לאונרד כהן של מונטריאול - Leonard Cohen of Montréal

הקדמה

משורר, מלחין, זמר, סופר, צייר.

דמות רומנטית, מיסטית ואהובה בעולם כולו. דמות שריתקה אליה מיליונים, שהאזינו לו ועקבו אחריו.

ג'נטלמן, בוהמיין, מלנכולי משהו, המביע רגשות במילים, תוך שימוש בדימויים עזים, כמו שרק הוא יכול. כתב על אהבה, על בדידות, על עצב, על החיים ועל המוות. כל זאת עם לחנים מופלאים.

שיריו ואישיותו הושפעו ושיקפו גם את שורשיו – בן הקהילה היהודית, בעיר מונטריאול המורכבת. בן למשפחה שהתייתמה מאביה בילדותו, בה נותר הוא עם אימו  ואחותו. ילד ונער שחווה את הדת בילדותו ונעוריו וזו השפיעה על יצירתו לעתיד. שיריו מהווים עדות לכך – "הללויה", "סיפורו של יצחק", "מי באש", "אם זה יהיה רצונך", "אחיות הרחמים".

דמות סקרנית ששאפה אל העולם הגדול ואל התנסויות בהן מצא עניין. דמות שאהבה נשים ואת חברתן.

הביוגרפית של לאונרד כהן, סילבי סימונס Sylvie Simmons, כותבת בהקדמה לספרה  I'm Your Man  ובשמו העברי  "החיים של לאונרד כהן" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2013, בציטוט חלקי):

"הוא אלגנטי, אדיב ובעל נימוסים מיושנים. הוא מקדם את פניך בקידה, קם על רגליו בעוזבך...בוחר מילותיו בקפידה...מורגל בדייקנות...נוטה לפרטיות וביישן למדי".

זה היה לאונרד כהן.

מטרת כתבה זאת היא להציג את הקשר המיוחד שהיה ללאונרד כהן עם מונטריאול, השפעתה של מונטריאול על שירתו, חייו ואישיותו, כמו גם להציע אתרים ומקומות שונים בעיר מונטריאול הקשורים ללאונרד כהן, בהם המבקרים יכולים למצוא עניין.

תקציר ביוגרפי

לאונרד כהן נולד ב־21 בספטמבר 1934, נפטר ב־7 בנובמבר 2016, בגיל 82.

את שנות ילדותו ונערותו עבר בבית הוריו ברחוב בלמונט אבניו 599, בשכונת ווסטמאונט בחלק "האנגלי" של מונטריאול. בית החולים בו נולד "רויאל ויקטוריה" שכן בשכונה. בווסטמאונט התגוררו פרוטסטנטים ויהודים אמידים. זה היה האזור האמיד של מונטריאול. "הקצפת" של העיר. כל תושביה היו דוברי אנגלית.

שכונה זו היוותה מקלט בטוח ללאונרד בילדותו, מפני תקופת השפל הכלכלי של שנות ה־30 ומפני אנטישמיות.

לאונרד גדל במשפחה יהודית אמידה . אביו, נתן כהן, היה הבעלים של חברת ביגוד (חברת פרידמן) מהגדולות במונטריאול Freedman Company , בשותפות עם אחיו הוראס. החברה ייצרה ביגוד של אופנת עילית – חליפות ושמלות המזוהים עם קוד לבוש פורמלי ואיכותי. הוא נהג להתהלך בלבוש פורמלי גם כשלא היה צריך. הייתה לכך השפעה על ליאונרד. בבגרותו הקפיד לאונרד על לבושו, אהב ללבוש חליפות וגם לחבוש מגבעת. אמרו עליו שנולד בחליפה. 

כיאה להשתייכות למעמד חברתי אמיד, למשפחה כהן הייתה מכונית עם נהג (שימש גם כגנן), אומנת, משרתת ועוזרת בית. המשפחה הייתה ידועה ובעלת מעמד מכובד בקהילה היהודית.

אימו של לאונרד כהן, מאשה  Masha Klinitsky-Klein, בת רב, היגרה מרוסיה והגיעה למונטריאול ב־ 1927. זמן קצר לאחר הגעתה, נישאה לנתן, מבוגר ממנה ב־16 שנה. אסתר, אחותו של לאונרד, נולדה ב־1930 כבת בכורה במשפחה. מאשה הייתה אישה חמה ,מלאת רגש ,אוהבת לשיר ועודדה את לאונרד ללמוד נגינה. האב היה קר, חמור סבר ומסוגר.

הסבא רבא של לאונרד, לזרוס כהן, הגיע לקנדה מליטא ב־1860. במונטריאול היו אז פחות מ 500 יהודים. בתוך 25 שנה גדל מספרם פי 10 בעקבות הפוגרומים ברוסיה. מונטריאול הייתה למרכז יהדות קנדה בעת ההיא. 

לזרוס החל דרכו בקנדה כעובד במחסן עצים ובהדרגה הפך לאיש עסקים שהקים חברות בתחום הפחם, יציקת ארד ועבודות עפר.  בשנות ה־80 של המאה ה־19 הקים לזרוס את בית הכנסת "שער השמיים" בווסטמאונט, מונטריאול והיה נשיאו במשך כמעט 30 שנה. הוא הקים ארגונים נוספים בקהילה וסייע ליהודים שרצו להגר לארץ ישראל. הוא עצמו נסע לארץ ישראל וקנה בה חלקת אדמה. אחיו הצעיר, שהיגר אחריו לקנדה, היה לרב הראשי של מונטריאול.

בנו של לזרוס, ליאון (הסבא של לאונרד), שגדל במשפחה אמידה, החליף בשנת 1914 את אביו כנשיא בית הכנסת "שער השמיים". מספר היהודים במונטריאול גדל בינתיים ל כ־40 אלף. לאור הגידול במספר היהודים, בית הכנסת עבר לבניין חדש וגדול ב־1922, מרחק של הליכה ברגל מבית המשפחה בבלמונט אבניו.

ליאון, גם הוא היה איש עסקים מצליח ועסק בתחומי הביגוד והביטוח. הלך בעקבות אביו, לא רק כנשיא בית הכנסת, אלא כמנהיג ומוביל בקהילה היהודית. הוא הקים את מרכז הקהילה, היה שותף בהקמת העיתון היהודי הראשון בקנדה בשפה האנגלית, "הג'ואיש טיימס", ואף כתב בו מאמרים. היה פעיל בארגונים יהודיים וציוניים. הוא היה גם פטריוט קנדי. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עודד יהודים להתגייס לצבא קנדה, כולל את שני בניו – נתן והוראס.

כשמלאו ללאונרד שנתיים נפטר סבו, ליאון כהן. לאונרד לא זכר את סבו.

נתן כהן, אביו של לאונרד, התגייס לצבא קנדה והיה לקצין. כשחזר מהמלחמה (מלחה"ע הראשונה), הוא הרבה לחלות ואף הפך לנכה. בשל כך, הוא לא המשיך במסורת אבותיו כנשיא בית הכנסת וגם לא היה פעיל בניהול עסק הביגוד של "חברת פרידמן", אף שפורמלית היה נשיאו. אחיו הוראס ניהל את העסק.

היחסים והקשרים בין חברי הקהילה היהודית בווסטמאונט היו טובים וחזקים. הקהילה קיימה מוסדות דת, לימוד ורווחה. זו הייתה המסגרת בה גדל לאונרד.

מדי שבת בבוקר הלך לבית הכנסת לתפילה. זאת, על אף שהדת לא מילאה מקום מרכזי בביתו. אבל היא והמסורת היו נוכחים. בנוסף, לאונרד הלך לשיעורי יהדות בימי ראשון ואף לשיעורים ללימוד עברית. בקיץ, הוא השתתף במחנות קיץ של הקהילה היהודית. כשאביו נפטר, אמר עליו לאונרד קדיש בבית הכנסת. כאן גם ציין את בר המצווה שלו.

לצד הרקע היהודי בו גדל, לאונרד נחשף בילדותו ובנערותו גם לאלמנטים נוצריים. צוות העובדים בבית המשפחה היה נוצרי, הוא למד בבתי ספר ציבוריים עם נוצרים, הכיר את חג הפסחא ואת חג המולד, ראה את כנסיות העיר. משכונת מגוריו ראה גם את בזיליקת סנט ג'וזף הבולטת בנוף מונטריאול Saint Joseph’s Oratory of Mount Royal . לכנסייה היה מוניטין של ריפוי חולים ונכים בקרב מאמינים קתוליים.  לימים צוטט לאונרד בדבריו לביוגרפית שלו " אני אוהב את ישו, אבל "לא קמתי בבית הכנסת ואמרתי זאת" . משמע לא הבעתי בפומבי הרגשה זו. גם לכך הייתה השפעה על שירתו.

בתי הספר בהם למד לאונרד בילדותו ובנערותו בכיתות א-י"ב היו בטווח הליכה ברגל מבית המשפחה ברחוב בלמונט אבניו 599. אלה היו בתי ספר עירוניים ציבוריים (public), למעט בית הספר "הרצליה"  Herzliah High School , שהיה בי"ס יהודי פרטי, בו למד בכיתות ז-ט. פרטים נוספים בהמשך.

נתן כהן, אביו של לאונרד, נפטר ב־1943.

לאונרד היה הילד של אמא. הוא היה מרכז עולמה והוא אהב אותה. הוא היה הילד של אמא שהפך ברבות השנים לגבר של נשים. לאחר פטירת אביו, לאונרד הילד היה מוקף בנשים בביתו – אימו, אחותו ועוזרות הבית. הייתה לכך השפעה על תשוקתו לנשים ולמין בהמשך חייו.

לאחר פטירת האב נתן, סבו מצד האם, הרב שלמה קליניצקי קליין, הופקד על חינוכו.  

לאונרד כהן הגיע לבגרות בקהילה היהודית של מונטריאול.

בגיל 15 נחשף לאונרד למשורר הספרדי לורקה. הוא נשבה בקסמם של שירי לורקה עזי הרגש, עזי הבדידות, העצבות והרומנטיקה . לימים הוא יעניק את השם לורקה לבתו .

באותה שנה לאונרד רכש גיטרה ראשונה ועשה את צעדיו הראשונים בנגינה על כלי זה. הוא החל לחקור ולהתעמק בשירה, מוסיקה, ונגינה.

כבר בתקופת נערותו לאונרד כתב שירים. כתיבה ובנות היו במוקד העניין שלו.

בגיל 17 (1951) , סיים בית ספר תיכון והחל לימודיו באוניברסיטת מקגיל במונטריאול. בשנות לימודיו באוניברסיטה הוא כבר הוכר כמשורר. בגיל 19-18 הקים להקה מוסיקלית ראשונה בשם
The Buckskin Boys , שכללה שלושה נגנים. לאונרד היה על הגיטרה. הלהקה ניגנה שירי קאנטרי ושירי עם אמריקאיים.

ב־1955 סיים לאונרד כהן בהצלחה את לימודי תואר ראשון בספרות אנגלית במקגיל. 

בגיל 22 כמעט (1956) הוציא את ספר שיריו הראשון - Let Us Compare Mythologies "בואו ונשווה מיתולוגיות". בו כינס שירים שכתב מגיל 15 עד 20. את הספר הקדיש לאביו נתן. הספר משך את תשומת לב התקשורת הקנדית.

בשנים 1957-1956 למד כהן משפטים ,תחילה סמסטר במקגיל ולאחר מכן כשנה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. מעשית הוא לא התעניין בלימודי משפטים, אך היה זה מקובל לצעיר מהמעמד הבינוני הגבוה במונטריאול ובקנדה שילמד מנהל עסקים או משפטים וייכנס לעסק המשפחתי. זה לא עניין את לאונרד. עולמו היה מרוכז בכתיבה. המעבר לניו יורק ביטא שאיפה להתרחק ממונטריאול ומהמסלול שציפו ממנו במשפחה ובקהילה. 

בשנה בה שהה בניו יורק ,כמו גם בשנותיו האחרונות במקגיל, חווה לאונרד בדידות ולראשונה גם דיכאון.

ב־1957 הוא חזר למונטריאול ועבד כשנתיים בעבודות מזדמנות, כולל בחברת יציקת הארד המשפחתית ובחברת הביגוד של המשפחה Freedman Company . בתקופה זו סבלה אימו של לאונרד מדיכאון ואושפזה במוסד חולי נפש. בשלב זה לאונרד חש שהוא ירש ממנה את הדיכאון.

היו לכהן מקורות כספיים מוגבלים לקיום, מקרן שייסד אביו עבורו ומכסף שירש מסבתו. בנוסף החל לקבל כסף על כתיבתו. כל העת הוא המשיך לכתוב.

את שירו המפורסם "סוזן" כתב לאונרד כהן ב 1960, בגיל 26. שיר זה הוקלט ופורסם שש שנים מאוחר יותר (1966) על ידי הזמרת ג'ודי קולינס, על פי בקשתו. בגיל 33 (1967) הוציא לאונרד כהן  תקליט ראשון משיריו בביצועו, כולל את השיר "סוזן".  רבים נשבו בקסמו של תקליט זה. בנקודה זאת החל פרסומו העולמי.

בשנת 1960 עבר לאונרד לגור באי הידרה Hydra ביוון. הוא רכש בית באי והתחבר אל קהילה של בוהמיינים זרים כמוהו שהגיעו לכאן ממדינות שונות. שם הכיר, התאהב וחי בזוגיות עם מריאן איהלן הנורווגית Marianne Ihlen עליה כתב את שירו המפורסם “So Long, Marianne”. https://www.youtube.com/watch?v=EsRNV1cJ-jAhttps://www.youtube.com/watch?v=EsRNV1cJ-jA

לאונרד אהב את יוון, את אורח החיים שבה ואף למד את השפה המקומית.

הוא התגורר ביוון כשבע שנים בהם פרסם שלושה ספרי שירה ושני רומנים.  מקללנד וסטיוארט המו"ל של כהן סרב תחילה (1963)  לפרסם את אחד משני הרומנים –"המשחק האהוב" – בטענה שהוא אוטוביוגרפי מדי ועסוק מדי במין. הספר יצא לאור ע"י מו"ל אחר וזכה בפרס ספרותי נחשב בקוויבק ב 1964.

מועצת הקולנוע הקנדית החליטה להפיק סרט תיעודי על ליאונרד כהן.  בשנת 1964 הוקלטה הופעה שלו באוניברסיטת מקגיל וב־1965 יצא למסכים הסרט " גבירותיי ורבותיי, מר לאונרד כהן"
Ladies and Gentlemen, Mr. Leonard Cohen. הסרט זכה לפרסים ולתהודה.

גם הרומן השני של כהן, "מפסידים יפים" Beautiful Losers שפורסם ב 1966, לא התקבל יפה וזכה לביקורת מעורבת, בגלל אופיו המיני גרפי.

עם זאת, הפופולריות של כהן גדלה בהתמדה.

ב־1968 מקללנד וסטיוארט הוציאו לאור ספר אוסף שירים של כהן בשם "שירים נבחרים 1968-1956"
"Selected Poems 1956–1968". הספר נמכר באלפי עותקים בתוך חודשים ספורים וזכה בפרס המושל הכללי של קנדה (נציג מלכת אנגליה) לשירה בשפה האנגלית. כהן סירב לפרס, כפי שדיווח העיתון הקנדי בעל המוניטין "גלוב אנד מייל", בטענה ש"העולם הוא מקום קשוח והוא לא יקבל ממנו שום מתנה".

ב־ 1969 פגש כהן בן ה־35 את סוזן אלרוד Suzanne Elrod בת ה-24.בשיעור סיינטולוגיה. זו לא סוזן שנתנה לכהן את ההשראה לשיר "סוזן", אותו כתב ב 1960. הזוג החליט להקים משפחה (ללא נישואין) ונולדו להם שני ילדים, אדם Adam, הבן הבכור (1972) והבת לורקה Lorca (1974). באמצע שנות ה־70 נפרד הזוג.

בכל חייו נמנע לאונרד כהן ממחויבות ארוכת טווח במערכות היחסים שקיים עם נשים וגם עם אם ילדיו. רצה חופש לעצמו. היום כאן, מחר שם. חופש לעשות וחופש לבחור. הוא היה מפורסם ואהוב. נשים סגדו לו ,ככל שהתפתחה הקריירה המוסיקלית שלו.

בשנות ה 50 ו ה 60 של המאה ועשרים התמקד לאונרד כהן בכתיבת שירה ופרוזה. 

ב־1967 החל לאונרד בקריירה מוסיקלית והוציא את תקליטו הראשון. מסוף שנות ה 60 של המאה ה 20 המוסיקה הייתה עיקר עולמו, לצד היותו משורר פעיל . זאת, עד למותו ב־2016.

במשך כ־50 שנה הקליט לאונרד כהן 14 אלבומי אולפן ושמונה אלבומי הופעות. עד שנת 1992 יצאו 10 אלבומים.  לאחר תקופה יצירתית זאת, הפסיק לאונרד ליצור משך כמעט 10 שנים.

לא רבים יודעים, אך במהלך הקריירה המוסיקלית שלו ליאונרד סבל ממצוקה קשה של התקפי דיכאון ואובדן שליטה. הוא טופל בתרופות נוגדות דיכאון, וכבר בשנותיו ביוון הוא אושפז וטופל פסיכיאטרית. מאבקו במצבו הנפשי אילץ אותו לחפש דרכים להתמודד עם התבודדות,בריחה,סמים,אלכוהול ועוד.

לאונרד סבל מנפש מעונה ורדופה. הגיע למצב על סף אי שפיות. בשנות ה־90 של המאה ה־20 הוא הסתגר במשך חמש שנים במנזר זן בודהיסטי בקליפורניה. היתה זאת דרך נוספת להתמודד עם קשייו הנפשיים. בראיון שקיימו עימו הוא הודה ש"אף אחד לא ניכנס לפעילות כזו (עש-בידוד במנזר) אלא אם רמת המצוקה האישית שלו היא בלתי נסבלת". לדבריו הייתה לו "תחושה כללית של בלבול ,תמיהה, תחושה של ספינה טרופה, שפישלת קשה". באותו ראיון הוא הרגיש שהוא יוצא מהארון וחושף את עצמו. הוא ציין "דיכאון בהחלט היה מרכיב עימו התמודדתי כל חיי". להלן קישור לראיון איתו  Leonard Cohen on depression and relationships       

על ההתנסות שעבר במנזר אמר כהן: "לא חיפשתי דת, כבר הייתה לי אחת טובה לחלוטין (עש-האמונה היהודית)...הייתה לי תחושה של אי סדר בחיי, של כאוס ודיכאון, של מצוקה". הוא סיכם בכך שהשהיה במנזר לא פתרה את בעייתו, לא עשתה לו טוב ולא שיפרה את חייו.

לאונרד כהן סבל מרבית חייו. הוא ביקר את עצמו ולא הסתיר את מצוקותיו.
ב־1972 פורסם ספר שירים שלו בשם "אנרגיה של עבדים"  The Energy of Slaves, בו היא שידר מצוקה וכאב. בספר זה הוא כתב תפילה בכנות מצמררת השופכת אור על מצבו ועל אישיותו (תרגום-אודי תגרי):

"אבי הטוב, מכיוון שאני שבור ואינני

לא מנהיג בעולם מנגח ולא קדוש לדואבים,

לא זמר ,לא מוזיקאי, לא מומחה בדבר,

לא חבר לחברי, לא אוהב את אוהבי,

רק חמדנותי נותרה לי, מכרסמת בכל

רגע שלא הגיע עם ניצחוני הבלתי שפוי.

הראה לי כעת את הדרך...

הנח לי לרגע להיות

בעליבות ובשפלות האלה המעוררות השתאות חיה

מאושרת".

עשרים השנים האחרונות בחייו של לאונרד היו שנותיו הטובות ביותר. מצבו הנפשי התייצב והוא היה מאושר יותר . הוא חזר ליצור מוסיקה ,לאחר פסק זמן של מספר שנים. הוא הוציא 5 אלבומים עם שירים חדשים ועוד אלבומים מסיבובי הופעות. הוא נישא על גלי אהדה וחיבה אינסופיים שקיבל ממיליוני מעריצים ברחבי העולם. הוא ערך מסעות קונצרטים במקומות שונים בפני קהלים גדולים. רבים הזדהו עם שיריו ואהבו אותם. הם אהבו את הדרך בה הוא הביע את המילים –
ברגש, בשקט, בכבוד, ובטון מינורי ולא מתלהם. דבריו כאילו נאמרו בלחש מיסטי. רובם עוסקים ברגש ובנפש, חלקם נוגע באלוהים ובמוות.

ההרכב המוסיקלי שליווה את ליאונרד כהן בשנים אלה היה מעולה וכך גם העיבודים המוסיקליים ללחניו. מסעות ההופעות שלו ברחבי העולם הצליחו ביותר, בהשתתפות אלפים רבים ואף עשרות אלפים בכל מופע. הזמרת והמוסיקאית שרון רובינסון שיתפה פעולה עם לאונרד ותרמה רבות להצלחתו המוסיקלית, בהלחנה, שיפור הטקסט ובשירה. זאת בעיקר מסוף שנות התשעים של המאה ה 20 ועד למותו.

בתקופת מלחמת יום הכיפורים, כשמדינת ישראל חוותה ימים קשים במיוחד, לאונרד כהן הגיע לישראל, הביע הזדהות והופיע בפני חיילי צה"ל בחזית. הוא היה מודע להיותו כהן. בספטמבר 2009 הוא הגיע להופעה בישראל בנוכחות של כ־50 אלף איש. בתום המופע, הוא ברך את הקהל בברכת הכוהנים בעברית וסימן בידיו כמנהג הכוהנים. היה זה רגע מרגש במיוחד. ראו קישור

ההזדהות של לאונרד כהן עם היהדות הייתה חזקה וקיימת כל השנים, למרות ההתנסויות הרוחניות אליהן נמשך בשנות ה 90 של המאה ה 20 במנזר הזן הבודהיסטי בקליפורניה והתנסות רוחנית נוספת בה לקח חלק במומביי שבהודו. לאונרד כהן ביטא הזדהות זו בראיונות רבים בתקשורת. בימי שישי ,בשעת שקיעה הוא נהג להדליק נרות . בחדרו במנזר הבודהיסטי הוא שם את מנורת שבעת הקנים.   בשנת 1996 הוא הוסמך כנזיר זן בודהיסטי וקיבל את השם גי'קאן . הוא לא ראה בכך התרחקות מהיהדות. כשנה אח"כ (1997) הוא כתב את השיר "לא יהודי" ,בו ציין את יהדותו ואת הקשר שלו עם העם היהודי וישראל:

"כל מי שאומר אני לא יהודי

הוא אינו יהודי

אני מצטער  מאוד אבל זה סופי

כך אומר:

אליעזר בן ניסן (עש-שמו העברי של לאונרד כהן)

כהן ישראל,

הידוע בכינוי הזמיר של סיני,

יום כיפור 1973.

הידוע בשם גי'קאן  הלא משכנע,

נזיר זן

הידוע בשם

לאונרד כהן ".

העיר מונטריאול במחצית השנייה של המאה ה־20

העיר מונטריאול היא עיר מורכבת ורבת השפעות, ניגודים ויריבויות. עיר של דוברי צרפתית מול דוברי אנגלית, עיר של קתולים מול פרוטסטנטים, עיר של מהגרים מרחבי תבל. עיר גדולה בעלת צביון צרפתי בקנדה האנגלו-פונית. עיר של שכונות פועלים לצד שכונות מבוססות. עיר של צעירים וסטודנטים.

בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20 המורכבות והיריבות בחיי העיר בין דוברי הצרפתית הקתולים, לבין דוברי האנגלית הפרוטסטנטים היו חריפים במיוחד. אלה גם אלה ניהלו מערכות חינוך וקהילה נפרדות. היו אלה שתי תרבויות מתחרות – הצרפתית והאנגלית. ולצידם התקיימה קהילה יהודית של כ־120 אלף איש, מגובשת, מאורגנת ומבוססת. קהילה בה בלטו אנשי עסקים ומסחר, יזמים, עורכי דין, רופאים וגם אנשי רוח. קהילה שחיה בצל טרגדיית השואה ותוצאות מלחמת העולם השנייה. קהילה שבחרה להשתייך לצד האנגלי וגם לצד הליברלי במפה הפוליטית הקנדית.  

פייר אליוט טרודו, ראש המפלגה הליברלית של קנדה, שהיה ראש ממשלת קנדה  בשנים 1984-1969 (בהפסקה קצרה אחת) נבחר באזור בחירה יהודי ברובו במונטריאול. טרודו פעל לכונן זהות לאומית קנדית רב-תרבותית, בה קבוצות שונות יכולות לבטא תרבותן, תוך שמירה על זכויות אדם. טרודו ולאונרד כהן היו בידידות אישית, עוד טרם הפך  טרודו למנהיג פוליטי בולט. כשפייר טרודו נפטר ביקשה משפחתו מלאונרד כהן להיות אחד מנושאי ארונו בטקס הלוויה וכך עשה.

בתחילת שנות ה־60 קמה במונטריאול תנועה בדלנית רדיקלית בשם Q.L.F ששאפה לעצמאות מחוז קוויבק והפרדותו מקנדה. היא נקטה בפעולות טרור אלימות בשכונות האנגליות של העיר. ביולי 1967 ביקר נשיא צרפת, שרל דה גול, במונטריאול ובנאום רשמי קרא "תחי קוויבק החופשית", משמע העצמאית. בכך העצים את תנועת הבדלנות ואת חשש הפרובינציות דוברות האנגלית של קנדה.

ב־1968 הוקמה בקוויבק מפלגה חדשה בשם מפלגת קוויבק, על ידי רנה לווק René Lévesque. לווק שאף אף הוא לעצמאות קוויבק, אך הסתייג מאלימות. הוא נחרד מהעובדה שהתרבות האנגלית בקוויבק ובעיקר במונטריאול מתחזקת ויותר צרפתים למדו אנגלית מאשר להיפך. החלו להישמע קולות להגבלת ההשפעה של התרבות האנגלית בקוויבק ולאיסור השימוש באנגלית בשלטים בעיר. ב־1976 נבחר לווק לראש ממשלת מדינת המחוז province (פרובניציה -בדומה ל state בארה"ב ) של קוויבק (כיהן עד 1986). הדבר היכה בתדהמה את קנדה כולה ואת דוברי האנגלית במונטריאול וקוויבק. עשרות אלפים עזבו את העיר לטורונטו.

בשנת 1977 אישר הפרלמנט של פרובינציית קוויבק  חוק הקובע כי צרפתית היא השפה היחידה במקומות ציבוריים. בשנת 1980 יזם רנה לווק, מושל קוויבק, משאל עם לתושבי קוויבק בנושא עצמאות קוויבק והיפרדות המחוז מקנדה. 60% התנגדו. באוקטובר 1986 התפטר לווק מראשות ממשלת קוויבק וכחודש לאחר מכן נפטר. ב־1996 נערך משאל עם שני, ושוב רוב תושבי קוויבק התנגד להיפרדות מקנדה. שאלת עצמאות קוויבק ירדה מהפרק.

האם וכיצד ההתנגשות בין התרבויות הצרפתית והאנגלית השפיעו על יהודי מונטריאול ? הייתה לכך השפעה. כאשר היהודים שהתגוררו בצד האנגליהליברלי כשחשו איום, עזבו בחלקם את העיר.

משמעות מונטריאול עבור לאונרד כהן

בכל השנים, לאונרד כהן ראה במונטריאול את הבית שלו ואת היהדות כביתו הרוחני.

כבן מונטריאול שראה בה את ביתו, העיר החזירה לו אהבה בחייו וגם לאחר מותו. הוא נחשב לאחד האייקונים של העיר. דמות נערצת בפועלה ובאישיותו.

למראיין הוא אמר "אני מרגיש בבית כשאני במונטריאול, בצורה שאיני מרגיש בשום מקום אחר. אני פשוט אוהב את זה. איני יודע מה זה אבל ההרגשה מתחזקת ככל שאני מתבגר". בהזדמנות אחרת הוא כתב:
"אני צריך להמשיך לחזור למונטריאול כדי לחדש את השתייכותי הנוירוטית".

כהן רכש בשנות ה־70 של המאה ה־20 בית בעיר (28 Rue Vallières, Montréal). הרחוב ניצב לרחוב הראשי סנט לורנס (הקרוי גם מיין  main, קרי הרחוב הראשי). בבית זה התגורר בכל פעם ששהה במונטריאול. ככל שגדלה הצלחתו שהה בבית זה פחות זמן. בתקופה בה רכש את הבית הוא הקים משפחה ונולדו שני ילדים, הבן אדם והבת לורקה. אבל גם שינוי משפחתי זה לא גרם לשינוי באופי חייו. הוא המשיך לנדוד, לברוח ולחזור, להימנע ככל האפשר מהתחייבויות ולדבוק בחופש שלו.

מונטריאול הייתה עבורו מקום שניתן לברוח ממנו. בשלהי שנות ה־50 ובשנות ה־60 של המאה הקודמת, הוא ברח מהמשפחה והקהילה שציפו ממנו לרכוש מקצוע ולהצטרף לעסקים המשפחתיים, מאימו שהציגה בפניו דרישות, ממונטריאול הסוערת ביריבות מתעצמת בין דוברי צרפתית לדוברי אנגלית ומהקולות לעצמאות קוויבק. הוא נהג לברוח מהעיר ולחזור אליה. כאמור, לאחר שהקים משפחה הוא המשיך לברוח, להתנתק מהעיר ולחזור. תמיד חזר אל העיר.

מונטריאול וחייו בה, הן בילדותו והן בבגרותו, שימשו השראה לשיריו. שירו המפורסם "סוזן" מספר על חוויה שחווה באזור הנמל של מונטריאול עם סוזן, אשת חברו. פירוט בהמשך. השיר "מי באש" נכתב בהשפעת קטע מתפילת יום הכיפורים שנצרב בתודעתו כילד בבית הכנסת בעיר. תחושות והרגשות שחווה שהביאו אותו למצוא מפלט בבריחה מהמציאות, בסמים, ובאלכוהול, מקור חלקם הוא במה שחווה בעיר כבוגר.

אתרים ומקומות במונטריאול הזוכרים ומזכירים את לאונרד כהן

למבקרים במונטריאול האוהבים את שירתו של לאונרד כהן  והזוכרים אותו, יש אפשרות לבקר במקומות בהם התגורר ובילה. יש אף מי שמציעים למבקרים בעיר סיור מודרך של מספר שעות באותם אתרים ומקומות.

בעיר אתרים ומקומות רבים בהם חי, שהה ונגע לאונרד כהן במהלך חייו. אפשר לבקרם באופן עצמאי. להלן מקבץ של מספר מקומות כאלה, שמומלץ לשקול ביקור בהם:

הקבר של לאונרד כהן  Leonard Cohen grave 

לאונרד כהן נפטר ב 7 נובמבר 2016. נפל ממיטתו, נחבל בראשו ומת.

הוא ביקש כי לכשימות דבר מותו לא יתפרסם. כך היה והוא נקבר בצנעה, בחוג המשפחה. רק לאחר ימים נודע על מותו. הוא גם ביקש שלא יעשו ממנו קדוש. כזה היה האיש. צנוע גם במותו.

קברו של לאונרד כהן נמצא על הר מונט רויאל במונטריאול, העיר ששימשה השראה לחלק משיריו. מיקום  הקבר  בשולי ההר, במתחם בית קברות יהודי של בית הכנסת "שער השמיים".  לאונרד קבור בקרבת קבריהם של אביו, אימו, סבו  ואבי סבו.

 כתובת:  Foret Rd, Outremont 1250

הבית ברחוב בלמונט אבניו  Belmont Avenue

הבית של משפחת נתן ומאשה כהן, הוריו של לאונרד, בשכונת ווסטמאונט. לכאן הובא לאונרד לאחר לידתו. בבית זה נערך טקס הלוויה לאביו של לאונרד, כשהיה בגיל תשע. כאן התגורר לאונרד בתקופת הילדות והנערות שלו עד ראשית שנות ה 50 של המאה הקודמת. לאונרד נהג לשחק בפארק מורי היל Murray Hill Park מאחורי ביתו.

גם לאחר שעזב את הבית בתקופת לימודיו באוניברסיטת מקגיל, הוא היה מגיע לבית זה ושוהה מדי פעם בחדרו.

כשחזר מיוון עם חברתו מריאן (זו מהשיר) Marianne Ihlen, הם התגוררו תחילה בבית זה. לכאן הביא גם את חברתו הזמרת ג'וני מיטשל באמצע שנות ה 60 .

הבית עדיין קיים. רבים מחסידי לאונרד כהן מגיעים לכאן, מביטים על הבית והפארק ונזכרים בערגה אל האיש.

כתובת: Belmont Avenue 599.

הבית ברחוב ווליירה   Rue Vallières

לאונרד כהן רכש בית זה בתחילת שנות ה־70 של המאה ה־20, כשכבר היה משורר וזמר מפורסם. הבית ממוקם באזור הקרוי פלאטו מונט-רויאלPlateau Mont-Royal  והוא נמצא ברחוב הניצב לרחוב הראשי של מונטריאול, המכונה Main, הוא שדרות סנט לורנס. בצד האנגלי של העיר.

הבית הוכרז כאתר היסטורי לשימור, אולם אינו פתוח לקהל. יש לקוות שיוקם כאן מוזיאון באחד הימים. מוזיאון שיציג סיפור ומורשת של אדם יוצא דופן ופופולרי זה בעולם כולו. שגריר של מונטריאול וקנדה ,אף שמעולם לא ראה עצמו כזה. הבית מתנשא לגובה ובו מספר מפלסים. עיתונאי שהיה בתוך הבית בשנות האלפיים, הגדיר את הבית "ספרטני". הגדרה הנראית לי מתאימה לאישיותו הצנועה של לאונרד. לא ראווה. צניעות. ראו בתמונה בהמשך .

בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת ובעשור הראשון של המאה ה 21 , נהג לאונרד כהן לשהות בבית זה ולעסוק בכתיבה, הלחנה ובהפקת מוסיקה, בשיתוף עם שרון רובינסון.   הוא הקים בבית זה אולפן הקלטות בו התגבשו  אלבומים מצליחים כגון: Ten New Songs, Dear Heather, You Want It Darker. בתו לורקה התגוררה אף היא בבית זה, בתקופה זו.

בסמוך לבית נמצא פארק דו-פורטוגל Parc du Portugal בו נהג לשהות לאונרד כשהיה במונטריאול. לעיתים כשמחשב נייד על ברכיו עסוק בכתיבה או בשיחה עם שכנים.
כתובת:  Rue Vallières  28.

בית הכנסת "שער השמיים" The Congregation Shaar Hashomayim

"שער השמיים" בשכונת ווסטמונט Westmount הוא בית הכנסת בו נהג לבקר לאונרד כהן בילדותו מדי שבת בבוקר. בימי ראשון היה בא לכאן לשעורי יהדות . כאן הוא למד עברית פעמיים בשבוע. כאן אמר קדיש על אביו בגיל תשע.  כאן ציין את בר המצווה שלו.

הסבא רבא של לאונרד, לזרוס כהן, שהיה איש עסקים מצליח , הקים את בית הכנסת בשנות ה־80 של המאה ה־19 והיה נשיאו במשך כ־30 שנה. בנו ליאון, הסבא של לאונרד (מצד האב), אף הוא איש עסקים מצליח, היה ממנהיגי הקהיליה היהודית במונטריאול ונשיא בית כנסת זה. ציורי שמן של דיוקנאות הסבא והסבא רבא מוצגות על קיר בבית הכנסת.    

לאונרד כהן קבור בחלקת בית הקברות של בית כנסת זה, בהר מונט רויאל.

מקהלת בית הכנסת והחזן מלווים את שירת לאונרד כהן באלבומו המקסים והאחרון משנת
2016 You Want it Darker. התקליט יצא לאור זמן קצר לפני מותו. בשירי התקליט מכיר לאונרד כהן בעובדה שהגיע לסוף חייו.

שיר הנושא של האלבום, הנקרא גם הוא  You Want It Darker , עוסק במוות כאשר לאונרד פונה לאלוהים ואומר "הנני" (בעברית)  I am ready my lord . הוא גם כותב בשיר את המילים "יתגדל ויתקדש שמי רבא " באנגלית   Magnified sanctified Be the holy name. ליווי המקהלה והחזן בשיר זה מרגש ומרשים .

חזן בית הכנסת מעיד, כי כהן אמר "אני מחפש את הקול של חזן בית הכנסת ומקהלת נעוריי" . התקליט שזכה בפרס גראמי מעיד כי לאונרד כהן מצא את שחיפש. 

כתובת בית הכנסת: Kensington Avenue 450 .

ציור הקירTower of Songs”   " של לאונרד כהן ברחוב קרסנט   Leonard Cohen Mural 

ברחוב קרסנט במרכז העיר (דאונטאון) נמצא ציור רחוב ענק ויפה המשתרע על פני קיר חיצוני שלם של בניין מגורים בן 21 קומות. בשעות ערב הציור מואר בתאורה רכה.

ציור הקיר נעשה על פי הזמנה של ארגון מקומי במונטריאל (MU), ללא כוונת רווח ששם לו למטרה לייפות את מונטריאול ביצירות ציורי קיר הקשורים לעיר. https://mumtl.org/en/

הציור נוצר על ידי שני ציירים המתמחים באומנות רחוב – צייר דיוקנאות רחוב האמריקאי  El Mac ואומן מונטריאולי בשם  Gene Pendon . הם הסתייעו ב 13 עוזרי אמן. הציור נקרא "מגדל השירים" "
Tower of Songs”, שם אחד משיריו האהובים, המנציח את האיש ושיריו על מגדל.

הציור הוכן לפי תצלום שצילמה לורקה כהן, הבת של לאונרד. התמונה שצולמה כנראה ב 12-10 השנים האחרונות לחייו, מתארת אותו במדויק – ג'נטלמן בחליפה, חובש מגבעת, עם חיוך מבויש, צנוע, נותן כבוד בהניחו את ידו על ליבו.

בתמונה בהמשך, נראית שחקנית הקולנוע מישל פייפר מצולמת על רקע ציור קיר זה. התמונה פורסמה באינסטגרם שלה.
כתובת:  Crescent St 1420.

ציור קיר של לאונרד כהן בבניין קופר

ב־2017 נעשה ציור גדול על קיר בבניין קופר (9 קומות) Cooper building הממוקם בשדרות סנט לורין, Saint Laurent Blvd  3981. הציור נעשה על ידי האומן  קווין לדו Kevin Ledo. האומן קיבל השראה לציור זה משני אלבומיו האחרונים של לאונרד כהן.

להלן קישור לסרטון בו מספר האומן על עבודה זו ובו רואים את תהליך ביצוע הציור על הבניין. https://www.youtube.com/watch?v=RPw5nBlwCZU

גבירתנו של הנמל

את שירו המפורסם "סוזן" כתב לאונרד כהן בשנת 1960. סוזן וורדאל  Suzanne Verdal  הייתה אשת ידידו של לאונרד, עימה טייל בנמל הישן של מונטריאול העתיקה. מאחר והייתה נשואה לידידו הוא ערג אליה, רק במחשבתו, כפי שביטא בשיר.  

בשיר זה, כותב לאונרד, בין היתר, את המילים הבאות: "והשמש זורחת כמו דבש / על גבירתנו מהנמל" . מיהי גבירתנו מהנמל ? זוהי מרים הבתולה, אמו של ישו, שפסל דמותה ניצב בראש כנסיית נוטרדאם Notre-Dame-de-Bon-Secours Chapel הנמצאת ברובע העתיק של מונטריאול והמשקיפה על הנמל. הכנסייה הייתה ידועה ככנסיית המלחים ולאונרד מציין אותם  ואת ישו בשירו זה. הפסל מציג את מרים מושיטה זרועותיה,כמו לברך את כל הספינות והמלחים בנמל.   בראיון עיתונאי סיפר כהן על כך שנהג לבקר בכנסייה זו פעמים רבות.
כתובת:  400 Saint-Paul Street East .

בתי הספר בהם למד לאונרד כהן בילדותו

בתי הספר בהם למד לאונרד בילדותו ונערותו היו במרחק הליכה ברגל מבית המשפחה ברחוב בלמונט אבניו 599.

בית הספר היסודי בו למד לאונרד כהן נקרא "רוזלין אלמנטרי" Roslyn Elementary School  הוא בכתובת     4699 Westmount Ave.

כיתות ז-ט הוא למד בבית הספר התיכון  "הרצליה" Herzliah High School , הנקרא היום על שמו של עזריאלי, בכתובת 5475 Ave. Mountain Sights .

את כיתות י-י"ב הוא למד בבית ספר התיכון "ווסטמאונט היי"  Westmount High School  הנמצא בכתובת 4350 Saint-Catherine St, Westmount .

בתי הספר בהם למד לאונרד היו ציבוריים ( Public) ,למעט בית הספר התיכון הרצליה שהיה בית ספר יהודי פרטי. כל בתי הספר הללו פעילים עד היום בכתובות שצויינו לעיל.

מסעדות אהובות על לאונרד כהן במונטריאול

The Main Deli Steak House . 3864 Saint-Laurent Boulevard

מעדנייה יהודית ומסעדת בשרים מעושנים פופולרית.

 Moishes Steakhouse. 3961 Boulevard St-Laurent; 514-845-3509; http://moishes.ca

Bagel Etc .  4320 St Laurent Blvd

מסעדה לארוחות בוקר וצהריים בה היה לאונרד שותה את הקפה הראשון של הבוקר.

Les Anges Gourmets. 4247 St Laurent Blvd

בית מאפה ומסעדה לארוחות בוקר וצהריים.מאפים צרפתיים ופורטוגליים ,כולל פשטל דה נאטה. כהן נהג להיות גם כאן.

עדכני למרץ 2023 כל המסעדות הנ"ל עדיין פעילות בכתובות המצוינות לעיל.

חברת הביגוד פרידמן  Freedman Company

אחד מהעסקים של משפחת לאונרד כהן המורחבת היתה חברה שייצרה והפיצה אופנת עלית של ביגוד לבני מעמד שנזקקו לפרטי לבוש  פורמלי. חברת פרידמן הוקמה על ידי ליאון, סבו של ליאונרד מצד אביו. לאחר מות הסב, החברה עברה לבעלות הבנים נתן והוראס. נתן, אביו של לאונרד היה אדם לא בריא שהרבה לחלות ולמעשה הוראס הוא זה שניהל את העסק. נתן נשא בתואר של נשיא החברה. בשנות ה־50 לאונרד עבד בחברה זו תקופה קצרה. 

המפעל שכן בבניין הקרוי היום The Sommer Building המשמש כבניין משרדים. למפעל הביגוד אין זכר.  כתובת: 423 Mayor Street .

 אפילוג

לאונרד כהן היה ללא ספק אדם ויוצר מיוחד, רב פנים.

הוא היה צנוע, מיוסר, ביקורתי כלפי עצמו וכלפי עוולות העולם והחיים. כיבד את הזולת כג'נטלמן למופת. סבל מבעיות נפש קשות.  היו תקופות בהן צרך סמים ואלכוהול שפגעו בתפקודו. רצה ובחר בחופש, בשקט ואפילו בבדידות. אהב נשים ומין. היה לו מכך בשפע. נשים סגדו לו . הוא היה מפורסם ונהנה מכך, הוא זכה לפרסים רבים ומחוות מצד גופים וארגונים תרבותיים שונים. עם כל זאת, לא נתן לכך להשפיע על אישיותו ועל אורח חייו הצנוע עד סגפני .

הוא כתב שירה וחיבר לחנים שזכו לאהבה והערכה רבה של מיליונים ברחבי בעולם. רבים גדשו את הופעותיו ורצו בחברתו. הוא היה אהוד באירופה ובקנדה מולדתו. בארצות הברית לא העריכו בתחילה את יצירתו. השינוי חל ב־1987 כאשר ג'ניפר וורנס Jennifer Warnes (זמרת ליווי של לאונרד) שיחררה אלבום ובו מבחר משירי ליאונרד כהן . אלבום זה זכה להצלחה גדולה בארצות הברית ובעקבותיו אמריקאים רבים החלו להעריך את שירתו ולעקוב אחריה. ב־1988 שחרר את אלבומו I'm Your Man שזכה להצלחה רבה בעולם כולו.

התקופה שנמשכה מאמצע שנות ה־90 של המאה ה20 ועד למותו ב־2016 הייתה תקופת עדנה ללאונרד כהן. הוא היה יציב יותר מבחינה מנטלית ויצירתו פרחה. הוא כתב שירה, הוציא אלבומים וקיים הופעות ברחבי תבל בנוכחות רבים.

עד סוף ימיו הוא לא שכח את שורשיו – יהדות ומונטריאול – שהמשיכו להשפיע עליו. הותיר אחריו סוגה של שירה ומוסיקה שהם רק שלו, כל כך אהובים.