פרק 1 - איזה יקום נפלא!

...תראו איזה יקום מופלא, אתה ממריא מדלהי בחושך, בשתיים לפנות בוקר, טס שמונה וחצי שעות, שזה לא מעט, ונוחת, עדיין בחושך, באמסטרדם! תחשבו על זה, אפשר לטוס סביב העולם במהירות המתאימה, ולהיות כל הזמן בחושך, חיים של לילה אין-סופי שלא נגמר, עד שימאס לכם… נהדר, לי זה נשמע מדליק! אולי הייתי נשבר אחרי כמה ימים, לא יודע, אבל גם החבר'ה באלסקה, או בגרינלנד, נמצאים רוב השנה בחושך, ואני רואה שבסך הכל הם מסתדרים לא רע ולא עושים מזה עניין... כמובן צריך ללוות את הלילה הבלתי נגמר הזה בבתי קפה ובבארים, עם המוזיקה המתאימה, כזאת שעושה לך חשק לרבוץ שם ולא לזוז, ובחברה ראויה, שזה הכי חשוב, והנשים, כמו שבוודאי שמתם לב, נראות בלילה נהדר, גם אלה שלא, אז מה צריך יותר?

שדה התעופה 'סכיפהול' באמסטרדם, שכבר ארח אותי כמה פעמים, הולך לעשות את זה היום ובגדול. יש לי קונקשן מטורף של 14 שעות המתנה כאן, תתארו לכם. כשאגיע לארץ אני הולך לחנוק את אלדד מטרמינל 1 בעפולה... טוב, עכשיו כמעט שש בבוקר כשאנחנו נוחתים באמסטרדם, שאורותיה הליליים יפים מתמיד, וכבר בשרוול המחבר את המטוס אני מרגיש את הקור האירופי של אמצע ינואר, ברררר... גם בלי הקור והגשם אני לא מתכוון לצאת לעיר, יש לי בראש ובנשמה יותר מדי הודו בשביל שאפילו אחשוב לערבב אותה עם משהו אחר; עכשיו זה זמן טוב לתפוס שלווה, להירגע קצת, ולנסות להתחיל לעכל את מה שעבר עלי בהודו בחודשים האחרונים. תשמעו משהו, באחד משלבי שינת ה-on and off שהיתה לי בטיסה חלמתי שאני מגיע לאיזו עיר שלא הצלחתי לזהות מהי, ומסתובב עם התרמיל הגדול, 'הבית', על הגב, מחפש גסט-האוס מתאים, שגם ייראה טוב ולא מוזנח, גם יהיו בו חדרים עם שרותים ומקלחת, או לפחות מים חמים בדלי, גם יהיה ממנו נוף יפה, גם פינת זולה ראויה, רצוי על הגג, וכמובן זול. כן, אם אפשר אז למה לא? וככה אני הולך לי, שמח וטוב לב, עד שאני מוצא גסט-האוס קטן, משפחתי, עם כמה חדרים, ובחורה נחמדה שדומה קצת לסנטוש וקצת לא אומרת לי שהם חיכו רק לי, עכשיו שהגעתי אפשר להתחיל; "יופי!", אני אומר לה, ולא ברור לי מה בדיוק אפשר להתחיל, אבל זה גם לא ממש משנה לי. "חכה 20 דקות עד שיהיו מים חמים", היא אומרת, ומדליקה את הבוילר אצלי בחדר, ואחר כך לוקחת אותי לגג להראות לי את פינת הזוּלה, שמרוצפת כולה במזרונים וכריות. מעלינו שמיים מלאים בכוכבים, ה'פינק-פלויד' שרים 'wish you were here', ולאט-לאט הגג מתחיל להתמלא בחבר'ה, שרק את חלקם אני מכיר.
הכניסה למסעדת באבא בפושקאר / צילום: איציק גונן

כמה מביאים אתם משהו לשתות ולעשן, שַאמיש הפַּרעוֹן מ'בּאבּא' מביא לי 'קוּקילידה' ואומר: "בשבילך רק 50 רופי!"; הממזר, 50 רופי זה המחיר הרגיל, אני חושב לעצמי, אז מה זה ה'בשבילך' הזה? אחר-כך הוא לוחש לי: "...ותזכור שאנחנו המצאנו את 'hello to the queen, לא החבר'ה ברישיקש!". ליאורה החיפנית מביאה 'בַּנוּפי' על מגש ואומרת לי: "עכשיו לא מדברים, רק תטעם ותעצום עיניים, ותרגיש שאתה בגן עדן..."; אחר כך היא מוציאה גיטרה, וגם ליאורה התל-אביבית מצטרפת אליה, עם הגיטרה שקנתה כאן ומתאימה לידיים הקטנות שלה (ככה היא אמרה לי), והן מתחילות לשיר את 'ימים לבנים'. גיל שואל אם אני רוצה לעשן ומושיט לי סיגריה שמישהו העביר לו, וחגית אומרת לו שלא יקלקל אותי, ואני, אני... "מה תרצו לשתות?", העיר אותי קולה של הדיילת משנת הנים-לא-נים שלי; מכל הדיילות הנחמדות שעל המטוס אנחנו קיבלנו את הדיילת הכי מעפנית, גם לא נראית כמו דיילת, וגם לא עושה לך תיאבון לאכול, וכל זה בגלל שהייתי נחמד והסכמתי להחליף מושב, כי איזה בחור הודי רצה לשבת ליד החבר שלו, אתם מבינים את זה? האמת שליד מקומי החדש ישבה בחורה הודית נאה, בסביבות ה-30, ומייד אמרתי לעצמי שעדיף בחורה על בחור, ועוד אחת שנראית טוב, אלא שההודית הזאת התגלתה כחרפנית לא קטנה, וכל הטיסה היא חרפה נון-סטופ, בלי לזוז, ורק לקראת הנחיתה היא פתאום התעוררה, חייכה אלי, ושאלה מה השעה עכשיו באמסטרדם...

אלה הודית / צילום: איציק גונן

טוב, אז יש לי כמה שעות טובות לשרוף עכשיו כאן בשדה התעופה, ובמסעדה, על כוס קפה, אני מנסה להביט אחורה ולהיזכר בכל מה שעברתי. כשאני עוצם עיניים מה שאני רואה זה קודם כל אנשים, אנשים שפגשתי, נחמדים, מעניינים, שהיה כיף להיות אתם (כי אם לא היו כאלה בטח לא הייתי זוכר אותם). "בוא נראה את מי אני זוכר", אני אומר לעצמי, וכשאתה מטייל לבד אתה מהר מאוד לומד לדבר לעצמך, בדרך כלל בלב, אבל לפעמים גם בקול. אז עכשיו תסלחו לי על פרץ הנוסטלגיה שמציף אותי, וגורם לי מדי פעם למחות דמעה קטנה של געגועים למשהו גדול שהולך ומסתיים, ובעיקר לאנשים, שהם אלה שנתנו את הטעם לכל. קשה לי בפרידות, ואת זה עוד תשמעו ממני הרבה, ולמרות שכל הטיול הייתי עסוק בפרידות עכשיו כנראה הגיעה שעתה של הפרידה הגדולה, או לפחות של תחילתה. שדות תעופה הם זירות קבועות של פגישות ופרידות, ועכשיו מספֶק לי שדה התעופה 'סכיפהול', שהשמש מתחילה לחשוף אט-אט את מסלוליו, את התפאורה הנפשית המתאימה להיזכר בגעגועים באנשים שחלקו איתי גסט-האוסים, אשראמים, טרקים, שיעורי יוגה ורייקי, רכבות ואוטובוסים, מסעדות, דהבות, ובתי-קפה עד אור הבוקר, ועשו איתי את הטיול, אפילו שיצאתי לדרך לבד. האנשים שבגללם עכשיו פתאום נורא עצוב לי: אסי (אסף) וליאורה במקלוֹד גאנג' ובהאגסו, עם דיונים על המרכסיזם, גיטרה ו'בּנוּפי' ב'סקיי-פאי', ואִתם גם ענבל וטנזין הטיבטי והאוכל הישראלי של צ'וּקיס (סלט ושניצל לתפארת!), ותחושת הבית.

טנזין ואני ליד צ'וקיס, מקלוד גאנג' / צילום: ענבל

איה ונאוה, ממקלוד (יחד עם הבנופי), ופושקאר, ומתן, שפגשתי בערב האחרון במקלוד, ואחר כך בפושקאר, שם הכרתי לו את איה ונאוה, והיינו יחד, בכיף. קרוליין וגרֶג האוסטרלים, מהטרֶק לטריוּנד ומהזכרונות על אוסטרליה וניו-סאות'-ווילס. סרג'יוואן ההודי, שהגיע מפאנג'אב והלכנו יחד בטרק וגם דיברנו בלי להפסיק, שעות, על קאסטות, על הבדלים בין אנשי פאנג'אב להימאצ'אל, ועל חתונה שלו, בקיץ, אפילו שאין לו חברה עכשיו אבל הגיל מחייב, וגם 'קרענו' את דהראמסלה עם האופנוע שלו. מיץ' האוסטרלי שלא מפסיק לחפש, ואנחנו לא הפסקנו להיפגש, ולפעמים היתה אתנו גם מארי, 'הפרטנרית שלי' כמו שהוא קרא לה. יקי, המומחה לענייני טיבט, ודוּדי, שפגשתי כמעט בכל מקום אליו הגעתי. צ'וּדהארי ההודי וטנזין הטיבטית, שני חמודים אמיתיים מ'האנטֶד היל האוס' במקלוד, ג'יידאב, חברם, נהג המונית הבלתי נלאה, וגם ראמְלל, שיצא אתי לשלגים של מנאלי, ולא נתן לי לשקוע בשלג של רוֹטאנג-פאס, עם הג'יפ טויוטה שלו. ראמֶש, עם הצ'אי מסאלה הכי טוב בהודו ובכל אסיה , וספרי הזכרונות, ב'סאן-ריז קפה' במקלוד, וסרג'יו, במהדורה מוקטנת, באולד מנאלי, עם קפה וסיגריות על הגג. לידקה ואליש הצ'כים, חמודים-חמודים, חדר לידי בגסט האוס ושיחות מרפסת כל בוקר (עם לידקה). 'שיווה מאמא' בקסוֹל, ג'וני באגרה, 'מאמא' (ליד ה'סוויס קוטג'), ברישיקש, וגם ג'יי ב'מון לייט', כולם עושים אוכל נהדר, ויחד אתם גם 'ששון', ב'ארמון' על הכביש, באמצע הבאזאר, כל היום ובמיוחד למי שמתקשה ללכת לישון לפני שלוש-ארבע בבוקר. שאמיש 'הפרעון' ('באבא'), ראבי ('העין השלישית'), ובּאנטי (האח של מאנו, על ההר של מקדש סאביטרי), כולם בפושקאר, באוכל, שתייה וקינוחים שלא נגמרים.

כל החבורה של לקסמן-ג'ולה ברישיקש: איתי ומיכל, שכנים ב'גאנגה', עם הדיג' והאופנוע. שימי, במוזיקה, בקבלות שבת, אצל אנדרוּ כהן, ובכלל, גם בפושקאר. הדר, שיום אחד תגיע רחוק ובינתיים נפגשנו בלי לתכנן גם בואראנאסי ופושקאר. תומר, שכן ב'גאנגה' ושותף ברייקי, עם הציורים. איתן, שמחפש תשובות ובינתיים ידע ושר אתי את כל המילים של 'אולה-בֶּבּו' ועוד כמה אחרים של מאיר אריאל. נמרוד והילה והתופים, ויעל שאת הטרֶק המשותף שלנו אף אחד משנינו לא ישכח. עמית, שלא וויתר על אף טקס פּוג'ה בראם-ג'ולה. דן והגיטרה. תום והחליל (וקצת הרמוניקה הודית בנר ראשון של חנוכה בואראנאסי), וגם איתי (הקיבוצניק מהצפון), וכל החבר'ה האחרים מרם-ג'ולה. סינתייה האמריקאית שהיא סיפור-סיפור, מסובך לתפארת, אבל בזכות זה חיברה אותי למקומות הכי מעניינים. פרנק הקנדי, שכן ב'גאנגה', שהשכיב אותנו על הרצפה ערב אחד בדהבה הלבנה, בתאור ברית המילה שעשו לו בגיל 15... טוני הגרמניה, בחורה מיוחדת, מרשימה, ואליזאבט השוויצרית, שאפילו הצטרפו אלינו לקבלת שבת.

קבלת שבת ברישיקש / צילום: איציק גונן

האנשים המיוחדים בעיני שהם חלק מרישיקש, שרת צ'אנדרה שרוטיה, העומד בראש סווארג אשראם, שגם השאיר בידי הזמנה פתוחה להתארח בדירתו באשראם כמה זמן שארצה; סוואמינראן, באבא ששומר (יחד עם עדר של קופים) את מורשת ביקור 'החיפושיות' באשראם הנטוש של מהארישי מאהֶש יוגי; סְלימי הצרפתי הצבעוני, עם הקטנוע, המחשב, והספרים שחיבר, ופרֶמְדַאס, האנגלי יוצא הדופן שחי באופן קבוע 6 חודשים בלונדון, ו-6 חודשים ברישיקש. גיל וחגית, וכל הזמן שעשינו יחד בעמק פארוואטי, בג'ארי, בטרק למאלאנה, בקסול (אפופים בעשני הצ'ילום המגיחים מכל פינה), ומאניקאראן, וארז ומיכל (מיכלוש), בואראנאסי, ואחר-כך ברכבת לאגרה (שאחרה רק ב-12 שעות...), ובסוף יחד בפושקאר, עד הסוף. אג'אי, עובד סוציאלי, שנסע אתנו ברכבת (לבקר את אביו ואמו החולה באגרה) והעלה בעיני את קרנם של ההודים, יחד עם סנג'יי, ההודי המקסים מהקפה במפל של בהאגסו אתו ישבתי שעות, והוא ששיכנע אותי לנסוע לשימלה וגם לקחת את רכבת המסילה הצרה משם לקלקא, ודרפאן מג'ייפור, איש העסקים, שבטח עוד ניפגש ונעשה דברים ביחד. וינוֹד וְסנטוּש, האח והאחות ב'מילקמן' בפושקאר, והשכנים המתחלפים שלי בחמשת החדרים של הגסט-האוס, סוזט הצרפתיה, לודילין השוויצרית, ז'אן בּטיסט ובּאבֶּט הצרפתים, בשעות של זולה על הגג. מוניקה ואמא שלה מרישיקש, שבינואר פותחות גסט-האוס משלהן (ואני מוזמן כאורח כבוד!), ובינתיים עושות כביסה. אֶמה השבדית, שנראית לגמרי ישראלית, עם שיער שחור ופנים חמודות, וסבלה, מִסְּכנה, מקלקולי קיבה, כל הזמן, גם בבהאגסו וגם ברישיקש.

אמה, סנג'יי ואני (ועוד כמה אורחות) במאורה של סנג'יי במפל של בהאגסו

ושני הארגנטינאים העליזים שהיו אתי מהרגע הראשון שהגעתי לצפון, ח'ברין המנהיג, וגיירמו הבשלן, צוות לעניין. המורה שלי ליוגה ומדיטציה, קאראנפאל יוגי, והחבר'ה שלמדנו יחד, פעמיים ביום, פייר הצרפתי, סוניה הניו-זילנדית, והנרי (חבר שלה) וג'יימס הבריטים. קולין ואלישיה, שתי נוצריות צעירות, חמודות, שמתפללות בשבילי מאז נפגשנו בואראנאסי, ועד עכשיו לא ברור לי במה זכיתי, ואַרנוֹ הצרפתי, טיפוס-טיפוס, נוצרי קתולי שכותב ספר על ספיריטואליזם ובטוח לחלוטין שאנחנו עוד ניפגש איפה שהוא, מתי שהוא. פאל ההונגרי, שחקן כדורגל ונוצרי אדוק, ולי, הרופא היהודי-אמריקני שעשה ברית מילה לבן של מייקל ג'ורדן ונפגשנו בדלהי. קים וצ'ה הדרום-קוריאנים, נוּנה ואוּני, ועוד כמה מחבריהם הנלהבים באגרה, ג'ייפור ופושקאר, ומרקו האיטלקי מג'ארי, שאפילו לא נחת לתדלוק. מרִיה ממלאזיה ולאוּרה מארגנטינה, שתי צעירות המסיימות תיכון בינלאומי בפוּנה, שותפות ל-16 שעות נסיעה ברכבת, בדרגשי השינה שלידי, והרבה שעות שיחה, וגם יולאן, ההולנדית, בדרגש מהצד השני. דוד ואודי, מהבודדים שפגשתי שהגיעו להודו מייד אחרי השחרור, ויחד בילינו כמה לילות טובים עם מוזיקה, סיגריות וכל השאר אצל 'באבא' ו'ששון'. גנית, איווה וגם טלי, הסטודנטית שלי, שהיתה בשוֹק כשפגשה פתאום את המרצה שלה... החבר'ה של בית חב"ד בפושקאר, נחמדים אמיתיים, אפילו שאני בצד החילוני, והאחרים ששם, צביקה, יוכי, וכל השאר. אצ'ריה מילינד הדברן ברישיקש, וד"ר מאטור השתקן בפושקאר, שני המורים שלי לרייקי, ו... טוב, נראה לי שאני נסחף לגמרי, אז בואו נעצור את זה כאן (כמו ששלומי אמר לדניאלה)…

ד"ר מאת'ור, המורה שלי לרייקי שלב ב' בפושקאר / צילום: איציק גונן

…אבל, אתם יודעים מה, אולי באמת במקום בְּמִבזק, ובראשי פרקים נחזור אחורה, לאט-לאט, וננסה להבין, גם אני יחד אתכם, מה בדיוק קרה בחודשים האלה, הא, מה דעתכם? למזלי יש לי את היומן הזה שאתי, שבו כתבתי הכל, כל יום, הרבה פעמים במהלך האירועים עצמם, ברכבות, על ספסל בדרך, או על השולחנות במסעדות, בדהבות, ובבתי הקפה בהם אכלתי ושתיתי. היו לא מעט ימים שהיומן הזה היה חברי הקרוב ביותר, היחיד שיכולתי לשוחח אתו על מה שעברתי, ואז גם שמחתי נורא שיש לי אותו. לפעמים הייתי מכריח את עצמי לכתוב, ממש בכוח, באחת או בשתיים בלילה, כשהעיניים כבר נעצמות, בדרך-כלל בשכיבה על המיטה ועם מוזיקה באוזניים, שלא אירדם. כשאתה מטייל לבד, ואין לך תמיד מישהו לידך שתוכל להתחלק אתו בחוויות, יומן כזה הוא כמו טיפול פסיכולוגי שעוזר לך להתבונן בחוויות שעברת, תוך כדי לנסות להבין עוד, וגם להגיד למישהו שעצוב לך עכשיו, שקַר נורא, שאתה מתגעגע, או שאתה שמח, ובא לך לשתף מישהו בשמחה הזאת. לפעמים הרגשתישאניממש נחנק שאין לי עם מי לחלק אפילו משהו ממה שאני מרגיש, ומהר מאוד היומן הזה הפך להיות משהו שלא יכולתי בלעדיו, סחבתי אותו אתי לכל מקום ולא פעם חזרתי וקראתי בו בניסיון להבין מה בדיוק היה שם, מה הרגשתי, למשל, בימים הראשונים בהודו, או בעיר חדשה, ולא במבט לאחור, שבדרך כלל מעוות את הזיכרון. יחד עם היומן הייתי 'מדפדף' גם במצלמה הדיגיטלית שלי בסוף כל יום, וכך היומן והמצלמה לא הניחו לחוויה או לחלקים ממנה לחמוק ממני, עוד בטרם הספקתי לעכל אותם עד תומם.

טוב, מספיק לקשקש, בואו נצא לדרך ונראה מה יקרה.

הודו מחכה לי / צילום: איציק גונן

..."תשמרו על עצמכם, ועל הבית", אני אומר ליורַי אחרי שאנחנו מתחבקים לפרידה בשדה התעופה בשתיים וחצי לפנות בוקר, ומעמיס על הגב את ה'בית' החדש שלי, שבחודשים הבאים יספק לי את כל מה שאני צריך, בגדים, ספרים, תרופות, צ'ופרים וכל השאר. כרגע אני מתחיל ללמוד לסחוב אותו בלי להתמוטט תחתיו, ואפילו לא יכול לדמיין לעצמי שבעוד כמה שבועות אתרגל אליו כל-כך, עד שהוא יהפוך לחלק ממני, וכשהוא לא יהיה על הגב שלי ארגיש שמשהו חסר לי...

בביקורת דרכונים מביטה בי השוטרת, חוזרת לדרכון, שוב מביטה בי, ובסוף שואלת: "לאבא שלך קוראים מיכאל גונן?", "כן", אני עונה, מופתע לחלוטין, היא מכירה את אבא שלי? מה, מאיפה, מה פתאום היא שואלת, אני מנסה להבין, תולה בה עיניים שואלות. "זה מהספר 'מיכאל שלי'" היא אומרת בשלווה, אחר-כך מחייכת מעט במבוכה, כמעט מתנצלת. כשהיא מסיימת את הבדיקה היא מחזירה לי את הדרכון, ואני חושב לעצמי שאם בביקורת דרכונים מישהי מדברת אתי על 'מיכאל שלי', של עמוס עוז, אז יש עוד תקווה, לא הכל אבוד.

יוצאים לדרך / צילום: איציק גונן

זהו, המטוס המריא, יצאתי לדרך! אני מרגיש שכל גופי דרוך לקראת מה שמצפה לי ואני אוהב את הדריכות הזאת. אני אוהב אותה כי היא גורמת לי להיות בשיא הערנות, פתוח, ער לכל מה שקורה סביבי ומוכן לקלוט כל זיע וכל ניע ולא לפספס שום דבר. אני חושב שזו הדריכות של אנשים רעבים שמחברת את הסקרנות והרצון להתנסות במשהו חדש, אחר, יחד עם התרגשות, מתח, ותחושה שמשהו שחשבת עליו הרבה והתכוננת לקראתו הנה-הנה מגיע. רכבת ההרים יצאה לדרך ואתה עליה, ואתה כבר מרגיש שהנסיעה הזאת הולכת להיות משהו. הרבה חודשים של תכנונים, מחשבות, החלטות, קודם כל עם עצמך, ואחר כך שיתוף המשפחה, החברים, מקומות העבודה אליהם אתה מחוייב ("אל תשבצו אותי ללמד בסמסטר א' כי אני נוסע להודו...") מתמצים ברגע הזה, שלא לדבר על כל ההכנות. חודש וחצי של זריקות וחיסונים (ואני מודה שכבר התחלתי להתמכר לאחיות ולביקורים במרפאת המטיילים ב'לב המפרץ'...), ביקורים בחנות 'למטייל' הסמוכה בחיפוש אחר פריטי ציוד מתוך רשימה ארוכה עליה ישבתי עם מאיה, קריאת חוויות של מטיילים שחזרו מהודו, לשמוע הרצאות ולדאוג לויזה. חודש וחצי של תוכנית שהולכת ונרקמת, ותופסת חיים משל עצמה, של ערמת ציוד שהולכת ומצטברת על הרצפה בחדר, של סגירת קצוות בכל מיני פרוייקטים, כשכל שיחה מגיעה איכשהו לזה ש"בוא ננסה להיפגש לפני שאסע להודו", או ש"את זה נמשיך אחרי שאחזור מהודו"...

בהמתנה בשדה התעופה באמסטרדם, ואחר כך בטיסה, אני בוחן את הנוסעים, מנסה לראות אולי יש כאן איזה פרטנר (עדיף פרטנרית) שנוכל לעשות משהו ביחד ביום-יומיים הראשונים, או אפילו רק לקחת מונית יחד מהשדה בדלהי, אתם יודעים. מה זה אומר, אני חושב, ומה קרה לכל הביטחון העצמי שלי. בארץ הייתי מסתכל מדי פעם על רשימות הנוסעים שהופיעו באתר של 'למטייל' לפי חתכי גיל, מועדי טיסה וכל זה, וכל פעם הייתי אומר לעצמי: שום שותפים לנחיתות רכות ושום כלום, אני הולך לעשות את זה לבד, וזהו, אולי גם בגלל מה שהנרי מילר כתב פעם, ש"כאשר יוצא איש להרפתקה גדולה עליו לחתוך את כל הקשרים, זהו כמעט חוק. עליו להימלט לישימון, ואחרי שיתפרק מכל מאבקיו ונפתוליו עליו לחזור", ואני הולך עם מילר, עד הסוף…

בטיפוס על ההר מצפון לפושקאר / צילום: איציק גונן

אני חוזר מהסיור במטוס אל המושב שלי, ליד החלון. לידי זוג הודים מבוגרים עם אנגלית חלשה, ואני לתומי חשבתי שכל ההודים יודעים טוב אנגלית. הבעל יושב באמצע, כמו פסל, ביני לבין אשתו, שממלאת מושב וחצי, וזז רק כשאשתו מגישה לו כדורים לבלוע (וזה קורה כל חצי שעה בערך). רוב הזמן הוא ישן ואפילו לא הולך לשירותים, ואני מדבר אתכם על טיסה של איזה 8 שעות, שכל הזמן מגישים אוכל ושתייה, תתארו לכם. את טופסי הכניסה להודו הוא ממלא בדייקנות מדהימה, בלי לחרוג מהמשבצות הכתומות, והן מה זה קטנות (למי שמכיר). מלא התפעלות אני מציץ בטפסים, ורואה שהוא רושם אותו ואת אשתו כמבקרים, וזה אומר שאינם חיים בהודו, מעניין. הידיעה הזאת מזכירה לי משום מה את מה שחנן סיפר לי, על בחור הודי שעבד אתו יחד בחברת הייעוץ מק'נזי, ואמר שהדבר הכי טוב שיש לו בארה"ב זה שהוא פותח את חלון משרדו בבוקר ולא רואה הודים... טוב, הבעל אמנם ישן אבל אשתו ערנית מאוד, וכל פעם שהיא רואה שנמאס לי לשבת ואני רוצה לקום היא מייד מעירה את בעלה, ושניהם מתרוממים לעמידת דום מתוחה ונותנים לי לעבור. יפה, אני בטוח שהרס"ר שלנו מהטירונות היה גאה בהם, אני בכל אופן כבר מתחיל לחבב את ההודים...

שוזרות פרחים לקראת טקס הפוג'ה ברישיקש / צילום: איציק גונן

כשהמטוס נוחת אני כבר בשיא ההתרגשות, זהו, אני בהודו! אני מת לצעוק, לקפוץ משמחה, להשתולל, להתרגש עם מישהו, אבל אין לי עם מי. בביקורת דרכונים מעיר לי הפקיד שלא רשמתי איפה אשהה בהודו; "אני מתכוון לטייל בצפון הודו", אני אומר, וזורק לו כמה שמות של מקומות, בהגייה הודית מרשימה (תוצאה של אימונים מוקדמים עם מאיה). הפקיד מחייך, ולוקח אליו חזרה את הטופס, ואני מביט בו ותוהה, מעניין מה הוא חושב עכשיו לעצמו ('בטח עוד אחד מאלה שבאו לגלות את הודו...'). תרמיל הגב שלי הגיע, יופי, כבר הספקתי ללמוד על בשרי שזה לא מובן מאליו, ואני מעמיס אותו על העגלה, והולך להחליף קצת כסף, 100 דולר, כמו שיעצו לי בבית. כבר קרוב לחצות, אבל השדה שוקק חיים כאילו זה אמצע היום, ומהכסף אני הולך לחפש מונית. בדלפק הראשון רוצים 450 רופי, "יותר מדי" אני אומר לפקיד, והוא מפנה אותי לדלפק הבא. כאן כבר מציעים 350 רופי, " too much", אני חוזר על דברי מקודם, ומופנה לדלפק הבא, שם מבקשים רק 250 רופי ומתחילים למלא את טופס ההזמנה במין פנקס קבלות גדול, עם העתקים וניירות קופי. "יותר מדי", אני אומר שוב, ובביטחון של מישהו שמגיע לדלהי לפחות פעם בשבוע, לוקח את העגלה ויוצא אתה החוצה אל הלילה ההודי, החם והנעים, אל החושך, ואל הבלתי ידוע.

אלה הודית בואראנאסי / צילום: איציק גונן

אח הודו הודו, מהרגע שנחתתי אני מרגיש שזה המקום שלי. עכשיו עוד קשה לי להסביר למה, אולי בהמשך, בינתיים זה אצלי בבטן, גדל ומתנפח למין בלון ענקי, שמרים אותי אט-אט למעלה, לשמיים זרועי הכוכבים, כשממול מביטה בי כל הזמן ארונדהטי רוי, רצינית כזאת, לא מחייכת (בגלל אַמוּ, אני בטוח), ואחר כך מנחית אותי בעדינות על ריקשה, שדוהרת איתי העירה, תמורת 200 רופי. "למיין באזאר, מלון 'הארי רמה'", אני אומר לנהג את משפט המפתח שכל ישראלי שיוצא להודו לומד לדקלם בע"פ, כדי שההודים האלה יראו שאנחנו בעניינים ואי אפשר לעבוד עלינו. הבחור נוהג כמו משוגע, אבל במיומנות של נהג איטלקי, נדחק בין המשאיות הגדולות והאוטובוסים, עוקף מימין, עוקף משמאל, יורד לשוליים, עולה חזרה, ואפילו חותך כביש דו-מסלולי דרך הנתיבים הנגדיים, כדי לחסוך לעצמו פניית פרסה, יפה חביבי, יפה. הרוח הקרירה של הלילה, שנושבת לי בפנים, שומרת אותי ערני ודרוך, כך אני אוהב להיות, במיטבי, מוכן לבלוע את כל מה שמסביב, את כל העולם, וגם, מוכן לכל צרה שלא תבוא, ואלה הלא באות תמיד, אלי בכל אופן. טוב, ל'הארי-רמה' אני לא נכנס, אחרי שכולם הזהירו אותי ממנו ("שורץ ישראלים"), וב'אג'אי' מולו אין חדרים, אבל ב'אנופ' לא הרחק משם אני מוצא חדר ליחיד, בלי חלונות, אבל עם מקלחת ושירותים ואפילו אסלה, הידד! אני מחליט לקחת את החדר (בגלל השירותים והאסלה כמובן), יורד לשלם 200 רופי ללילה אחד וחוזר לחדר, מוציא את הציפה שהבאתי ופורש על המיטה, זוחל פנימה ונופל מת…

  • הערה והסבר:

    כשב'למטייל' עדכנו את האתר שלהם, לפני מספר שנים, כל פרקי המסע הזה להודו נותקו מהבלוג שלי, וכל התמונות נעלמו אי שם. כל ניסיונות אנשי האתר להחזיר את המצב לקדמותו עלו בתוהו, מה שציער אותי מאוד. עכשיו בתקופת הקורונה והזמן שהתפנה לי, החלטתי לעשות מעשה והעליתי לאתר שוב את סיפור המסע, עם התמונות כמובן. העלאת הפרקים מחדש אפשרה לי לערוך אותם באופן שונה מעט, כולל שילוב התמונות המקוריות, וכתוצאה מכך הפרקים עכשיו קצרים יותר אך מספרם הוכפל, ומ-23 הפרקים המקוריים הגעתי ל-47 פרקים!

    כמובן שהחומר הכתוב זכה גם הוא לעדכונים פה ושם, אם זה לגבי מחירי כניסה לאתרים, שהם נכונים עכשיו ל-2020, ואם זה לתוספות של אתרים/אטרקציות שנפתחו מאז פורסמו פרקי המסע לראשונה, כמו הרכבל למקדש סאביטרי בפושקאר, או שיפוץ האשראם בו שהו חברי הביטלס ברישיקש, ועוד.

    קריאה מעניינת ומהנה!