הקדמה
זהו סיפור הרואי.
סיפור של הומניות, חסד ואור בתקופה חשוכה בהיסטוריה האנושית.
זהו סיפורו של אדם גרמני בשם אוטו ווידט. גיבור עיוור. "גיבור עיוור" הוא גם שמו של סרט דוקו-דרמה שנעשה עליו בגרמניה ב 2013.
היה בן לבעל מלאכה רפד. לא יהודי. חסיד אומות העולם.
זהו סיפור על אדם שהיה על סף עיוורון. אדם שהקים בברלין בית מלאכה לעיוורים, שייצר מברשות ומטאטאים.
זהו סיפור על אדם שעזר לעובדיו היהודים בברלין והגן עליהם, בשעתם הנוראה. סיפור המזכיר את "רשימת שינדלר" של ספילברג וכנראה מאפיל עליו.
זהו גם סיפורו של בית המלאכה בניהולו ובבעלותו של אוטו ויידט. בית מלאכה, שהעסיק בברלין יהודים עיוורים, או על סף עיוורון כמוהו וגם חרשים. זאת, בתקופה בה הם נרדפו עד חורמה ועולמם התהפך.
במקום בו היה ופעל בית המלאכה בברלין משנת 1940, הוקם מוזיאון מרגש המספר את סיפור המקום, את סיפורם של העובדים ,סיפורו של אוטו ויידט וסיפור התקופה. תקופה נוראה בחיי האנושות, שהיה בה קרן אור-אוטו ויידט. לטעמי, אין להחמיץ הביקור במוזיאון זה לכל המבקר בברלין. על ברלין המנציחה את זכר השואה ראו בבלוג זה, תחת השם "ברלין זוכרת". https://www.lametayel.co.il/posts/0xxvle
בסוף מאמר זה, מופיע תיאור היסטורי תמציתי על קורות יהדות ברלין בתקופת השואה, ציטוט הלקוח מתוך לקסיקון השואה ונכתב ע"י איתמר לוין.
אוטו ווידט ובית המלאכה
אוטו ויידט (1947-1883) נולד ברוסטוק Rostock בצפון גרמניה. הוא סיים בית ספר יסודי ולמד את מקצוע אביו. בצעירותו עבר לברלין. הוא התנגד למיליטריזם של גרמניה. במשך השנים ראייתו נחלשה מאוד והוא למד לייצר מברשות.
בשנת 1936 הקים אוטו ווידט בית מלאכה למברשות בדירת מרתף ברובע קרויצברג בברלין. בשנת 1940 הוא העתיק את בית המלאכה לסמטה צדדית, ברובע מיטה (Mitte) של העיר, ברחוב רוזנטאלר 39 Rosenthaler Straße 39 . בתקופה זו היהודים בכל רחבי גרמניה כבר סבלו שנים מהתנכלויות ,אפליה וצווים שהוצאו השכם והערב, שהגבילו ומיררו את חייהם.
אוטו ווידט העסיק בבית המלאכה ברוזנטאלר יהודים עיוורים וחרשים ובכך שימש עבורם עוגן ומקור של הגנה ותקווה. בית המלאכה העסיק 20 עד 35 עובדים, כולם יהודים, למעט לא יהודים בודדים.
אינגה דויטשקרון, יהודייה בת 17 בברלין חיפשה עבודה ב 1939. מהקהילה היהודית הפנו אותה אל בית המלאכה של אוטו ווידט ברח' רוזנטאלר. בספרה האוטוביוגרפי "את יהודיה !" היא מתארת את המפגש הראשון שלה עם אוטו ויידט:
"עליתי במדרגות עץ מתנדנדות באגף הצדדי של הבניין האחורי ונכנסתי למשרד מרוהט בצמצום רב. שם ראיתי את אוטו ווידט- גבר תמיר וצנום. הוא ישב זקוף מאוד, ידיו הגדולות מושטות קדימה, כמו ממששות. פניו היו חרושות קמטים והוא הרבה להחליק בעצבנות את שערותיו.....אוטו ויידט היה עיוור כמעט לחלוטין והיה מסוגל להבחין רק בצלליות. הוא היה זכאי לענוד על זרועו סרט של עיוורים. הוא הורה לי לשבת ושאל אותי קצרות על משפחתי ועל פעילותו הפוליטית של אבי. תוך כדי האזנה שלח ידו פעמים אחדות למכשיר הנשמה ושאף אוויר לקרבו".
חודשים ספורים לאחר ראיון זה, התקבלה דויטשקרון על ידי אוטו ווידט כעובדת בבית המלאכה שלו. היא מספרת בספרה – "הערצתי את ווידט. הוא היה לי מעין תחליף אב" (עמוד 70).
תוצרת בית המלאכה סופקה חלקית לצבא הנאצי (וורמאכט). חלק אחר של התוצרת נמכר על ידי ווידט בשוק השחור. בית המלאכה סווג כ"מפעל חיוני" לצבא ולמאמץ המלחמתי הגרמני.זאת, לאחר שווידט שיחד בכיר בגסטאפו ,שהשיג לו מסמך המאשר זאת. דבר זה הגן על עובדי בית המלאכה, ככל הנראה, עד ראשית 1943. במהלך 1941 ו 1942 היו מספר ניסיונות של הגסטאפו לגרש את עובדי בית המלאכה למחנות הריכוז, אולם בעזרת מסמך "מפעל חיוני" ושוחד, הצליח ווידט למנוע את הגירושים.
אוטו ויידט פעל ללא ליאות להגן על עובדיו, עת נרדפו מכל עבר. לצורך כך השתמש בשוחד, במסמכים מזויפים, בהשתדלויות ובתואנה שהוא מפעל חיוני. זאת, בתקופה בה גורשו יהודי ברלין למחנות הריכוז וההשמדה (באוקטובר 1941 החל גירוש יהודי ברלין).
מדי פעם היו פוקדים את בית המלאכה אנשי גסטאפו. במעמדים כאלה, על מנת להגן על עובדיו, היה אוטו ווידט מעמיד פנים ונהג לגעור בעובדיו היהודים, לטעת בהם פחד, להתלונן עליהם ולהשפילם. זאת, כדי לרצות את המבקרים מהגסטאפו. ויידט הסביר לעובדים את סיבת התנהגותו והם הבינו זאת גם ללא הסבריו.
אינגה דויטשקרון כותבת בספרה האוטוביוגרפי על ווידט:
"הגרמני האנטי-נאצי, שביקש להציל בכל תנאי את העיוורים היהודים שלו, ובכלל זה את אלי שלו (עמיקם: אליס ליכט) – נראה לכל אדם מבחוץ כתופעה נוגעת ללב ומעוררת התפעלות".
הוא הרשים את אנשי הגסטאפו, שראו בו גרמני נאמן.
יום אחד מספרת דויטשקרון (עמיקם- 27 פברואר 1943) הגיעה משאית של הגסטאפו לבית המלאכה:
" הם נטלו עמם את העיוורים והחרשים-אילמים. בלא להוציא הגה הפסיקו את עבודתם, לקחו את חפציהם, אחזו איש ברעהו וירדו במדרגות בשקט ,ידיהם ממששות את הקיר.....ווידט שתק. הוא נראה חסר אונים מזעם".
לאחר שהמשאית עזבה עם עובדיו, ווידט רץ אל הגסטאפו כשסרט של עיוור על זרועו. הוא הסביר את חשיבות בית המלאכה למאמץ המלחמה הגרמני וכנראה גם שיחד. כך שיחרר את עובדיו שהיו בדרך לגירוש. "הוא חזר ברגל אל בית המלאכה, מוביל את העיוורים שלו שקרטעו אחריו בזרועות שלובות ועל סינריהם טלאי צהוב", מספרת דויטשקרון. תיאור מרגש של הומניות ומסירות.
ווידט גם פעל למצוא לעובדיו מקומות מסתור מפני רודפיהם הנאצים, לרבות בתוך בית המלאכה עצמו. הוא שכר חנות ברחוב ניאדרשטראסה 18,שתשמש מחסן נוסף לבית המלאכה . שם אחסן מברשות ומטאטאים. חדר אחורי במחסן זה שימש כמסתור לאליס ליכט והוריה. עובד מרכזי וחיוני נוסף לווידט בשם הורן קיבל לו ולמשפחתו מסתור בתוך בית המלאכה ,כשארון בגדים גדול הפריד בין חלל המסתור לבין חדר אחורי בבית המלאכה. הוא סייע בהשגת מסתור ליהודים נוספים. חלק מהעובדים שירדו למסתור, המשיכו לעבוד בבית המלאכה ,תוך סיכון לעצמם. ווידט גם סיפק מזון למסתתרים.
לא רק עובדי בית המלאכה ראו בויידט משענת ומושיע. גם אחרים מהקהילה היהודית נזקקו לו. מהקהילה היו שולחים יהודים אל ווידט בתקווה שימצא עבורם עבודה גם במקומות אחרים והוא אכן הפעיל קשריו לצורך זה. דויטשקרון מספרת על מקרה ב־16 באוקטובר 1941, בו אחד מעובדי הקהילה היהודית, מר הפטר, בא נסער לווידט כדי לשוחח איתו. ווידט קרא למזכירתו "אלי" (אליס ליכט) ולאחר זמן קצר היא יצאה מחדרו ופניה לבנים כסיד. הפטר סיפר לווידט כי פקידי הקהילה נצטוו להכין רשימה "של מספר מאות יהודים, שילקחו באותו לילה מדירותיהם וישלחו למזרח, למחנה".
בהמשך, אינגה דויטשקרון מספרת בספרה האוטוביוגרפי:
"בשידורי הבי. בי. סי. שמענו לראשונה בנובמבר 1942 על השמדה בגזים וביריות. לא יכולנו ולא רצינו להאמין בכך. אך לא יכולנו להתעלם מהאוכלוסייה היהודית המידלדלת".
היא גם מספרת על שכן, חייל צעיר שחזר מהמזרח וסיפר מה עושים שם ליהודים. קודם שיצא לחופשה החתימו אותו שלא לדבר על מה שראה.
בפברואר 1943 תהליך גירוש יהודי ברלין החל לצבור תנופה. יוזף גבלס, שר התעמולה הגרמני, דרש לגרש מברלין את יתרת היהודים שנותרו בה, כולל גירוש של עובדים יהודיים במפעלים שהיו חיוניים למשטר הנאצי. הגסטאפו פעל בהתאם, במה שיכונה "האקציה של בתי החרושת". היכולת של ויידט לשמור על עובדיו פחתה ומספרם מעט. חלק מעובדיו גורשו למחנות הריכוז וההשמדה וחלק הסתתרו .
ב־27 בפברואר 1943 האקציה לגירוש הגיעה גם אל עובדי בית המלאכה. אוטו ווידט קיבל הודעה מראש על הצפוי ובאותו יום הוא סגר את בית המלאכה. למרות זאת, כמעט כל העובדים היהודים של בית המלאכה נתפסו ונעצרו. מי בביתו ומי ברחוב. הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.
ווידט כבר לא יכול היה לעזור. דויטשקרון שהגיעה לבית המלאכה לאחר הגירוש, ראתה שנותרו בו רק מספר בודד של עובדים לא יהודים. "אני הרוס. אינני יודע מה יהיה" אמר ווידט. מפשיטה זו של הגסטאפו אוטו ויידט ובית המלאכה שלו כבר לא יכלו להתאושש.
לא כל עובדי בית המלאכה היהודים נעצרו וגורשו בסוף פברואר 1943. היו כאלה שירדו למסתור קודם לכן ונמנעו מלהגיע לבית המלאכה בימים הקשים של המעצרים והגירושים באותה תקופה. שלט במוזיאון בית המלאכה מציין את המסתתרים – אריך פריי, אינגה דויטשקרון , אליס ליכט, חיים ומקס הורן. עליהם מסופר בהמשך.
בתקופה מחודש מרץ 1943 ועד סוף המלחמה, נותרו מעט עובדים (לא יהודים) שהמשיכו להפעיל את בית המלאכה.
למרות המאמצים הנמרצים של הגרמנים לגרש את כל יהודי ברלין שנותרו בעיר מראשית 1943, עדיין נותרו בעיר מספר אלפי יהודים במסתור. אחת הדרכים בהם נקט הגסטאפו ללכידת המסתתרים היה "גיוס" יהודים להסגרת יהודים מסתתרים . הם כונו "מוסרים" או "תופסים" Catchers. אחת היהודיות הידועות שהסגירה יהודים הייתה סטלה גולדשלאג קיבלר איזאקסוןStella Goldschlag Kübler Isaacksohn. בחורה יפה בת 22, בעלת שיער בלונדיני, שנחשפה כיהודייה על ידי הגסטאפו ונסחטה על ידו. על מנת להציל הוריה מגירוש "שוכנעה" לפעול כ"מוסרת" "catcher" . הגסטאפו הבטיח לה 200 מארק על כל יהודי שתסגיר וכן להימנע מגירוש הוריה.על פי ההערכות, סטלה הסגירה לגסטאפו בין 600 ל 3000 יהודים. היא שרדה את המלחמה, נשפטה וריצתה עונש של 10 שנות מאסר .
בביקור שערכתי במוזיאון בית המלאכה של אוטו ווידט בברלין, שמעתי את הסיפור הבא , מפי מדריך במקום. לפיו, באחד מלילות אוקטובר 1943 ,בחור ממשפחת הורן שהסתתרה בתוך בית המלאכה יצא לרחוב על מנת לשאוף קצת אוויר. הוא פגש בסטלה והתאהב בה. היא ביקשה ממנו מסתור ללילה והוא סיפר לה על המחבוא של משפחתו בבית המלאכה לעיוורים והזמין אותה להצטרף. היא השיבה שעליה להביא עימה מספר דברים לצורך כך, והבטיחה לחזור למקום. לאחר זמן קצר פשט הגסטאפו על בית המלאכה, חשף את המסתור של משפחת הורן וגרש את הנמצאים בו.
תימוכין לפעילותה של סטלה שהביאה למעצר העובדים היהודים של בית המלאכה ולסגירתו, ניתן למצוא בספרו של פיטר ויידן Peter Wyden על סטלה, שפרטיו יצוינו מייד. ווידן עשה עבודת מחקר מקיפה על סטלה. בעמוד 236 של ספרו הוא מתאר, שזמן קצר לאחר שסטלה גויסה לגסטאפו (אוגוסט 1943), היא ניהלה שיחה עם חיים הורן Chaim Horn מחוץ לבית המלאכה ( עמיקם- חיים היה בחור צעיר שעבד עם אביו בבית המלאכה, הוא ואביו לא היו עיוורים). לדברי פיטר ווידן, אלזה ווידט אשתו של אוטו ויידט ראתה בחרדה ובהלה את הורן משוחח עם "השדה הבלונדינית" ,שכבר הייתה ידועה כמסגירת יהודים, הלא היא סטלה. זמן קצר אח"כ הגסטאפו הגיע סגר את בית המלאכה ואסר את עובדיו היהודים.כך לפי ווידן.
על סיפורה המחריד של סטלה גולדשלאג ,שהסגירה מספר רב של יהודים מסתתרים ולא הצליחה להציל את הוריה ניתן לקרוא במקורות הבאים:
• Wyden, Peter. Stella: One Woman's True Tale of Evil, Betrayal, and Survival in Hitler's Germany. Simon & Schuster, 1993. ספר המתבסס על מחקר וראיונות רבים,שנכתב ע"י מי שגדל כילד יהודי בברלין ובילדותו הכיר את סטלה והיה עימה בידידות. הוא הגר עם הוריו לארה"ב ב 1937. הוא לא שכח את סטלה,שהיתה "מרלין מונרו" של בית הספר בו למד בברלין.
• Takis Würger, Stella. Grove press 2021. רומן היסטורי המשלב עובדות עם דמיון. קיבל בקורות שליליות רבות.
• חנן שטיינהרט, הטרגדיה הכפולה של מרילין מונרו הגרמנייה, גלובס, 1 במאי 2019
• הערך סטלה גולדשלאג בויקיפדיה.
גירסה אחרת על חשיפת המסתור של משפחת הורן, מספרת אינגה דויטשקרון בספרה "את יהודיה!" (עמוד 127). לפיה, הורן הזקן פגש ידיד משכבר הימים וסיפר לו על מקום המסתור שלו ועל "איך הדברים מתנהלים בבית המלאכה של ווידט". לאחר מספר ימים הגיע הגסטאפו אל בית המלאכה ,ניגש אל ארון הבגדים , חשף את המחבוא של משפחת הורן ועצר את כל בני המשפחה.
ככל הידוע בני משפחת הורן גורשו לאושוויץ-בירקנאו, ב־14 באוקטובר 1943, לאחר שנתפסו ומקום מחבואם בבית המלאכה נחשף.
באפריל 1944 כנראה, נחשף גם המסתור של אליס ליכט והוריה. בהשתדלות של ווידט הם גורשו למחנה טרזיינשטט, לו הייתה תדמית של מחנה נוח יחסית (המקום כונה על ידי השלטונות הנאציים גטו, ושימש אותם לצרכי תעמולה כדי לשוות למקום תדמית ייצוגית שונה).
מקום המסתור של אריך פריי ואשתו התגלה ב־8 באפריל 1944, כנראה בעקבות הלשנה וגם הם גורשו לטרזיינשטט. אינגה דויטשקרון הצליחה להסתתר עד סוף המלחמה.
חלק מהעובדים היהודים שגורשו למחנות שלחו גלויות אל אוטו ויידט בבית המלאכה שלו ועדכנו אותו על אודות מצבם. הם ראו בו משענת. הוא לא איכזב. הוא נהג לשלוח אליהם חבילות סיוע . ידוע שהן הגיעו ליעדן ,לפחות חלקן.
זמן קצר לפני תום המלחמה הפסיק בית המלאכה את פעילותו.
לאחר המלחמה המשיך ווידט את פעילות בית המלאכה עד למותו בדצמבר 1947. אשתו המשיכה להפעיל את המקום עד לסגירתו הסופית על ידי השלטונות ב־1952. בנוסף לפעילות בית המלאכה שחודשה לאחר המלחמה, הקים אוטו ווידט בית יתומים ובית אבות עבור שורדי השואה.
בשנת 1971 הוכר אוטו ויידט כ"חסיד אומות העולם" על ידי "יד ושם". אלמנתו קיבלה את האות בשמו .
https://www.yadvashem.org/righteous/stories/weidt.html
מוזיאון בית המלאכה של אוטו ווידט
במקום בו פעל בית המלאכה לעיוורים של אוטו ווידט נפתח בשנת 2005 מוזיאון קטן המספר את סיפור המקום. במוזיאון חללי תצוגה קטנים בהם שולחנות עבודה לייצור המברשות וכן מוצגים ופריטים המספרים על עובדי המקום, על פעילות בית המלאכה ופועלו של אוטו ווידט. המוזיאון מופעל מאז על ידי "הקרן לזיכרון ההתנגדות הגרמנית". יצוין כי בעקבות יוזמה של סטודנטים, כבר בשנת 1999, המקום נפתח לציבור כאתר שחשף לציבור המבקרים את שהתחולל במקום.
מוזיאון בית המלאכה של אוטו ווידט ממוקם בסימטא קטנה (רוזנטאלר שטראסה) מעוטרת ציורי אומנות רחוב וגרפיטי, במתחם מרכזי וידוע בברלין הקרוי האקשה הפה Hackesche Höfe (מבטאים Hakasheh Hefeh ) .
המוזיאון פתוח למבקרים בכל יום בשנה ,למעט ב 24 דצמבר (חג המולד), בשעות 18:00-10:00.
המוזיאון נמצא בכתובת: Rosenthaler Straße 39 – 10178 Berlin
קישור ל אתר האינטרנט של המוזיאון https://www.museum-blindenwerkstatt.de/en/first-of-all
הביקור במוזיאון זה מרגש וחשוב לכל אדם ולכל יהודי.
על מנת להמחיש את התקופה ואת תפקידו של בית המלאכה לעיוורים, בחרתי לספר את סיפורו של אריך פריי, אחד העובדים היהודים בבית המלאכה. זאת, בין היתר, בהתבסס על יומן שכתב.
למען גילוי נאות – נכדתו של פריי, דרורה פורת ממושב היוגב ובעלה דב הם חברים ותיקים שלי. הם סיפקו לי את היומן וחומר חשוב נוסף.
אריך פריי היה משכיל ובעל יכולות ניהוליות ופיננסיות מהמעמד הבינוני בחברה הגרמנית. עולמו התהפך. ראייתו התדרדרה והוא היה על סף עיוורון. הוא פנה אל אוטו ויידט. האחרון סיפק לאריך פריי לא רק תעסוקה, אלא גם הגנה, מחסה ותמיכה. פריי היה ככל הנראה מאנשי המפתח בבית המלאכה.
סיפורו של אריך פריי Erich Frey
משפחת אריך (Erich) ואלסבט (Elsbet) פריי (Frey)התגוררה בברלין. אריך נולד בברלין ב־1887. אלסבט, אשתו, נולדה ב־1883 בעיר פוזן (Posen) שבמזרח גרמניה (על גבול פולין). אריך היה פקיד בנק. עבודתו בבנק הופסקה כחלק מההגבלות שהוטלו על היהודים.אלסבט על פי הידוע, הייתה עקרת בית. לבני הזוג היו שתי בנות. מרי-אנה (מרים) הצעירה וליזלוט האחות הבכורה.
ההורים חשו על בשרם את שקורה ליהודים בברלין והחליטו לחלץ את שתי הבנות מגרמניה. הם היו זקוקים לדרכונים. ברגע שנפתח חלון לקבלת דרכונים הם הגישו בקשה לכך לשתי הבנות. ב־27 ביוני 1939 נשלחה ליזלוט לאנגליה להשלמת לימודים בבית ספר לאחיות (החלה בלימודי מקצוע זה בברלין). ב־21 באוגוסט של אותה שנה יצאה מרים לפלשתינה במסגרת עליית הנוער, כשהיא קרוב לגיל 17. מטרייסט שבאיטליה הפליגה באנייה לכיוון הארץ, ועם פרוץ המלחמה הוחזרה האניה לטרייסט ועוכבה שם עד שהותר לה להפליג ארצה. ההורים ראו בהגירת הבנות מוצא יחיד לנוכח המציאות בברלין וקיוו לכך שגם הם יוכלו להגר לפלשתינה בהמשך. אלא שעם פרוץ המלחמה ב־1 בספטמבר 1939, לא ניתנו יותר אישורי הגירה.
בשנים 1942-1939 ניסו ההורים בדרכים שונות להסדיר עבורם הגירה חוקית וגם לא חוקית מגרמניה. זאת תוך הפעלת משפטנים, קשרים עם ידידים מחו"ל ועוד, ואף השקיעו בכך "סכומי עתק" (לשון פריי),. אולם כל זאת ללא הועיל.
בתקופה שבין 7 באפריל עד 10 במאי 1942, במשך כחודש ימים, כותב אריך פריי דיווח לבנותיו, בבחינת יומן, בו הוא מספר להן על שעבר עליו ועל אשתו בחיי היום-יום בברלין, מאז עזבו הבנות. בנוסף, גם משאיר להם צוואה רוחנית. זהו מעין יומן שנכתב במכונת כתיבה בתשעה עמודים בגרמנית ובארבעה עותקים. האב מסר שני עותקים מהיומן לאדם שסמך עליו ושני עותקים לאדם אחר וביקש מהם להעבירם לשתי בנותיו. זאת בתקווה שמשהו יגיע למישהי מהן. וכך היה. עותק אחד ויחיד הגיע אל ליזלוט.
ביומן זה מספר אריך לבנותיו עליו ועל אימן בברלין והקורות אותם מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה ועד מאי 1942. היומן כולל תיאור של אדם יהודי יליד ברלין, משכיל, מהמעמד הבינוני, שחייו עברו מהפך מקצה לקצה. מעבר לדיווחים לבנות ביומן זה על אודות קרובי משפחה, חברים ומכרים, הוא מתאר גם את קשיי היום יום בחייהם של יהודי ברלין, על האפליה, ההתנכלויות, ועד הגירוש למחנות בפולין שהחל ב־1941.
בחרתי להביא כאן תיאורים וציטוטים מהיומן של אריך פריי, על אודות חיי היום יום של יהודי בברלין בתקופה זו (ספטמבר 1939 עד מאי 1942).
לאחר פרוץ המלחמה, מספר אריך פריי על כך שבעל הדירה בה התגוררו ביטל את החוזה עימם. נאמר להם למצוא פתרון כדיירי משנה בדירה בה התגוררו יהודים. אבל גם בכך הקשו עליהם. אריק ואלסבט נאלצו למכור חלק מתכולת ביתם על מנת שיוכלו להתקיים – את הפסנתר, את ספת הישיבה, את ארון הספרים ופריטים נוספים שהיו להם.
אריך מספר שחוו הצקות ודיכוי אישי. ביום כיפור למשל, שוטרים נשלחו לבתי היהודים בשעת בוקר מוקדמת, בדרישה להביא את מכשירי הרדיו שלהם אל תחנת המשטרה בתוך 15 דקות, ללא תמורה או פיצוי. היו כאלה שכבר היו בדרכם לבית הכנסת.
בברלין הונהג כרטיס ביגוד שאיפשר לאזרחים לרכוש בגדים. כרטיס זה נשלל מיהודים. אם יהודי נזקק לבגד, היה עליו לפנות למשרדי הקהילה היהודית, ורק במקרים קשים במיוחד, ניתן בגד ממחסן הביגוד הקהילתי.
אריך ממשיך לספר לבנותיו ביומן על כך, שבסוף 1939 הופיעו ביום אחד שלטים בחנויות, המודיעים על צו חדש "מכירה ליהודים רק משעה 1200". באפריל 1940 צו זה הוחמר בכך שהיהודים הוגבלו לבצע קניות לשעה אחת בלבד במשך כל יום, בין ארבע לחמש אחר הצהריים . לדבריו:
"מכיוון שגרמנים ארים (עמיקם: גרמנים מהגזע הארי, קרי לא יהודים) רבים העדיפו לצאת לקניות דווקא בשעה זו, קופחנו כיהודים פעמיים – הן בגלל ההגבלות וגם משך הזמן הקצר שהוקצב לקניות. בשל כך, אפשר היה בדרך כלל להספיק לבקר מידי יום בחנות אחת בלבד – היום מאפיה, מחר חנות ירקות וכן הלאה....".
בפברואר 1940 מספר האב על כך שמשטרת העבודה הגרמנית הורתה לחברה בה עבד לפטר אותו לאלתר. באותה עת הוא הועסק על ידי חברת תיווך דירות בתפקיד שהצריך כישורים ניהוליים ופיננסיים. הנימוק לפיטורים המיידיים – יש ספק לגבי מידת הנאמנות של היהודים.
אריך ממשיך ומספר ביומן על כך שבמסגרת החוקים והצווים שהוטלו נגד היהודים באותה התקופה, נאסר על היהודים לרכוש מוצרי מזון מסוימים. תחילה נאסר על היהודים לרכוש פולי קפה ותה, בהמשך כרובית, אספרגוס וסוגי ירקות ופירות אחרים, כמו גם שוקולד, סוכריות וממתקים. בנוסף, נמנע מהיהודים לקבל חלוקות מזון מיוחדות של מוצרים שהיו במחסור ואשר ניתנו לכלל יתר האוכלוסייה..
האב מדווח כי באפריל 1940 נמנעה ממנו האפשרות להגירה בלתי ליגלית (לפלשתינה), מאחר ובבדיקה רפואית נמצא שחלה במחלת עיניים בשנים האחרונות, שגרמה לו לעיוורון כמעט מוחלט שלא יאפשר לו צעידה בחשיכה.
אריך מספר על צו אנטי יהודי חדש נוסף. לדבריו, באפריל 1940 נתבקשו כל הגברים היהודיים להוסיף לשמם את השם ישראל וכל הנשים את השם שרה (לפי אינגה דויטשקרון צו כזה הוצא כבר ב־1 באוגוסט 1938,ראו ספרה "את יהודיה" עמוד 24). זאת לרגל הוצאת ספר טלפונים חדש. היהודים נדרשו לגשת לסניף דואר ולבצע את הרישום תמורת 3 מארק ולא – ייענשו. התוצאה מכך היתה לדבריו, שכל היהודים, למעט חריגים, נותקו מרשת הטלפונים מסוף אוגוסט 1940. בהמשך הוא מוסיף, כי "שנה אחרי שנלקחו מאיתנו קווי הטלפון, נאסר עלינו להשתמש בתאי הטלפון הציבוריים, אפילו לא באלה של בתי הדואר".
ב־9 בספטמבר 1940 הוצא צו חדש, מספר אריך. צו המחייב את כל היהודים לשאת טלאי מגן דוד צהוב על דש הבגד, ובתוכו המילה יהודי. הוא כותב "מאחר וצו זה הוצא ממש לפני הימים הנוראים, העדפנו שלא ללכת לבית הכנסת".
באותו חודש, כותב אריך, נדרשה הקהילה היהודית להעביר לחבריה מפה לאוזן ("לא בכתב ,או בעיתון") כי עליהם לשהות בבתיהם משעה שמונה בערב. עוצר ליהודים. מי שנתפס שוהה ברחוב אחרי שעה זו, נענש. אריך מוסיף כי "שנת 1940 הסתיימה בעצב ועם תחושות קודרות לגבי העתיד".
במציאות בה לא הייתה לאריך תעסוקה משום היותו יהודי ומפאת ליקוי הראייה שלו, במציאות של התנכלות בלתי פוסקת ליהודים, ובמציאות בה התקווה לעזיבת גרמניה נכזבה, הוא היה במצב נואש. הוא חיפש אפשרויות להכשירו לעבודה ככמעט עיוור.
בספטמבר 1941 נמצאה אפשרות לצרפו לבית המלאכה לעיוורים של אוטו ווידט לייצור מברשות. אריך שמעולם לא היה עובד כפיים, למד את המקצוע החדש והועסק בבית המלאכה של אוטו ויידט. בית מלאכה שייצר מטאטאים מסוגים שונים ומברשות יד. אריך מציין ביומנו על כך ששמח על שלמד מלאכה זו ,שכן היא תאפשר לו לעבוד ולהשתכר גם מחוץ לגרמניה, כשהוא אינו נתון לחסדי אחרים. התקווה לחיים "אחרי גרמניה" עדיין פיעמה בקרבו.
אריך פריי עבד בבית המלאכה למברשות של אוטו ויידט מספטמבר 1941 עד תחילת מרץ 1943.
בתקופה שבין קיץ 1942 לחודש מרץ 1943 גורשו מספר עובדים מבית המלאכה של אוטו ויידט למחנות ריכוז והשמדה, לרבות אושוויץ. ידוע שבתקופה זו ניהלו הגרמנים פעילות נמרצת לגרוש יהודי ברלין, שהועסקו במפעלים. כתוצאה מכך, רבים חיפשו מסתור וירדו למחתרת. כך נהגו גם אריך ואסבלט פריי. פרטים נוספים על אחריתם באפילוג בהמשך.
בתמונה הקבוצתית המפורסמת של עובדי בית המלאכה, המוצגת כיום במוזיאון בית המלאכה של אוטו ויידט, אריך פריי מופיע עומד חמישי מימין בשורת העובדים העליונה. התמונה צולמה בשלהי 1941.
האב מספר לבנותיו שהוא ואלסבט מציינים כל יום הולדת של שתיהן כמו גם את התאריכים בהם נפרדו ועזבו את גרמניה. הוא מספר גם על קורות קרובי משפחה וחברים ועל התפקיד שלקח לעצמו להסדיר עבור חלק מהם עניינים פיננסיים ובירוקרטים בברלין. זאת, על אף מגבלותיו.
אריך ממשיך ומספר על ההתנכלויות נוספות כלפי היהודים. בשנת 1941, (עמיקם-אוקטובר). אלפי יהודים בברלין קיבלו הודעות מהמשטרה החשאית הגרמנית שעליהם לעקור מבתיהם ולהישלח לפולין במשלוחים (טרנספורטים). זאת, אלא אם היו מועסקים במקום מאושר ונדרשו לעבודה על ידי מעסיקיהם. רכושם של המגורשים הוחרם. הוא מספר שבמשלוחים הראשונים הפתיעו הגרמנים את היהודים באמצע הלילה והביאו אותם לבית הכנסת ברחוב וולצוב. בית הכנסת הוסב למתחם מעבר ומשם הועברו למשלוח מתחנת הרכבת בגרונוולד (עמיקם-באתר בית הכנסת של וולצוב ובתחנת גרונוולד בברלין, מוצבות אנדרטאות זיכרון מרגשות).
ביוני 1941, מדווח אריך, על כך שחלק מנכסיו הועברו "להשגחה" והיה עליו להגיש דו"ח על הוצאותיו. הוא קיבל אישור "להוציא כל חודש סכום מסוים" בעוד שכל הכנסותיו הופקדו ב"חשבון ביטחון שנזילותו מוגבלת".
בנובמבר 1941 מקבל אריך הודעה שעליו לפנות את דירתו "לטובת ארים". בפברואר 1942 הקהילה היהודית מאתרת חדר עבורו ועבור אשתו בדירה של יהודים אחרים. אריך נדרש לשלם 540 מארק עבור שיפוץ הדירה שפינה (שיפוץ שעלותו האמיתית הוערכה בכ 200 מארק). המטלטלין שלא יכול היה להעביר אל החדר שנמצא לו, עוקלו.
אריך מספר לבנות שהגיעו דיווחים ליהודים בברלין מיהודים שנשלחו לפולין על מצבם הקשה ועל המחסור במזון עבורם.
צווים חדשים נגד היהודים בברלין ממשיכים להופיע מידי יום.
הוא ממשיך לספר ביומנו ש "מ 15 באפריל 1942 הדירות היהודיות חייבות להיות מסומנות במגן דוד על הדלת החיצונית של הדירה". בהמשך, כותב פריי לבנותיו:
"מ־1 במאי 1942 חל איסור כולל על היהודים להשתמש בתחבורה ציבורית. המשטרה הנפיקה אישורי נסיעה רק ממקום המגורים אל מקום העבודה במידה והוא במרחק של מעל 7 ק"מ מהבית".
מרחק של עד 7 ק"מ יש ללכת ברגל.
מ־9 במאי 1942,נאסר על היהודים לעבור ברחובות ראשיים מוגדרים בברלין, כמו אונטר דן לינדן ואחרים. הנחייה זו הועברה ליהודים באמצעות הקהילה והם העבירוה ליהודי הקהילה בעל פה. כך הוא מספר.
אריך פריי מסיים את הדיווח שלו לבנותיו במילים הבאות (בהשמטות קלות) :
"מה עתיד לבוא, מי יודע? אם הכל ימשיך כך, כפי שהיה עד עכשיו, עלינו להביא בחשבון שנעקר ביום מן הימים. זה יהיה, קרוב לוודאי, הסוף שלנו. מזל רע. אבל אולי נצליח לשרוד ואז נוכל שוב להיות בקשר ואולי אפילו להיפגש שוב.
אני סוגר את הדיווח בתאריך 10 במאי 1942. לכו בדרך שגורלכן התווה בפניכן, ושימרו על אופייכן האצילי. אנחנו שולחים לכן את כל אהבתנו וברכתנו. יהא אלוהים עמכן.
אינספור ברכות ונשיקות גם אחרי לכתנו, אם אין ברירה אחרת.
אבא ואמא."
לפני סיום הדיווח לבנותיו, מתאר בפניהן אריך את הנזקים הכספיים שנגרמו לו ולאשתו מעוולות הגרמנים. ואולם, הוא מבקש מהן באצילות נפש, שלא יבקשו דבר מהגרמנים, אם מצבם הכלכלי יאפשר זאת.
אפילוג
בשנת 2019 יצא לאור בגרמניה ספר (בגרמנית) המספר על משפחת אריך ואלסבלט פריי ועל סיפור היומן של אריך לבנותיו, מאת קורט שילדה Kurt Schilde . הספר נקרא:
"Wahrscheinlich wird das unser Untergang sein.": Der Bericht von Erich und Elsbeth Frey an ihre ausgewanderten Töchter .
קורט שילדה ערך עבודת מחקר מקיפה אודות הסיפור של אריך פריי והקשר שלו עם בית המלאכה לעיוורים של אוטו ווידט. הודות לו אנו יודעים פרטים נוספים, לרבות לגבי התקופה שלאחר ה־10 במאי 1942,מועד בו סיים אריך פריי את הדיווח ביומן לבנותיו. הספר נכתב לאחר עיון במסמכים רבים, וצילום של חלקם מופיע בו. הוא היווה עבורי מקור חשוב לכתיבת מאמר זה.
קורט שילדה מציג בספרו העתק מסמך של המשטרה החשאית בברלין, ממועד ה־3 בנובמבר 1943, המדווח על בריחתו וירידתו למחתרת של אריך פריי ביחד עם אשתו. שבוע לאחר מכן, מדווחת המשטרה החשאית על החרמת רכושו של אריך פריי לטובת הרייך הגרמני.
אנו יודעים שפריי סיים עבודתו בבית המלאכה, בלחץ הגירושים, בראשית מרץ 1943. מאז, הוא ואשתו חיו במסתור.
קורט שילדה במחקרו מצא כתובות בהן הסתתרו אריך פריי ואשתו לרבות של המקום בו הם נלכדו. לפיו, אחד ממקומות המסתור היה אצל משפחת שומן Schumann שהתגוררה לא הרחק מביתם של הזוג פריי אותו נאלצו לעזוב. הבנות של משפחת שומן למדו בבית הספר עם בנותיהם של הזוג פריי. משפחת שומן היו גם היחידים ששמרו את אחד העותקים של היומן שכתב אריך פריי ב 1942 . הם שלחו את היומן אל הבת ליזלוט, שקיבלה אותו ושלחה העתק לאחותה בישראל.
על פי שילדה, הזוג פריי הסתתר מאז תחילת נובמבר 1943 ועד ה־8 באפריל 1944, משך כחמישה חודשים, בדירתם של משפחת בראואר Brauer ברחוב Bundesratsufer 4 בברלין. המסתור התגלה והזוג פריי נעצר. מקום מחבואם נחשף כנראה בעקבות הלשנה.
ב־19 באפריל 1944 גורשו אריך ואלסבט פריי מברלין בטרנספורט שיצא למחנה הריכוז טרזיינשטט. בספר של קורט שילדה מוצג העתק מסמך גרמני של טרנספורט זה, בו מופיעים שמות בני הזוג פריי.
ב־30 אפריל 1944 כותב ושולח אריך פריי גלויה מ טרזיינשטט לבית המלאכה לעיוורים של אוטו ויידט (מוצגת בספרו של שילדה). אוטו ווידט נהג לשלוח חבילות סיוע לעובדי בית המלאכה שלו עליהם היה ידוע שנשלחו למחנות. אריך פריי מודה בגלויה על חבילה שקיבל ומאשר שכל החבילות הגיעו אליהם "עד כה". הוא גם מדווח שהם מצליחים לשרוד במחנה.
בית המלאכה היה עוגן ומקור של תקווה עבור אריך פריי, כמו גם עבור כל עובדי בית המלאכה, גם לאחר שגורשו למחנות הריכוז וההשמדה. זאת ברגעים הקשים ביותר.
ב־15 במאי 1944 נשלחים בני הזוג פריי ממחנה הריכוז טרזיינשטט ברכבת אל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.
באותה רכבת נמצאת גם אליס ליכט ,שעבדה אף היא בבית המלאכה לעיוורים, אף שלא היתה עיוורת או חירשת. אליס היתה מזכירתו וגם אהובתו של אוטו ויידט. במהלך הנסיעה אליס משליכה גלויה ללא בול מחלון הרכבת, שהנמען שלה הוא בית המלאכה לעיוורים של אוטו ויידט בברלין. בגלויה (שהגיעה ליעדה) היא מדווחת בין היתר על משלוח זה של יהודים לאושוויץ בו היא מציינת שגם בני הזוג פריי נמצאים. היא גם מבקשת בגלויה זו להפסיק לשלוח חבילות סיוע למחנה טרייזנשטט.
הגלויה מוצגת בספרו של שילדה. בעקבות קבלת הגלויה, יצא אוטו ויידט לאושוויץ והצליח לסייע לאליס ליכט אהובתו, בדרכים שונות, כולל סיוע לבריחתה.
אריך פריי נרצח באושוויץ-בירקנאו ב־ 31 במאי 1944. מועד הירצחה של אלסבט אינו ידוע.
הבת הצעירה מרים (מרי-אנה) עלתה ארצה מברלין באוגוסט 1939 ,שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא עברה הכשרה בכפר חיים. נמנתה על מייסדי מצפה בית אשל בדרום. במהלך ההכנות להקמת הישוב נישאה והייתה למרים שטינבוק. מרים ובעלה התגוררו במצפה בית אשל עם שני ילדיהם הראשונים. בית אשל נהרס במלחמת העצמאות והמשפחה עם חברים נוספים משם עברו לעמק יזרעאל בו הקימו את מושב היוגב.
אחותה של מרים, ליזלוט (כונתה בחיבה לילו), נשלחה מברלין לאנגליה, סיימה את לימודיה כאחות ועבדה בבית חולים בריטי. היא נישאה שם לרופא יהודי מפולין, ד"ר ליאון קומר. קורט שילדה מביא תיעוד בספרו לכך, שבספטמבר 1944 ליזלוט ביקשה את עזרת הצלב האדום בבריטניה לקבל מידע על אודות הוריה בברלין (עמיקם-ההורים כבר לא היו בחיים במועד זה). כעבור מספר שנים היגרו ליזלוט וד"ר קומר לקנדה ופתחו מרפאה תחילה בהליפקס ואח"כ בוונקובר האחיות נפגשו לראשונה 16 שנה לאחר פרידתן ב־ 1939. מאוחר יותר ליזלוט ובעלה בנו בית בשבי ציון. הם חילקו את זמנם בין קנדה לישראל עד סוף ימיהם. ליזלוט ובעלה קבורים בשבי ציון.
אינגה דויטשקרון Inge Deutschkron
אינגה דויטשקרון (2022-1922), יהודייה תושבת ברלין, עבדה בתפקיד פקידותי בבית המלאכה לעיוורים של אוטו ויידט בשנים 1943-1939. בעקבות "אקציית בתי החרושת" בפברואר 1943 היא נאלצה לברוח ולהסתתר במקומות שונים בברלין. אינגה שרדה את תקופת הרדיפות והמלחמה במסתור. לימים נעשתה עיתונאית בגרמניה ובישראל וסיפרה את סיפורה.
אינגה פרסמה ספר אוטוביוגרפי בגרמנית שנקרא "לבשתי את הכוכב הצהוב" (יצא לאור בעברית ב 1987 בשם "את יהודיה! סיפור תלאותי במסתור בברלין הנאצית"). ספר נוסף שכתבה בשיתוף עם סופר נוסף בגרמנית הוא Papa Weidt: Er bot den Nazis die Stirn (Papa Weidt: He Defied the Nazis). Kevelaer 2001 .
אינגה הרבתה לספר את סיפורה מתקופת המלחמה. היא הופיעה בפני תלמידים בבתי ספר במשך שנים רבות, פעלה להקמת מוזיאון בית המלאכה לעיוורים בברלין, נאמה ברייכסטאג ב־2013 במושב מיוחד שהוקדש לציון 80 שנה לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה. היא גם סייעה להכרתו של אוטו ויידט כ"חסיד אומות העולם" ופעלה להנצחתו.
אליס ליכט Alice Licht
אליס ליכט ( 1987-1916), יהודייה ילידת ברלין. בת למשפחה אמידה של סוחרי טקסטיל שהתגוררה ברובע שונברג היוקרתי בברלין. בליל הבדולח ה־9 בנובמבר 1938, בית העסק המשפחתי נהרס ונבזז בידי פורעים גרמנים. עד למועד זה ניסו גורמים שונים לשכנע את אליס והוריה להגר מברלין אל מדינה אחרת, אולם הם סרבו. ב־1939 הם ביקשו להגר לאנגליה. ב־3 בספטמבר בשנה זו, הם הגיעו לשגרירות הבריטית על מנת לקבל את אשרות המעבר, אולם התבשרו על כך שהגיעו מאוחר מדי , שכן בריטניה הכריזה זה עתה מלחמה על גרמניה והגבולות נסגרו.
משפחת ליכט הכירה את אוטו ווידט. האחרון קיבל את אליס ליכט לעבודה בבית המלאכה שלו, כנראה במהלך 1941, אף שלא הייתה עיוורת או חרשת. אליס שעבדה ורכשה ניסיון ניהולי בעסק של אביה, הפכה בתוך זמן קצר לדמות מפתח בניהול בית המלאכה. היא הייתה יד ימינו של אוטו ווידט . בין השניים התפתח קשר מיוחד, יש אומרים רומנטי.
כאמור, בפברואר 1943 חלה הסלמה ממשית בחיפושים אחר יהודים בברלין ובגירושם למחנות ריכוז והשמדה. משפחת ליכט עזבה את ביתה וירדה למסתור בעזרת אוטו ויידט. ויידט הנפיק לאליס תעודת זהות מזוייפת עם זהות גנובה, שבעזרתה המשיכה בעבודתה בבית המלאכה עד אוקטובר 1943.
ב־4 באוקטובר 1943 נודע לאליס על אודות הפשיטה של הגסטאפו על בית המלאכה של ויידט והיא מיוזמתה הזהירה כל מי שיכלה בקרב העובדים שלא היו במקום בעת הפשיטה. ואולם, היא והוריה נעצרו ביום למחרת ונשלחו למחנה הריכוז טרייזנשטט.
ב־15 במאי 1944 נשלחו יהודים מטרייזנשטט לאושוויץ-בירקנאו ברכבת ששימשה להסעת בהמות. במשלוח זה היו בין היתר, אליס והוריה, אריך פריי ואשתו ורבים אחרים. כאמור, במהלך הנסיעה אליס השליכה גלויה מהרכבת שהיתה מיועדת לאוטו ויידט. בגלויה תיארה אליס את מצבה וציינה את יעד הנסיעה. אליס שהתה באושוויץ כשלושה חודשים והועברה לאחר מכן למחנה עבודות הכפייה כריסטיאנשטט, בו שהתה כשבעה חודשים.
אוטו ויידט נזעק להציל את אהובתו. הוא שיחד רבים ונעזר בפולנים להחדיר חבילות מזון למחנה עבור אליס, ואפילו ביגוד שהיה אמור לסייע לה בעת בריחה כאשר הנסיבות יתאימו. ווידט תכנן אפשרויות לבריחתה שלא הבשילו לידי ביצוע. אך בסופו של דבר, בעת שעצורי המחנה נלקחו לצעדת מוות בראשית 1945, הצליחה אליס לברוח ולהגיע חזרה לברלין, שם מצא לה אוטו ווידט מקלט עד לסיום המלחמה.
אליס ליכט שרדה את השואה. הוריה נרצחו באושוויץ ביולי 1944.
היא נשארה בברלין עד אמצע 1946 ואז היגרה לארה"ב, שם נישאה לוולטר ברנר (1986-1908), יליד ברלין שהיגר ב 1936 לארה"ב ושרת בצבא האמריקאי, כאיש מודיעין, באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לשניים נולד בן בשם גרי, שעלה לישראל . אליס וולטר החליטו לעלות לישראל בעקבות בנם והגיעו ארצה ב 1973. הם התגוררו בעיר רחובות. וולטר נפטר ב־1986 ואליס נפטרה ב־1987. שניהם קבורים בבית העלמין של קיבוץ חצור. נכדם ירמי ברנר Yermi Brenner היגר לברלין.
https://medium.com/@yermibrenner/how-my-grandma-became-a-holocaust-...
https://www.huffingtonpost.co.uk/entry/berlin-holocaust_uk_5d541c16e4b0cfeed1a6d6e0
"גיבור עיוור" - סרט קולנוע אודות פועלו של אוטו ווידט
בשנת 2013 יצא לאקרנים סרט דוקו-דרמה, באורך של 90 דקות המספר את סיפורו של אוטו ויידט. הסרט הופק בגרמניה ודובר גרמנית בשם "גיבור עיוור-האהבה של אוטו ויידט" A Blind Hero: The Love of Otto Weidt.
הסרט נשען על עדויות וחומרים שונים, כולל זכרונותיה של אינגה דויטשקורן, שהתראיינה לסרט, בעצם היותה עדה חיה אחרונה שעבדה בבית המלאכה של ווידט וידעה לספר את פועלו. הסרט הביא לחשיפה רחבה יותר על אודות האומץ, הסיכון והגבורה של ווידט הכמעט עיוור, שבמקום לפעול לרווחתו, פעל להצלת אחרים. אחרים שהיו רדופים ברובם עיוורים וחרשים הנתונים לחסדי אחרים. הוא היה מושיעם, תוך לקיחת סיכון אישי רב והשקעה של נכסיו בכך.
הסרט מאיר גם את סיפור האהבה של אוטו ויידט ואליס ליכט, סיפור אהבה מרגש הכולל את מסעו הנואש להציל אותה ואת משפחתה ממשרפות הגז. כל זאת בשעה שהוא עצמו היה עיוור כמעט לחלוטין.
דוקו-דרמה עוצמתית המביאה סיפור על אהבה, מסירות וחוסר אנוכיות. "גיבור עיוור" מתאר את סיפורו של אוטו ויידט, כפי שמספרת העיתונאית והסופרת עטורת הפרסים, אינגה דויטשקרון. אינגה מספרת בסרט את התיאור האישי המדהים שלה על מאמציו של ויידט להציל אותה, את אמה ואת שאר עובדיו מהנאצים.
הסרט זכה לפרסים רבים ואף הוקרן בפסטיבל חיפה לסרטים.
"מטאטאים רוקדים בחורף"
הַיּוֹם אַבָּא וַאֲנִי הוֹלְכִים יַחַד לָעֲבוֹדָה שֶׁלּוֹ.
יֵשׁ לִי תַּפְקִיד –
אֲנִי הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ.
אוֹמְרִים עָלָיו שֶׁהוּא עִוֵּר, אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא רוֹאֶה, פָּשׁוּט לֹא דֶּרֶךְ הָעֵינַיִם.
יֵשׁ לוֹ שִׁיטוֹת מִשֶּׁלּוֹ.
זהו קטע מספר לילדים שיצא לאור בשנת 2019 הקרוי "מטאטאים רוקדים בחורף", מאת הדס ליבוביץ. הדס כתבה לילדים בשפתם את סיפורו של אוטו ויידט ושל בית המלאכה שלו באופן רגיש ומרגש. את הספר איירה בחן וטעם נעה פארן. הספר זכה לביקורות חיוביות רבות והוא מומלץ על ידי גורמי חינוך.
הספר יצא לאור בהוצאת צלטנר.להלן ציטוט מתוך אתר האינטרנט של ההוצאה,המתאר את הספר:
"בסתיו 1941, בית המלאכה למברשות של אוטו ווידט ברחוב רוזנטלרסטרסה 39 בברלין, הומה מתקתוק מכונות ומלא ברחשי עשייה. אנשי הסדנה העיוורים, עמלים על הכנת המטאטאים שאולי ינקו במעט את האפלה השוררת בעיר. הספר מספר את סיפורה של אליס/ ילדה המלווה את אביה העיוור אל עבודתו דרך רחובות ברלין בהם הם אינם רצויים, אל בית המלאכה למברשות, שהוא בית של תמיכה הדדית וקבלה, אל חבריהם לעבודה, אל דמותו המאירה של אוטו ווידט בעל בית המלאכה, ואל רגעי הדמיון והחברות. זהו סיפור על טוב לב ואומץ, על הבחירה בבני אדם באשר הם ועל היכולת לראות את היופי גם בעיניים עצומות".
בירת גרמניה וגורל יהודיה בשואה
לסיום אביא כאן ציטוט מתיאור תמציתי של איתמר לוין ,מתוך לקסיקון השואה תשס"ה-2005.
"בבירת גרמניה חיו עם עליית הנאצים לשלטון כ־160,000 יהודים, שבלטו בפעילות רווחה, תרבות, דת וחינוך, שהיו למופת בגרמניה כולה. עד פרוץ המלחמה עזבו מחציתם את העיר.
עסקים גדולים בבעלות של יהודים בברלין היו הקורבנות הראשונים להתנכלויות, הרס והחרמה כבר בחודשים הראשונים של השלטון הנאצי.
ב"ליל הבדולח" (ב־9 בנובמבר 1938) הוצתו רוב בתי הכנסת בעיר, מוסדות ציבור נפרצו ואלפים נעצרו. בדצמבר 1938 הוטלו על יהודי ברלין הגבלות תנועה והחל סילוקם מדירותיהם במרכז העיר. מוסדות הקהילה הקדישו מאז את מרבית זמנם לארגון ההגירה ולסיוע ליהודים עד שיוכלו לעזוב את המדינה, ומחציתם אכן עשו זאת עד פרוץ המלחמה.
באפריל 1940 הוטלה על יהודי ברלין חובת עבודות כפייה, וביולי 1941 הועסקו 26,000 – 28,000 מהם על ידי 230 חברות גרמניות.
באוקטובר 1941 החל גירוש יהודי ברלין בהטעיה של פינוי דירות. המגורשים נדרשו למסור הצהרות מפורטות על רכושם, ששימשו לאחר מכן לגזל הרכוש. מאות יהודים התאבדו כדי להימנע מהגירוש, אחרים ניסו להסתתר והיו מי שניסו לברוח מגרמניה – לרוב ללא הצלחה.
עד ינואר 1942 גורשו מברלין לריגה, לודז', קובנה ומינסק 10,000 יהודים. הגירושים הבאים, עד יוני 1943, היו בעיקר לטרזין ואושוויץ.
בסך הכל יצאו מברלין 63 שילוחים (טרנספורטים) של 35,000 יהודי העיר למחנות ו־117 שילוחים של 15,000 יהודים לטרזין. הגירושים האחרונים היו בעת שברלין כבר הייתה נתונה להפצצות ולהפגזות של בעלות הברית, בינואר-מרס 1945.
בעיר שרדו כ־4,700 יהודים שהיו נשואים לבני זוג "אריים" ו־1,400 שחיו במחתרת. מבין המגורשים שבו לברלין 1,900 יהודים בלבד. בסך הכול נרצחו 55,000 מיהודי ברלין".
מדוע יהודי ברלין וגרמניה לא הגרו ממנה לפני המלחמה ?
בתקופת מלחמת העולם הראשונה חיו בגרמניה כ 550 אלף יהודים. מאה אלף מהם שרתו במלחמה, מהם 80% בחזית ו- 12 אלף נפלו במלחמה זו (ראו ספרו של נורמן לברכט "גאונות וחרדה" עמוד 284). היהודים בגרמניה בתקופות אלה היוו כמעט אחוז אחד מכלל האוכלוסייה במדינה זו. לדעתי, נתונים אלה מצביעים על עומק משולבות היהודים בחברה ובמדינה הגרמנית, כמו גם, על עומק בגידת החברה והמדינה ביהודים.
בשנת 1933,שנת עליית הנאצים לשלטון, היו בגרמניה כ500 אלף יהודים. בתקופות אלה היוו היהודים כמעט אחוז אחד מכלל האוכלוסייה בגרמניה וכשליש מהיהודים חיו בברלין.
בשנים 1939-1933 נרדפו יהודי גרמניה בגלוי.
באפריל 1933 התקיים "יום חרם" נגד יהודי גרמניה. ביום זה חיבלו בריונים נאצים בבתי עסק של יהודים והופצה תעמולה לחרם כלכלי נגד היהודים. באותו חודש הוכרז על פיטורי יהודים ממוסדות ממשל וציבור. במאי 1933 נשרפו בברלין ספרים להם זיקה ליהודים. נאסר על רופאים יהודים לעבוד במרפאות קופות החולים.
בספטמבר 1935 התקבלו בבית המחוקקים הגרמני (רייכסטאג) חוקי נירנברג. אלה שללו מהיהודים את האזרחות הגרמנית והיוו בסיס לצווים שהפלו לרעה את היהודים ולרדיפתם.
ב 9 נובמבר 1938 התרחש בברלין פוגרום "ליל הבדולח". לראשונה נחשפו יהודי ברלין לאלימות פיזית וסכנת חיים. פורעים התנפלו על יהודים ובתיהם, שרפו מאות בתי כנסת ,בתי ספר והרסו אלפי חנויות של יהודים. 30 אלף יהודים נאסרו והושמו במחנה ריכוז. מכאן ואילך חייהם של יהודי ברלין נעשו קשים ביותר. גזירות, עונשים וצווים נגד יהודים, הוצאו חדשות לבקרים.
על רקע המציאות המחרידה בה חיו היהודים בשנים 1939-1933 עזבו כ 60 אלף יהודים את גרמניה בשנים אלה ועלו ארצה. בנוסף היו שהיגרו למדינות אחרות באירופה ,או ארה"ב. עלייה זו לארץ הייתה במה שקרוי העלייה החמישית, עלייה שמנתה כ 250 אלף יהודים. מרבית היהודים שעלו ארצה בתקופה זו ,במסגרת העלייה החמישית, היו ממזרח אירופה (בעיקר פולין) , אולם גם מאוסטריה, רומניה, צ'כוסלובקיה יוון וממדינות ערב. העלייה החמישית כונתה גם "עליית הייקים",אף שהגרמנים היוו רק רבע ממנה.
כאמור, רק כמחצית האוכלוסייה היהודית בברלין עזבה את גרמניה בשנים 1939-1933.
מדוע לא עזבו כל יהודי ברלין בשנים אלה את גרמניה למדינה אחרת?
אינגה דויטשקרון, מספקת בספרה "אני יהודייה ! ", תשובה חלקית לשאלה זו. לדבריה לקח זמן ליהודים להפנים את השינוי במצבם. להבין שהמציאות שהיו רגילים לה, השתנתה. לרבים, עתה היה מאוחר מדי להגר. אירועי ליל הבדולח היוו תמרור אזהרה בוהק לאותם יהודים, שחשבו ש"הגירה היא סיכון בלתי הכרחי", כפי שחשב אביה של אינגה, עד לאותו אירוע.
לגבי רוב היהודים אפשרויות ההגירה הצטמצמו או אף נסגרו. מדינות זרות נעלו שעריהן, אחרות הציבו תנאים להגירה שהיה קשה לעמוד בהם. אחת הדוגמאות לקשיים בהגירה הוא מקרה האונייה "סנט לואיס". ב־13 במאי 1939 הפליגה אניה זו עם כ־930 פליטים יהודים מגרמניה לקובה. בידיהם היו אשרות כניסה לקובה, בעבורן שילמו כסף רב. כשהגיעה האונייה לקובה, סרבו השלטונות הקובניים לאפשר לנוסעים לרדת, בטענה שהאשרות בטלות. האונייה נאלצה לחזור לאירופה.
