טיול לעכו והגליל העליון ביום היסטורי במיוחד

 הטיול בפוסט ייחודי זה משיק ליום חזרתו של גלעד שליט לביתו בצפון ל"מצפה הילה". הוא מוקדש לנער אמיץ שישב בחשכה זמן רב מידיי ולא איבד תקוה.
 נופי ילדותו היו לנו למסלול טיול מהנה ובמקביל גם מפגש עם שכניו בני דתות שונות שציפו לו לא פחות מאיתנו. טילנו במקביל לדיווחים לאורך יום ההכנות לחזרתו עוקבים בתפילה שלא ישתבש שום דבר ומקווים ליום המחרת לשמוע את הבשורה שגלעד חזר הביתה בשלום.

מטרתו של בלוג זה אם כן, מצד אחד לתאר טיול רגשי במיוחד ומצד שני להמליץ על מסלול מהנה לטיול בצפון בעיקר באזור הגליל העליון במקומות הסמוכים למצפה הילה. כנראה שהארועים משכו אותנו בלי מודע להתמקד דווקא שם ואולי בדרך זו להזדהות עם גלעד ומשפחתו ולעקוב מקרוב אבל לא קרוב מידיי (בקשו כל כך לא להפריע, ובצדק) על המתרחש ולהתחבר כמו כל עם ישראל להתרגשות של ימי חג הסוכות הכל כך מיוחדים בשנת תשע"ב.
 המסלול היה גמיש כמו רוב הטיולים שלנו, זורמים עם מצב הרוח ומה שיש לסביבה להציע לנו. יצאנו ערב שחרורו של גלעד כשכולנו עוד התפללנו שהכל יעבור בשלום וששום דבר לא ישתבש ושבנו למחרת עם שקיעה שומעים ברדיו של הרכב על נחיתת המסוקים במצפה הילה. אויי איזו הרגשה נפלאה.......

הנסיעה לצפון דרך כביש שש מקצרת את הזמן בצורה כל כך משמעותית שגם בימי חו"להמועד אם יוצאים מספיק מוקדם ניתן להגיע לעכו תוך שעה וחצי מקסימום.
 את הרכב החננו כבר סמוך לשעה 10.00 בחניון שליד הכניסה לאזור פסטיבל עכו בצמוד לחומות עכו העתיקה כשעוד היה שפע של מקומות חניה. הטיול בעכו תמיד משאיר בי רשמים, כמה שאסתובב בעיר הזו היא תמיד תרגיש לי כמו חו"ל.

 פתחנו את הסיור בכניסה לאולמות האבירים. האזור המוצל תחת העץ הגדול הסוכך על הקופות והכניסה לפסטיבל ולאולמות כל כך מרשים, פינת חמד להתרגעות אמיתית בכל ביקור ובכל ימות השנה, במיוחד בקיץ שם תמיד מוצל. את הסיור באולמות עשינו כבר מספר פעמים והוא מומלץ מאוד.
 עלינו לתצפית אל עבר מצפה הים מעל לכניסה לאולומת, משם גם ניתן להכנס למתחם בית הכלא והמוזאון המנציח את אסירי המחתרות וסיפור גבורתם, ביקור קצר שממחיש את ההסטוריה הארץ ישראלית ביום משמעותי שכזה, כמה סימלי.

 משם פנינו אל המסגד המפורסם בלב העיר עתיקה, מסגד אל ג'אזר שבשנים האחרונות פתח שעריו לביקור לכל המעוניין עבור עלות של 10 ש"ח למבקר. החצר הקטנה והיפה ירוקה ופורחת ובליבה עץ דקל נוטה על צידו. המסגד גדול, מרשים ומעוצב מאוד. בהחלט שוה לבקר בו. נשים יתבקשו ללבוש צנוע, באין כזה תקבלו צעיף לכסות ברכיים וירכיים.

את המשך הסיור בחרנו לעשות דווקא בשוק הססגוני והקטן של העיר, ברחוב המוביל לשוק פגשנו אמירה ראשונה של תושב מקומי ובעל מסעדה עם ברכה לשובו של גלעד הביתה, עיסקי אבל בכל זאת מחמם את הלב.
 הסיור בשוק הססגוני הוא חגיגה של צבעים, ריחות ומראות ומזכיר לי במידה רבה את השווקים במרוקו בהם טיילתי בדיוק היום לפני שנה. הלכנו לאיטנו לאורך השוק, מתבוננים בדוכנים ונהנים מהמראות. וכמו בכל ביקור בעכו גם טועמים ממה שיש לשוק הזה להציעה. פתחנו בניגוב חומס מהטובים שאני מכירה במדינה אצל חומוס סעיד שעליו אני לא מוותרת. המסעדה ממוקמת בלב השוק וכל תושבי עכו הערבית אוכלים בה. מה שמעיד על איכות החומוס. מנה חומוס ענקית עם פיתות
 וחמוצים וקנקן שתיה לשניים ב 15 שקלים.

 משם המשכנו לאורך השוק מעבר לפינה לאכול את המנה המתוקה של היום, בחנות הבקלאוות הנפלאה והקטנה של האחים קשאש. ישבנו על מנה של כנפה נהדרת וחמה. משם המשכנו בהליכה אל עבר מזח הדייגים והנמל המקסים. השמש חממה בנועם את המזח ואת רבבות המטיילים והדייגים כאחד. בדרכנו חזרה דרך השוק אל הרכב טעמנו גם ממאכלי הדוכנים הנהדרים והמתוקים הנעשים במקום, סוגי פיצוחים (שומשום, בוטנים, פיסטוק חלבי ואחרים) מתובלים בדבש וסוכר חום דביק וטעים.

 את עכו עזבנו בשעת צהריים מוקדמת כשהיא התחילה להיות צפופה ועמוסה במטיילים. יצאנו לכיוון מזרח אל עבר כביש מס. 85 עד צומת יאסיף שם פנינו שמאלה לכביש 70 והמשכנו איתו עד הפניה לאנדרטת שיירת יחיעם הממוקמת מעט לפני צומת השירה. האנדרטה על נתיב השיירה קצת מוזנחת אבל סיפור הגבורה של בחוריה מהדהד עד היום במרחב, המשוריינים עדיין נמצאים שם לעדות כמו גם שילטי הסבר המספרים בקצרה את סיפור השיירה . בהשקה לסיפור גילעד שליט ל - 47 מתוך 91 הבחורים שנקלעו כאן למתקפהה הערבית בשבת ה 27 במרץ 1948 בפעתי בית הקברות המוסלמי לא שיחק המזל.

 המשכנו דרכנו אל מבצר יחיעם שהיתה עבורי הפתעה גדולה. מעולם לא בקרתי בו למרות טיולי הרבים באזור והוא בהחלט שווה ביקור. מהאנדרטה חזרנו לכביש 70 פנינו ימינה והמשכנו עד צומת השיירה, פנינו ימינה לכביש מס. 89 וממנו לאחר מס. קילומטרים על פי השילוט ימינה לכביש מס. 8833 שהביא אותנו הישר לקיבוץ יחיעם ולמבצר הצלבני המרשים.
מבצר יחיעם יושב בלב גן לאומי של רשות הטבע והגנים. ניתן לקיים ביקור באתר עבור 14 שקלים ביום יום. כשהגענו למבצר נודע לנו כי מתקיים בו פסטיבל סוכות מסורתי מזה 19 שנה "פסטיבל רנסנס". במקום היתה פעילות מהנה לילדים והורים, בניית חץ וקשת, תחרויות מוסקטרים, הכנת כלים מחימר, ובחללי המבצר הופיעו הרכבים מוזיקליים של כלי נגינה עתיקים. מפעילים מחופשים בתלבושות ימי הביניים ושילוט המסביר על התקופה ומאפייניה. חמוד מאוד וצבעוני למדיי.

 אנחנו הסתפקנו בכרטיס הכניסה לביקור במבצר, סיירנו במבצר המקסים המספר גם את סיפור המאבק של אנשי יחיעם בתקופת מלחמת השיחרור ועלינו לגגות המבנה מהם נשקף נוף מרהיב לכיוון מזרח לחורפיש ותפן, לכיוון מערב לנהריה ולכיוון צפון למעילה ומצפה הילה. בדרך שמענו ברדיו על הפעילים המתקהלים שם ועל ההכנות לקבלתו של גלעד והתחושה הייתה שאנחנו כול כך קרובים וכמעט נוגעים, ומתפללים שהכל יעבור מחר בשלום.

 תקוה אל האופק, אל העתיד, מחושך לאור, "משל של מקום ומצב"

 חזרנו אל עבר כביש 8833 ונסענו איתו הלאה עוברים את געתון ועין יעקב עד החיבור עם תרשיחה, נכנסנו על תוך תרשיחה ועברנו דרך הישוב אל עבר כפר ורדים, נסענו דרך רחובותיה היפים של כפר ורדים עד לאיזור התעשיה של תפן במטרה לבקר במוזאון למורשת היקית. היות והורי שניהם ממוצא גרמני המוזיאון סקרן אותי, שמעתי עליו, קראתי עליו ובהזדמנות זו רציתי לבקר בו.
 לפארק התעשיה של תפן ניתן להגיע דרך כביש 854 ולהכנס למספר מטרות, ניצלנו את רובן בהזדמנות הזו. המוזיאון הפתוח על פסליו מקבל את המבקר מייד בכניסה, הפסלים לשכמוני המפסלת בעצמי החוויה מרגשת אולי עוד יותר, הפסלים מפוזרים בכל פינה במתחם הפארק הגדול, רובם מרשימים מאוד, אחדים אף מרגשים ויוצרים מפגש של חוויה, ממליצה להסתובב בפארק ולהתרשם מכמה שיותר פסלים.

 תחילה ביקרנו במוזיאון למורשת תרבות יהדות גרמניה , פרט לסרטון הקצר בכניסה הרגשתי שאני נכנסת לחדרי תעוד עם עומס רב של מלל ותמונות, חסרו לי מוצגים נוספים ויזואליים שישתפו בתרבות ובאווירה אותה אני מכירה מהבית, פרט לחדרון אחד ששיקף צריף מגורים מתקופת העליה הייקית בנהריה לא היו בו שום מוצגים שיצרו חוויה. עמוס מידי, הרבה מלל שאין סיכוי שמשהו יעמוד ויקרא הכול, מנסה להפגין את הרוח והתרבות היהודית בעיקר דרך אישים. חבל, לטעמי פיספוס של ממש. משם עברנו לאחורי המבנה לסטודיו לקרמיקה שנחמד לביקור.

 את החוויה האמיתית פגשתי דווקא בתערוכה של האמן חיים מאור , תערוכה אישית מאוד של אומן אמיתי, דור שני לניצולי שואה המספרת סיפור אישי בתפיסת עולם מגובשת מנסיון חיים הנוגעת ללב ולנשמה, אומנות לשמה, עם מסרים יחודיים המכים אותך בבטן . יצאתי משם נפעמת מהיצירתיות הרבגונית, הייחודית, עם הרבה נקודות למחשבה, אני מאוד ממליצה לא לוותר את הביקור בתערוכה.

 בחלל הסמוך באותו מבנה מוצגת תערוכה אוסף המכוניות  של איתן ורטהיימר, בנו של סטף ורטהיימר הוגה רעיון פארק התעשיה ותעשיין מצליח שמפעלי ישקר שבבעלותו ממוקמים בפארק (חיבור נוסף לסיפור המסגרת, נועם שליט עובד בישקר). אוסף המכוניות מדבר ודאי לחובבי הארבע על ארבע, אני מודה שאלי זה פחות דיבר. אישי היקר בילה שם את רוב זמנו בשעה שאני חוויתי את יצירותיו של חיים מאור, מקום נהדר להראות לילדים איך נראו המכוניות של פעם ולאספנים לשפשף ידיים בהנאה.

 נפרדנו מהפארק וחזרנו אל כביש 854 איתו הצפנו עד למפגש עם כביש 89 ופנינו ימינה על מנת לנסוע צומת אחת עד המפגש עם כביש 864 הפונה לכיוון חוסן ופקיעין. הכביש הזה הינו כביש נופי במיוחד, אחד היפים בארץ, הוא עובר בלב הכפר פקיעין ויורד דרך כפר ראמה לכביש עכו צפת. היתה זו שעת שקיעה ויכולנו לראות את הגליל התחתון פרוס לרגלנו ואת השמש צובעת באדום את מימי מפרץ חיפה והים התיכון, מקסים, מקסים, העיתוי היה מושלם. משם עלינו על כביש עכו צפת מס. 85 לכיוון מזרח עד לצומת שבע ופנינו שמאלה לכביש 866 המטפס לכיוון המירון, מכביש זה הפניה הראשונה הינה ליעדנו הישוב בדרוזי עין אל אסד.
 אזור זה של הגליל רצוף בכפרים דרוזים, ברבים מהם יש לי ידידים שרכשתי במהלך חיי בתנועת הנוער, בצבא ובמסגרת עבודתי במערכת החינוך, ברבים מהם ביקרתי אישית. הפעם פנינו היו מיועדים לצימר של פואז ולטיפה בעין אל אסד, "אלף נוף ונוף" בו שהייתי לפני חודשיים בטיול עם אבי, בני וחברתו. מאז הביקור הקודם פואז ולטיפה הפכו לי לידידים ואנחנו שומרים על קשר רציף. כשהיינו בעליה לעין אל אסד פואז כדרכו כבר התקשר ושאל היכן אנחנו כי השמש שוקעת ונפסיד את הנוף.

 על הצימר של פואז ולטיפה ספרתי רבות בבלוג הקודם, אבל האמת שבשבילי זה היה כמו לחזור למשפחה אהובה. המתינו לנו עם פנים מחיכות, קפה חם, חדר נקי ומרווח ונוף שאין בשום מקום בגליל העליון. רואים באמת מים עד ים וגם את רמת הגולן. הראות היתה נהדר ויכולנו לצפות עם שקיעה בנופי הכרמל, הגליל, התבור, הארבל, הכינרת וכל רמת הגולן הדרומית, בהכירנו הייטב מה אנחנו רואים הכף היה גדול עוד יותר.

 אחרי התמקמות ושיחה קלה וקצת מנוחה הוזמנו ללטיפה ופואז הביתה לערב חברתי על סלט טבולה נהדר, פירות טריים ופיצוחים. שוחחנו כמו ידידים ותיקים על המשפחות, על מנהגי העדות, עבודה, לימודים על מה שתמיד מדברים עם חברים. היה ערב של כף אמיתי. אם אתם מחפשים מקום נקי, מטופח, חום אנושי ושרות ידידותי במיוחד זה המקום. יש להם 7 חדרי ארוח נהדרים ומרווחים עם ג'קוזי, כולל מיטות לילדים והרבה משחקים (מחברת להמלצות של מבקרים אחרים).

את הבוקר פתחנו מוקדם עם צפייה בטלוזיה, מצפים יחד עם כל עם ישראל לבשורות. העיסקה התעקבה ואני חששתי לגורלה, ליבי היה כבד. ירדנו לקראת השעה 8.30 לחדר האוכל של הצימר. את פנינו קבלה ארוחת בוקר דרוזית עשירה כמו שאני כבר מכירה, על מסך הטלויזה בחדר האוכל הקטן צפינו תוך כדי ארוחה ושיחה מייחלים לחדשות הטובות על העברתו של גלעד לידי המיצרים, אבל אלו בוששו לבוא. ישבנו שם יהודים ודרוזים כולנו בוגרי צבא בציפייה דומה לשובו של חייל שבוי. היתה איתנו עוד משפחה, זוג צעיר עם שני ילדים והשיחה התגלגלה לנושאים של חברה, צבא, שכול וויתורים, היינו כולם תמימי דעים וממתינים, כולנו רצינו שהסיפור הזה יסתיים בטוב.
 משהבנו שהחזרה מתעקבת החלטנו בכל זאת לצאת לדרך, לא לפני שקבלנו מתנה הביתה, צינצנת גדולה עם הלבנה הנהדרת והטעימה של לטיפה ובקבוק גדול של שמן זית. נפרדנו בנשיקות וברכת להתראות, הלו ברור לנו שנחזור ונפגש במהרה או בצימר או אצלנו במרכז הארץ.

 פנינו היו חזרה לכפר הדרוזי פקיעין, שומעים תוך כדי נסיעה את הדיווחים של הכתבים בערוצים השונים. החננו את הרכב בכניסה לכפר בסמוך לשלט המורה על ירידה למערת הרשב"י. המערה ממוקמת על צלע ההר בלב חורש ים תיכוני של עצי חרוב שריחם ממלא את כל השטח. היינו לבד במקום, כל עם ישראל צמוד כנראה למקלטי הטלויזיה. המשכנו מהמערה לרדת לכיוון מרכז הכפר ולמעיין, גם כאן התנועה הייתה דלילה יחסית למה שאני מכירה מביקורי הקודמים. המעיין נמצא במרכז הכפר וצמוד אליו עץ תות ענק ועתיק. סביב המעיין מספר בתי עסק לממכר מזון.

 בקרנו במספר סמטאות בכפר בכיוונים שונים מהמעיין כדי לספוג את האווירה ולצלם, תחביב שלי בכל טיול. ובסיכומו של דבר עשינו דרכנו אל בית הכנסת העתיק של פקיעין המוחזק עדיין על ידי צעצעי משפחת זינתי. למזלנו אחד מבני המשפחה היה במקום ופתח לנו את בית הכנסת לסיור והסבר על תולדות המשפחה. כמובן שהשיחה התגלגלה גם ליום של פדיון שבויים ולשובו של גלעד הביתה בשלום. בן המשפחה איתו שוחחנו גר בצפת ודודתו מרגלית אישה מבוגרת למדיי אך פעילה משמרת היום את בית הכנסת.

 נפרדנו לשלום והמשכנו בסמטאות הכפר עד לרחוב הראשי לחנות הסבונים של סבתא ג'מילה, ביקור ריחני ושמנוני במוסד עיסקי מצליח בפקיעין. הביקור במקום בהחלט ממחיש שגם נשים בעדה הדרוזית יכולות להצליח ובגדול (המפעל אגב ממוקם בפארק התעשיה בתפן וניתן לבקר בו). את הדרך חזרה לרכב עשינו רגלית בעליות של הכפר לאורך הכביש הראשי.

 כפי שציינתי אני מכירה אנשים לא מעטים בכפרי האזור והחלטתי לבקר אצל אחד מהם, הפסל, האומן ובונה כלי הנגינה הגר בפקיעין, חרובי. את חרובי הכרתי לפני מעל 10 שנים בביקור בביתו עם קבוצה ממשרד החינוך, הייתי אז בראשית דרכי כפסלת. נפגשתי איתו שנית בפסטיבל פיסול שהוא ארגן לפני 4 שנים בפתח תקוה כשחיפשתי מורה חדש לפיסול באבן. חרובי אדם צנוע, עממי ומחובר לפקיעין בכל נימי נפשו. בכניסה הצפונית לכפר תמצאו את אחד מפסליו היפים, זוג יונים המקבלים אתכם בברכה מביטות זה בזו באהבה. ואהבה אכן מאפיינת את האיש הזה.

 נכנסנו לסטודיו שלו ומצאנו אותו יושב בבדידות וצופה בטלויזיה בתמונות הראשונות של גלעד שליט יוצא מהרכב ומובא לראיון העיתונאי עם הכתבת המצריה. הצטרפנו אליו לצפיה ברגעים המרגשים והמרגיזים של הראיון העיתונאי, עדיין לא ממש קולטים מה שאנחנו רואים. גלעד שלם ובריא, הרגשתי את הלב פועם, כמה סימלי אנחנו בסטודיו של אומן דרוזי גליל מספר ק"מ ממצפה הילה צופים בבן הגליל חוזר מהשבי ועדיין על אדמת מצרים בדרכו הביתה בדיוק בסמוך לכאן, איזו התרגשות.

המפגש עם חרובי תמיד מעניין, יצירותיו אישיות כול כך ויחד עם זאת עם קו וזרימה שמאפיינות אותו ואת עבודותיו באבן גיר גללית לבנה, אישית אני מאוד אוהבת אותם. הוא הראה לנו מיצירותיו החדשות וסיפר מה עבר עליו בשנים האחרונות. נפרדנו מתוך תקוה להפגש שוב אולי בקרוב בתחום הפיסול . המבט הראשון של גלעד חוזר מהשבי כנראה יתחבר לי לתמיד עם האיש החביב ובמוכשר הזה, חרובי.

 ביציאה מפקיעין לכיוון צפון לא רחוק מחוסן נמצא בית הבד אלזיתון , ערכתי כבר בעבר ביקור במקום. התקבלנו בחום ובברכת ברוך הבא עם ספל קפה. ההכנות לעונת המסיק החלו ובעל המקום היה עסוק בסידור בית הבד לקראת תקופת המסיק. המסיק מתחיל בעוד שבועיים, תחילת נובמבר והיות והשנה הייתה שנה גשומה הם מצפים להרבה פרי ולשמן באיכות גבוהה. דברנו קצת על ההסטוריה של המשפחה והמקום, דור ההמשך שכנראה לא יעסוק בהכנת שמן זיתים כמו שקורה גם במחוזותנו למרות שבית הבד מצוייד במכונות מודרניות. קבלנו הסבר על תהליך הפקת השמן וקנינו לנו ממוצרי המקום, שמן זית נפלא אותו אני מכירה, זיתים סוריים נהדרים, חלבה גולמית נפלאה ותרכיז חרובים (על פי בעל הבית האנטיביוטיקה של הטבע, שיהיה, נכנסים לחורף, לא?).

משם המשכנו דרכנו על כביש 89 עד לצומת עם השילוט לבית הספר הר מירון, שם פנינו ימינה ועלינו אל עבר הפיסגה. עוברים את הכניסה לבית הספר שדה ומגיעים לאזור מחסום הכניסה לבסיס הצבאי שבראש ההר, משם החיילים יפנו אתכם ימינה לכביש צדדי שמוביל לחניה כ 200 מטר בהמשך הדרך.
 המסלול ההקפי של שביל הפיסגה על המרון הינו מסלול טבעתי יפיפה ונופי במיוחד, הוא מסומן במפת השבילים כשביל אדום לבן, אי אפשר להתבלבל כל הדרך מסומנת היטב. השביל מוצל ועובר בחורש הטבעי הסובב את ראש ההר עם תחנות תצפית נהדרות ומסודרות מהיפות בארץ הכוללות הסבר משולט מה רואים.

 השביל היה מלא במטיילים אבל לא עמוס מידי, כך שיכונו להנות גם מהנוף ומהשקט. ברקע נשמע רעש של מסוק בחלק מזמן ההליכה ולא יכולנו להתעלם מהעובדה שאולי מכינים את ההגעה של גלעד הביתה. אני חושבת שבהליכה על ההר עם הנוף הגלילי המדהים, תפסתי לראשונה את משמעות היום, הארוע וכן גם הקושי הרבה התמון בכל המתרחש. באיזה שהוא שלב בהליכה הלכה לפני אם עם ביתה הקטנה שהסבירה לה לאור שאלותיה על רעש המסוק מדוע הם מטיילים על ההר ולא מבקרים היום במצפה הילה, היה מרתק לשמוע את שאלות הילדה ואת ההסבר שנתנה לה האם על מנת להבין עד כמה הארוע פוגש כל אחד מאתנו בגילאים השונים בצורה שונה.

את הדרך הביתה למרכז הארץ החלטנו לעשות מצידה המזרחי של המדינה, לא לפנות בכביש 89 מערבה בכיוון מצפה הילה, הנחנו ששם יהיה עמוס מידי עקב הזמן הקרב להגעת המשפחה לביתה. על כן ירדנו ופנינו בכביש 89 ימינה ומזרחה והמשכנו איתו את כל הדרך הנופית והיפה עד למפגש עם כביש 90 .
 ומה מתאים יותר ביום כזה מאשר ביקור ותצפית על הכינרת מהר נחום הנקרא גם הר האושר, אומנם אתר נוצרי, אבל אושר זה אושר בכל דת. הר האושר כולל בפסגתו את הכנסיה הפרנציסקנית היפה ובית הארחה מטופח עם גנים יפים שמזכירים את הגנים הבהאיים. התצפית על הכינרת מנקודה זו יפה במיוחד, נתן לראות את כל אורכה ורוחבה ולהנות מנופי הגולן הדרומי. למי שמעוניין להשלים את התמונה יכול לרדת אל אתר הגן הלאומי של כפר נחום  אתר נוצרי ויהודי כאחד הנמצא על הגדה הצפונית של הכינרת אותו ניתן לראות בצפיה מההר. האתר מומלץ, הפעם ויתרנו על ביקור בו.

 נפרדנו מנופי הגליל וחזרנו אל מרכז הארץ דרך כביש מיגדל צומת גולני, צמודים לארועים ולחדשות הבנו שגלעד כבר עם משפחתו ושמחנו כל כך שהיום מסתיים בטוב עבורו ועבור אומה שלמה שהמתינה לחזרתו. גם ההתרגשות שלנו היתה בשיאה כאשר עם שקיעה והגעתנו להוד השרון, על רקע קריאות השמחה של פעילי המאבק ברדיו שמענו את יעל דיין מתארת את נחיתת המסוקרים, כניסת השיירה לישוב וכניסתו של גילעד הביתה. תמה ונשלמה חופשתנו בצפון אבל עבור גלעד ומשפחתו החופש רק החל. כמו תמיד נופי הגליל היו עבורנו חוויה מרגשת, אני מאמינה שעבור גלעד הם יהיו מזור ומרפא ובסיס נפלא לתחילתה של דרך חדש, ובכל ליבי עם חיבוק אוהב אני מאחלת לו ולמשפחתו בהצלחה.