פרק 13 – ברכת האלה האדימבה 

הלילה ישנתי כמו תינוק, השינה הכי טובה שלי, אני חושב, מאז הגעתי להודו, וזה כבר הלילה ה-25 שלי כאן! מתחת לערימת שמיכות, בחדר לא גדול שקירותיו מצופים עץ מבפנים (מה שכנראה גם מוסיף לחום) הרגשתי מעולה, ואחר כך מקלחת חמה ומים שיוצאים מהטוש בזרם, כמו שצריך, הללויה! ומה עוד? דרגש עץ לעמוד עליו בזמן הרחצה, שזה בכלל משהו יוצא דופן, וגם מים חמים בברז של הכיור, מה שמזמין אותך להתגלח, והופך את הגילוח בבוקר למשהו שבכלל שווה להשקיע בו. מה אומר ומה אגיד, באמת, מה עוד הבן-אדם צריך בשביל להיות מאושר? "דברים קטנים, דברים קטנים...", כמאמר השיר, שרק כשהם אינם לומדים להעריך אותם, ואין כנראה שום דרך בעולם לגרום לנו להעריך אותם יום-יום כשהם ישנם.

ואם פינוק אז עד הסוף! כבר יומיים אני בודק בכמה משרדי נסיעות וטרקים על משהו שנוסע צפונה, מה שיותר צפונה, כי אני רוצה להגיע לשם. הכביש ללֶה כבר חסום מזמן (אוטובוסים מפסיקים לנסוע לשם באמצע או סוף ספטמבר), ועכשיו הכביש נחסם עוד יותר דרומה, בעקבות סופת השלגים האחרונה, ואוטובוסים הפסיקו לנסוע גם לרוטאנג-פאס, שזה מעבר הרים שנמצא כ-50 ק"מ צפונית למנאלי, בגובה 4,000 מטר. לשכור מונית ליום שלם ולנסוע לשם זה איזה 800-700 רופי, זה מה שאמרו לי במשרדי הנסיעות וב'הימאליין אדבנצ'ר', שמפעילה רכבי טויוטה 4*4 , וזה הרבה. כן, אז מה בעצם הפינוק? זהו, שהבוקר כשקמתי החלטתי בכל זאת לשכור רכב 4*4 , ולעלות צפונה, כמה שזה יעלה. רק מה, במקום ללכת לחברות השונות, החלטתי לגשת ישר לנהגים, שמתרכזים בהמשך המוֹל, לא רחוק מפארק נהרו, ולנסות להוציא מהם עסקה טובה יותר. אחרי ארוחת בוקר טובה בג'רמן בייקרי 'אמיגוס קפה', לא הרחק משם, ניגשתי לנהגים והתחלתי לנהל אתם משא ומתן. שלושת הראשונים, כל אחד בנפרד, לא היו מוכנים לרדת מ-700 ואילו הרביעי, בחור נחמד בשם ראמלל, קרא לי ומשך אותי הצידה והיה מוכן לרדת ל-500. אני רציתי 400 ובסוף התפשרנו על 450, לכל היום. זהו, היום מתפנקים, לא יעזור כלום, וזה אומר רכב שלי לכל היום, בקצב שלי, ונוסעים צפונה כמה שאפשר, עד שהשלג יעצור אותנו, ונסענו!

השלג קורא לי... / צילום: איציק גונן

לאורך הכביש העולה צפונה ממנאלי ללה, לעיתים זו ליד זו, ולעיתים במרחקים גדולים, ניצבות מעין 'חנויות' כאלה, הממוקמות בצריפי עץ דלים, ומוכרות בעיקר ביגוד חם, מעילים, כובעים, כפפות, מגפיים, וכל זה. לחנויות אין שמות או זיהוי משלהן, אבל כולן ממוספרות, ומה שמושך את תשומת ליבי (חוץ מהמוכרים עצמם), זה שאין שום סדר במִספוּר. למשל, אחרי חנות 31 באה 744, ואחריה 333, ואחריה 115... ראמלל, אותו אני שואל בעניין, לא מצליח להסביר לי את השיטה, אם יש כזו, או שאני לא מצליח להבין. טוב, אבל לעומת זה הוא נהג מצוין, וכנראה לא במקרה הוא עובד עם 'הימאליין אדבנצ'ר', ועל הרכב יש לו סמל גדול שלהם. הוא נוהג בזהירות, לא משתולל, וגם, וזה מפתיע אותי, כמעט ולא צופר, אלא בסיבובים, כשלא רואים אם בא רכב ממול. בקיצור, יצא לי בפוּקס נהג לעניין. האנגלית שלו לא משהו, אבל זה פחות חשוב מהנהיגה שלו, ומספיק בשביל שנסתדר.

בינתיים מסביב הכול שלג לבן ונקי, מסנוור, מרבדים עצומים ובתוליים שאף אחד לא דרך עליהם, פשוט פנטסטי, חלקם בתוך יערות אורן ירוקים, וחלקם בשטחים פתוחים, וכל אלה מתחת לשמיים כחולים, כחול הכי כחול שראיתי אי-פעם, עד שבא לי לצעוק מרוב יופי! ראמלל מציע שנסתובב ונחזור, אף רכב כבר לא נוסע כאן, אבל אני מבקש שנמשיך עוד, עד שלא נוכל יותר. כשאנחנו כבר ממש קרובים לרוטנג פאס, כמעט בגובה 4000 מטר, זה כבר מתחיל להיות מסוכן. ראמלל עוצר את הרכב, ואני יורד למטה לסיור שלג טובעני.

שלג לבן ובתולי בקרבת רוטאנג-פאס / צילומים: ראמלל ואיציק גונן

השלג כאן מתקרב לעומק של מטר בחלק מהמקומות, וצריך להיזהר איפה שמים את הרגל. פעם אחת אני לא נזהר, ומוצא את עצמי פשוט צונח, טובע בתוך השלג... אני זוחל החוצה, קצת רטוב וקצת קר, קצת מקלל, אבל מה זה לעומת החוויה שבעניין. ראמלל צוחק עלי מרחוק, ואני מתחיל להכין כדורי שלג לזרוק עליו כשאתקרב חזרה... חוץ מאתנו אין כאן נפש חיה, למרות שקודם ראינו מרחוק שני גולשי סקי שקצת התקרבו ומיד נעלמו, וזהו. אחרי איזה חצי שעה של הסתובבות, וכמה מטחי שלג הדדיים, אנחנו מסובבים בזהירות את הרכב, ויורדים חזרה עד לקוֹתי להפסקת צ'אי. "על חשבוני", אני אומר לראמלל, שתופס לנו צד בשולחן עם עוד שני גברים מקומיים. גם בקותי הכל לבן ונקי מסביב, וקר, ואנחנו מתחממים עם הצ'אי ליד השולחן, עד שראמלל מסמן לי בראש שיש כאן מישהי שיש לו איזה דיבור אתה, ויוצא עם הכוס ביד אל מחוץ לאוהל. אחר-כך, דרך הכפר פאלצ'אן, אנחנו יורדים ופונים מערבה עד ל'סולאנג נוּלה', הנחשבת לאתר סקי ידוע באזור, מהטובים שיש במדינת הימאצ'אל, כך אומרים.

ראמלל בשיחה צפופה עם ידידה... / צילום: איציק גונן

אתר הסקי סולאנג-נולה / צילומים: איציק גונן וראמלל 

טוב, אז השלג הקדים להגיע השנה והפתיע את כולם, את זה אתם כבר יודעים, ובגלל זה אתר הסקי בעצם עדיין לא נפתח, אבל כמו בחרמון אצלנו לאף אחד זה לא מפריע, וכאן בסולאנג-נולה יש חגיגה שלמה של מלא הודים שהגיעו לכאן, ושכבר מזמן גיליתי שהם אוהבים מפלי מים (זוכרים את המפל של בהאגסו?) ושלג, ובעצם מי מאתנו לא? העמק כולו מלא שלג וכל הילדים, הקטנים והגדולים מטפסים עם מגלשות ביד (אותן שוכרים מהמקומיים, שגרים באוהלים בלב האתר), או עם ניילונים, ומחליקים למטה, על הישבן. אפשר גם לשכור סוסים, וללכת בשיירה, אחד קשור לשני, כמו בטיול גמלים באילת, בשבילים החוצים את השלג באזור האתר. המבנה המרכזי של האתר סגור ונעול, וכשאני מציץ דרך החלון, אני רואה בפנים בחור שמסדר בנחת את המדפים, ובצד ערמות של נעליים ומגלשי סקי, חבלים, וציוד גלישה. יש לו זמן לבחור, שום דבר לא בוער, אז מה אם האתר כבר מכוסה שלג ומלא באנשים?

המים קפאו באתר הסקי / צילום: איציק גונן

בינתיים אני מצליח לארגן לעצמי איזה שקית ניילון לא גדולה מדי, וקצת קרועה, מטפס ועולה למעלה, איפה שכל הילדים, מתיישב וגולש למטה על התחת, וחוזר חלילה, שלוש או ארבע פעמים, עד שאני מתעייף. טוב, אני צריך כאן עוד מישהו אתי, כדי שיהיה קצת אקשן, לבד זה לא כיף, אבל אין לי אף אחד, ואפילו ראמלל העדיף להישאר למטה באזור הכניסה לאתר, איפה שממוקמות ה'מסעדות' באוהלים גדולים ומטים ליפול. עכשיו גם כמה הודים זריזים הביאו אתם שלושה אופנועי שלג, והתחילו להשכיר אותם לכל דורש, והשמחה רבה! אחרי איזה שעתיים באתר אני יורד חזרה לכניסה. הקור וההתפלשויות בשלג הפכו אותי רעב, מה זה רעב, שיא הרעב, ואני מזמין את ראמלל למנה של תאלי (עם רֶה-פיל) וצ'אי חם כמובן. ראמלל מבסוט, אני מרגיש טוב, ורק המוכר במסעדה מתפלא שאני משלם לו על שנינו.

מתיישבים לארוחה חמה באתר הסקי / צילום: ראמלל 

עוד קצת שלג, ושתי מוכרות טיבטיות סורגות ומדברות / צילום: איציק גונן

... כשאנחנו מגיעים חזרה למנאלי, לקראת ערב, אני נפרד מראמלל, אחרי שאני משלם לו, ואומר לו שאולי עוד ניפגש, כיוון שאני מתכנן להגיע הנה שוב, בתקופה המתאימה, כדי להמשיך לחבל לאדאק ולְלֶה. בסוכנות הנסיעות 'סוואגטאם', שם התחברתי כבר עם הודי דובר אנגלית טובה, אני מחליף קצת כסף, וקונה כרטיס (300 רופי) לאוטובוס דה-לוקס למחרתיים, יום ראשון בבוקר, לשימלה. כן, החלטתי לנסוע לשימלה גם כי סאנג'יי מהמפל בבאהגסו (זוכרים?), אמר לי שאני חייב להגיע לשם, וגם כי הנסיעה מכאן לרישיקש, אליה אני רוצה להגיע, ארוכה מאוד, ובכל מקרה מחייבת החלפת כמה כלי תחבורה בדרך. שימלה היא בירת מדינת הימאצ'אל פרדש, עיר מעניינת בפני עצמה, ומהעיר אפשר לקחת את רכבת המסילה הצרה לקלקא, ממנה סאנג'יי כל-כך התלהב. טוב, עכשיו נראה גם אם אצליח לנסוע סוף-סוף פעם אחת באוטובוס דה-לוקס.

בארוחת ערב אני מחליט לתת הזדמנות למסעדת 'סא-בא', בפינה של פארק נהרו, שעד כה לא נכנסתי אליה למרות מיקומה הבולט. חוץ ממני יש רק אנשים מעטים במסעדה הגדולה הזאת, וכמו שאני מתיישב, ארבעה או חמישה מלצרים עומדים עלי לשרתני... לא נעים לשבת כמעט לבד במסעדה כזאת גדולה, וחוץ מזה עכשיו ערב יום שישי, ואני לבד, ומשהו צובט לי בפנים. לפני שבוע הייתי עם גיל וחגית ב'אברגרין' בקאסול, והיה עלא-כיפק, ועכשיו לבד. נדמה לי שזה ערב שישי הכי בודד שהיה לי כאן מאז תחילת הטיול. כן, ככה זה כשאתה מטייל לבד, לפעמים כיף לך לבד, ולפעמים אתה מרגיש בודד, ומת לחברָה. לפעמים אתה מתחבר עם אחרים וטוב לך, ולפעמים כשאתה עם אחרים אתה כבר רוצה להיות לבד...

אחרי הארוחה, שדווקא היתה טעימה, למרות העצבות שירדה עלי, אני צועד ברגל לאולד מנאלי. כמה קטעי הליכה כאן הם ממש בחושך מוחלט, ללא ירח, ורק הרכבים העולים ויורדים בכביש מאירים לי את הדרך, עד שאני מגיע לגסט-האוס ולחדרי, ומתפרקד על המיטה, אבל אז אני מגלה שאני לא לבד... כן, ממש כמו המלך בספר 'הנסיך הקטן', ששלט על כוכב ללא נתינים למעט עכבר קטן אותו היה שופט ודן למוות מעת לעת ולאחר מכן חונן אותו, כך אני, רואה פתאום עכברון קטן החולף במהירות לאורך הקיר ונעלם. אני מחפש אחריו, פותח את הדלת לכמה דקות, כדי שיוכל לצאת, אבל הוא, כמו בלעו אותו הרצפה או הקירות, שלא חסרים בהם חורים מהם ניתן להיכנס ולצאת. הספקתי לראות את פניו, ואני מוכן להישבע שהם דמו מאוד לפניו של העכבר המצויר בכוכבו של המלך, הממ... מעניין, אני חושב לעצמי, האם הוא ביקש לומר לי משהו? לא יודע, אבל טוב שהוא היה קטן וחמוד, עדיף על איזו חולדה גדולה…

גם כאן בהודו יש שטחים צבאיים אליהם כניסת אזרחים אסורה / צילום: איציק גונן

... הלילה חלמתי שבמסגרת מילואים הגענו לתגבר איזה מוצב של סדירים בלבנון, באזור השוף, איזה שנתיים או משהו אחרי מלחמת לבנון. היה חורף, ושלג, ואִתי היו גם אבירם, שהגיע למוצב על אזרחי, ורק שם עלה על מדים, ויובל, והאווירה היתה של כייף, ולא היתה הרבה פעילות, קצת תצפיות, קצת אבטחה, ועזרה לחבר'ה של השב"כ שהסתובבו שם בשטח. הסדירים קיטרו שיש יותר מדי עבודה, אז אמרו להם, הנה, שלחנו לכם מילואימניקים שיעזרו, ולנו אמרו תשגיחו על הסדירים, שלא יעשו שטויות... בבוקר שאלתי את עצמי מה פתאום לבנון? איך הגעתי לשם בכלל? וההסבר היחיד שיכולתי להעלות על הדעת הוא שהנופים שראיתי אתמול, מצפון למנאלי, הזכירו לי כנראה נופים מהרי השוף בתקופת החורף. בטח יש גם דברים אחרים, אבל אותם אני לא מצליח לפענח כרגע, אולי בהמשך יעלה לי איזה רעיון.

___________________________________

... 'שבת בבוקר, יום יפה...', והיום באמת יפה, וצח, וכחול, וקררר... הבקרים הבהירים והכחולים האלה במנאלי יפים וקרים להחריד, וזה הזמן לעשות שימוש בכפפות הצמר שקניתי במאניקאראן, בימים הקרים לפני שבוע. יום אחרון של טיולים במנאלי, וזו הזדמנות להשלים פינות ומקומות בהם עדיין לא הספקתי לבקר כאן, ובא לי לראות. ראשון בתור, אחרי ארוחת בוקר, הוא 'פארק הטבע' של מנאלי, על שמו של ראש הממשלה נהרו. 5 רופי דמי כניסה ואני בפנים, צועד בין עצים זקופים, ישרים, וגבוהים, שראשיהם בשמים. העצים שייכים למשפחת האורן, ככה נראה לי, אבל יש להם מחטים יותר קצרות מאלה של האורנים שלנו, והן מקובצות כמו אשכולות. חוץ מהעצים יש כאן בפארק גם מלא קופים מהסוג שכבר פגשתי בדהרמסלה (מקוק רזוס), שמקפצים בין העצים ומחפשים אוכל, או יושבים על גדר הפארק ועסוקים בפליית כינים זה לזה…

פארק הטבע במנאלי, על שמו של נהרו / צילום: איציק גונן

תוך כדי צעידה אני שם לב שהעצים ביער לאורך המדרכה עליה אני צועד ממוספרים, כמו שמסמנים פרות (מגלחים באזור הישבן, ומטביעים סימן), ואני תוהה לשם מה? אולי המטרה היא, למשל, שכשתבוא לפארק עם מישהו, ותרצו לטייל בנפרד, אזי תוכלו להגיד אחד לשני טוב, בוא ניפגש עוד שעה ליד עץ 230. הממ... זה יכול להיות באמת רעיון נחמד, אבל איך נדע איפה זה 230 למשל, כי אין איזה מפה או משהו. וחוץ מזה אחרי 268 נפסק הסימון בכלל. מעניין, יכול להיות שזה שהתחיל עם הסימון אמר לעצמו טוב, היה לי רעיון בראש, אבל בעצם הוא לא כל-כך טוב, אז בוא נעצור את זה, לפני שיהיה מאוחר, או שפשוט יש כאן הגיון הודי שטרם ירדתי לעומקו... השמש מצליחה לחדור ליער רק בפינות מעטות, והשאר מוצל וקריר, ונעים. קרקע הפארק זרועה כולה סלעים, בולדרים גדולים מכוסים אזוב, שמרחוק נראים כמו סלעי בזלת, ורק מקרוב רואים את הקוורץ הנוצץ, ואת זה שהם בעצם לא שחורים. פתאום אני מגלה שמהמדרכה עליה הלכתי קודם התפצל שביל המסומן באבנים גדולות, שפעם סוידו, ולאורך שביל זה ממשיך סימון העצים... התפתחות מעניינת, דרמטית אפילו, המפילה את כל התיאוריות שלי. אני הולך לאורך השביל המסומן עד עץ 542, ואחריו... כלום, נדה, נגמרו המספרים. אני מחפש, ולא מוצא, והיער עדיין גדול ועצום. טוב, אפשר לחזור לתיאוריה הקודמת, וגם להוסיף עוד אחת, שאולי התנגשו כאן בפארק שתי גישות שונות: לסמן עצים לאורך המדרכה המרכזית, או לסמן אותם לאורך השביל המקיף, ומכיוון שהויכוח לא הוכרע, ואולי גם היו בינתיים עוד התרחשויות בפארק, שמן הראוי לבררן ואכן אני מבטיח לעשות זאת בהקדם האפשרי, כל העסק נעצר, עד שיוחלט מה עושים…

חוטבת עצים בפארק נהרו / צילום: איציק גונן

במרכז היער אני רואה מרחוק שתי נשים עובדות. אני מתקרב בזהירות, לא להפריע, ורואה שאחת מהן עובדת עם גרזן גדול כזה, וכורתת מגזע עץ גדול השוכב על הקרקע חתיכות עצים קטנות יותר, כנראה להסקה. במשך חצי שעה שאני צופה בה היא עובדת עם הגרזן הזה רצוף, נשבע לכם, בלי להפסיק ובלי לנוח... פשוט לא ייאמן, משהו שמרבית הגברים היו מתקשים בו, אני בטח. נדמה לי שכבר כתבתי שכאן בהודו הנשים עובדות יותר קשה מהגברים, לפחות זאת ההתרשמות שלי, והיא חוזרת על עצמה ממקום למקום.

מהפארק אני עולה למקדש האדימבה, שקרוי גם מקדש דְהוּנגרי. בדרך אני עוצר לכוס צ'אי ב'קפה היער הירוק', שגם צבוע כולו בירוק, לא הרחק מהמקדש. שמש חמה מפשיטה אותי מכל הבגדים המיותרים, ואני מצטרף לקבוצה של הודים שיושבים ואוכלים סביב השולחנות בחוץ. כולם הגיעו הנה במיוחד לבקר במקדש, וכמה מהם מספרים לי שהגיעו אתמול ממאנדי, בדרום עמק קולו, והם מתכננים להישאר במנאלי עוד כמה ימים, וגם לנסוע לבקר באתר הסקי סולאנג-נולה בו ביקרתי אתמול.

מקדש האדימבה במנאלי / צילום: איציק גונן

המקדש עצמו, שהוא מבנה עץ בן ארבע קומות, נמצא במרכז פארק מיוער שנקרא דהוּנגרי ואן ויהאר. המקדש הוקם בשנת 1553, והוא מוקדש לאלה האדימבה (Hadimba). קירות הכניסה למקדש מגולפים, ועליהם תלויות קרניים של איילים או משהו. מעל לפתח הכניסה תלויים 3 פעמונים, וכל אחד שנכנס, לאחר שחלץ את נעליו, מצלצל באחד הפעמונים, וכשיוצא הוא מצלצל שוב. שתי זקנות הודיות יושבות בפתח המקדש, ומשגיחות שכל מי שנכנס יחלוץ את נעליו וכך גם אני, רואה מה עושים כולם ועושה אותו דבר. אין כאן זרים נוספים חוץ ממני, וממש מעניין לי להביט בהודים ובהכנות שהם עושים. בתוך המקדש עשן וריח קטורת סמיך, ריח שאני אוהב, ומסביב קישוטים וגילופים יפים של רקדניות ודמויות שונות מהמסורת ההינדית. אני נכנס לאווירה ולרוגע שמסביב, ומחכה לתורי לקבל ברכה במרכז המקדש. באבא שיושב בפנים, בלב המקודש של המקום, מברך אותי, מתיז עלי מים קדושים מהגנגס, נותן לי פְראסאד, שזה מזון מבורך (מין דברי מתיקה כאלה), וגם קושר חוט צבעוני על ידי הימנית המעיד כי קיימתי מצווה דתית. אני תורם מעט כסף למקדש, יוצא החוצה, ומתיישב לא רחוק מהכניסה. הרבה הודים מגיעים לכאן, למקדש האדימבה, ממקומות שונים, ואני תוהה מי היא האלה האדימבה, גלגול של איזו אלה מוכרת יותר היא והאם יש לה סגולות מיוחדות שבגללן מגיעים למקדש הודים רבים, גם ממרחקים? לפי הסיפורים של ההודים שפגשתי קודם בקפה, יש במקדש מדי שנה, במאי, גם פסטיבל לכבודה של האלה האדימבה, ואז גם מקריבים לה קורבנות. טוב, אז אם מישהו מכם יכול להאיר את עיני ולספר לי יותר על האלה הזאת, אני אודה לו מאוד.

המבקרים והפעמונים בכניסה למקדש האדימבה / צילום: איציק גונן

אחרי הביקור במקדש אני מטייל בעיירה דהונגרי, וגם פוגש בפעם הראשונה את היאק הטיבטי המפורסם, שנראה כמו הכלאה שעירה של באפלו ושור, וכאן מוליך אותו בחור צעיר שמציע לילדים לרכב עליו תמורת כמה רופי. החיה הזאת באמת מרשימה, מאוד מיוחדת, מעניין אם החמודים הקטנים יואבי ועילי היו רוצים לרכב עליה, אני שואל את עצמי, ועוצר בדואר לשלוח להם גלויות של חיות. אחר-כך אני מטפס לאולד מנאלי. יש לי עוד ביקור פרידה אחד, אצל סרג'יו, ליד מקדש מאנו, ואני לא רוצה לפספס אותו. אני מגיע ומצטרף אל סרג'יו ועוד שלושה חבר'ה על הגג. "חשבתי שכבר עזבת את מנאלי", הוא אומר לי. "היי", אני עונה לו, "אמרתי לך שאגיע שוב לפני שאסע". סרג'יו מחייך, מרוצה, לוקח מאחד החבר'ה שלידו סיגריה ומעביר לי לסיבוב, ויורד להכין צ'אי. אחרי כמה דקות הוא חוזר עם כוס צ'אי מהבילה, ואנחנו מתפרקדים על הגג, מעל למטע תפוחים, ונהנים מהשמש, שעוד מעט תעלם מאחורי הרכס, ותפנה את מקומה לחושך ולקור. כשאתה מטייל בהודו בכפרים, עיירות וערי שדה, כמו מנאלי, אני חושב לעצמי, אתה מגלה שהעולם הוא בעצם קטן, 'קטן דיו להכיל את כולם', וכי זה אולי הסוד לקיומה של 'חברה אנושית אמיתית', וטוב לך להיות חלק מהחברה הזאת…

רגע של פרידה ממנאלי... / צילום (עצמי): איציק גונן

לפני שאני נפרד מסרג'יו אני בוחן את האריגים, השאוולים, וכל מה שהם אורגים ומוכרים במקום, ובסוף קונה כובע צמר, שהיה חסר לי אתמול בשלג, ובטח עוד אצטרך אותו. חיבוק לסרג'יו, ותקווה שעוד אחזור, ואני יורד ל'אמיגוס קפה' לארוחת ערב. שתי ארוחות בוקר טובות שאכלתי שם שכנעו אותי לתת להם הזדמנות גם לארוחת ערב, ארוחה של פרידה ממנאלי, אבל מסתבר שמה שטוב בבוקר לא בהכרח טוב גם בערב. המנות ממש קטנות, הסלט ה'ישראלי' בלי עגבניות (שמעתם דבר כזה???), ובמקום זה מלא חתיכות קצוצות של פלפל חריף, שחשבתי אותם לבצל ירוק, עד שטעמתי את הראשונות, ומיד חיסלתי חצי בקבוק מים, וגם זה לא עזר... אני קורא לאחראי, ואמר לו שזה לא סלט ישראלי, מצטער. "אתה רוצה עגבניה?", הוא שואל אותי, "בטח שאני רוצה", אני עונה, עדיין מתאושש מהפלפלים. "טוב, חכה", הוא אומר, ונותן הוראה להכין לי סלט חדש. הסלט השני כבר הרבה יותר טוב, ולמרות זאת אני יוצא רעב, ומחליט שאני חייב חוויה מתקנת, ומיד. אני יורד למוֹל ונכנס למסעדה טיבטית, שכבר אכלתי בה ארוחת ערב אחת, ומזמין קערה של מרק נודל'ס. מגיעה אלי קערה גדולה פי שניים מזו של אמיגוס, ועם אטריות שאפשר לראות גם בלי זכוכית מגדלת, והטעם, חבל לכם על הזמן... זהו, עכשיו הבטן מלאה כמו שצריך, הראש מסודר, ועם כוס צ'אי ביד אפשר להתחיל לחשוב. ערב אחרון במנאלי חברים, מחר ממשיכים הלאה. העיר שימלה מחכה, והיא כבר ממש מסקרנת אותי, אפילו שעד שדיברתי עם סאנג'יי לא חשבתי שבכלל אגיע אליה, וגם אף ישראלי שפגשתי לא סיפר לי שהיה שם. מה אמצא שם, והאם אוהב את זה? כמה זמן אשאר, ומה זאת הרכבת הזאת של סאנג'יי לכל הרוחות, שאני מרגיש שאני חייב לנסוע בה?