הקהילה היהודית בסלוניקי בראי הדורות The History of the Jewish community in Thessaloniki

הקדמה

מאמר זה מספר את סיפורה של הקהילה היהודית בסלוניקי מאז גרוש ספרד ב 1492. זה סיפור מיוחד ומרגש של גלות יהודית. גלות ביוון.

המאמר נועד להשלים מאמר אחר בבלוג זה ,שעניינו מדריך מקיף לטיול בסלוניקי ובו מידע שימושי מקיף למטייל המבקר בעיר סלוניקי שביוון.  ראו בקישור הבא:https://www.lametayel.co.il/posts/plxpm2

הפן היהודי בסלוניקי ובצפון יוון הוא חיוני, לטעמי למטייל הישראלי כאן. הוא צובע את הביקור בעיר ובאזור במימד רגשי וחוויתי מיוחדים. בסלוניקי הייתה ופעלה קהילה יהודית מפוארת ומאורגנת מהגדולות בעולם, במשך כמעט 500 שנה. קהילה שהייתה מרכז רוחני חשוב בעולם היהודי. קהילה שחבריה היוו רוב או הנתח הגדול באוכלוסיית העיר. קהילה שלחבריה היה נפח הפעילות הכלכלית העיקרית בעיר. עיר בה יום השבתון היה יום שבת ולא יום ראשון ,במשך מאות שנים, עד  העשור השני של המאה ה 20.  קהילה שנכחדה כולה בשואה, מלבד שורדים מעטים. את סיפורה המרגש כדאי להכיר.

למבקר בסלוניקי וצפון יוון יש אתרים יהודיים לא מעטים שכדאי לבקר בהם, בנוסף לאתרים אחרים. לסקרן והמתעניין מובטחת התרגשות. 

מכאן מצאתי לנכון להציג את סיפורה של הקהילה היהודית בסלוניקי ,מאז המאה ה15 ועד היום.

המתואר במאמר זה מתבסס על סדרת הרצאות ומאמרים של פרופ' מינה רוזן, היסטוריונית אמריטוס מאוניברסיטת חיפה ומומחית, בין היתר, להיסטוריה של קהילה מיוחדת זו בסלוניקי. אני מודה לה על שפע החומר שהעמידה לרשות הציבור אודות קורות קהילת יהודי סלוניקי. כמו כן נעזרתי  בעבודות מחקר מדעיות של אחרים ובמקורות נוספים , המתייחסים להיבטים שונים בהיסטוריה של הקהילה היהודית בסלוניקי. השתדלתי לתמצת ולדייק.

למבקר בסלוניקי ולמתעניין בהיסטוריה של הקהילה היהודית בעיר אני ממליץ:

·         לקרוא את הספרים הבאים- "סלוניקי, עיר של רוחות", מאת מארק מאזוור. וכן את "חוטים מקשרים" מאת ויקטוריה היסלופ.

·         לצפות בסרט "יהיה זכרך אהבה"- סיפורו של עובדיה ברוך, מאת המוסד "יד ושם", המספר את סיפורו המצמרר של ניצול השואה מסלוניקי עובדיה ברוך. הסרט נמצא ביוטיוב. https://www.youtube.com/watch?v=uAKhzP59kSE&t=43s

  המאה ה 15

יהודים ראשונים הגיעו לסלוניקי בשנת 315 לפנה"ס. קסנדר Cassander שליט מקדוניה באותה תקופה,  קבע את סלוניקי כבירת הממלכה  והעניק לה את השם סלוניקי Thessaloniki (עד אז העיר נקראה Therma ).  הוא עודד בני מיעוטים ,לרבות יהודים, מהאזור להתיישב בסלוניקי וליהנות מזכויות ואוטונומיה.

אולם רק בשנת 1492 , בעקבות גירוש ספרד והגעת יהודים רבים לעיר, החלה להתגבש בה קהילה של ממש.

סלוניקי הייתה בשליטת האימפריה העות'מנית מאז שנת 1430,  ולמשך כמעט 500 שנה, עד לשנת 1912.

בשנת 1453 כבשו העות'מנים את קונסטנטינופול בירת האימפריה הביזנטית והביאו לסופה של אימפריה זו.  העות'מנים החליטו להקים מחדש את העיר כבירתם וקראו לה איסטנבול. לצורך כך, גרשו והגלו מאיסטנבול את כל תושביה. במקומם הביאו אל העיר בכפיה יהודים, נוצרים ומוסלמים שהתגוררו ברחבי האימפריה העות'מנית . במסגרת זו, הועברו, בין היתר, יהודי סלוניקי לבירה העות'מנית החדשה.

העות'מנים היו עורכים מפקד אוכלוסין אחת ל 30-25 שנה לערך בו ספרו את בתי האב ואת הגברים שיכלו להתפרנס. זאת לצורך גביית מסים. במפקד אוכלוסין שנערך בסלוניקי בשנת 1478 לא צוינו יהודים בנתוני המפקד. כלומר, לא היו יהודים בסלוניקי. עפ"י נתוני מפקד היו בסלוניקי בשנה זו כ 10 אלפים נפש.

הקהילה היהודית  בסלוניקי במאות ה 18-16

 בשנים 1492 עד 1542,במשך כ 50 שנה, היו מספר גלי הגירה של יהודים מגורשים שהגיעו לסלוניקי. בעיקר מגורשים מספרד, אך גם מסיציליה ודרום איטליה (מקלבריה ופוליה) ,מפורטוגל ואפילו מעטים מדרום גרמניה.  במפקד בשנת 1519 נספרו בסלוניקי כמעט 30 אלף נפש , כמחציתם היו יהודים . כלומר, הגירת היהודים שילשה את מספר תושבי העיר בתקופה זו. היהודים היו יותר מ 50% מאוכלוסיית העיר כבר בשנה זו. מצב זה התקיים יותר מ 400 שנה בסלוניקי, עד לראשית המאה ה20. לא היה לכך אח ורע בערים משמעותיות אחרות של האימפריה העות'מנית ובעולם בכלל. 

לאחר גלי ההגירה הגדולים של היהודים לסלוניקי ב 50 שנה הנ"ל, נמשכה הגירת היהודים לעיר כל השנים בהיקפים קטנים יותר. היהודים המהגרים ראו בסלוניקי מרכז יהודי מבטיח ובאימפריה העות'מנית, תחליף עדיף בו ניתן לנהל חיים טובים וחופשיים יותר , מאשר במדינות הנוצריות, בהם הוגבלו ונרדפו.

עפ"י ההערכות הקהילה היהודית בסלוניקי מנתה 40-30 אלף נפש במאה ה16 .  הקהילות היהודיות של סלוניקי ואיסטנבול היו אז הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. מספרם כמעט והוכפל במאות הבאות.

היהודים ברחבי האימפריה העות'מנית הורשו לעסוק בכל דבר, למעט בצבא ובכל דבר שיש בו שליטה על מוסלמים, כגון מערכת המשפט והממשל העות'מניים. זאת, בניגוד למצבם במדינות הנוצריות מהן גורשו, בהן הורשו לעסוק בהלוואה בריבית ובמסחר בסמרטוטים והיו נתונים לגחמות משתנות של השלטון הנוצרי. האימפריה העות'מנית התנהלה עפ"י חוקי השריעה (חוקי האסלאם) ,שאפשרו חופש עיסוק ובטחון כל עוד הנתינים קיבלו את עליונות האסלאם וחוקיו. חוקי השריעה היו יציבים ולא נתונים לגחמות השלטון.

מערכת היחסים של הקהילה היהודית בסלוניקי ,כמו גם בקהילות יהודיות אחרת באימפ' העות'מנית הושפעה מגביית המסים.  השלטון העות'מני הטיל מס גולגלת על הנתינים הלא מוסלמים של האימפריה. המס מימן את הוצאות האימפריה והיווה ביטוי לקבלת מרות הסולטן ועליונות האסלאם על הלא מוסלמים. מס הגולגלת הוטל על גברים בגיל העבודה שיכלו לפרנס עצמם (בערך גילאים 60-13) . נשים ואנשים עם מוגבלות שלא יכלו לפרנס עצמם היו פטורים מהמס. כאמור מדי תקופה נערך מפקד אוכלוסין לקביעת מכסות המס . על הנהלת הקהילה הוטל לאסוף את המס במרוכז ולהעבירו לפקידות הממשל העות'מני. מבחינת העות'מנים  המס היה פרוגרסיבי. החייבים סווגו עפ"י יכולת ההכנסה שלהם לעניים, בינוניים ועשירים וכך נקבע סכום המס שעל הקהילה כגוף אחד לשלם. הקהילה ניהלה מדי פעם מו"מ על היקף התשלום, גבתה המס מחבריה והעבירה אותו לנציגי השלטון. מעשית רוב נטל המס שולם ע"י עשירי הקהילה. מעניים מאוד הקהילה לא גבתה מס.  הנהלת הקהילה הייתה מנהלת מו"מ עם נציגי השלטון על סכום המס הכולל ומדי פעם השיגה הקלות. גובה מס הגולגלת היה סביר ולא מכביד.

גביית המסים חייבה קיום קהילה מאורגנת, הנהגה ריכוזית וחזקה ושתוף פעולה של בני הקהילה ועשיריה. עם זאת, יצויין כי ארגון הקהילה בסלוניקי לא היה אחיד. היה ארגון על והנהגת על  לקהילה והיו גם אוסף של קהילות/ארגונים קטנים שהוקמו ע"י המהגרים עפ"י מקומות המוצא שלהם, מהם היגרו לסלוניקי. לעיתים היו אינטרסים מנוגדים בין ארגון העל לבין הארגונים הקטנים. בשיא היו בסלוניקי 21 תת קהילות יהודיות  מאורגנות . כל תת קהילה היתה אחראית על גביית המסים מחבריה והעברתם לארגון העל של הקהילה היהודית כולה. לכל תת קהילה היו בתי מדרש משלה, אגודת צדקה וחסד (רווחה),בתי כנסת, נוסח תפילה וכו. יהודי סלוניקי היו משויכים לתת הקהילות הללו, אם כי במשך השנים היתה תנועה של אנשים בין תתי הקהילות, מסיבות שונות.

משנת 1511 (ואולי עוד קודם) גובה המסים העות'מני, החל להשתמש בכספי מס הגולגולת שגבה מקהילת סלוניקי לרכישת בדים מאנשי הקהילה ,לצורך ייצור מדים עבור החיילים היניצ'רים (חיילי יחידות עלית בצבא העות'מנים). זו היתה קנייה מובטחת ומקור הכנסה חשוב לקהילה. במשך הזמן, היהודים תפסו את גביית המס העות'מנית לא כמס גולגלת אלא כמס עבור רכישת הטקסטיל שיוצר בעיר עבור היניצ'רים. מס הבגדים. כך התקיימה הנהלת חשבונות בין הקהילה לגובה המסים שכללה את גביית מס הגולגלת ולצידה את רכישת המדים .

נושא נוסף שהעסיק את הקהילה והנהגתה היו מטלות חובה נוספות שהטיל המימשל העות'מני על הקהילה כגוף. מילוי חובות אלה הגדיל את הוצאות הקהילה והכביד עליה. נושא זה היה מימשק נוסף ביחסי הקהילה ונציגי השלטון העות'מני.  שתי חובות עיקריות הוטלו על הקהילה:

1.      רכישת מכסות של כבשים מהמרחבים הכפריים באימפריה והבאתם אל סלוניקי, לצורך אספקת בשר לתושביה. המדינה פעלה להבטיח מקורות מזון בסיסיים לתושביה.  רכישת העדרים והובלתם עשרות ומאות ק"מ אל סלוניקי, לוותה בפחת עצום. מחיר הבשר לא פיצה על הפחת ופעילות זו גרמה הפסדים לקהילה.

2.      הפעלה של מכרות כסף שהיו בעיירה המרוחקת 80 ק"מ צפ' מז' לסלוניקי. חובה זו חייבה ידע מקצועי והיה בה סיכון כספי רב.

מנהיגי הקהילה בסלוניקי ביקשו למצוא דרכים ע"מ להיפטר משתי חובות אלה. בשנת 1537 ביקר הסולטן סולימן המפואר בסלוניקי. הנהגת הקהילה היהודית ביקשה ממנו לבטל את חובת הפעלת מכרות הכסף ,בטענה שהקהילה מספקת מדים ליניצ'רים. אף שאספקת המדים לא הייתה עול או חובה על הקהילה, הסולטן קיבל את הבקשה וניתן לקהילה מסמך רשמי המאשר פטור זה.  ב 1545 נשרף ארכיון הקהילה ועימו גם המסמך הרשמי המאשר את הפטור. בפועל החובה להפעיל את מכרות הכסף לא יושמה מאז.

מעבר לנושא גביית המסים והעברתם לשלטון, הקהילה סיפקה שירותים לחבריה - חינוך, דת, רווחה, יצוג מול השלטון  וכו'. לצורך מימון השירותים השונים גבתה הנהגת הקהילה מס נוסף מחבריה   שנקרא גבלה Gabela -מס על מוצרי מזון שקיבלו אישור כשרות מהקהילה- בשר, מוצרי חלב, יין, מאפים וכו'. מי שרכש מוצרים כאלה שילם סכום שגילם בתוכו מס זה ואשר הועבר לקהילה ע"י המוכרים.

במאות ה 16 עד ה 18 הקהילה היהודית בסלוניקי שגשגה. סלוניקי נקראה "ירושלים  של הבלקן" . פעלו בקהילה מוסדות חינוך יהודיים כמו "תלמוד תורה"   שסיפקו חינוך לבנים מגיל נמוך ועד גיל 18. מיטב המשפטנים בעולם היהודי פעלו בסלוניקי.

במאה ה16 האימפריה העות'מנית כבשה שטחים רבים והרחיבה תחומי השליטה שלה. היא שלטה בכל הבלקן, אסיה הקטנה, בכל המזרח התיכון כולל מצריים, בכל צפון אפריקה, לא כולל מרוקו. מציאות זו הביאה לאימפריה ולתושביה עושר רב. נטל המסים היה נמוך, כוח הקנייה של התושבים השתפר והיה מה לקנות.  זה לצד חופש העיסוק שניתן ליהודים, הביא לשיפור כלכלי בקהילה היהודית ולהיווצרות מעמד של עשירים שהיתה לו השפעה בקהילה ומחוצה לה.

היהודים עסקו ושלטו בתחומי עיסוק שונים בעיר. הם עסקו בכל המקצועות הקשורים לייצור מזון שלגביו היו הגבלות מבחינת כשרות – יין, בשר, מוצרי חלב ומאפים. הם רכשו חומרי גלם בכפרים וייצרו בעצמם את המוצרים הכשרים. ענף עיקרי שני בו עסקו היהודים במאות ה 18-16 היה הבורסקאות. ייצור מוצרים מעורות בעלי חיים. היהודים ייבאו עורות מבולגריה ומקדוניה ועיבדו אותם בסלוניקי וייצרו מוצרי עור. ענף עיקרי נוסף היה ייצור בדי צמר. היהודים ייבאו גיזת כבשים (צמר גולמי מכבשים) גם כן ממקדוניה ובולגריה . הם עיבדו את הצמר ,צבעו אותו ועסקו בטוויה ואריגה. הטוויה והאריגה נעשו בבתי המגורים של היהודים, בעיקר ע"י הנשים. כמעט ולא היה בית שלא עסקו בכך. הצמר היה מאיכות טובה ותנאי ייצורו בסלוניקי היו אידיאליים.  כאמור, ייצור הצמר והבדים הבטיח את כלכלת יהודי סלוניקי, שכן היה קונה קבוע לבדי הצמר-חיל היניצ'רים העות'מני. בנוסף לו היו קונים נוספים לצמר והיו סוחרים שמכרו אותו מחוץ לסלוניקי.

מצבם של המהגרים היהודים לסלוניקי השתפר עם השנים, לאחר שנקלטו בעיר. חלק מהם התעשרו. עם זאת כמחצית מבני הקהילה ואולי יותר היו במעמד נמוך והוגדרו כעניים.

בשנת 1658 הגיע משיח השקר שבתאי צבי לסלוניקי.  חלק מיהודי המקום נהו אחריו  עד שהתבקש על ידי רבני סלוניקי לעזוב את העיר.

בשנת 1666 התאסלם שבתאי צבי בקושטא שבאימפריה העות'מאנית, מעשה שגרם לזעזוע בקרב הקהילה היהודית בסלוניקי ובעולם היהודי כולו.

במחצית השנייה של המאה ה 17 היו מספר תופעות שפגעו בקהילה ובמרקם החברתי שבה.

בדים וטקסטיל שיובאו לסלוניקי מארצות אירופה הנוצרית, פגעו בענף עיקרי זה ,שבו התפרנסו רבים בקהילה. היהודים לא יכלו להתחרות במחיר ובטיב הבדים שיובאו מבחוץ . ערך הבדים  היהודיים וההכנסות שלהם ירדו . כתוצאה מכך ,לא היה מספיק כסף לתשלום המסים לעות'מנים. העשירים היו צריכים לממן את ההפרש שנוצר מקיטון בהכנסות מהבדים. החלו להיווצר מתחים בקהילה. מספר העניים בקהילה גדל עוד יותר ואלה נאבקו על פת לחם. מצד שני היתה קבוצה קטנה של בעלי הון יהודיים ,שגם ניהלה את הקהילה וייצגה אותה מול השלטון העות'מני, שרצתה להשתחרר מהעול  עליהם, שגדל, למימון המסים.

העשירים נקטו בפעולות שונות כדי להימנע מתשלום המסים עבור כלל הקהילה:

א.      חלק מהם היגר למקומות אחרים בשטחי האימפריה. דבר שיצר עומס מס על הנשארים, שכן מכסת המס לא השתנתה, אלא אם הושג הסכם במו"מ בין הקהילה לשלטון העות'מני.

ב.      בשנים 1687,1683 כ 300 משפחות עשירות בקהילה התאסלמו. הם תרצו זאת, שההתאסלמות היא בעקבות התאסלמות משיח השקר שבתי צבי בו האמינו. נראה שהסיבה האמיתית היתה התחמקום מתשלום מס, שכן  מוסלמים לא משלמים מס.

ג.       העשירים שהיו מנהיגי הקהילה יכלו לחוקק חוקים וצווים. במסגרת זו הם הוציאו צו לפיו נקבעה תקרה לרמת היקף רכוש והכנסה של הנישומים. סכומים שהם מעבר לתקרה, הם קבעו שיהיו פטורים ממס. כך הקטינו חבות המס שלהם.  יחד עם זאת, הקהילה  עדיין היתה חייבת  מס כל שנה לעות'מנים. כדי לממן זאת, העשירים לקחו הלוואות , כאשר המקור להחזרת ההלוואות היה מס הגבלה Gabela על מוצרי המזון הכשרים. מס הגבלה היה שוויוני לכולם. עשיר ועני שילמו את אתות סכום מס על מוצר המזון שרכשו. כך נוצר מצב שלמעשה העניים והמעמד הבינוני שהלך והצטמק, מימנו את המס ששולם לעות,מנים, במקום העשירים !!! כל זאת במציאות בה עיקר ההכנסה של השכבות הנמוכות נוצלה לצריכת מזון כשר.

ד.      עשירים יהודים נתיני העות'מנים רכשו חסות זרה כדי לקבל פטור מסים מהעות'מנים.

בצד זאת, שכבת העשירים כללה גם קבוצה הנקראת פרנקוס.-קבוצה של סוחרים ממוצא ספרדי ואיטלקי, שהגיעו במאה ה 18  לסלוניקי  ,שהיו אזרחי מדינות אירופה נוצריות והייתה להם חסות של מדינות אלה. קבוצה זו הייתה פטורה מתשלום מס ,מאחר ואינם נתינים עות'מניים, והיא שאפה תחילה לאי מעורבות בקהילה ולאי נטילת אחריות בצורכי הקהילה ובמימונה.  קבוצה זו נהנתה מפריבילוגיות שונות שהעשירו את אנשיה. כך היה עד כמעט אמצע המאה ה19.

בנוסף לכך היו במאה ה18 ובראשית המאה ה19  שינויים גיאו פוליטיים באזור -מרידות בבלקן נגד השלטון העות'מני ,מלחמות נפוליאון ועוד- שהניעו את העו'תמנים להכביד את נטל המס ,ע"מ לממן הוצאותיהם.

כל אלה יצרו מתחים חברתיים וכלכליים בקהילה היהודית בסלוניקי, בעיקר החל  מהמחצית השנייה של המאה 17 . שכבת העניים הלכה וגדלה, מעמד הביניים הצטמק והקבוצה הדקה של העשירים, התעשרה עוד יותר.

במציאות זו, מצב הקהילה כקהילה ,כמו גם חבריה, התחיל להתדרדר. יהודים מכל שכבות החברה החלו לעזוב את סלוניקי במחצית השנייה של המאה ה 17 ובמאה ה 18. אם במאה ה 16 היו כ 40 אלף יהודים בקהילה, הרי בשנת 1800   הקונסול הצרפתי דיווח שבסלוניקי יש 12 אלף יהודים.  כ 60-50 שנה קודם לכן,היו דיווחים על כ 25 אלף יהודים בעיר. תהליך התמעטות האוכלוסיה היהודית בעיר היה ברור בתקופה זו. עפ"י מחקר היסטורי בראשית המאה ה 19 למוסלמים היה החלק הגדול בכלכלה בעיר, אחריהם לנוצרים ורק אח"כ ליהודים.  כזכור במאה ה 16 שלטו היהודים בכלכלת סלוניקי.

מעבר לקיטון אוכלוסיית היהודים בעיר, ירד מעמדה של הקהילה כמרכז תורני רוחני וכן היhתה ירידה באיכות החינוך ובמעמד בית הספר תלמוד תורה הגדול.

הקהילה היהודית בסלוניקי במאה ה19

בעשור השלישי של המאה ה19 קרו מספר אירועים להם הייתה השפעה על הקהילה היהודית בסלוניקי.

בשנת 1821 פרץ המרד היווני נגד האימפ' העות'מנית. זאת כחלק מהתעוררות תנועות לאומיות בבלקן שמרדו גם הן  ותבעו עצמאות ושחרור מהשלטון העות'מני. המרד היווני נמשך עד 1830 ובסופו הצליחה יוון - בסיוע של בריטניה, צרפת ורוסיה -להשתלט על שטחי הפלופונס , אתונה ועד Volos כ 330 ק"מ צפ' לאתונה. בשנת 1832 בועידת לונדון הוכרה המדינה היוונית העצמאית, שהוכרזה  כמלוכה והוכתר לה כמלך נסיך זר מבוואריה.

היוונים לא הצליחו לשחרר את שטחי צפון יוון, סלוניקי ומקדוניה, שנשארו בשליטת האימפריה העות'מנית המתפוררת.  היהודים בסלוניקי תמכו בעות'מנים במאבק זה. הם העדיפו את השלטון העות'מני על פני היווני נוצרי. היהודים הבינו שתחת השלטון היווני מצבם יורע. הם זכרו שבמהלך המאה ה 18 היו ניסיונות מרד יווניים קודמים בעות'מנים. במסגרתם היו מעשי טבח ביהודים. ב 1770 פרץ מרד יווני בעות'מנים בפלופונס, הקרוי מרד אורלוב, במהלכו נרצחו כל היהודים והמוסלמים בעיר מיסטרס  Mystras שהצטרפה למרד. גם בעיר פטרס Patras נטבחו יהודים במהלך מרד זה. היו גם מעשי טבח נוספים ביהודים בהם היו מעורבים גם מורדים יוונים.

כשלון המרד היווני בצפון יוון ובסלוניקי ,לווה ברצח של נוצרים וגרם לבריחה של יוונים נוצרים מהעיר סלוניקי .  דבר זה פתח בפני יהודים הזדמנויות כלכליות חדשות, שכן התפנו מקורות תעסוקה. לכך הייתה תרומה חיובית על הקהילה. מהגרים יהודים חדשים הגיעו לעיר.  אם בשנת 1800 נאמד מספר היהודים בסלוניקי בכ 12 אלף והם היו הקהילה הקטנה בעיר, הרי במפקד שנערך ב 1831 , מספרם קפץ ליותר מכ 25 אלף והם שוב היו לקהילה הגדולה בעיר. נפח הפעיליות הכלכלית של היהודים גדל והשתפר מצבם הכלכלי.

אירוע נוסף קרה ב 1826 – העות'מנים החליטו להפסיק את קיומו של חיל היניצ'רים. לכך הייתה משמעות רבה על הקהילה. מבנה גביית המסים והליך ההתחשבנות בגביית המסים התפרק. כזכור, עד כה חלק מסכום שהתחייבה הקהילה לשלם לשלטון העות'מני ,עבור חבריה, התקזז עם סכום כסף שהשלטון העות'מני שילם לקהילה עבור בדי צמר שנרכשו מעשירי הקהילה היהודית להכנת מדים ליניצ'רים. סכום המס שעל הקהילה לא השתנה, משמע נטל המס נטו עליה גדל. דבר זה פגע ביכולת של הקהילה לגבות את תוספת המס מהיהודים, בעיקר מהעניים שהיוו רוב בקהילה. מאידך, מצב זה שיפר את מצבם של העשירים, שלא היו צריכים עכשיו להעביר את הצמר והבדים שרכשו לעות'מנים. הם מכרו זאת בשוק החופשי והגדילו הכנסתם.

כתוצאה מהקושי לגבות את נתח המס הנוסף שנוצר ובו היתה חייבת הקהילה ,נוצר מצב בו היא לא גייסה את מלוא סכום המס והחלה לצבור חוב כספי שהלך וגדל מול השלטון העות'מני. עובדה זו נוספה לקושי כספי אחר שעמד בפני הקהילה, מתחילת המאה ה19 והוא מחאת מוכרים יהודים כלפי מס הגאבלה Gabela  . מס עקיף פנימי שגבתה הקהילה ממוכרים של מוצרי מזון (בעיקר בשר) שקיבלו אישור כשרות מהקהילה. המס ייקר את המוצרים וחלק מהמוכרים התמרד נגד כך. כתוצאה מהקשיים הכספיםם הללו, חלה התדרדרות ממשית ביכולת הקהילה לספק שירותים לחבריה-חינוך, רווחה, דת וכו'. בשנת 1856 הקהילה התחילה לפשוט רגל. 

אירועים נוספים היו קשורים למאמצים של האימפריה העות'מנית, המאוימת ע"י מרידות ואובדן שטחים ושליטה, לשפר יכולת השליטה שלהם באמצעות רפורמות – טנזימאט Tanzimat. בשנת 1839 החלה תקופה של התחדשות ורפורמה בתולדות האימפריה העות'מאנית, אשר הסתיימה עם קבלתה של חוקה ראשונה ב-1876. העות'מנים הוציאו צווים בהקשר זה. הראשון השווה את מעמדם וזכויותיהם של הנתינים העות'מנים הלא מוסלמים (יהודים,נוצרים וכו') עם אלה של המוסלמים. בתמורה הם דרשו הקהילות הלא מוסלמיות יערכו רפורמות פנימיות במבנה הניהול העצמי שלהם, שיאפשר שקיפות. הם רצו לדעת מה קורה בתוך הקהילות הלא מוסלמיות, דבר שהיהודים התנגדו לו. שקיפות  לא הייתה בקהילה היהודית בסלוניקי,גם לפני צווים אלה.  כמו כן דרשו העות'מנים להחיל מודרניזציה במערכת החינוך הפנימית, שתאפשר קליטת החידושים והסטנדרטים שבמע' אירופה .  העות' רצו שבוגרי החינוך ילמדו שפות זרות-צרפתית וטורקית-ויתרמו חלקם לשגשוג האימפריה העות'.

השינוי הנ"ל בגישה העות' שהתאפיין בפתיחות כלפי העולם הנוצרי והמערב, שיפר את פעילות הסחר בינה לבין מערב אירופה .בשנים 1846-1839 הוכפל נפח תנועת האוניות בנמל סלוניקי. נפח זה גדל עוד יותר בשנים 1856-1853 ,בתקופת מלחמת קרים בין העות'מנים לרוסיה הצארית, בעקבות סגירת הנמלים בים השחור.  גם למלחמת האזרחים בארה"ב, בשנים 1865-1860 , הייתה השפעה כלכלית חיובית על סלוניקי . כותנה וטבק הפסיקו להגיע מארה"ב לאירופה ובמקביל הדרישה להם גברה ממקדוניה, תראקיה ומצרים. סלוניקי הייתה נמל חשוב לסחורות אלה. בנוסף הוקמו מסילות רכבת בין סלוניקי לאיסטנבול ולמקומות נוספים במקדוניה ומרכז הבלקן.  זו הייתה תקופת תור זהב בהיסטוריה הכלכלית של סלוניקי.

במציאות הכלכלית הזו עשירים יהודים מסלוניקי צברו הון. בעיקר הפרנקוס, היהודים העשירים בעלי נתינות אירופאית זרה, שניצלו את קשרי המסחר שלהם עם מדינות אירופה הנוצרית. קבוצה מהם החלה להקים מפעלי תעשייה בעיר. הם היו פעלו בתעשיית הטבק, הטקסטיל, המזון  (לרבות בעלים של טחנות קמח ) ,השיכר והבנקאות.  זאת, בצד הפעילות במסחר ,ביצוא ויבוא.

אולם הם נתקלו בקושי-חוסר בכוח אדם מיומן היודע לטפל בנפח המסחר שגדל ובתעשייה . הקהילה היהודית בסלוניקי הייתה מורכבת מפועלים, בעלי מלאכה קטנים ועוסקים זעירים. הם לא ידעו הנהלת חשבונות, עמילות מכס ,בנקאות , הנדסה וכו'. מערכת החינוך של הקהילה לא סיפקה כוח אדם לסוג זה של מקצועות. עקב זאת, משפחות פרנקוס כמו אלטיני, מודיאנו ואחרים, החלו לגלות מעורבות בקהילה. זאת במגמה להביא לשינוי יסודי ברמת החינוך היהודי בעיר. בצד זאת, הייתה בסלוניקי פעילות של גופי מיסיון נוצרי שונים שב 1851 הקימו בתי ספר שהיוו אופציית חינוך לעניים יהודים.

משפחות עשירות אלה של הפרנקוס, שקיבלו לאחרונה זכויות אזרח שוות במקומות בהם חיו ,כגון צרפת ואיטליה, הרגישו גם שהמצב המנוון והרעוע של היהודים בסלוניקי משליך לרעה עליהם ועל הדימוי שלהם. הם החליטו לפעול. זאת על אף שהם לא רצו לקחת חלק בהנהגת הקהילה, לא היו מעוניינים לממן את מפעלי הרווחה שלה ולא היו מעוניינים להיות מזוהים עם נתיני הסולטן. הצורך המיידי שלהם היה שיפור החינוך שיוכל לשרת את המפעלים ואת הפעילות הכלכלית שלהם.  צורך זה היה קיים גם בקהילה היהודית באיסטנבול.  הפרנקוס בסלוניקי היו בקשר עם העשירים היהודים של איסטנבול, בהקשר זה.

בשנת 1856 הפרנקוס בסלוניקי הקימו חבורה משלהם שנקראה "הנאורים" ,שחבריה הקימו קרן למימון שיפור במערכת החינוך ובשירותים הרפואיים של הקהילה היהודית בסלוניקי. הקרן ופעילותה קיבלו את תמיכת הרבנים הראשיים של הקהילה.

הקרן פתחה ב 1856 בי"ס מודרני חדש בו לימדו גם צרפתית וטורקית והובא אליו מורה משטרסבורג. כמו כן נעשה ניסיון לרפורמה, כמו גם שיפוצים חיצוניים בבית ספר תלמוד תורה הגדול, פאר מע' החינוך הסלוניקאית.  אולם, רבנים ומלמדי דת ראו באלה איום על אורח החיים המסורתי של יהודי הקהילה. הם גם חששו למעמדם. המורה משטרסבורג לא עמד בתככים הפנימיים ועזב.  ב 1861 נסגר בית הספר המודרני. מואיז אלטיני הרוח החיה לביצוע השינויים, התפטר מגוף "הנאורים" שהקימה חבורת הפרנקוס.

אולם, על אף הכשלון הנ"ל וחוסר שיתוף הפעולה של אנשי דת יהודיים, הצורך בשיפור החינוך לא נעלם. מספר עשירים יהודיים, נתינים עות'מנים, הקימו בתי ספר פרטיים מטעם עצמם, למען ילדי העשירים.

בשנת 1872,במאמץ משותף של הפרנקוס (הנתינים הזרים בהם  אלטיני ,מודיאנו ואחרים) עם הרבנים הראשיים של הקהילה, החלו רפורמות של ממש בחינוך היהודי בעיר. בשנה זו הוקם בי"ס אליאנס בסלוניקי, בסיוע אליאנס צרפת. בוצעו גם רפורמות בתלמוד תורה הגדול. עם זאת, העשירים המקומיים, נתיני העות'מנים לא היו מעוניינים לממן מיזמים אלה.

בשנת 1875 ביקר בסלוניקי הברון הירש. הוצג בפניו הצורך לבניית בית ספר חדש לקהילה היהודית. הבטיח לתרום למטרה זו סכום זהה לזה שהקהילה תצליח לגייס. המימון הושג בדרך זו והוקמו בתי ספר חדשים לבנים ובנות.

לצורך אחזקת בתי הספר החדשים נדרש מימון שוטף מהקהילה. הועד המנהל ניסה להעלות את מס הגאבלה ,ע"מ לא לגבות שכר לימוד מהעניים. הרב אברהם גטניו, הרב הראשי של הקהילה התנגד להעלאת המס ונאלץ להתפטר ב 1877.

בשנת 1867 פרסם השלטןן העות'מני צו סולטני חדש שניסח את החוקה של הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה. צו שהדגיש הצורך בשקיפות ובחדירה מסוימת של השלטון העות'מני לענייניה הפנימיים של הקהילה. לאלה כמובן התנגדו ראשי הקהילה בסלוניקי. אחרים בתוך הקהילה חשבו שאולי זו הזדמנות לחסל את חוב המסים בדרך של מו"מ.

ב 1875 הוקם חוג של האליטה הכלכלית היהודית בעיר ,שנקרא "חוג המקורבים" . בשנת 1880 "חוג המקורבים" החל בתעמולה ליישום החוקה החדשה לקהילות שהכתיבו העות'מנים.  המטרה שלהם הייתה לצמצמם את כוחם של הרב הראשי של הקהילה היהודית ויתר הרבנים. הללו ריכזו בידיהם רכוש עצום שהצטבר במשך הדורות מצוואות, הקדשים, תרומות  וכו' . רכוש בו לא נעשה שימוש שוטף לצורכי הקהילה. בכל פעם שנעשה ניסיון להעלות את מס הגאבלה כדי לממן את צורכי הקהילה, הרבנים התנגדו כדי לא להעמיס על העניים שהיוו את רוב הקהילה ומאידך העשירים רצו שהרבנים ישתמשו ברכוש הקהילה למימון צרכיה. זו הייתה מחלוקת שצצה ועלתה בחריפות. מדי פעם נאלצו הצדדים אף לפנות למושל העות'מני המקומי שיתווך.

בסופו של דבר הושגה פשרה, לפיה כל משלמי המסים יבחרו אסיפה כללית בה 100 איש וזו תבחר מתוכה ועד מנהל שיהווה את הגוף הביצועי של הקהילה. במקביל יבחר ועד רוחני רבני לרבות הרב הראשי של הקהילה. סידור זה קבע שהעשירים הנתינים העות'מנים, ימשיכו לקבוע מי ישלם כמה, שכן הם שלטו באסיפה הכללית ובוועד המנהל. במקביל, הרב הראשי החדש שנבחר, ביצע רפורמה בגביית הגאבלה בנוסף לתמיכתו בחינוך מודרני . הוא היה חוליה מגשרת בין ממסד הקהילה לבין השלטון המקומי וכן בין הקהילה ל"חוג הנאורים" .

מהלך נוסף שקרה באותה תקופה היה הקמת ועדה מייעצת לוועד המנהל של הקהילה, שחבריה היו יהודים עשירים נתיני מדינות זרות, קרי הפרנקוס. זו הייתה הפעם הראשונה בה הייתה לפרנקוס, שהיו היהודים העשירים ביותר בסלוניקי, מעורבות ואחריות מסוימת בקהילה היהודית.

שתוף הפעולה בין הגורמים השונים שתוארו לעיל ,איפשר לקהילה לחסל את חוב המס לשלטון העות'מני. וכן איפשר לה לסייע לפליטים יהודים שהגיעו לסלוניקי מהבלקן ומרוסיה הצארית  . בשנת 1881 גירשה רוסיה מתחומה יהודים שהיו נתיני האימפריה העות'מאנית ואלו נקלטו בחלקם הגדול בסלוניקי. הקהילה סייעה גם לנפגעי השריפה שהייתה ב 1890.

אחרי הקמת בית הספר אליאנס ,הביאו אלטיני ומודיאנו מנהל בית ספר מליבורנו שבאיטליה, בשם משה אוטולנגי, שינהל את בי"ס תלמוד תורה  ויהפוך אותו למודרני. כמו כן נבנו תלמודי תורה חדשים  במספר שכונות יהודיות. אלה היו התפתחויות חיוביות בקהילה היהודית, בשלהי המאה ה 19.

יחד עם זאת, יש לזכור שמרבית יהודי הקהילה היו במעמד של פועלים ועניים. לכ 90% מהגברים לא הייתה זכות בחירה למוסדות הקהילה (זכות כזו הייתה למשלמי מסים בלבד) וכך גם לכל הנשים. לפחות מחצית מהילדים בקהילה היהודים לא זכו לחינוך כלשהו. כך בסוף המאה ה 19 וראשית המאה ה 20. ועם זאת, אלה היו ימים טובים לקהילה כקהילה.

בד בבד, הרוחות הלאומיות ביוון תססו ועימן ביטויי אלימות ושנאה כלפי יהודים.  ב 1887 הייתה עלילת דם  נגד יהודים ביוון. ב 1891  היו פוגרום ועלילת דם נגד יהודים באי קורפו.  פרעות נגד יהודים היו ביוון במספר מקרים נוסף ,מאז מלחמת העצמאות היוונית (1832-1821). הקהילה היהודית בסלוניקי הייתה ערה למציאות זו.

העתיד של סלוניקי בעיני היוונים היה ב"יוון הגדולה", זו הכוללת את כל היוונים האתניים, בכל המקומות בהם הייתה נוכחות יוונית.  במסגרת זו הקימו היוונים בסלוניקי חברות חדשות ובנקים יווניים. מטרתם להחליף את הסדר הקיים בסדר יווני חדש, לכשיתאפשר. היהודים שאפו לבסס את הסדר העות'מני, כל זמן שאפשר. בנסיבות אלה החלו יוזמות לפעילות רב אתנית בעיר, בהן לקחו היהודים חלק עיקרי. 

אחד הביטויים לתגובה היהודית לנסיבות אלה, הייתה יוזמה של האליטה הכלכלית היהודית בשנת 1873 להקמת חוג חדש בשם "חוג סלוניקי" בו חברים בני קבוצות אתניות שונות בעיר.  החוג שנוסד כלל כ 120 חברים ,מהם כמחצית מהיהודים העשירים ביותר בעיר ,היתר היו יוונים נוצרים, מוסלמים, מספר ארמנים וזרים בעלי נתינויות שונות.  מטרת החוג קיום קשר חברתי ופתרון בעיות משותפות לעדות השונות בעיר.

ביטוי אחר של , היה הקמה  של ארגוני פועלים בסוף המאה ה19 ,שפעלו לשיפור מצבם. זאת על רקע שגשוג בתנועת התיעוש בעיר שהחל מ 1870 ואילך. ייצור המשי והכותנה וכן מיון ואריזת הטבק היו הענפים העיקריים של תעשייה זו.   אלה יצרו דרישה לפועלים ,בעיקר בתעשיית הטבק. הפועלים הבינו את כוחם החלו להתארגן ולדרוש.

הקהילה היהודית בסלוניקי במאה ה 20:

ראשית המאה ה 20 היתה תקופה של פריחה ושגשוג בחיי הקהילה היהודית בסלוניקי. ב 1901 היהודים בעיר מנו יותר כ 60 אלף נפש, מחצית מאוכלוסיית העיר. ב 1912 הם מנו כ 81 אלף נפש מתוך 150 אלף נפש בכלל העיר.  לעיר היה צביון יהודי מובהק, בהיות היהודים הקבוצה האתנית הגדולה בה. בשבתות ובחגים העיר שבתה, כולל המסחר והנמל. השגשוג הכלכלי, תרבותי וחברתי לא האריך שנים.

במאה ה 20 היו שלושה אירועים מרכזים בחיי העיר סלוניקי, אשר גרמו לשבר גדול בקהילה היהודית ולחיסולה . זאת בתקופה של 31 שנים, בין 1912 ל 1943. קהילה יהודית מפוארת ,שלא היה לה אח ורע בעולם היהודי בגולה, נכחדה. האירוע הראשון היה כיבוש סלוניקי ע"י היוונים ב 1912, השני השריפה הגדולה בעיר ב 1917 והשלישי שילוח יהודי סלוניקי למשרפות אושוויץ והשמדתם ע"י הנאצים ב 1943.

כיבוש סלוניקי בידי יוון -  משבר בקהילה היהודית 

בשנת 1904 שביתה ראשונה של פועלים בסלוניקי. היו אלה פועלי הטבק. רובם המוחלט יהודים. 90% מהם נשים ונערות צעירות מאוד. עלי הטבק יובאו לסלוניקי, כאן במחסני ענק הם עברו תהליך של מיון ולאחריו אריזה ומשלוח. תהליך המיון והאריזה דרש פועלים רבים לזמן קצר. תנאי העבודה שלהם היו קשים. אחרי שביתת עובדי הטבק, פרצו שביתות גם של עובדי ענפים אחרים.

בשנת 1908 הגיע לעיר צעיר יהודי בשם אברהם בן ארויה . הוא נולד בסלוניקי, אך גדל בבולגריה. על רקע תסיסת עובדי התעשייה הוא הטיף לסוציאליזם ואח"כ לקומוניזם.  ב 1909 הוא פעל להקמת ארגון פועלים כללי מכל הסקטורים, אליו השתייכו כלל העדות בעיר. הוא זכה לשיתוף פעולה והיהודים היוו רוב בארגון זה . רוב הפועלים בארגון היו עובדי הטבק. בהמשך, הארגון פעל כפדרציה סוציאליסטית, שפעלה לשיפור החינוך של הפועלים, להקמת חנויות קואופרטיביות לפועלים ולשיפור תנאי התעסוקה

בשנת 1908 הוקם בסלוניקי ארגון של סוחרים יהודים ואנשי עסקים בינוניים. מטרתם לחזק את עמדת היהודים מול הקבוצות האתניות האחרות בעיר. הפעילות הרב-אתנית של העשירים ביותר שפעלו ב"חוג סלוניקי" ושל סינדיקט עובדי הטבק לא עניינה אותם. 

בתוך האימפריה העות'מנית היה מתח רב בין היותה מדינה אוטוקרטית (בה שליט יחיד שבידיו כל הסמכויות)  לבין שאיפת חלק מתושביה להפיכתה למדינה חוקתית. בשנת 1908 פרצה מהפיכת הטורקים הצעירים באיסטנבול . הסולטאן הודח ,התקבלה חוקה והוקם פרלמנט. הייתה תחושה בסלוניקי של חופש ושוויון לכול. לכל המעמדות ולכל הקבוצות האתניות. עיתונות וספרות חופשית החלו להיות מופצים לראשונה בעיר. עמנואל קרסו, בן הקהילה היהודית מסלוניקי היה פעיל בקרב הטורקים הצעירים נבחר כציר בפרלמנט באיסטנבול. בחירתו סימלה פריצה של הקהילה מהבידוד הפוליטי בו הייתה מאות שנים. וביטוי לחופש החדש.

תחושת החופש שמהפיכת הטורקים הצעירים הביאה גרמה להתפתחות והתחזקות הרגשות הלאומיים של העדות השונות בסלוניקי. הרגש הלאומי המשיך לבעבע ולהבעיר את סלוניקי . הבולגרים בסלוניקי שאפו לספח את העיר ואת מקדוניה לבולגריה ולכל הפחות למקדוניה עצמאית. היוונים רצו לספח את סלוניקי ומקדוניה ליוון. בין היוונים ליהודים החלו התנגשויות . היוונים האשימו את היהודים בעלילת דם לפיה היהודים פועלים לפרוק האימפריה העות'מנית ובעלילות אחרות. יהודים לא מעטים עזבו את העיר.

הסנוניות של התפתחות רגשות לאומיים לא פסחו על היהודים. כבר ב 1899 נוסדה בעיר אגודת "קדמה" ובשנת 1900 ,עת נוסד מועדון בוגרי אליאנס. מטרתה של "קדמה" הייתה יצירת ידע בקרב אנשי הקהילה היהודית בשפה העברית ובהיסטוריה היהודית. מועדון בוגרי אליאנס קרא להרחבת ההשכלה של יהודי סלוניקי, לא דווקא בהיבט הלאומי. שני ארגונים אלה צמחו מתוך האליטה של הקהילה.

בנסיבות בהן מתרחשות רפורמות באימפריה העות'מנית מחד ושאיפות של מדינות הבלקן להשתלט על שטחי מקדוניה שבידי העות'מנים מאידך, הייתה הקהילה היהודית בסלוניקי בעמדת המתנה ונאמנותה הייתה נתונה לעו'תמנים.  במקדוניה חיו מוסלמים שראו עצמם טורקים, יוונים אורתודוכסים, סלבים, אלבנים (מוסלמים ונוצרים) ויהודים (בעיקר בסלוניקי ). כל עוד השלטון המרכזי העות'מני היה חזק, היחסים בין קבוצות אתניות אלה היו סבירים.  משנחלש, החלו להתרחש תהליכי בדלנות ושאיפות לאומיות לצוץ ,כבר במאה ה 19 .  מעצמות אירופה לא היו מעוניינות במלחמה במקדוניה. הן הגישו לעות'מנים הצעות לרפורמה במימשל של מקדוניה. אבל, האירועים בשטח היו מהירים יותר.

ב 8 אוקטובר 1912 תקפה מונטנגרו את העות'מנים במקדוניה. כעבור שבוע הכריזו בולגריה ,יוון וסרביה אף הן מלחמה על העות'מנים במקדוניה. נוצרה קואליציה של מדינות הבלקן שלחמו בטורקים, במה שנקרא מלחמת הבלקן הראשונה. תוך שבועות ספורים הובסו הטורקים וצבאות מדינות הבלקן דהרו לעבר סלוניקי, היהלום שבמקדוניה. בסלוניקי סערו הרוחות. חיילים טורקיים יחד עם אלפי פליטים מוסלמים, שנמלטו מאזורי הקרבות בבלקן הציפו את סלוניקי. חלק מהנמלטים לא שרדו. מזג האויר החורפי הוסיף לקשיים של הנמלטים. הללו סבלו מרעב. בעיר הייתה סכנה של מגפות ומחלות מדבקות. המוות ריחף באוויר. בסלוניקי היו אז כ 150 אלף נפש ולהם נוספו כ 40 אלף פליטים .  בעיר היה אסון הומניטרי.

הצבא היווני צר על העיר. המושל העות'מני בסלוניקי, בעצה אחת עם מנהיגי הדתות העיקריות בעיר ועם מפקד הצבא העות'מני, החליט על הסגרת העיר ליוונים ללא קרב. החלטה זו מעידה על רמת שיתוף הפעולה בין הדתות השונות שאיפיינה את סלוניקי.  לאחר מו"מ והשגת הסכם, בחסות הקונסולים הזרים, נכנסו היוונים לעיר ללא קרב, לאחר כשהכוחות העות'מניים כבר עזבו אותה. סלוניקי הייתה לעיר יוונית.

עם כניסת הכוחות היוונים לעיר בראשית נובמבר 1912, החלו פרעות של היוונים ביהודים ובמוסלמים. גם חיילים יוונים השתתפו בפרעות. היו מעשי רצח ביהודים, עשרות נשים נאנסו, מאות חנויות ומאות בתים של יהודים נשרפו ונהרסו. העיתונות המקומית דיווחה על מעשים אלה. באזורי הקרבות במקדוניה המיעוטים שאינם נוצריים סבלו אף הרבה יותר.

סלוניקי הייתה עיר ואם עבור היהודים מאות שנים. הם היו בה דומיננטיים ומרכיב עיקרי באוכלוסייה. התמורות שחלו עתה בעיר היו שבר עמוק מבחינת היהודים. 

הפרעות ביהודים ובמוסלמים בסלוניקי נמשכו חודשיים !!!   בנסיבות אלה החלו לצוץ רעיונות בזירה הבינלאומית  ובהקהילה היהודית שקראו להפריד את סלוניקי מיוון. גורמי השלטון היוונים נחרדו.

ממשלות צרפת ובריטניה איימו על ממשלת  יוון , שאם המצב בעיר לא ישתנה ,הם יכניסו כוחות צבא שלהם לסלוניקי לשמירת הביטחון והסדר בעיר. כתוצאה מכך, חל שינוי ביחס של ממשלת יוון ליהודים. לחץ המעצמות, החשש מניתוק סלוניקי מיוון  והבנה יוונית שהיהודים הם מרכיב חשוב ודומיננטי באוכלוסיית העיר ובכלכלתה ,הניעו את ממשלת יוון לנקוט בפעולות לריצוי היהודים בסלוניקי. 

מלך יוון נפגש עם ראשי הקהילה היהודית בסלוניקי והתנצל בפניה על הפרעות שקרו והבטיח שאירועים אלה לא ישנו.

ראש ממשלת יוון ווניזלוס  נקט ביוזמות חקיקה פרו יהודיות, שכללו זכויות אזרח מלאות, הבטחת שמירת השבת, חופש לעיתונות היהודית, זכות לניהול חשבונות בשפה היהודית ספרדית, שתוף פעולה בין שוחטי הקהילה לבין הווטרינרים היוונים להבטחת כשרות הבשר, תקציבים ממשלתיים לארגונים ואגודות יהודיות, פטור מרות צבאי תמורת כופר כספי ועוד.

בשנת 1913 ערכו היוונים מפקד אוכלוסין בסלוניקי. לפיו היו בעיר 155 אלף נפש, מהם 40% יהודים, 30% מוסלמים,24% יוונים אורתודוכסים, 4% בולגרים ו 3% אחרים. אפשר שמשקלם האמיתי של היהודים מכלל האוכלוסייה היה גבוה מ 40%. מכל מקום, היהודים היו עדיין הקבוצה הגדולה והדומיננטית באוכלוסייה.

בתקופה זו החזיקו היהודים ב 85% מיצוא ועיבוד גרעינים,84% מתעשיית המשי, F 87% מהייצור והסחר בעורות,100% מסחר העץ והפחם,71% מייצור הקמח בעיר , כ 85% מהבנקאות ,81% מהסחר הקולוניאלי, כ 94% מהסחר בזכוכית מתכת וקרמיקה. ועוד ועוד. 

מלחמת הבלקן הראשונה וכניסת היוונים לסלוניקי גרמו לירידה בביטחון האישי של יהודי סלוניקי, חלק מעשירי הקהילה עזב את העיר והיגר לחו"ל ,חלק מהמשפחות החשובות שהיוו את חוט השדרה של העיר עזבו את העיר, או שנמנעו לקחת עתה חלק פעיל בקהילה. חל פיחות בעושר שהיה בידי הקהילה וכן במעמדה הפוליטי. בנוסף, הורע מצבם הכלכלי של פשוטי העם בקהילה בשנים 1915-1913.

יוקר המחייה בעיר עלה בממוצע בכ 70%. היו מוצרים בסיסיים שהתייקרו ב 150% ואפילו 200%, בתקופה שבין 1910 ל 1914.  נגרם נזק רב בפרעות לרכוש יהודים וחלו שינויים חברתיים בתוך הקהילה (כגון עזיבת האמידים). חלק ניכר מיהודי סלוניקי היו שכירים והתקשו למצוא תעסוקה מלאה. כחלק מתהליך ההלניזציה של סלוניקי, בו דגלה ממשלת יוון,  מאות יהודים שעבדו במוסדות ציבוריים בעיר, כגון עירייה, דואר, מכס ,רכבת וכו' נדחקו החוצה ממשרותיהם, בשנים 1914-1912.

  סלוניקי במלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם (מלחה"ע) הראשונה פרצה באוגוסט 1914. מעצמות המרכז - גרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, טורקיה, בולגריה-  נגד מעצמות ההסכמה שכללו את בריטניה, צרפת,איטליה ורוסיה ובהמשך גם את ארה"ב ויפן.  יוון נטתה לא להתערב במלחמה זו ולא לבחור בצד כלשהו, אף שהצבא והמלך ביוון תמכו בהצטרפות למעצמות המרכז. ראש הממשלה ווניזלוס  התנגד ותמך בהצטרפות למעצמות המרכז. בעיקר לאחר שסרביה בעלת בריתה של יוון עמדה בפני כיבוש גרמני. על רקע מחלוקת זו הייתה אי יציבות פוליטית בשלטון היווני. ווניזלוס התפטר וכל מספר חודשים התחלף ראש ממשלה ביוון.

בינתיים, סרביה נפלה ומעצמות ההסכמה נזקקו לסלוניקי כבסיס לכוחות צבא וצי שלהם (צבא המזרח). בסוף 1915 הם הכניסו כוחות לעיר ,ללא הסכמת יוון ובניגוד לרצונו של המלך . ב1916 ווניזלוס הגיע להסכמה עם צבא המזרח על הקמת ממשלה יוונית חלופית בסלוניקי . עד סוף יוני 1917 היו ביוון שתי ממשלות, אחת באתונה והשנייה בסלוניקי המצדדת במעצמות ההסכמה. בסוף יוני 1917 מעצמות ההסכמה הדיחו את מלך יוון ווניזלוס התמנה שוב לראש ממשלת יוון.  מעשית יוון הצטרפה למעצמות ההסכמה במלחה"ע הראשונה.

בנסיבות אלה, הפכה סלוניקי למגה עיר בשנים 1918-1915. ל 170 אלף התושבים של העיר, נוספו עשרות אלפי חיילים של צבא המזרח (מעצמות ההסכמה) שחנו בעיר באופן קבוע ועוד כ 150 אלף חיילים שעברו בעיר בתקופה זו  ועוד עשרות אלפי פליטים.  בתוך זמן קצר הייתה סלוניקי לעיר צפופה ומלוכלכת, שעיקרה בתי עץ וצריפים צפופים .  כוחות הצבא הזרים התרכזו ברצועת החוף בעיר התחתית .העניים והפליטים היו בעיר העליונה. הנוף האנושי בסלוניקי היה מדהים ברב-גוניותו. חיילים צרפתים, בריטים, איטלקים, רוסים, אוסטרלים, הודים ואחרים לצד קבוצות אתניות של יהודים, יוונים אורתודוכסים, מוסלמים, אלבנים, בולגרים ועוד. כל אלה גדשו את רחובותיה הצרים של העיר.

במציאות זו, נפתחו הזדמנויות כלכליות גדולות לבעלי עסקים, תעשיינים, עוסקים זעירים, בעלי מלאכה, בעלי חנויות, כל מי שיכול היה להשכיר חדר או יותר למגורים, לבעלי בתי קפה ומקומות בילוי וכו'. היו בעלי חנויות  שבלילות היו משכירים את רצפת חלק מהחנות ללינה. כל אלה יכלו להאכיל, להאכיל, לבדר ולספק את צורכי כוחות הצבא שהיו בעיר או עברו בה. הביקוש היה גבוה והמחירים ששילמו הזרים האמירו. בעיר הייתה גם תנופת פיתוח כדי לספק את צורכי הכוחות הזרים. נבנו מחנות צבא ובית חולים, הוקמו רציפים  נוספים וחדשים בנמל, נסללו דרכים חדשות, נמתחו קווי חשמל, הוקמו מרכזים לוגיסטיים וכו'. העיר תססה פעילות שתמכה והניעה את הכלכלה המקומית.

השנים 1917-1915 היו שנות שגשוג כלכלי בעיר. אבל לא לכולם. השכירים, שלא היה להם מה להציע לכוחות הצבא הזרים, סבלו מיוקר המחייה ששבר שיאים חדשים בשנים 1917-1914. מורים בבית ספר "אליאנס" היהודי התלוננו ל"אליאנס" צרפת על מצבם הכלכלי שהורע.

השריפה הגדולה (יולי 1917) – אסון ליהודי סלוניקי

ביום שבת 18 אוגוסט 1917 בשעה 1400 לערך פרצה שריפה בשכונה בצפ' מע' העיר, שהייתה מאוכלסת בפליטים רבים מאזורי הקרבות. הרחק מהשכונות היהודיות.  השריפה נמשכה עד ה 19 אוגוסט בשעות הערב וכל הניסיונות לכבותה כשלו.  שריפה זו שינתה לחלוטין את מעמדה הכלכלי והפוליטי של הקהילה ושל היהודים בעיר.

השריפה התפשטה במהירות ובתוך שעות ספורות מהעיר העליונה אל מרכז העיר ועד קו המים. תושבי העיר גרו בבתים העשויים עץ וטיט, ברחובות צרים וצפופים. בתנאים אלה ובסיוע רוח שבאה מנהר הוארדאר Vardar נשרפו חלקים גדולים של העיר. השרפה כילתה את  רוב השטח בו חיו ופעלו היהודים מאז 1492 , במרכז העיר. כל בניינים החשובים בסלוניקי נהרסו בשריפה- בית העיריה, בית הדואר, בית הטלגרף, משרדי חברות, בנקים, בתי כנסת, כנסיות, מסגדים, מלונות ועוד. רוב בניני הציבור של הקהילה נשרפו וחוסלו. 16 מתוך 33 בתי כנסת שהיו בעיר נשרפו וכך גם רוב בתי העסק בעיר .

בעקבות השריפה כ 73 אלף מתושבי סלוניקי נותרו ללא קורת גג  (כלל תושביה היה כ 170 אלף נפש, לא כולל כוחות צבא זרים ופליטים ). מתוכם 52 אלף נפש היו יהודים. כ 40 אלף מתוך חסרי הגג היהודים היו כאלה שנותרו ללא רכוש ולא יכלו לסייע לעצמם. מתוך 5400 בעלי נכסים שניזוק בשטח השרוף היו 84% יהודים. נזקי השריפה לרכוש נאמדו בכמיליארד פרנקים צרפתיים, מתוך זה כ 75% היו נזקים ליהודים.  השבר היה גדול. רבים לנו ברחובות. נפתחו מרכזי חלוקת מזון ע"י כוחות הצבא בעיר, העיריה והקהילה היהודית.

מספר ימים לאחר השריפה אסרה ממשלת יוון על בניה מחדש של העיר והודיעה כי תיזום תכנון מחדש של העיר כעיר מודרנית אירופאית. לצורך כך הוקמה ועדת מומחים ואדריכלים שבתוך כ 11 חודש, ביוני 1918 הגישה תכנית לבינוי מחדש של סלוניקי. התוכנית הציעה להרוס את כל השטח השרוף וכן חלקים מהשטח שלא נשרף, להפקיע האדמות באזור זה, להקים רשת של רחובות רחבים וישרים בעיר וכן כיכרות גדולות ,בנייני ציבור ושטחי ציבור. כל אלה יהוו כ 52% מהשטח שיופקע. הבניינים שיבנו בעיר יהיו בסגנון אירופאי מודרני. יתרת השטח חולקה ל 2400 חלקות אדמה גדולות, שיוצעו במכרז לבעלי הנכסים שניזוקו בשריפה.

 כל מי שרכושו ניזוק בשריפה ויכול להוכיח בעלותו, קיבל תעודה, בה צוין ערך הנכס שניזוק ובעזרתה יוכל  להתמודד על רכישת חלקה חדשה במכרז . הבעיה הייתה הערך והמחיר הכלכלי של החלקות החדשות היה גבוה ויקר. לבני המעמד הבינוני והעניים שרכושם ניזוק לא יכלו להוסיף כסף רב נוסף שנדרש לרכישת החלקות החדשות. הם נאלצו למכור בדרכים שונות את התעודות שלהם לעשירים ובכך לקבל פיצוי כלשהו על אובדן רכושם. אולם הם לא יכלו לחזור ולגור בשכונות בהן התגוררו במרכז העיר. הם נאלצו למצוא פתרונות למגורים בשכונות פריפריה נחתות בעיר. רבים נותרו חסרי בית וכמעט ללא קבלת עזרה.

עם סיום מלחה"ע הראשונה ב 1918 ופינוי כוחות הצבא הזרים מהעיר, שוכנו חסרי דיור רבים במחנות הצבא שפונו. זה היה פתרון זמני וחלקי בלבד.

 התוצאה של המתואר לעיל הייתה שהעניים ואנשי מעמד הביניים נעשו עניים יותר והעשירים נעשו עשירים יותר (הם שרכשו את החלקות החדשות).  העשירים תמכו בתוכנית היוונית לבינוי מחדש של העיר, בה ראו הזדמנות להגדיל עושרם. בהנהגת הקהילה נוצר בלתי סביר, בו נשיא הקהילה, שהיה מסורתית אחד מעשירי הקהילה ,מתוך אינטרס אישי המנוגד לצורכי הקהילה, תמך במה שהקהילה והרב הראשי שלה התנגדו לו.

בנסיבות אלה, בהן היהודים לא קיבלו פיצוי אמיתי על רכושם שניזוק ,נותרו ללא פתרונות נאותים של דיור ומחייה ונדחקו מחוץ למרכז העיר, הם החלו להביע התנגדות לתוכנית הבינוי מחדש של העיר. גם נוצרים ומוסלמים שרכושם ניזוק, התנגדו לכך.  ממשלת יוון הציעה להעביר את היהודים מסלוניקי אל יוון הישנה (בדרום) או אל האיים וכך להימנע ממשבר הומניטרי ומסכנת מגיפות בעיר. היהודים התנגדו לכך.

בקרב היהודים צצו קולות ורעיונות שממשלת יוון היא שעומדת מאחורי השריפה, לאור שאיפתה לסלק את היהודים מהעיר ולשנות את המבנה הדמוגרפי אתני שלה. לממשלת יוון אכן הייתה שאיפה להפוך את סלוניקי מעיר אוריינטלית מוזנחת לעיר מודרנית אירופאית בה יש רוב מוחלט ליוונים.

יהודי סלוניקי החלו להפעיל לחצים על ממשלת יוון בזירה הבינלאומית, ע"מ שתיסוג מהתוכנית לבינוי מחדש של העיר. באמצעות גורמי מפתח בקהילות היהודיות בפריס, לונדון וארה"ב, החלו מגעים עם שגרירים יווניים. ממשלת יוון חששה מהלחץ הבינלאומי, משום שהיה ברור שלאחר סיום מלחה"ע הראשונה ,יוחלט על גורל סלוניקי שנכבשה ע"י היוונים ב 1912 ועל שטחים נוספים בהם רצתה יוון.

ממשלת יוון ניסתה להפיס את דעתם של יהודי סלוניקי כמו גם של גורמים בינלאומיים בהסברה. היא גם הסכימה בשנת 1920 לבניית 600 בתים וצריפונים לחסרי דיור יהודים בשכונות הרחוקות ממרכז העיר, למעט שכונה אחת במרכז. כמו כן, ניתן פיצוי לקהילה היהודית בשטרות קניין בשווי של 4 מיליון דרכמות עבור הרכוש הציבורי של הקהילה שנשרף. הנהלת הקהילה קנתה מגרשים בנתה את חלקם והשכירה אותם. אלה היוו עבורה מקור הכנסה מניב.    אולם,  בפועל, ממשלת יוון לא נסוגה מההחלטה לבינוי מחדש של העיר.

בעקבות השריפה, המצב הכלכלי של מרבית תושבי העיר, לרבות היהודים הורע ממשית. השגשוג הכלכלי שנבע מנוכחות כוחות הצבא הזרים בעיר, נגדע באחת. הכול הבינו שמה שהיה לא יהיה. יוקר המחייה האמיר לרמות שפקידים ברמה בינונית, מורים ואחרים התקשו להתקיים. עלות השכרת חדר בודד עלוב וללא ריהוט בעיר הייתה גבוהה יותר מההכנסה החודשית של שכירים אלה. לכך יש להוסיף את עלות המזון והמחייה האחרת. חלק מאלה הפכו לנזקקים וחלק אף עזבו את העיר.

השבר בקהילה היהודית וחבריה היה עמוק. מצבה הכלכלי היה בכי רע וכך גם מעמדה הפוליטי. בפועל, השריפה הגדולה הניעה תהליך של הלניזציה בעיר , של אובדן צביונה הדמוגרפי המיוחד, שאפיין אותה עד כה ושל הפיכתה מעיר אוריינטלית לעיר אירופית מודרנית .  

התקופה שבין שתי מלחמות העולם

סלוניקי בתקופה שבין 1939-1918 , הושפעה ממספר אירועים להם הייתה השפעה שלילית על העיר ועל הקהילה היהודית:

1.      עזיבתם של חיילי  מעצמות ההסכמה את העיר ב 1918.

2.      מלחמת יוון-טורקיה 1923-1922 והסכם לוזאן יולי 1923.

3.      המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב 1929.

4.      אנטישמיות ופרעות ביהודים 1932-1931.

עד השריפה הגדולה ב 1917 יהודי סלוניקי בד"כ הפיקו תועלת כלכלית מהנוכחות של חיילי מעצמות ההסכמה בעיר, כפי שתואר קודם. משהסתיימה מלחה"ע הראשונה, חיילים אלה עזבו את העיר. כתוצאה מכך חלה ירידה  בנפח הפעילות הכלכלית בעיר  ומקורות התעסוקה הצטמצמו  ממשית. במקביל זרמו לסלוניקי פליטים רבים מאזורי הלחימה בבלקן. אלה היוו חלופה זולה לפועלים יהודים.

בחודש מאי 1919 פלשה יוון לעיר איזמיר שבטורקיה וכבשה אותה. זאת כחלק מהשאיפות הלאומיות ביוון של "יוון הגדולה". הכיבוש לווה במעשי השפלה, ביזה ורצח במוסלמים. בחודשים מאי-ספט' 1919 נערכו קרבות באיידן שבמע' טורקיה. עיר זו עברה מצד לצד ובכל פעם נערך טבח באזרחים מהצד האחר. למעשה העיר נהרסה, עד ששוחררה ע"י הטורקים ב 1922.

הקרבות בין היוונים והטורקים התחדשו בשנים 1921-1920. היוונים הובסו ובספט' שנת  1922 נסוגו מכל השטחים שתפסו באסיה הקטנה. ניסיון היוונים לספח אליהם את מערב אנטליה הסתיים במפלה צבאית ניצחת, במה שהיוונים כינו "הקטסטרופה" .

את המלחמה , חתם הסכם לוזאן ביולי 1923 בין הצדדים . ההסכם קיבע והכיר בעצמאות טורקיה וקבע חילופי אוכלוסיות בין שתי המדינות. במסגרת זו נעקרו כ-1.5 מיליון יוונים מבתיהם באסיה הקטנה והיגרו ליוון, וכ-600,000 טורקים עשו את הדרך מיוון לטורקיה.

כתוצאה מחילופי האוכלוסין הללו, אל סלוניקי הגיעו כ 100 אלף פליטים חסרי כל וחסרי קורת גג. המערך הדמוגרפי, כלכלי וחברתי של העיר השתנה. ההגמוניה הכלכלית של העיר עברה מהיהודים ליוונים. מגמה זו התיישבה עם שאיפת ממשלת יוון להלניזציה של העיר.  קשיי התעסוקה בעיר של השנים 1918 עד 1922 הוחמרו עתה פי כמה. העיר לא הצליחה לפרנס את תושביה. הלחץ על מקומות התעסוקה הלך וגבר.

במפקד אוכלוסין שנערך ביוון ב 1928 נמנו בסלוניקי 55,250 יהודים (בשנת 1914 הם מנו כ 95 אלף מתוך אוכלוסייה כללית בעיר של 170 אלף נפש).

המשבר הכלכלי העולמי שפרץ בשנת 1929 גרם לקיטון בביקושים ובצריכה. בעלי עסקים עמדו בפני קשיים חמורים. עובדים התקשו למצוא פרנסה, שכירים פוטרו האבטלה גדלה ממשית. אנשים נאבקו על פת לחם ועמדו בקרנות רחוב בתקווה נכזבת שמישהו ישכור את שרותיהם.

מה שהתחולל בענף הטבק מהווה דוגמא טובה למצב בקהילה היהודית ובעיר.  ענף זה היה מנפי הכלכלה העיקריים בסלוניקי בתקופה של בין שתי מלחמות העולם.   8000 פועלים יהודים ,גברים, נשים ונערות עבדו בענף זה במיון ובאריזת הטבק. הם היוו כשליש מהמפרנסים בקהילה !! עבודתם הייתה עונתית ונמשכה 5-4 חודשים בשנה. שכרם היה נמוך ובד"כ היו צריכים לעבוד בטבק יותר מבן משפחה אחד כדי לפרנס את המשפחה. בעקבות הירידה בביקושים ובצריכה העולמית ,הטבק לא נמכר והחל להצטבר במחסנים. אלף עובדי טבק יהודים הוסבו לעבודה בחקלאות וחלק פוטר. הירידה בביקוש הביאה גם לירידת מחירים ולירידה בשכר הפועלים. בתוך זמן לא רב 85% מעובדי הטבק היו מובטלים.

 הירידה בנפח הפעילות הכלכלית בעיר, עקב המשבר הכלכלי העולמי, פגעה גם בפעילות בנמל , שירדה דרסטית. עובדי נמל יהודים לא מעטים היגרו לפלשתינה בנסיבות אלה.

השלטון היווני בסלוניקי המשיך להנהיג מדיניות של הלניזציה בעיר, תוך פגיעה בעיסוקם ומעמדם של היהודים. בעיר קמה תנועה פשיסטית ואנטישמית בשם "האיחוד הלאומי היווני" ,שחבריה ביצעו פרעות ביהודי סלוניקי  בשנים 1932-1931.

הם גם לחצו לחקיקה אנטי יהודית שהתקבלה. במסגרת זו נגזר בחוק על חובת סגירת עסקים ביום ראשון, הגבלות על בתי הספר היהודים ועוד. הקמעונאים היהודים סבלו מירידת הכנסות כתוצאה מהעברת יום השבתון בעיר מיום שבת ליום ראשון.

תהליכים אלה שנוספו למצב הכלכלי הקשה, עודדו הגירת יהודים מהעיר. רובם הגיעו לפלשתינה.

בשנים 1935-1933 הייתה עלייה לפלשתינה ,בין היתר של מאות עובדי נמל. בסוף אוקטובר 1933 נחנך מחדש נמל חיפה כנמל מודרני. זאת, לאחר שבוצעו בו עבודות העמקת עומק המים ועבודות נוספות (נמל חיפה שימש כנמל מאז ימי הביניים, עם מים רדודים יחסית).   אבא חושי שהיה ראש מועצת הפועלים של חיפה נסע לסלוניקי (בעידוד של סלוניקאי שעלה ארצה קודם לכן) ,כדי להביא לחיפה עובדי נמל יהודים ולהקטין בכך את התלות בעובדים ערבים.  חושי דיווח לראשי ההסתדרות בת"א, כי הוא בחר 100 עובדי נמל בסלוניקי ,לאחר שראיין אישית כל אחד מהם. הללו ואחרים הגיעו לפלשתינה בשנים 1935-1933 וגם אחר כך ועבדו בנמל חיפה וכן בנמל ת"א-יפו. הנמלים כבר לא היו בסכנת השבתה או היעדרות של ערבים.

בשנת 1936 פרסם פוליטיקאי מהקהילה היהודית סקירה על מקורות התעסוקה ליהודים, לפיה אם בשנת 1922 היהודים שלטו בענפי מסילות הברזל, נמלים ומכס, הרי בשנת 1936 נותר רק 200-150 יהודים בתחומים אלה. ב 1916 היו 300 סוחרים יהודים גדולים בעיר. ב 1936 נותרו 150. מצד שני מספר העגלונים בעיר הוערך באלפיים (מספר גדול יחסית המעיד על פיחות באיכות ובמיומנות העובדים).  לפחות 3000 מפרנסים היו עצמאים שלא העסיקו אדם.

לאור המצוקה הכלכלית בעיר מספר היהודים החל להצטמצם בה בחיפוש אחר מקורות תעסוקה במקומות אחרים. היו בקהילה קולות לעלייה ארצה, שכן כבר פעלו בה אגודות ציוניות . בשנים 1935-1933 נפתח חלון לעלייה לישראל עם תעודות עלייה (סרטיפיקטים). מחצית מהמפרנסים בעיר הגישו בקשות עלייה . הם ייצגו כ 25 אלף נפש. רובם המכריע עשה זאת לא ממניעים ציוניים. רק 10% מהמבקשים העידו על השתייכות לאגודה ציונית. העלייה לפלשתינה הייתה בתקווה למצוא פרנסה טובה יותר. בשנת 1936 הוגשו מעל 2000 בקשות עלייה של יהודים( ייצגו כ 12 אלף נפש), מתוך כ 60 אלף יהודים בסלוניקי באותה שנה), אולם חלון העלייה כבר נסגר בשנה זו. 

העיתונות בסלוניקי היוונית תארה את העיר כגוססת, הנמל לא פעיל והחנויות ריקות מאדם. מספר המובטלים עולה מדי יום.  הוקמו בתי תמחוי רבים כסיוע לנזקקים.

ב  1936 עלה לשלטון ביוון יואניס מטאקסס Ioannis Metaxas (כיהן כראש ממשלה עד 1941). הוא הנהיג משטר דיקטטורי במדינה . בכל הקשור לקהילה היהודית בסלוניקי, ממשלו התערב בחיי הקהילה ומוסדותיה. הדיח את הנהגת הקהילה ומינה אנשים אחרים מטעמו, כולל בוועדות הקהילה. הקהילה כבר לא יכלה להחליט בעצמה על מנהיגיה ומוסדותיה. ממשלו גם הטיף ללימודים יווניים בבתי הספר של הקהילה.

כיבוש סלוניקי ע"י הגרמנים והשמדת הקהילה היהודית בשואה

בשנת 1940 ,לאחר פרוץ מלחה"ע השנייה, נעשתה בקהילה היהודית בסלוניקי  הערכה של מצב העוני בשכונות היהודיות. לפיה כ 31 אלף יהודים הם עניים,  מתוך סה"כ 500 יהודי סלוניקי . רבים מהם לא יכלו לעזור לעצמם. מצבה של הקהילה היוונית בעיר לא היה טוב בהרבה.

ב 28 אוק' 1940 תקפה איטליה את יוון בצפונה והוכרז על גיוס כללי לצבא היווני. גם יהודי סלוניקי היו בין המתגייסים. היוונים הצליחו להדוף את הפלישה האיטלקית.  ב 6 אפריל 1941 כבשו הגרמנים את יוון.  הם חילקו אותה לשלושה אזורי כיבוש- גרמני ,איטלקי ובולגרי. סלוניקי ומקדוניה המרכזית היו בשליטת הגרמנים. האזור האיטלקי כלל את מרכז יוון ואת הפלופונס. הבולגרים קיבלו את תראקיה המע' ומקדוניה המז'. 

ב 9 אפריל 1941 נכנסו הגרמנים לסלוניקי. יומיים לאחר כניסתם הם סגרו את כל העיתונים והפרסומים היהודיים בסלוניקי. מספר ימים אחר כך נאסרו ראשי הקהילה. הרב הראשי של הקהילה ד"ר צבי קורץ נשלח למאסר בווינה אוסטריה ושוחרר משם רק בינואר 1942.

עברו ימים ספורים נוספים ונסגרו בהוראת הגרמנים בתי הספר והארגונים היהודים. הקהילה נדרשה לממן את ההוצאות הכספיות של הגסטאפו ששלט בעיר. כמו כן הוחרמו דירות של יהודים ונוצרים עבור מגורי הגרמנים.  במקביל הגרמנים החרימו ספריות ,אוספים וארכיונים של ארגוני הקהילה.

לאחר כניסת הגרמנים פקד את סלוניקי משבר כלכלי חריף. האבטלה הרקיעה שחקים, היה מחסור במזון ורעב.

הגרמנים הורו ליהודים בגילאי 45-18 להתייצב ביום שבת 11 יולי 1942 בשעה 0800 בבוקר ב"כיכר החירות" של העיר. זאת, כדי להכין רשימה של יהודים הכשירים לעבודה. במועד האמור התייצבו בכיכר 6500 גברים יהודים לבושים בבגדי השבת שלהם. הגרמנים התעללו ביהודים והשפילו אותם בכיכר עד השעה 1400 . ציוו על היהודים לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד, לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי ריקודים ספגו רבים מהם מכות אכזריות ושיסו בהם כלבים . כל זאת בחום השמש הרב וללא מים. הם אסרו על מתן עזרה רפואית וסיוע לאנשים שצנחו והתעלפו . אירוע זה ידוע בקהילת סלוניקי בכינוי "השבת השחורה".

מתוך היהודים שהתפקדו נשלחו בחודש יולי 1942 כ 2000 איש לעבודות כפייה בסלילת כבישים ועוד. הם שהו במחנות עבודה בתנאים קשים. כ 700 מהם נספו בתוך ארבעה חודשים ממחלות, תזונה לקויה ועבודה מפרכת . הקהילה היהודית התגייסה לשחררם. הגרמנים הסכימו לשחררם ובתמורה נאלצה הקהילה לשלם כסף רב עבורם וכן למכור לעירית סלוניקי את בית הקברות היהודי שנוסד כחמש מאות שנים קודם לכן ושכן במרכז העיר במקום מבוקש.

 אירועי קיץ 1942 זרעו בהלה ביהודי סלוניקי. באמצע יולי  1942 עזבו את העיר כ 1200 יהודים עשירים, שהצליחו לעבור לאזור הכיבוש האיטלקי, בעיקר לאתונה, באמצעות ניירות מזויפים. מקצת יהודי סלוניקי עברו לכפרים ,בהם עשירים ונכבדי הקהילה. בסה"כ עפ"י ההערכות בשנים 1943-1941 ברחו מסלוניקי בין 3000 ל7000 נפש. הגרמנים נקטו בשיטות הרתעה שונות למנוע בריחת יהודים מהעיר ,לרבות הוצאות להורג פומביות של בורחים.

ב דצמ' 1942 החליפו הגרמנים את הנהגת הקהילה והציבו לתפקיד ראש הקהילה (יודנראט) את ד"ר צבי קורץ, רבה הראשי של סלוניקי מאז 1933 . זאת, בניגוד לרצונו  ובשל תפקידו הדתי ובשל שליטתו בשפה הגרמנית.  הוא התנה את מינויו בצירוף שישה חברי קהילה שינהיגו עימו את הקהילה ויישאו יחד איתו באחריות לגורלה.

בסוף ינואר וראשית פברואר 1943 הגיעו לסלוניקי עוזריו של אייכמן, כדי להכין את התשתית לגרוש יהודי סלוניקי אל מחנות ההשמדה. ב- 6 בפברואר 1943 חייבו הגרמנים כל היהודים בעיר מגיל 5 ומעלה לשאת "טלאי צהוב" על בגדיהם. בנוסף הם אילצו את היהודים לעבור לגור בשלושה גטאות מיוחדים שהוקמו עבורם ונאסר עליהם לעזוב את הגטאות. מגזרות אלה היו פטורים יהודים בעלי אזרחות זרה (איטלקים, ספרדים, טורקים) שיכלו להציג דרכון בר תוקף. כמו כן נאסר עליהם לצאת מהבתים בשעת לילה ולנסוע בתחבורה ציבורית. במחצית השנייה של פבר' היהודים הצטוו לסמן את בתיהם ואת בתי העסק שלהם. נסיבות נוראיות  אלה לוו בטרגדיות אנושיות. בגטאות שררו תנאים קשים. בכל דירה התגוררו שלוש עד שש משפחות, ולעתים הגיעה צפיפות הדיור ל- 30 נפשות בשטח של 16 מ"ר. הצפיפות הקשה יצרה מייד בעיות של תברואה ומגפות הלכו והתפשטו.

עמדתו של הרב צבי קורץ, הייתה שיש לציית לצווים הגרמניים, מתוך אמונה שציות יבטיח  שלא יאונה להם רע. הוא ניסה להרגיע את יהודי העיר באומרו, שבגטאות תוקם אוטונומיה מוניציפלית יהודית. עפ"י דרישת הגרמנים  הוא העביר להם רשימות רכוש של יהודים ופרטי חשבונות הבנק שלהם.

ב- 10 במרס נודע ליהודים, כי 300 קרונות רכבת הגיעו לתחנת הרכבת של סלוניקי. השמועה אמרה שהיהודים הולכים להישלח למחנות בפולין.  על רקע זה החתים הרב קורץ את אנשי הקהילה על התחייבות לשלם חצי מכל נכסיהם ככופר נפש. הוא הציג בפני השלטון הגרמני בסלוניקי כתב ויתור זה, שכלל גם ויתור על מחצית נכסי הקהילה, לרבות קרקע ומבנים, ובלבד שיבוטלו המשלוחים.  אך הגרמנים בהתייעצות עם ברלין, דחו בקשה זו.  ב 13 מרץ 1943 הוציאו הגרמנים צו המודיע על החרמת כל הרכוש היהודי בעיר לטובת הגרמנים והעברתו אל הגרמנים בתוך יומיים.

ב 15 מרץ 1943 יצא משלוח ראשון של יהודי סלוניקי אל אושוויץ בפולין. יום קודם לכן, כינס  קורץ את היהודים בבית הכנסת ואמר להם  ש"הקהילה היהודית הגדולה בקרקוב תדאג לכם, כל אחד מכם ימצא תעסוקה לפי טעמו, כישרונו, ידיעותיו וניסיונו בחיים".

באפריל 1943 נפגש הרב קורץ עם ראש ממשלת הבובות של יוון וביקש ממנו להמיר את המשלוחים לפולין במשלוחים לאחד מאיי יוון. כעונש על כך, גרשו הגרמנים את קורץ ומשפחתו למחנה ברגן-בלזן.  שם עבד עבודת פרך. הוא נפטר מטיפוס הבטן,זמן קצר לאחר שחרור המחנה ביוני 1945.  

במשך חמישה חודשים ,עד אוגוסט 1943,שולחו כל יהודי סלוניקי למחנות ההשמדה באושוויץ-בירקנאו, ב 19 משלוחים. למשלוחים מסלוניקי צורפו גם יהודים שהובאו לכאן מקהילות אחרות במקדוניה ותראקיה.  כ 850 מיהודי סלוניקי היו משוחררים מגירוש , בהיותם בעלי נתינות של מדינות הציר, או מדינות ניטרליות כטורקיה וספרד.

עפ"י רישומי הגרמנים שולחו מסלוניקי לאושוויץ-בירקנאו ב 19 המשלוחים הנ"ל 48,533 יהודים. כולם נרצחו בתאי הגזים, למעט  כ 1950 ששרדו.

בנוב' 1942 הרסו הגרמנים את בית הקברות היהודי וב 1943 הרסו את כל בתי הכנסת, למעט אחד. בית הכנסת מונסטיר, שהיה באחד מגטאות היהודים בסלוניקי שרד, לאחר התערבות של הצלב האדום ,שטען כי הבניין בשימושו. בית הכנסת שרד עד היום והוא למעשה בית הכנסת העיקרי של סלוניקי היום.

הקהילה המפוארת של סלוניקי נכחדה.

ניצולי שואת סלוניקי חשים שנבגדו ע"י מנהיגם

בקרב המעטים ששרדו את השואה מקהילת סלוניקי היו רגשות עזים של תסכול ותחושה שנבגדו ע"י מי שמונה להנהיג אותם, הרב צבי קורץ. טענתם העיקרית הייתה שהוא שיתף פעולה עם הנאצים ונמנע מלהזהיר את אנשי הקהילה היהודית מפני הצפוי להם. תחושות אלה לא שככו ועברו גם לדור השני והשלישי של הניצולים. גם היום יהודים בסלוניקי חשים כך. במוזיאון היהודי בעיר אין כמעט זכר לקורץ, למעט תמונה אחת או שתיים.

ב-11 בספטמבר 1945, לאחר תום המלחמה, הגישו שארית הפליטה של יהודי סלוניקי כתב תביעה בבית המשפט היווני כנגד 55 מיהודי העיר ששיתפו פעולה, לטענתם, עם הנאצים. בראש הרשימה עמד הרב קורץ (מגישי התביעה לא ידעו שכבר לא היה אז בין החיים). אשתו, בנו ובתו היו ברשימת הנתבעים. אשתו וילדיה שרדו את השואה ועלו ארצה, משהבינו שהם אינם רצויים בסלוניקי. האם התחושה של הניצולים שהם נבגדו ועימה השנאה לזכרו ופועלו של קורץ מוצדקת ?  האם בגד בקהילתו ?

דמותו של הרב קורץ ופעילותו בזמן השואה שנויות במחלוקת עזה. רבים מותחים ביקורת קשה עליו ומכנים אותו בוגד. רבים נמנעים מלהזכיר את שמו ואת זכרו. עפ"י תפיסתם הסכמתו לשמש כראש היודנראט לצד תפקידו הרוחני-קהילתי, נבעה מתאוות שלטון. לדבריהם קורץ הקל על הגרמנים לבצע את ההשמדה. אילו לא היה מרגיע ומפזר הבטחות שווא אפשר שיהודים רבים היו בורחים מהמשלוחים. ניצולי השואה הסלוניקאים רואים ברב צבי קורץ משתף פעולה עם הנאצים ואחראי מידה רבה להשמדת הקהילה. לא פחות.  יוסף נחמה ומיכאל מולכו, ניצולי שואה מיוון, הטיחו בו ביקורת קשה בספרם "שואת יהודי יוון".

מנגד, חוקרי שואה והיסטוריונים גורסים אחרת. לדבריהם ברור שקורץ לא ידע על גורלם הצפוי של היהודים ששולחו לפולין. קורץ הכיר את הגרמנים מתקופת לימודיו בברלין והוא לא העלה בדעתו שגרמנים מסוגלים למעשים כאלה. הוא פעל לעודד ולנחם,ב נסיבות בהן לא יכול היה להשפיע על פעולות הגרמנים. הוא גם ניסה לשנות את רוע הגזירה בדרכים שונות ולבסוף גורש בעצמו עם משפחתו למחנה השמדה.

פנינה מייזליש כתבה על דבריו של עק: "אבל הקורא מן הצד, קשה לו להשלים עם "טיהור" זה של מנהיגותו של האיש, שלכל הדעות, לא עמדה בו באותן שנות המבחן המרות גדלות־הלבב, שהיא מבחנם האמיתי של מנהיגים בעתות משבר, והתמיהות בעינן עומדות, עם הקריאה, בחלקים האחרים של הספר, בהם מסופר על פעולות ההצלה שנעשו על ידי נציגי השלטון האיטלקי ביוון הכבושה, פעולות שתעוזתן והיקפן נבעו מהערכה הרבה יותר ריאליסטית של המצב"[33].

טיעון נוסף שמועלה לעיתים לזכותו של הרב קורץ הוא בקשתו מראש ממשלת יוון למנוע את שילוח היהודים לפולין ולהמירה בשילוח לאיי יוון. בקשה שעליה שילם בגירושו מסלוניקי לברגן-בלזן ומעשה שילם בחייו.

פרופ' מינה רוזן, מומחית לקהילה היהודית בסלוניקי, עימתה את טענותיהם של יהודי סלוניקי עם ממצאים חדשים מארכיוני קהילת סלוניקי ומשרד החוץ האיטלקי. לדבריה, היחס השלילי של ניצולי שואת יהודי סלוניקי כלפי קורץ נובע מהצורך שלהם בשעיר לעזאזל, שיעזור להם להשלים עם עברם. קורץ היה שעיר לעזאזל בגלל היותו זר ( לא ספרדי) ורב שהגיע אליה מבחוץ.

 הקהילה היהודית בסלוניקי אחרי השואה ועד היום

מרבית ניצולי השואה מסלוניקי עזבו את העיר לאחר המלחמה. רובם עלו לישראל בשנים 1945–1948.

בעת כתיבת מאמר זה ,נובמבר שנת 2022, יש בסלוניקי כ 1000 יהודים. אפשר שיש נוספים, כאלה שאינם מעוניינים להיות בקשר עם הקהילה, או אינם מעוניינים להזדהות כיהודים. יש חשיבות למספר 1000 ,משום שעפ"י הקריטריון של הממשל היווני רק קהילה בת 1000 איש ומעלה יכולה ליהנות ממעמד של קהילה המקנה זכויות שונות.

יהודי סלוניקי היום, למרות היותם קהילה קטנה, מקיימים פעילות קהילתית. יש בעיר שני בתי כנסת הפעילים באופן חלקי, בית ספר יהודי ובית אבות ליהודי העיר.  עם זאת, היהודים המתגוררים בסלוניקי חיים במידה מסוימת של חשש וחשדנות. זאת ,משום  האנטישמיות הקיימת בעיר. אחד הביטויים לה ,הם מעשי וונדליזם והשחתה של סמלים יהודיים בעיר, כמו אנדרטאות לזכר השואה. בסלוניקי פעילה מפלגה פוליטית ניאו נאצית בשם "השחר הזהוב".

בשנים 2019-2011 ,במשך כשמונה וחצי שנים כיהן כראש עירית סלוניקי יאניס בוטאריס Yiannis Boutaris,שפעל רבות לשימור ההיסטוריה של סלוניקי ,של הקהילה היהודית המפוארת שפעלה כאן ושל זיכרון השואה. בטקס השבעתו לתפקיד ענד טלאי בצורת מגן דוד ובתוכו הכיתוב יהודי. זאת כמחאה על בחירת חברי המפלגה הניאו נאצית למועצת העיר. בשנת 2019 הוא השתתף בעצרת זיכרון לשואה בקיבוץ יד מרדכי.

בסלוניקי יש כוונה ותוכנית להקמת מוזיאון לזכר השואה. זאת, להבנתי, במעורבות של עיריית סלוניקי וממשלות יוון וגרמניה. המוזיאון יוקם  באזור  תחנת הרכבת , שממנה שולחו כמעט כל יהודי סלוניקי למחנות ההשמדה . הוא ייקרא ככל הנראה THE HOLOCAUST MUSEUM OF GREECE . נכון לעת כתיבת מאמר זה,  מועד פתיחת המוזיאון אינו ידוע. תכנון המוזיאון שיכלול שש קומות נעשה ע"י משרדי אדריכלים מישראל ומגרמניה. יאניס בוטאריס היה היוזם והרוח החיה מאחורי רעיון זה. http://www.holocausteducenter.gr/

בסלוניקי פועל בית חב"ד. הוא נמצא במרכז העיר ברחוב סלמינוס  9 Salaminos   . בבניין של מלון אסטוריה Astoria Hotel , אולם הוא אינו קשור למלון. בית חב"ד מציע מסעדה כשרה הפועלת כל השנה וכן מארח ארוחות חג מיוחדות, בתיאום מראש. 

מה היה מיוחד בקהילה היהודית בסלוניקי ?

להיסטוריה של הנוכחות והקהילה היהודית בסלוניקי שביוון,אין אח ורע בתולדות גלויות היהודים

הנוכחות היהודית בסלוניקי היא רצופה וראשיתה מתקופת ייסוד העיר ע"י מלך מוקדון, לפני כ 2300 שנה !!!

עד להשמדת הקהילה בשואה (1943) לא היה איום קיומי לקהילת היהודית בעיר,למעט פעם אחת. בשנת 1478 כבשו העות'מנים את קונסטנטינופול.בירת הביזנטים,והסבו את העיר לבירתם תחת השם איסטנבול. הם גרשו את כל תושבי העיר ואיכלסו אותה מחדש בכפיה במוסלמים ובני מיעוטים,שלא יכלו לסכנם,משטחי האימפריה האחרים. במסגרת זו הועברו גם יהודי סלוניקי לאיסטנבול. אולם,רובם חזרו לסלוניקי.

ייחוד נוסף לקהילה וליהודי סלוניקי היה בכך שהם מילאו תפקיד חשוב בחיי העיר,גם מחוץ לקהילתם. היתה להם השפעה רבה,מובילה ומשמעותית על סלוניקי העיר ותושביה.זאת במישור הכלכלי,חברתי ופוליטי. התפתחות העיר היתה שזורה בהתפתחות הקהילה ולהיפך.  במידה רבה, העיר סלוניקי היתה מטרופוליס יהודי, במשך דורות.

לאורך כל ההיסטוריה, עד מלחמת העולם הראשונה לערך,היו יהודי סלוניקי רוב בעיר,או שהיו הקבוצה האתנית הגדולה בעיר.כל זאת בעיר גדולה-סלוניקי היתה עיר הגדולה במקדוניה. מרבית כלכלת העיר היתה פעילות יהודית.  היהודים היו בנקאים,תעשיינים,סוחרים (גדולים עד זעירים),עובדי נמל,דייגים,סבלים,עגלונים,פועלים ועוד. העיר התנהלה לפי יום השבתון של היהודים- יום שבת. שפת יהודי העיר היתה לאדינו. בסלוניקי פעלו משפטנים ,אנשי הלכה ורוח ,להם היתה השפעה על העולם היהודי כולו.בעיר .

הקהילה נהנתה ממדיניות הסובלנות כלפי היהודים והמיעוטים באימפריה העות'מנית ומהאוטונומיה שניתנה להם. היא גם ידעה להעריך זאת.

אירוע כיבוש סלוניקי ע"י היוונים וסיפוחה ליוון בשנת 1912 , גם הוא ממחיש את ייחוד הקהילה היהודית בעיר. הקהילה היתה נאמנה לאימפריה העות'מנית במשך דורות וגם עתה.  בנסיבות החדשות שנוצרו,הקהילה ראתה ביוונים גורם כובש והיא התנגדה לסיפוח. הם פעלו כמו אוכלוסייה מקומית ולא כמו אוכלוסייה אורחת. הם נקטו עמדה פוליטית נגד השליט החדש. זו היתה התנהגות המנוגדת מאופן הפעולה של קהיליות יהודיות אחרות בגולה, שנטו ליישר קו עם השלטון בתהפוכותיו. גורמים אנטישמיים פרעו ביהודי סלוניקי מייד לאחר הכיבוש.

אולם הממשל היווני החדש בעיר הבין את חשיבות היהודים למרקם החיים בסלוניקי ויישם גישה ידידותית כלפיהם. הוא פעל להפסקת הפעילות האנטישמיות,קיבל את דרישות הקהילה לפיהם תמשיך לחיות את חייה בחופש ,תנהל את מוסדותיה ותפעל לפי הדין והמסורת היהודית.