פרק 5 – ערב ראש השנה רטוב ומייאש
יום רביעי לטיפוס – יום ראשון, 2.10.2016, ערב ראש השנה
היום מתוכנן לנו יום התאקלמות בגובה, בתא שטח שהוא כבר חלק מהמדבר האלפיני, כאשר אנו מתוכננים לעלות לגובה של 4,400 לערך ולרדת, ובסופו של דבר להישאר באותו גובה בו אנו נמצאים כעת (לינה מתוכננת במחנה קראנגה, 3,995 מטר). היום הזה, שרבים מהמטפסים מוסיפים אותו לששת ימי הטיפוס כדי להתרגל לגובה, היה אמור להיות יום יותר רגוע ונינוח מימי הטיפוס האחרים, יום של התרגלות והסתגלות לתנאי הגובה והחמצן הדליל והתכוננות לקראת הקטע האחרון והקשה של הטיפוס. זאת היתה התוכנית, אלא שבסופו של דבר הדברים התגלגלו אחרת, והיום הזה הפך לאחד הימים היותר מתישים, סוחטים ומייאשים במסע הטיפוס שלנו, ותכף גם תשמעו למה.
בוקר במחנה בראנקו, מתכוננים ליציאה
שני האוהלים שלנו, אוהל חדר האוכל משמאל ואוהל השירותים מאחור
אחרי ארוחת בוקר בתפריט הידוע (הדייסה המגעילה, מין חביתה, טוסטים, נקניקיות, וכמה ירקות עם קפה שהבאנו מהבית), התארגנו ליציאה. הלילה גלי חזרה לסורה וישנה פחות טוב, אפילו שהיתה באוהל חדר האוכל וזכתה לפינוקים מגבי, וכנראה תחזור לאוהל הסיירים שלה, עם יורי. גם השינה שלי לא היתה משהו, ורק אספי לידי באוהל חרפ כאילו אין מחר, וזה אחרי שגם קרא איזה 20 עמודים בספר 'משחקי הכס' באנגלית שהביא איתו לכאן, הכנה לפסיכומטרי...
בשעה 09:20 אנחנו יוצאים ממחנה בראנקו בכיוון כללי מזרח, כשרק בהמשך יסתבר לנו שהמסלול היום כולל שלושה טיפוסים רציניים ועוד 2 ירידות, מה שלא ידענו. החלק הראשון של הטיפוס מוביל אותנו לכיוון 'קיר באראנקו' (Barranco Wall). קיר באראנקו הוא קיר סלעים גבוה המטפס מערוץ הקניון של נהר האומבווי (Umbwe River), שהמעבר שלו מחייב טיפוס בעזרת הידיים כשמצד אחד קיר הסלע התלול ומצד שני תהום עמוקה. קיר באראנקו מהווה 'צוואר בקבוק' למטפסים, בגלל הזמן שלוקח לעבור אותו, וזו הזדמנות לפגוש כמה מהם שמחכים לתורם לטפס, ביניהם גם מאיה ומתיאס ופולה וקארל. מסתבר שקארל סובל מפחד גבהים ולכן הוא ופולה מתעכבים כאן ומאפשרים לשאר המטפסים לעבור אותם, עד שקארל ירגיש שהוא יכול להמשיך. סיימון לוקח לנו את מקלות הטיפוס כדי שנוכל להיעזר בידיים בטיפוס עצמו ואנו מטפסים לאורך הקיר ועולים למעלה, יורדים קצת ושוב מטפסים.
מטפסים לכיוון 'קיר בראנקו'
וממשיכים לטפס
גלי יורדת בחלק מ'קיר בראנקו'
מכאן ממשיך המסלול מזרחה אל מתחת לקרחון הֶיים (Heim Glacier), אותו לא ניתן לראות בגלל העננים הכבדים שסביבנו, לכיוון מחנה קראנגה. קצת אחרי מעבר קיר באראנקו מתחיל לרדת ברד סמיך שבמהרה מכסה את הקרקע במעטה לבן ונראה כשלג לכל דבר. הברד הזה הופך בהמשך לגשם, והגשם הזה לא עוזב אותנו עד שאנחנו מגיעים למחנה. את מעילי הגשם ומכנסי הגשם שלקחנו בתיקי הגב אנחנו לובשים מאוחר מדי, לאור תחושת המדריכים שהגשם הזה לא רציני ותכף יחלוף, ועד סוף המסלול אנחנו כבר רטובים כמו עכברים שהמחילה שלהם הוצפה במים. הציוד שהבאנו נגד הגשם מתאים לגשם קל שבא והולך, בהנחה מוקדמת (על פי ניסיון המומחים וחלוקת הגשמים כאן) שלא באמת צפוי גשם בעונה זו, והוא לא מצליח לחסום את מי הברד והגשם שחודרים כמעט לכל פינה בגוף מתחת לבגדים, כולל לנעליים, פשוט נורא! אספי עובר בינינו ומחלק לכל אחד חתיכה של חטיף אנרגיה או ממתק, כפי שהוא עושה למן תחילת המסע, וזה הדבר הטוב היחידי שאפשר להגיד כרגע.
הברד שלא מפסיק לרדת יוצר מעטה לבן, ואחריו בא הגשם ששוטף אותנו לגמרי
בסוף המסלול ממתין לנו קטע קשה במיוחד של טיפוס מתחתית הערוץ עד למחנה קראנגה (Karanga) בגשם שוטף שאינו פוסק לרגע, ואני מגיע למחנה רועד כולי מקור ורטיבות. לאחר ההגעה (14:00 לערך) אנחנו מתכנסים כולנו באוהל חדר האוכל מנסים להוריד מעלינו את הבגדים הרטובים, אותם אנחנו תולים לייבוש באוהל מעל שולחן האוכל ומסביב, על מיתר כביסה שאספי הביא אתו. הילדים שרואים אותי רועד מחליטים שאני בסכנת היפותרמיה ומשכנעים אותי להיכנס לשק"ש באוהל עד ארוחת ערב, לאחר שהחלפתי במאמץ רב את הבגדים הרטובים שלי ליבשים. גלי גם שולחת לי את הבקבוק החם שלה, שגבי מילא במים חמים, כדי שיעזור לי להתחמם מעט, ואני אכן מתחמם, אם כי לא מצליח להירדם. הבעיה המרכזית שמדאיגה אותנו כרגע היא שלא הבאנו אתנו יותר מדי בגדים להחלפה. לא לקחנו גשם כאפשרות רצינית, ולכן למרביתנו יש רק שני פריטי לבוש מכל סוג (גופיות טרמיות, תחתונים ארוכים, גרביים טרמיות וכד'). ועכשיו כולנו חושבים מה יהיה אם גם מחר ניאלץ ללכת בגשם, כי ברור לנו שהבגדים שנרטבו לא יספיקו להתייבש (ואכן הבגדים שנרטבו היום נשארו רטובים עד היום האחרון של הירידה מההר, חרף ניסיונות הייבוש שעשינו, ובהמשך רק נוספו אליהם עוד כמה בגדים ומעילים רטובים...).
מנסים לייבש את הבגדים הרטובים
לארוחת הערב בשבע אני כבר מגיע כמו חדש, אפילו שלא הצלחתי להירדם, ורק מתסכל אותי שכל תוכניותיי לנצל את הזמן אחה"צ להשלים את כתיבת יומן הטיול הזה עלו בתוהו. נראה שכרגע הפתרון הטוב ביותר הוא להקליד את עיקרי הדברים בטלפון, כפי שכבר התחלתי לעשות, ולהסתפק בכך בשלב זה. הערב הוא ערב ראש השנה תשע"ז, ובארוחת ערב אני פותח את בקבוק היין האדום שקיבלתי בטיסה לארושה ושמרתי עד עכשיו אצלי בתיק. אנחנו ממלאים כוס אחת גדולה עם כל היין שהיה בבקבוק, ויורי פותח בברכות, ואחריו אספי. לאחר שסיימנו כולנו לברך לקראת השנה החדשה אנחנו לוגמים כל אחד בתורו מהכוס. נסטו, שהגיע אלינו לאוהל כדי לומר כמה מילים לקראת מחר, וגבי, שהביא לאוהל את ארוחת הערב וחילק לנו את מנות המרק, כהרגלו, מתכבדים גם הם בלגימת היין מהכוס, לאחר שאנו מסבירים להם שאנחנו חוגגים הערב את ראש השנה שלנו.
חוגגים ראש השנה
אחרי הארוחה אנחנו נשארים לשבת ולדבר, על הברד והגשם ומזג האוויר המייאש שהיה היום, ומה שעדיין ממתין לנו בהמשך הדרך; השיחות האלה מאוד עוזרות לכולנו בהתמודדות המשותפת עם קשיי המסע, ובמיוחד היום. אגב, מי שחסרה לנו היא מרים מרקוביץ', היהודייה שלנו מסן פרנציסקו שהבטיחה לבוא להרים אתנו כוס יין לכבוד ראש השנה; הבחורה פשוט נעלמה, אבדו עקבותיה. נקווה שהכל בסדר אתה... כן, אז שנה טובה לכולנו, שנה מעניינת ומאתגרת, שנה של הגשמת חלומות וכמובן הצלחה בהמשך הטיפוס! ניסיונות יצירת הקשר שלנו עם הארץ עולים בתוהו למעט יורי, שמצליח לדבר, ואף שולח הודעות סמס בשמנו לבני הזוג והמשפחות. בכל זאת ערב ראש השנה ורצינו לברך באופן אישי את כל יקירינו, וקצת מאכזב שאנחנו לא מצליחים...
ופסגת הקילימנג'רו עדיין ממתינה לנו...
