מוזיאון העקורים בדרום איטליה Museo della Memoria e dell'Accoglienza

הקדמה

בדרום איטליה ישנו מקום מיוחד בו שהו יהודים שורדי מחנות ההשמדה, מחנות הכפייה ואחרים שנעקרו מביתם. המקום שימש עבורם מחנה ותחנת מעבר ומקום הכשרה לקראת העברתם אל ארץ ישראל , לאחר מלחמת העולם השנייה (להלן-מחנה העקורים).

במקום זה, הנמצא בכפר סנטה מאריה אל בניו  Santa Maria al Bagno הוקם מוזיאון  הקרוי Museo della Memoria e dell'Accoglienza . המוזיאון מספר את סיפור מחנה העקורים שפעל בכפר זה. הוא גם מספר על איטלקים טובים שסייעו וארחו את אותם יהודים ששהו בקרבתם.

היו באיטליה וברחבי אירופה עשרות מחנות של עקורים יהודים וגם לא של יהודים. אולם המחנה במקום זה הוא  היחיד בו הוקם מוזיאון המספר את סיפורם.

מומלץ למטייל הישראלי המבקר באזור פוליה בדרום איטליה לשלב ביקור במוזיאון ייחודי מרגש זה.

מידע שימושי על טיול באזור פוליה ראו בבלוג זה בקישורים הבאים  https://www.lametayel.co.il/posts/plxpd0  וכן  https://www.lametayel.co.il/posts/9vmmy4

הכפר סנטה מאריה אל בניו  Santa Maria al Bagno

סנטה מאריה אל בניו הוא כפר דייגים קטן בו חיים כאלף נפש. הכפר ממוקם על חופו של מפרץ טרנטו, בחוף המערבי של הים היוני, בין גליפולי לפורטו צ'זארו. הכפר במרחק נסיעה של כשעתיים מבארי  Bari העיר הגדולה בפוליה, ו כ30 דקות נסיעה מלצ'ה  Lecce.

כאמור, הכפר נמצא במחוז פוליה בדרום איטליה והוא קשור מוניציפלית לעיר הקרובה הקרויה נארדו
Nardò הממוקמת כ 9 ק"מ צפונית-מזרחית לכפר. בנארדו כ־32 אלף נפש. כ־10 ק"מ דרומית לסנטה מאריה אל באניו נמצאת עיירה מעניינת וראויה לביקור הנקראת גליפולי Gallipoli (לא לבלבל עם חצי האי גליפולי בתורכיה שהתפרסם במלחמת העולם הראשונה, גם ביחס לגדוד נהגי הפרידות של טרומפלדור). בגליפולי איטליה הנמצאת גם כן במפרץ לחוף ים יש כ־20 אלף נפש.

הסיבה העיקרית לביקור בכפר דייגים זה היא מוזיאון העקורים המספר על תקופת השהות של שורדי השואה היהודים במחנה שהוקם בכפר זה עבורם .

מחנות העקורים בדרום איטליה

במהלך מלחמת העולם השנייה כבשו צבאות בעלות הברית את דרום איטליה בספטמבר 1943.

ב־8 בספטמבר 1943 חתמה ממשלת איטליה על הסכם כניעה עם בעלות הברית. בתגובה, פלשה גרמניה לצפון איטליה משם הדרימו עד למרכזה, כולל רומא. הגרמנים שלטו על אזורים אלה בהם גם הייתה מרבית יהדות איטליה . בתקופה זו שלאחר ספטמבר 1943 החלו הגרמנים בגרוש יהודי איטליה מהאזורים שהיו בשליטתם (עד אז משטר של מוסולוני לא שיתף פעולה בגירוש יהודים). כ־8,000 יהודים גורשו מאיטליה, רובם לאושוויץ. מרביתם לא שרדו.

לאחר כיבוש כל איטליה על ידי בעלות הברית באפריל 1945 וכניעת גרמניה מספר שבועות לאחר מכן, החלו כוחות בעלות הברית להתמודד עם בעיית הפליטים היהודים והלא יהודים.

מלחמת העולם השנייה הסתיימה במאי 1945. ערב המלחמה ,ספטמבר 1939,אוכלוסיית היהודים בעולם מנתה 16.5 מיליון נפש (9.8 מיליון מהם חיו באירופה).במהלך מלחמה זו נרצחו כשישה מיליון יהודים על ידי הנאצים על אדמת אירופה. שליש מהעם היהודי הוכחד. מרביתה של יהדות אירופה הוכחדה בשואה.

מאות אלפי יהודים שרדו את מחנות הכפייה, מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה של הגרמנים. למרביתם לא היה היכן לחיות ולאן ללכת. הם היו פליטים עקורים מבתיהם ומקומות מגוריהם טרם המלחמה. הם הועברו, או הסתננו, אל מחנות פליטים שהקימו בעלות הברית עבורם בעיקר בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. מחנות שכונו מחנות עקורים.

תהליך השיקום של שורדי השואה היה ארוך. המצב הגופני של רבים מבם היה ירוד ביותר, בתיהם נהרסו, רכושם נגזל ומרביתם נותרו ללא בני משפחה. כדי לפתור את בעיית הפליטים הקימו בנות הברית מחנות עקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה.

רבים מהפליטים היהודים הגיעו לדרום איטליה, בדרכים עקלקלות, לא חוקיות וחלקם בזהות בדויה. זאת, בעזרת ארגון "הבריחה" ובסיוע חיילי הבריגדה היהודית. היו גם פליטים שהגיעו לאיטליה באופן עצמאי.

תנועת "הבריחה" פעלה באירופה בשנים 1948-1945. היא העבירה כשלוש מאות אלף ניצולי שואה ממזרח אירופה לכיוון דרום מערב, אל נמלי הים התיכון, ובתוך כך גם לאיטליה. תנועת הבריחה טיפלה בלוגיסטיקה הכרוכה בהעברת העקורים מארץ לארץ. חציית מעברי הגבול לאיטליה נעשתה באמצעות שוחד ותעודות שזויפו במעבדות הארגון, או על ידי חצייה בלתי חוקית של הגבול ברגל בקור ובשלג. בנוסף , עזר ארגון הבריחה בהקמת מחנות המעבר והטיפול בשוהים בהם בדרכם אל נמלי הים.

הבריגדה היהודית שהוקמה כחטיבה נפרדת בצבא הבריטי ב-1944, כללה מתנדבים יהודים למלחמה בנאצים. לאחר המלחמה, חיילי הבריגדה סייעו לניצולי השואה ולעקורים לעבור באופן לא חוקי את הגבול האוסטרי ולהגיע לאיטליה.

גורמי סיוע נוספים שסייעו לפליטים היהודים שורדי השואה היו ארגון הג'וינט (ארגון צדקה יהודי אמריקאי), סוכנות הסיוע לפליטים של האו"ם (אונר"א), וכן שליחים מארץ ישראל.

 עד 1947 הג'וינט סייע לכ 250 אלף יהודים שהיו במחנות העקורים בכל רחבי אירופה. זאת, באספקת מזון, הכשרה מקצועית, באספקת ביגוד וציוד. הוא גם יזם פעולות תרבות ודת.  מעבר לכך, הג'וינט סייע לאחר המלחמה גם למאות אלפי יהודים, שלא היו במחנות העקורים. גם סוכנות אונר"א סייעה במחנות העקורים בהכשרה מקצועית, מזון, ביגוד וציוד.

לארגוני הסיוע של הג'וינט ואונר"א היה תפקיד חשוב מאוד גם במחנות העקורים בדרום איטליה. התמיכה שנתנו לפליטים היהודים איפשרה להם לחזור בהדרגה לחיים נורמליים, לאחר מוראות השואה במהלך מלחמת העולם השנייה.

מזלם של הפליטים היהודים שהגיעו לאיטליה שפר עליהם, בהשוואה לאלה ששהו במחנות פליטים במרכז אירופה, שהייתה שטופה באנטישמיות. האוכלוסייה האיטלקית קיבלה את היהודים בחום, בחיבוק ואף סייעה להם. הסביבה הפיזית של חופי הים ומזג אוויר נוח הקלו אף הם על הפליטים במחנות.

בשנים 1951-1945, היו בכל רחבי איטליה כ 35 מחנות עקורים. לא כל הפליטים בהם היו יהודים. היו מחנות בהם שהו עשרות פליטים, מחנות של מאות פליטים, והיו אף כאלה של אלפי פליטים. מחנות הפליטים הקרויים גם מחנות העקורים, היוו עבור מרבית הפליטים תחנות מעבר ומקומות התאוששות והכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל. במקביל, ובנוסף למחנות העקורים, הקימו שליחים מארץ ישראל הכשרות לקראת עלייה.

במהלך תקופה זו שהו במחנות העקורים באיטליה כ־70 אלף פליטים יהודים. כ־50 אלף מהם עלו לישראל. היתר היגרו למקומות אחרים והיו גם כאלה שנישאו לאיטלקים/איטלקיות מקומיות ונשארו באיטליה. העלייה ארצה נערכה מנמלים שונים בדרום איטליה כגון ברנדיזי, בארי, ואחרים. פעילות זאת בוצעה בשלהי המנדט הבריטי וגם לאחר הקמת מדינת ישראל.

באזור סלנטו שבדרום-מזרח פוליה, בקצה "העקב" של המגף האיטלקי , היו ארבעה מחנות עקורים :

·         טריקאזה   Tricase

·         סנטה צ'זריה   Santa Cesarea

·         סנטה מריה די לאוקה    Santa Maria Di Leuca

·         סנטה מריה אל בניו  Santa Maria El Bagno

במחוז פוליה, שסלנטו היא חלק ממנו, היה מחנה עקורים גם בבארי Bari .

רוב היהודים במחנות העקורים בדרום איטליה שהו באזור בין חצי שנה לשנתיים. נערכו גם חתונות במחנות העקורים באזור זה. על פי הידוע, בשנים 1947-1945 היו כ 350 זוגות של פליטים יהודים שנישאו בדרום איטליה. במחנות נולדו כ־200 ילדים. בית היולדות היה בסנטה מריה די לאוקה.

בשנת 2015 הופק סרט תיעודי חשוב בשם "אור בקצה המגף" . הסרט הופק ובויים על ידי פרופסור יעל קציר https://yaelkatzir.com/.

הסרט מספר את סיפורם של היהודים במחנות העקורים ויחסי הקירבה שנוצרו בינם לבין האוכלוסייה האיטלקית המקומית במספר עיירות בחצי האי סלנטו שבדרום איטליה. זהו סיפור של זיכרונות טובים, של הומניות ואופטימיות, שגברו על הגזענות.

מרואיינים בסרט ישראלים שנולדו במחנות העקורים בסלנטו וכן איטלקים מקומיים שזוכרים בערגה את התקופה ההיא והיחסים ההדדיים התומכים בינם לבין העקורים.  הסרט מתעד גם מסע של אותם ישראלים כבוגרים אל אותן העיירות שאירחו את מחנות העקורים בסלנטו ואת המפגש בינם לבין תושבים מקומיים וצאצאיהם, שזכרו לטובה את היחסים בינם לבין הפליטים היהודים ששהו במחנות.

בני העקורים ששהו בדרום איטליה מספרים ששמעו מהוריהם על חתונות שהיו במחנות, על שמלות כלה שהשאילו האיטלקיות ליהודיות, על עוגות לשבת שנתנו המקומיים ליהודים וכהנה וכהנה. היו גם מקרים שיהודים סייעו לאיטלקים שהיו במחסור, על ידי מתן שמיכות, ביגוד ומזון, מתוך המכסות שקיבלו כפליטים במחנות. לעיתים הפליטים סחרו עם המקומיים. לדוגמא, נתנו קופסאות שימורים וקיבלו בתמורה ביצים, נתנו לחם לבן וכסף וקיבלו אקורדיון (אקורדיון זה ששימש את השליחים הישראלים בפעילותם התרבותית והחברתית במחנה העקורים, מוצג היום במוזיאון העקורים.. היו גם פעולות ספורט (כדורגל) משותפות לפליטים ולמקומיים.

יש לציין שהאוכלוסייה המקומית הייתה מועטה יחסית, כך שנוכחות פליטים רבים היוותה תוספת משמעותית למרקם החיים במקום.  

מסכמת יעל קציר, במאית ומפיקת הסרט:

"רצינו לספר את הסיפור של מחנות העקורים בדרום איטליה ולהראות איך ניצולי השואה התחילו מהם חיים חדשים", מסכמת יעל קציר, במאית הסרט. "רובם רצו לעלות לישראל, אבל מיהרו להקים משפחות מתוך רצון להמשיך בחייהם. בקצה המגף התושבים קיבלו יחס חם, מה שהיה שונה מאד מהארצות מהן הגיעו. באיזשהו אופן הם החזירו להם אמונה בבני אדם. רצינו להראות שדור הילדים שנולד שם חוזר למקום להגיד לאיטלקים תודה".

יעל קציר מוסיפה :

" מה שנגע בי במיוחד היה כוח החיים של העקורים. החתונות, הלידות, הדבקות בבניית החיים מחדש. באותה תקופה הם הצטלמו ללא הפסקה, תיעדו כמעט באובססיביות את חייהם החדשים. נתקלנו בשפע של חומרים ויזואליים מאותה תקופה, ומכולם קורנים אושר וחיות".

במחנות העקורים פעלו גם שליחים מישראל מטעם תנועות פוליטיות שונות, והם עסקו בחינוך ובהכשרה לקראת העלייה לישראל. פעילות זאת כללה לימוד עברית, חקלאות, ציונות, מולדת ועוד. כמו כן התקיימה פעילות תרבות וספורט, תיאטרון שהקימו הפליטים ,הוצאת עיתון, קבוצות כדורגל שקיימו משחקים עם המקומיים ועוד.

במחנות היו גם ילדים יתומים שעברו חוויות איומות במהלך השואה ותהליך השיקום של חלקם היה מורכב ומאתגר. יוסף מלמד מליטא שהיה אחראי על יתומים במחנות, מספר בסרט:

"אור בקצה המגף"  - "הם היו פראים ואני הבנתי את הרקע שלהם. התחלנו להנהיג אצלם סדר. זה לקח זמן, נתנו להם אהדה ואהבה. היינו ההורים והמורים שלהם זה מה שהם היו צריכים".

מחנה העקורים בסנטה מאריה אל בניו

מחנה העקורים בסנטה מאריה אל בניו הוקם על ידי הפיקוד המקומי של כוחות בעלות הברית כבר בספטמבר 1943, מייד לאחר כיבוש אזור פוליה שבדרום איטליה. כוחות אלה החרימו וילות נופש פסטורליות לחוף ים, של עשירים מרומא וצפון איטליה, ושיכנו בהם פליטים. תחילה הגיעו פליטים לא יהודים מארצות הבלקן. היחסים בינם לבין האוכלוסייה האיטלקית המקומית לא היו ידידותיים בלשון המעטה.

בסוף שנת 1944 וראשית 1945 החלו להגיע פליטים יהודים למחנה הפליטים בסנטה מאריה אל בניו. בפברואר 1945 התקיים בעיירה זו מחנה מעורב בו שהו כ־540 פליטים יהודים. שנה לאחר מכן מספרם עלה ל 2400. הם שוכנו באותן וילות שהופקעו. כל וילה היוותה למעשה מחנה. בכל אחד מחדרי הוילה שוכנו כ־10 איש.

האוכלוסייה המקומית קיבלה את היהודים תחילה בחשש וחשדנות, וזאת לאור ניסיונם עם פליטי הבלקן. ואולם, זמן קצר לאחר מכן, הם התייחסו אל הפליטים בחום וסייעו להם . חיי הפליטים היהודים היו שזורים בחיי המקומיים ולהיפך. האיטלקים המקומיים שסבלו ממחסור כלכלי בעקבות כשלון הפשיזם באיטליה, הזדהו עם המחסור של הפליטים היהודים והייתה להם אמפטיה לסבלם. נוצרה מעין תחושה של שותפות גורל בין היהודים לאיטלקים. התיירות הפנימית איטלקית שהייתה מגיעה אל העיירות של סלנטו, פסקה בתקופת המלחמה. מצד שני ראו האיטלקים המקומיים כיצד ארגונים יהודים ואמריקאים אחרים מספקים מזון ובגדים לווילות בהן שוכנו הפליטים. וכך, תודות לסיוע של הג'וינט ואונר"א מצבם הכלכלי של העקורים היה טוב יותר מזה של האיטלקים המקומיים.

בין הווילות בסנטה מריה אל בניו הייתה אחת בה שהו כ־120 ילדים יתומים. יוסף מלמד, ששרת בבריגדה היהודית ושהוזכר בסיפור הסרט "אור בקצה המגף" , חינך כאן את היתומים עם מורה נוסף, שליח מישראל, בבית ספר שהוקם במקום ונקרא "אודים".

כאמור, במחנות העקורים פעלו גם שליחים של תנועות פוליטיות מארץ ישראל. הם פעלו להכשיר את הפליטים לעלייה ארצה וכן לסייע בשהותם במחנות, שהיוו תחנת מעבר לישראל. בהם הנוער העובד, השומר הצעיר, הפועל המזרחי, בית"ר. העקורים כינו את הווילות קיבוצים ונתנו להם שמות- קיבוץ בית"ר, קיבוץ אודים וכו'. קיבוצים לפי ההשתייכות הפוליטית.

אחת הדמויות המעניינות והבולטות במחנות העקורים של סנטה מאריה אל בניו היה צבי מילר. הגיע לשם בגיל 35.  צבי היה יהודי מרומניה ששרד את אושוויץ, אולם איבד את אשתו ובנו. הוא היה צייר חובב ונהג לצייר על קירות הוילות בסנטה מאריה אל בניו.  חלק מציוריו שוחזר ומוצג במוזיאון העקורים הנמצא כאן.

צבי מילר יזם והקים מכבסה במבנה נטוש. הוא פתח עסק והעסיק בנות מקומיות במכבסה שלו. אחת מהן הייתה ג'וליה בת ה־17. בין השניים התפתח רומן והם נישאו, למרות התנגדות אביה. בנו של צבי מילר מספר, שבני משפחתה של ג'וליה סייעו לזוג המאוהב להגיע לנאפולי שם הם נישאו וג'וליה התגיירה. הם חזרו לסנטה מאריה אל בניו, מבלי שהאב יידע שהם נשואים. ב־1947 הזוג עלה ארצה והתגורר בחיפה שם הקימו משפחה. ב־1955 נסעה ג'וליה עם שני ילדיה לביקור משפחתי בסנטה מאריה אל בניו. האב קיבל אותה ואת ילדיה בהסכמה. סיפור אהבה עם סוף טוב. ג'וליה וצבי כבר אינם בין החיים, אולם ילדיהם בקשר עם קרוביהם האיטלקים.  מאמר על צבי וג'וליה ראו  https://www.loscrivodame.com/la-storia-di-zivi-e-giulia-tra-amore-shoah-e-sionismo/

שמואל מרדכי רובינשטיין ,ניצול שואה מאושוויץ, שהה במחנות הפליטים סנטה מריה דה באיו וצ'זריה באיטליה וכתב את זיכרונותיו מתקופה זו בקישור https://srmemo.blogspot.com/2008/08/blog-post_113.html .  תודה לבנו, שהעביר אלי מידע זה.

מוזיאון העקורים בסנטה מאריה אל בניו Museo della Memoria e dell'Accoglienza

ב־9 בינואר 2009 נחנך בסנטה מריה אל בניו מוזיאון העקורים  Museo della Memoria e dell'Accoglienza . בטקס נכחו ראש עיריית נארדו   Nardò ( סנטה מריה אל בניו שייכת מוניציפאלית לנארדו) הרב הראשי של רומא ואחרים. המוזיאון הוקם במימון ממשלת איטליה ומתוחזק על ידי עיריית נארדו. תהליך הקמת המוזיאון החל ביוזמה אישית של תושב המקום ונמשך כ־20 שנה.

ייעודו של המוזיאון הוא לשמר ולהנציח את אותן שנים של סולידריות ואחווה בין תושבי המקום לבין העקורים, ולספר את סיפור העקורים ואת קבלת הפנים החמה והתומכת שקיבלו מהמקומיים האיטלקים.  משמעות שם המוזיאון ( Museo della Memoria e dell'Accoglienza ) באיטלקית  היא "מוזיאון הזיכרון והאירוח". האירוח, משמע קבלת הפנים האוהדת כלפי העקורים היהודים והיחסים החמים שנוצרו בינם לבין האוכלוסייה המקומית.

במוזיאון עצמו ישנם מוצגים ועדויות היסטוריות המתארים את חיי הפליטים במחנה.  בין היתר, מוצגים כאן  שלושה ציורי קיר שצוירו על ידי צבי מילר ,שהוזכר לעיל,על קירות מבנים במחנה . היו יותר ציורי קיר של מילר, אולם רק שלושה שוחזרו ע"י אמן רסטורציה בשם  Nori Meo-Evoli ,לבקשת יוזמי המוזיאון. כמו כן יש כאן צילומים, סרטונים, מסמכים ועוד. בנוסף, יש במוזיאון תערוכות מתחלפות וחנות ספרים.

במוזיאון מבקרים תיירים וגם תלמידי בתי ספר צעירים. מעבר לשימור הזיכרון והצגתו הוא מגשים גם ערך חינוכי. 

אתר האינטרנט של המוזיאון מציג את סיפור המוזיאון בלשון הבאה (תרגום חופשי בעזרת גוגל):

"בין השנים 1947-1943 הפכה סנטה מריה אל באגנו למרכז קליטה חשוב של פליטי מלחמת העולם השנייה. עם שחרורה של דרום איטליה מהפשיזם בידי בעלות הברית, גל גדול של פליטים זרם לפוליה. אלה היו פליטים יוגוסלביים, שזה עתה יצאו ממחנות הריכוז בדרום איטליה או הגיעו דרך הים מהבלקן, ויהודים זרים שהגיעו מאזורי איטליה שהיו עדיין תחת שלטון הפשיזם.

כדי להתמודד עם מצב חירום זה, הפיקוד המקומי של כוחות בעלות הברית ששלטו כאן, הורה לתפוס את הבתים והווילות של סנטה מריה אל באגנו, סנטה קתרינה והמחוזות שבין כביש החוף לנארדו, על מנת  לשמש כמקום מגורים זמני לפליטים.

נוכחותם של פליטים יהודים גברה בתום המלחמה, עם יציאתם ממחנות הריכוז הגדולים באירופה  של מאות ניצולי שואה.  הם ראו בשהותם בחצי האי (עמיקם- חצי האי סלנטו בו נמצא הכפר) את התחנה האחרונה לפני ההגעה לארץ ישראל.

אוכלוסיית הפליטים העניקה חיים לקהילה (עמיקם:  של הכפר סנטה מאריה אל בניו) הפעילה ותוססת מבחינה חברתית-תרבותית, כלכלית ופוליטית, ויצרה קשרים לבביים עם האוכלוסייה המקומית.

כיום, במוזיאון הזיכרון והאירוח של סנטה מריה אל בניו אפשר לשחזר את עלילת הסיפור הזה, באמצעות תערוכת צילום וציורי, קיר, פרי עבודתו של הפליט היהודי-רומני צבי מילר ,המוצגים במוזיאון".

מומלץ מאוד לבקר במוזיאון זה ולחוות באופן מרגש את סיפור ניצולי השואה העקורים והפליטים וקבלת הפנים החמה והאוהדת של תושבי המקום האיטלקים.

באפריל 2005, ביום הזיכרון לשחרור איטליה מהכיבוש הגרמני, העניק נשיא איטליה, קרלו אַזליו צ'אמפי, עיטור כבוד גבוה לעיריית נארדו ,שסנטה מריה אל בניו, היא חלק ממנה. זאת כהוקרה על הסיוע שניתן על ידי תושבי המקום לפליטים היהודים. להלן ציטוט בתרגום חופשי מהטקסט שליווה את עיטור הכבוד :

"בשנים 1943 - 1947, עיריית נארדו Nardò, פעלה לספק באופן יעיל ומופתי את הסיוע הדרוש ליהודים ששוחררו ממחנות הריכוז, בדרכם אל מדינת ישראל הצעירה. בכך נתנה חיים לפליטים בשטחה. האוכלוסייה המקומית כולה, פעלה באופן נדיב להקל על סבלם של העקורים ולהציע להם מקלט שיאפשר להם לקיים את דתם באופן חופשי. האוכלוסייה המקומית פעלה מתוך סובלנות דתית ותרבותית וביטאה סולידריות אזרחית מהמעלה הראשונה".

אות ההוקרה לעיר נארדו ניתן על ידי נשיא איטליה גם לציון פעילותה להקמת המוזיאון "המספר סיפור של לידה מחדש, אינטגרציה וסולידריות. מוזיאון המשמר עדויות היסטוריות רבות בעלות חשיבות בינלאומית ומקבל בברכה מבקרים מכל רחבי העולם".

יצוין, כי בין העיר נארדו לבין המועצה המקומית בישראל, עתלית, נכרתה ברית ערים תאומות. זו שקלטה בשטחה את העקורים בדרום איטליה וממנה עלו פליטים לישראל וזו שבתחומה קיימו הבריטים מחנה מעצר לפליטים המעפילים שעלו ארצה . בעתלית קיים מוזיאון המספר את סיפור מחנה המעצר וההעפלה.

המוזיאון נמצא בכתובת Lungomare Alfonso Lamarmora, 73050 Santa Maria al Bagno LE, Italy.

המוזיאון פתוח בכל יום, למעט בשבת. שעות הביקור הן:

יום א         18:30-15:30

ימים ב, ד,ו  12:30-09:00

ימים  ג, ה   12:30-09:00, 18:30-15:30

טלפון:  39-3270598591+ ,   https://museodellamemoriaedellaccoglienza.business.site/