואה. תוך שניות התארגן גם שוק מקומי.

נכנסו לאתר הארכיאולוגי וסיירנו בין המבנים ומחסני האיחסון הענקיים שקירותיהם שהשתמרו התנשאו לגובה רב. קבלנו מושג על גודל המבנים וכמות האחסון במקום. היה זה מרכז המזון של תרבות האינקה ממנו סופקו המוצרים לכל חבלי ארץ. כמו כן מצאנו באתר עשרות מבנים הבנויים מאבנים גזית בעיגול מושלםללא תמיכה של טיט או חומר אחר.

המשכנו את דרכנו דרומה בנוף מונוטוני שמאפיין את האלטיפלאנו של אזור הרמה הצחיחה של פרו ובוליביה, האזור חסר משקעים וללא צמחיה. ארח לנו כחברה זמר נודד שתפס טרמפ על מנת לעשות קצת כסף, גם זו דרך להתפרנס. ארוחת צהריים מסורתית טעימה ומשותפת אכלנו בפונדק דרכים לאורך הדרך. את קירות המסעדה עיטרו פסלי חימר ששיקפו את תרבות החומר המקומית, פשוטים ומרהיבים למראה. למעשה במהלך הנסיעה עלינו בהדרגה בגובה עד לגובה של מעל 4000 מטר מעל פני הים.

בדרכנו עצרנו פעם נוספת בסמוך לרכס היורד אל פונו ואגם טיטיקקה לתצפית ראשונה על הנוף והאגם. מנגד צפינו בשרשרת ההרים הדרמטית קודרה ריאל שבבוליביה ופסגותיה מושלגי העד.

אגם טיקיקקה (Lago Titicaca) הנו אגם גדול מימדים (שיטחו 8,300 קמ"ר) אותו חולקים פרו ובוליביה. אורכו כ 230 ק"מ , רוחבו 97 ק"מ והוא שוכן בגובה 3810 מטר מעל פני הים. ע"פ האגדה הוא מקום לידתה של אינטי -; השמש. האגדה מספרת שהקיסר הראשון של האינקה הגיח מהסלע הנקרא טיטיקקה -; סלע הפומה בקצה הצפוני של אי השמש שעל האגם ובו בקרנו למחרת. תרבויות רבות חיו לאורכו של האגם הזה בתודעה מקומית כי ימת טיטיקקה היא רחם העולם וממנה נולד הכל. על כן קשורה הימה לא רק לאינטי אלה גם לפאצ'אמאמה .

אחת מהם היא תרבות בני האורוס (Uros). שסיגלו להם סגנון חיים ייחודי על פני איים צפים מעשה ידי אדם בלב האגם. בני השבט גורשו כנראה מאדמותיהם ונאלצו למצוא שטחי מחייה חלופיים. הם חיו לפני 500 שנה על איים שנבנו מצמח הטוטורה (Totora) הצומח במימי האגם. כיום תושבי האיים הם בני תערובת. כל חצי שנה מוסיפים תושבי האי שכבת צמחיה חדשה על גבי האי על מנת לשמרו למחיה.

יצאנו מנמל העיר פונו להפלגה לאיים הצפיםLos Uros  במטרה לצפות בפלא. בתחילת ההפלגה שטנו בין צמחי הטוטורה ממנו בונים את האיים. התקרבנו למרכז האגם ומול עיננו התגלו עשרות איים מרהיבים בצבעם הצהוב. עליהם זיהינו במבני המגורים ומגדלי התצפית שנבנו במיוחד לצפות על השטח. אפילו מבני ציבור כמו בית ספר. בסמוך לכל אי עגנה סירה הבנויה אף היא מצמח הטוטורה בגדלים שונים ובמגוון יפיפה של צורות. ביקרנו על אי של משפחה הכוללת שני אחים ונשותיהם, העלייה על האי הצף הייתה חוויה מעניינת ובטוחה. קבלנו הסבר על תהליך בניית האי, אורח החיים של המשפחה, ביקרנו בבתים, במטבחון ורכשנו ממיטב עבודות האומנות של נשות האי. נלקחנו בשייט על גבי אחת הסירותהבנויות גם הם מהצמח המקומי אל אי אחר כשאתנו שטים הגברים ואחת מילדות המשפחה שהשיטה בעצמה את הסירה בחלק מהדרך. גם אני ניסיתי את כוחי, מסתבר שהמלאכה לא קלה כלל.

בקרנו באי נוסף ועלינו למגדל התצפית שעליו על מנת לצפות בשאר האיים באזור. סך הכל נהנינו מאוד מהחוויה. בדרכנו חזרה ראינו על גדות האגם אוניה עתיקה שנבנתה באנגליה והועברה במהלך 6 שנים בדרך הים ועל גבי חמורים לאגם בדרך לא דרך ובחלקים. היא הורכבה מחדש על גדת האגם והושקה ב 1870. היום היא עומדת היכן שבנו אותה וכנראה משמשת כמוזיאון.

בתום השייט הועברנו בסיור רכוב לעיר פונו ולבית המלון Casa Andina Puno Tikaraniהשוכן במרכז העיר בסמוך למדרחוב המרכזי. עקב האקלים היבשתי והגובה הרב קר בלילה בפונו. ערכנו סיור קצר במרכז העיר פונו במדרחוב ההומה אדם ובכיכר וצפינו בקור בתזמורת משטרה שניגנה לרגל יום השוטר המקומי. הכיכר הייתה ריקה יחסית. החלטנו לעבור חזרה למדרחוב של העיר והתיישבנו בפיצרייה מקומית טובה יחד עם רוב חברי הקבוצה שכבר ישבו שם קודם. הצטרפו אלינו לשולחן זוג חברים מהקבוצה ומדריכת הקבוצה ורד.