טיול בצפון תמיד יוצר אצלי ציפיות, במיוחד אם הוא עם חבורת חברים שאני אוהבת במיוחד. זה דורש הסבר קטן.
אז ככה, עד לפני שנה ניהלתי באהבה רבה את המרכז לפיתוח סגלי הוראה מה שנקרא בחיבה רבה, "מרכז פסג"ה" בבת ים.
שותפתי לעבודה כמעט מהיום הראשון במהלך שמונה השנים היתה סגניתי המדהימה, המנהלת את המרכז היום חנה הררי. אשיות חמה, מקצועית ויוצאת דופן במנהיגותה וצניעותה. יחד ניהלנו בהרבה תאום צוות שהלך גדל והתמקצע עם השנים. עד כאן הכל יפה ושגרתי למקום עבודה שפוי.
הייחודי שבתהליך הייתה העובדה שלאט לאט ו"בזחילה", בלי שאף אחד הרגיש הצלחנו בנות הפסג"ה גם לצרף לחוויה את בני הזוג שלנו, הבעלים המאוד אישיים שלנו הבאים מתחומי עניין ורקע שונים איש מרעהו. ויחד למדו כולנו להכיר ולהעריך את הייחד שלנו הרבה הרבה מעבר לתחומי העבודה. כך שבאופן טבעי נוצרה מסורת של אחת לשנה לפחות להפגש בחנוכה להדלקת נרות משותפת ואחת לשנה לפחות לצאת ביחד לסוף שבוע משותף (בעלי התפקידים במשרד החינוך וברשות המקומית נא לא לדאוג הכול במימון עצמי שלנו).
בלוג זה ממתמקד בטיול תשע"ב של החבורה המיוחדת הזו. לראשונה הצטרפתי כאורחת שלא הייתה צריכה להכין את הטיול, אז לא נותר לי אלא לסכם אותו ולהגיד בהזדמנות זו תודה עם הרבה אהבה ולתת את הפוסט הזה כמתנה לצוות הנפלא. למי שלא שייך וקורא אותו מהצד מוגש בזה טיפ למסלול טיול מקסים בצפונה של ישראל בסוף אביב.
מקום המפגש נקבע לארוחת בוקר מרוקאית אצל רימונה במושב חוסן, המושב באזור הגליל העליון (המושב הראשון עם צימרים בצורת מערות), אבל מסתבר שההיסטוריה שלו מאפיינת רבים ממושבי העולים של שנות הקמת המדינה, במושב חוסן של היום קשה לראות את המצוקות של העבר, אבל עם תדברו עם רימונה בעלת המסעדה תקבלו מושג על מה עברו אנשי היישוב עד שהגיעו לביסוס הכלכלי בו הם יושבים היום.
ארוחת הבוקר אצל רימונה, עממית מאוד אבל ביתית מאוד, תקבלו שם מאפה לחם ביתי שהוכן במתקונת הרי האטלס, ריח נפלא, תיבול נפלא ופריחות שלא מהעולם הזה. סוגי גבינות תוצרת בית התובלות בשמן זית ותבליני הגליל, סלט נפלא וחביתה נפלאה עמוסה בצמחי תבלין. ובנוסף תה וקפה חופשי בפינת הקפה. ואיך לא, לקינוח את המאכל המרוקאי המתוק שנראה כמו סופגניה אבל הרבה יותר טעים מימנה הספינג'. בהחלט שווה את החוויה. אם אתם מגיעים בקבוצה נא להזמין מראש, המקום פופולרי והומה אדם ומצד שני עדיין שומר על אוטנטיות רבה.
בקשו מרימונה לספר לכם את סיפורה האישי, ממשק נכשל לגידול פיטריות עם חובות ענק למסעדה פופולרית ומשגשגת באזור כולו. היא בהחלט מודל לחיקוי לאישה אמיצה ויזמית שהצליחה בזכות הרבה אמונה ויוזמה להגיע לאן שהגיעה, בעברית קראים לזה ג'דאית.
בשלב הזה הצטרף אלינו לטיול בחור מקסים בשם מצליח יחד עם רעיתו, תושב נהריה, מורה להיסטורה ואזרחות בעברו המשמש כמורה דרך בארץ ובחו"ל, הוא היה אופטימי וחשב הוא פוגש קבוצת טיילים נורמטיבית. מהר מאוד הבין שזו "כיתת חינוך מיוחד" וככזו יש להתייחס אליה בהתאם, לקצר בהסברים, להביא את העיקר ולתבל בסיפורים. והעסק עבד לא רע בכלל, אפשר להגיד, אהבה ממבט ראשון.
התחלנו בהסבר קצר על האזור ועל הישוב בפתח המסעדה, תוכנית היום בקצרה ויוצאים בשירת רכבים לפקיעין. על פקיעין כבר כתבתי בעבר בבלוגים קודמים אתם מוזמנים.
הפעם יצאנו לטיול מהכביש הראשי החוצה את הכפר, מתצפית מעל מערת הרשב"י , כאן אפשר להחנות את הרכבים ולצאת לטיול מעגלי. הנוף הנשקף מאפשר הכרות עם ישובי האזור וכמה סיפורים מעניינים.
אחרי תצפית קצרה, ירדנו במדרגות ליד השילוט המורה אל המערה, השביל עובר בינות עצי חרוב לתחנה הראשונה מערת הרשבי, מקום מוצל וחביב שבתקופת הקייץ מהווה מפלט מהחום, ישבנו והעזנו לסיפוריו של מצליח על הרשב"י ועץ החרוב.
משם ירדנו למעיין שליד עץ התות במרכז הכפר שמענו הסבר קצר ופנינו לסמטה המובילה אל בית הכנסת העתיק של פקיעין. לשמחתנו מרגלית זינתי המופקדת על שמירתו של בית הכנסת ולמעשה הנצר האחרון ליהדות פקיעין לדורותיה גם הסכימה ברוב טובה לפתוח לנו את שעריו. היא גרה מול בית הכנסת במרפסת הסגורה בשער כחול עם מגן דוד עליו. צריך לנסות ולהביא אותה לשער. כי מפתחות בית הכנסת מופקדות אצלה.
כפי שאני מכירה את הנושא זה לא מובן מעליו, צריך הרבה מזל לתפוס אותה בבית, במצב רוח טוב או בבריאות טובה על מנת שתרד מביתה ותעשה את המחווה. היה לנו מזל, אחרי שיח ידידותי במיוחד היא אפילו הסכימה לפתוח לנו את מוזיאון המשפחה הקטן הצמוד לבית הכנסת ולספר לנו על המשפחה, ויצאנו מרווחים בגדול.
המקום שווה ביקור ולו רק בגלל יהדותו, סמליותו, עתיקותו וכן גם בגלל מרגלית, עוד אישה מיוחד במינה בנוף הגלילי, תמהרו כי צעירה יותר היא לא תהייה. המשכנו בסימטאות הכפר אל עבר הכניסה לכביש הראשי ליד חנות הסבונים של סבתא ג'מילה ופינת הפיתות והלבנה המסורתית מזה שנים של רעיה. שם גם עצרנו וקנינו קצת קרמים דווקא בחנות מימול "סודות הטבע" , הינה סימן הזיהוי לצרכנים שבינכם. יופי של קרמים משמן זית ורימונים, לא בזול אבל יותר זול מאצל ג'מילה.
עלינו חזרה לרכבים, חזרנו מהיכן שבאנו חזרה על כביש 864 לכיוון צפון למעלות, ופנינו על פי השילוט לכביש 8655 לפקיעין החדשה. הכביש המתפתל עולה למעלה לכיוון פקיעין החדשה המשכנו דרכנו עד לנקודת תצפית יפיפיה במעלה הכביש. סימן הכר הוא פארק השעשועים לילדים הנמצא בצד הדרך בסמוך לתצפית. מכאן אפשר לראות את אזור כפר ורדים, מעלות תרשיחא, וכל ההרים סביב.
העצירה הזו הייתה הזדמנות להרמת כוסית עם היין המשובח של עופר הררי שהפכה כבר למסורת, אז מול הנוף הגלילי חגגנו עם משחקי ילדים, יין טוב וחטיפים. מצליח ניסה בחן רב "להרביץ בנו תורה" למרות הגירויים האטרקטיבים מסביב.
המשכנו את דרכנו במעלה ההר אל עבר הכפר הדרוזי והצ'רקסי כסרא במטרה להגיע אל פארק הסלעים זהו אתר ייחודי בנופיו שפותח בצורה נפלאה בעשר השנים האחרונות, הוא נמצא במקרה לאחר שפינו את מזבלת הכפר.
פארק הסלעים כולל מסלול קצר ונחמד של הליכה מול נופי הגליל העליון, בין חורש של אלונים ועצי ארץ ישראל, מקום קסום לביקור לכל המשפחה, הילדים יחגגו שם. לי הוא הזכיר מקומות שונים בעולם בהם ביקרתי אבל במיוחד את יער האבן באזור אפירוס ביוון.
נפרדנו מהעיר וחזרנו באותה הדרך חזרה לכביש 864 שהוביל אותנו הישר למעלות, רצינו כל כך קפה, והחלטנו שהאגם במעלות אגם מונפורט יהיה המקום המתאים לכך. רבה הייתה האכזבה, לכשהיגענו נאמר לנו שהיום במקרה סגור. אגם מונפורט לידו עברתי עשרות פעמים בטיולי הקודמים לא זכה בעבר לתשומת ליבי ומודה בעוונותיי שלראשונה בזכות טיול זה נכנסתי עד לגדת האגם. המקום נראה כפינת חמד לפיקניק או בילוי משפחתי, יש שם היכל להחלקה על הקרח, סירות לשייט באגם, ברכת שחיה גדולה לקיץ ועוד ועוד. מתאים לפסטיבל פיסול המתקיים בו כל חול המועד פסח. מומלץ למקום בילוי עם ילדים ומשפחה מורחבת. אז אם אין קפה כאן החלטנו פה אחד שנוסעים למלון בנהריה.
את מלון קרלטון בנהריה כל נהרייני מכיר היטב יש לו היסטוריה ארוכה כאורך תולדות העיר. הייתרון שלו שהוא יושב לאורך הגעתון לב ליבה של נהריה, בסמוך לים, ליד אחד מבתי הקפה המפורסמים וההיסטוריים של העיר מסעדת הפינגווין. עוד בנעורי הייתי באה לכאן לרחוב הגעתון עם הורי הייקים לעשות סיבוב בפרומנדה הנהריינית ולשתות קפה עם קצפת (שלקזנה) באחר הצהריים של שבת בסיום טיול בצפון. אוי הזכרונות, הזכרונות.
רחוב הגעתון כפי שהוא נראה היום רחוק ממראותיו הארופיים של שנות השישים. בכל זאת הוא מעלה בי תמיד זכרונות וגעגוע. התמקמנו כל אחד בחדרו, החברה רובם ירדו לקפה וארוחה קלה בפינגווין ואני הלכתי לישון. "שלפשטונדה" (שעת שנה בגרמנית) כמו ייקית טובה. אישי היקר יצא לבדוק את מצב המים בברכת המלון, קריר אך מספק הוא סיכם כשחזר מהשחיה רטוב ומרוצה.
לעת ערב החלטתי לצאת להליכה מהירה של בין ערביים על הטיילת של נהרייה. לא הייתי בעיר שנים והייתי מוקסמת מהשינוי שחל בחוף הים ובטיילת שלאורכו, מהגעתון ועד פאתי שבי ציון הישוב הדרומי לנהריה, מסלול הליכה מקסים שתחילתו בטיילת תוססת שחצי העיר צועדת בה והמשכו בשביל לאורך הים. מומלץ ביותר להליכה והנעה גם יחד.
נפגשנו שוב כל החבורה בארוחת ערב שישי, עם קידוש (יש לנו זוג שומר שבת) שירה והרבה גפילטה פיש וחזרת, כיפק היי ייקים עד הסוף. טוב היו עוד כמה דברים טעימים מאוד לתפריט, המלון בהחלט מומלץ גם בנושא הארוחה, מגוון גדול וטעים מאוד של בר סלטים, סוגי בשרים וכל מה שמתלווה.
את היום סיכמנו בערב קריר בישיבה בחוץ על הדשא סביב שולחנות עמוסיי כל טוב שהבנו מהבית ואיך לא עם היין האיכותי של עופר שזרם כמים. אפילו עוגה הוזמנה מהמלון לחגוג לשניים מאתנו יום הולדת, בצוות הזה לא שוכחים שום הזדמנות למסיבה.
את הבוקר השני לטיול פתחנו מאוחר עם ארוחת בוקר עשירה שלא תבייש שום מלון ברמה. קשקשנו וקשקשנו עד שמצליח הגיע ואמר, קדימה חברים יוצאים לדרך, צייד אותנו באוזניות אשיות שהקלו מאוד את היכולת לשמוע את הסבריו ממרחק סביר גם אם לא הלכתה עם כולם. פתרון נהדר לכיתה מיוחדת במינה.
התחלנו את הסיור בהסבר מקיף על תולדותיה של נהריה שהוקמה על ידי היקים בני העליה החמישית. ההסבר התמקד תחילה על רחוב הגעתון ומקומו בהיסטוריה של העיר, המבנה של העיר עם רחובותיה הבנויים שתי וערב.
10 בפברואר 1935 נקבע כתאריך הרשמי ליסודה של נהריה ע"י חנה דויטש ובעלה ולטר והזוג רות ויעקב פאוקר. את קפה פינגווין שעמדנו מולו ייסדה בשנת 1940 משפחת אופנהיימר. נהריה הפכה עם השנים למקום הנופש הפופולרי לבני התרבות הארופאית בצפון הארץ, היו בא מספר לא מבוטל של פנסיונים ובתי קפה לאורך הגעתון. היו נסיונות לפתח חקלאות באזור שנכשלו, הכשלון עודד ליזמות תעשיית המזון ופיתוחה. כך התפתחו הגלידה והגבינות של משפחת שטראוס. משפחת זוגלובק - קבילצקי, שהתיישבה בנהריה בשנת 1937, פתחה אטליז לבשר כשר ופיתחה את "נקניק נהריה". שתי תעשיות המשגשגות בארץ ובעולם עד היום. את המשך הדרך עשה התעשיין סטף ורטהיימר עם ישכר, הקמת כפר ורדים ופארק התעשיה שפתח בגוש תפן. לא סוד הוא שעליית יהודי גרמניה תרמה רבות להתפתחות המדינה, סיור בנהריה מעיד על כך היטב.
במהלך הסיור בעיר ניתן לצפות בבתי המגורים של המשפחות שציינתי קודם, מדריך מיומן יקח אותכם אל הבתים שבחלקם מתגוררים עדיין חלק מבני המשפחות. אנחנו עשינו את המסלול הבא: פסענו לאורך שדרת הגעתון עד לאנדרטה לרצח אחת מnשפחות נהריה בסמוך לכניסה לפארק תרבות הפנאי המשיק לחוף הים ולטיילת.
משם פנינו דרומה לרחוב סוקולוב וצפינו בחלק מבתי המשפחות, שטראוס, זוגלובק ואחרים, פנינו בשביל דדון אל עבר הטיילת, עברנו על יד ביתו של ראש העיר. נהננו מכוס בירה באחד מבתי הקפה הצופים לים.
המשכנו דרכנו חזרה צפונה עוברים לאורך הטיילת עד רחוב העפילים צופים בחלק מבתי הפנסיון והמלון הישנים שהוסבו עם הזמן לתפקודים אחרים, כמו בתי אבות. ביקרנו בחזית ביתו של סטף ורטהיימר ומשם חזרנוו לאורך רח' העליה צופים בבית המלון המפורסם שהפך לבית אבות "מלון עדן" בסמוך למגדל המים סימלה הבולט של העיר.
משם חזרנו אל המלון לארוחת צהריים. סיבוב נחמד של שלוש שעות רווי סיפורים היסטוריים. לי אישית היה קצת עצוב לראות את נהריה של היום, עיר עם כל כך הרבה נוסטלגיה שהפכה לקצת אפורה.
אחרי ארוחת צהריים נהדרת ושינה טובה התכנסנו אלו שלא מיהרו לילדים הקטנים הביתה לשיחה בחצר המלון, קצת צחוקים והבנה שצריך להמתין לשנה הבאה להנות שוב יחד כל החבורה. בדרכנו הביתה חשנו ברי מזל על החברות וסוף השבוע הנפלא שהפגיש לנו רב תרבותיות המאפיינת את ארץ ישראל היפה והטובה.
