פרק 3 - געגועי לשרה בראון, או - בחיקו הנוח (והזול) של 'צבא הישע'

     המונית מורידה אותי בקרבת תחנת הרכבת ויקטוריה באזור הפורט של מומבאי. רק עכשיו, בטיסה, התחלתי לקרוא את 'שיר דמדומים אחרון', ספר שכתב סידהרת דהאנוואנט שאנווי,  ואני חושב לעצמי שלכאן, לתחנת הרכבת הזאת, הגיעה אנוּרַאדְהה שבאה מבית הוריה באודייפור לבומביי/מומבאי כדי להינשא לגבר שלא פגשה מעולם בעשרים ואחת שנות חייה. אנוראדהה היפהפיה, שדמותה היתה "בוטחת, מאופקת ואלגנטית, כשיר מזמור עטוף בסארי...", שלקול שירתה המופלא גם הטווסים עצרו מלכת כדי להאזין, הגיעה ברכבת כולה נרגשת ממש לכאן, לפגוש את וַארְדְמַאן. לא יודע, אותי זה מרגש, המפגש הזה בין הספרות למציאות, ועוד תראו בהמשך עד כמה, שהרי זו תכלית המסע הזה כולו. כן, אך מוטב שלא אקדים את המאוחר...

   כשאני מנסה להיכנס לאגף של המשרדים לקנות כרטיס לרכבת מסתבר לי שהוא עדיין סגור, ופותחים אותו רק בשמונה, עוד חצי שעה. טוב, אז יש לי קצת זמן להסתובב ולהתרשם מהתחנה עצמה, המבנה והרציפים. מה אני אגיד לכם, הבניין הזה נראה כמו איזה קתדרלה או משהו, ולא כמו תחנת רכבת. צריחים, מגדלים, חלונות זכוכית צבעוניים, ותבליטי טווסים, קופים ואריות. פיתוחי נחושת ירקרקים בצוותא עם חלונות גג המצופים טפטים עם שושנים. יש כאן, כך נראה לי, ניסיון לשלב בין היצירה הבריטית-מערבית ובין סממני המזרח. אולי קצת מוגזם בקישוטים אבל בהחלט מעניין ומרשים. בספר כתוב שהמקום תוכנן על ידי הארכיטקט הבריטי פרדריק סטיבנס כבניין המשרדים הראשי של 'חברת הרכבות של חצי-האי ההודי הגדול' ובנייתו הושלמה ב-1887. למעשה השם הרשמי של התחנה מאז 1998 הוא צ'האטראפאטי שיוואג'י (CST), על שמו של המנהיג הגדול של המאראתים, ששלטו במשך שנים רבות במרכז הודו, ובמיוחד במדינת מאהאראשטרה, שמומבאי היא בירתה.

צ'האטראפאטי שיוואג'י, מנהיג המאראתים / צילום: איציק גונן

   בינתיים פותחים את דלתות אזור המשרדים וכולנו, כל מי שהגיע בינתיים והמתין בחוץ, עולים לדלפקי מכירת הכרטיסים. דלפק 52 מיועד לתיירים ואנו ממתינים לפקיד, שמגיע בשמונה ועשרה (איחור הודי קל) ומבשר לי שאין מקומות ברכבת שרציתי לקחת הלילה באחת-עשרה (רכבת קונקאן קאניה, 0111). "אתה יכול לקנות כרטיסים לרכבת שיוצאת מחר בשבע בבוקר", אומר הפקיד ומחליק בתנועה איטית את קצות שפמו, "או לאותה רכבת שרצית, רק מחר בלילה". אני מתלבט, ובסוף מחליט ללכת על מחר בלילה; אם אני ממילא צריך להישאר במומבאי אז בוא ניקח את היום ומחר ונכיר קצת את העיר, לא ככה?  עכשיו מה לוקחים, איזה כרטיס? במסע הקודם שלי לקחתי רק סליפרים לא ממוזגים, עם מאוורר תקרה קטן, חלוד ורועש, והפעם? אני מהסס מעט ובסוף מחליט להתפנק קצת ולוקח קרון ממוזג של 2 דרגשים בכל צד (A2), ולא שלושה כמו קודם. כן, פרגן לעצמך, למה לא?

     טוב, עכשיו אני כבר מרגיש את העייפות של 30 השעות האחרונות, ויחד עם בחור פולני שהמתין אתי קודם בחוץ (מה זה כל הפולנים האלה שמציפים את הודו?!?) אנחנו לוקחים מונית ונוסעים לחפש גסט האוס בקולאבָּה, שזה מדרום לפורט ושם מתרכזים רוב המטיילים שמגיעים למומבאי. הבחור הפולני, מֶטְשֶק, מורה צעיר לביולוגיה בתיכון, בן 28, מציע שנבדוק בהוסטל של 'צבא הישע' (Salvation Army Red Shield Hostel) ואכן אנו נוסעים לשם. במומבאי, זה ידוע, מחירי המלונות והגסט-האוסים מטורפים (ב'למטייל', כתב מישהו ששילם 1500 רופי ללילה!), ו'צבא הישע' נחשבים תמיד להכי זולים. חוץ מזה 'צבא הישע' מזכיר לי תמיד את 'ברנשים וחתיכות', זוכרים? וכשאני שואל זוכרים אני מתכוון בעיקר לסרט הבלתי נשכח משנות החמישים עם מרלון ברנדו, בתפקיד סקיי מאסטרסון שובר הלבבות המנסה לפתות את שרה בראון (ג'ין סימונס המתוקה) המסיונרית האדוקה מ'צבא הישע', וסופו שהוא נופל ברשתה, ואת פרנק סינטרה בתפקיד המהמר ניית'ן דטרויט... מזל שיש סינימטקים שמקרינים את כל הסרטים הישנים האלה, וטוב גם שיש בית ליסין, שהעלה לא מזמן שוב את המחזה המוזיקאלי הזה אצלנו בארץ, והפעם עם לירז צ'רכי, גיא זוארץ, צביקה הדר ומיה דגן.

הוסטל 'צבא הישע' במומבאי / צילום: איציק גונן

   כן, אז שרה בראון לא ממתינה לנו (לצערי) בכניסה להוסטל של צבא הישע, בניסיון לגייס גם מאתנו תרומה לכנסייה, ותחת זאת אנחנו מצטרפים לערמה של חבר'ה צעירים, רובם יפנים ובריטים, הממתינים על המדרגות מאחורי דלת הכניסה  כדי להירשם. בסופו של דבר תמורת 200 רופי אנחנו מקבלים חדר בדורמיטורי יחד עם ארוחת בוקר, וממש לא אכפת לי שזה חדר שמיועד לששה-עשר חבר'ה (!) ויש בו 5 מיטות קומתיים ובמרפסת שלו עוד 3 כאלה. לילה אחד, למי אכפת? אנחנו עולים לחדר 17, חלק מהמיטות כבר תפוסות עם ציוד שמונח עליהן, ואנחנו מתמקמים לנו על מיטות פנויות. למרות המחיר הזול והאופי ההמוני המקום נראה גדול, נקי ומסודר, כולל השירותים שבמסדרון. מטשק עוד הולך לעשות מקלחת, פולני או לא. אני פשוט מוציא את הציפה ומתחפר במיטה, יאללה, נישן קצת והמקלחת תחכה...

חדר אופייני בדורמיטורי של צבא הישע במומבאי / וויקיפדיה

     בשתיים בצהריים אני מתעורר והולך להתקלח. מה נגיד, אחלה מקלחת עם טוש שמפציץ מים, משהו קטלני, ושירותים גדולים ונקיים, רואים שהמקום הזה מתוחזק ברמות. כשאני חוזר מגיע לחדר מרטין, צעיר גרמני רזה ושחור שיער, בן 23 לערך, שחי בלונדון כבר כמה שנים והגיע זה עתה מגואה עייף וסחוט. הוא מתנפל על המיטה שלידי ומספר שהאוטובוס שלהם התקלקל בדרך והם נאלצו לחכות לאוטובוס חליפי, וכשזה הגיע, אחרי הרבה שעות המתנה, הוא הוריד אותם מחוץ לעיר והוא נאלץ לקחת מונית לכאן. חלק מהציוד אבד לו והוא שואל אם יש לי שמפו. אני מוציא לו שמפו ולפני שהוא נעלם במקלחת הוא עוד מספיק לספר לי, אחרי ששמע שאני בדרכי לגואה וקראלה, שהיה בכמה חופים, גם בגואה וגם בקראלה (שם הכי נהנה), ושברוב המקומות זה נורא מסחרי וצפוף, וחוץ מזה, הוא מוסיף בפנים רציניות, הוא גם לא אהב את כל החבר'ה שרובצים שם ומעשנים כל היום, "לא מתאים לי".

הבטן שלי מתחילה להשמיע קולות, וזה סימן שצריך לאכול משהו. אני מעיין ב'לונלי', מסמן לעצמי את קפה צ'רצ'יל כמקום מומלץ, ויוצא לחפש אותו. הקפה ממוקם בקולאבה קוזוואי, רחוב החנויות הסואן החוצה את אזור קולאבה מדרום לצפון, וכשאני נכנס פנימה אני רואה מולי ציור גדול של צ'רצ'יל תלוי על הקיר. יפה, כנראה יש כאן עוד כאלה שזוכרים לטובה את הבריטים, ששלטו בהודו קרוב ל-300 שנה, או לפחות את צ'רצ'יל...

אוכלים בקפה צ'רצ'יל, רובע קולאבה, מומבאי / צילום: איציק גונן

   אני מתמקם ליד שולחן פנוי, לא הרחק מתמונתו של צ'רצ'יל, ומזמין ארוחת בוקר טובה, אפילו שהבוקר חלף כבר מזמן, ביצים, טוסטים וסלט, וכמובן צ'אי מאסאלה. ניתן לבטן להתאושש מהדרך, אני אומר לעצמי, לפני שנתחיל עם האוכל ההודי. עד שמגיע האוכל יש לי זמן להביט סביב על באי הקפה, שהוא בעצם מין מסעדה קטנה, אינטימית ומשפחתית כזאת. כרגע יושבים ואוכלים כאן רק הודים, חלקם שהגיעו עם משפחות וחלקם בזוגות. המשפחות יותר בעניין של ארוחה מלאה, כשההורים עסוקים בהשלטת סדר ודאגה שהילדים יאכלו את האוכל שהוזמן, ואילו הזוגות שותים קפה עם עוגה, ומדברים. האוכל מגיע די מהר והוא טוב, לא היסטרי אבל מספיק כדי להשקיט את הרעב שלי.

     אחרי האוכל אני יוצא להסתובב קצת, זמן להתחיל להכיר את מומבאי שלמרות שאנו מתייחסים אליה בדרך כלל כאל תחנה בדרך מהדרום לצפון, או להפך, אומרים שיש בה הרבה מה לראות. תחנה ראשונה היא שוק קולאבּה הסמוך, שמיד מתגלה כמקום מלא פעילות ועניין, כיאה לשוק. יש כאן בעיקר דוכנים של פירות וירקות, מסודרים בערמות צבעוניות מעוררות תיאבון, או סתם תלויים להם (בננות ואננסים), מקשטים את הדוכן בצבעיהם. אני הולך על כמה תפוחי עץ, שאפשר לתקוע בתרמיל והם לא מתכווצ'צ'ים לך אחרי כמה דקות, ופומלה שאני תכף הולך לפתוח ולאכול, קינוח לארוחת הבוקר. מוכרים כאן בשוק גם זרי פרחים לטקסי פוג'ה ואני תוהה איפה מתקיימים כאן בסביבה טקסים כאלה? החוויות של טקסי הפוג'ה בצפון הודו עדיין חיות אצלי חזק, משהו שבטח לא אשכח אף פעם, ובמיוחד הטקס הראשון שלי בטריבני גאט ברישיקש. בהמשך השוק אפשר למצוא תבלינים הנמכרים משקים ששוליהם מופשלים וחושפים גבעות ריחניות מעוררות תיאבון של תה, ג'ינג'ר, פלפל שחור, הל (קרדמון), כורכום, ועוד כל מיני שאין לי מושג מהם. למען האמת האווירה בשוק די רגועה, עניינית כזאת, והמוכרים לא יוצאים מגדרם בקריאות ושירי הלל למרכולתם כדי לשכנע את הקונים. נראה שתושבי קולאבה המגיעים לכאן לקניות יודעים בדיוק מה הם רוצים וניגשים ישר לאותם דוכנים בהם ימצאו את מה שהם מבקשים. וכשהמוכרים רגועים יש להם זמן לחייך אלי, האורח לרגע, ואף לבקש שאצלם אותם ומיד לבוא לראות מה יצא.

הממ... מה אני הולכת לקנות? שוק קולאבה, מומבאי, ובתמונה התחתונה: "צלם אותי יא אחי!"... / צילומים: איציק גונן

   מאחורי השוק הולכת ומתארגנת אספת בחירות עם שרה מממשלת מאהאראשטרה, כך מסביר לי מישהו מהצופים העומדים בצד, ועד שזו תגיע מחממים זמרים את האווירה והקהל, המועט עדיין, שהולך ונאסף. במקום הקימו במה גבוהה וברקע מאחוריה בד לבן גדול התלוי לרוחב הרחוב ועליו דיוקנאות צבעוניים של השרה (בגדול) ועמיתיה למפלגה (בקטן). מול הבמה מסודרות שורות-שורות של כיסאות פלסטיק לבנים דהויים החוסמים את הרחוב כולו, ובמרפסות הבתים שבקרבת הבמה עומדים אנשים וילדים וצופים, מאזינים לזמרת שעלתה זה עתה לבמה והחלה לשיר. דווקא נחמד, אני חושב לעצמי, בשביל מה צריך לשכור אולמות וכל זה, לא חבל על הכסף? פשוט מסדרים כסאות ברחוב עם מערכת הגברה טובה שמזמינה את כל השכונה, ויאללה, לעבודה. כן, יש גם כמה שוטרים שעומדים בצד ומקשיבים לזמרת בעת שהם מחליפים ביניהם סיפורים וצחוקים, ונראים יותר כמו אוהדים שהגיעו לראות משחק כדורגל ופחות כמו שוטרים שנשלחו לשמור על הסדר במגרש. אני מתיישב על אחד הכיסאות וממתין שהשרה תגיע, אבל מסתבר שזה ייקח עוד לא מעט זמן ואני מחליט להמשיך לכיוון שער הודו, אולי אחזור לכאן מאוחר יותר.

אספת בחירות ליד שוק קולאבה, ממתינים לשרה שתגיע לנאום / צילום: איציק גונן

     שער הודו (Gateway of India) שנמצא לא הרחק מכאן הוא מקום מרכזי שוקק פעילות וכבר כשאני מתקרב אליו, צועד בטיילת שלאורך קו המים של הנמל, אני יכול לחוש בכך. שער הודו נחשב לאנדרטה המפורסמת ביותר במומבאי, והעובדה שסוף השבוע הגיע (היום שבת) יכולה גם היא להסביר את המוני ההודים שהגיעו לכאן. משפחות מטיילות להן להנאתן עם ילדיהן, שהקטנים שבהם רצים הלוך וחזור לאורך הטיילת, וכל פעם חוזרים להורים עם בקשה שיקנו להם משהו אחר (נשמע מוכר, לא?). מנגד מנסים מוכרים של בלוני ענק לשכנע את הילדים (ואותי) לקנות בלון, וכמוהם גם מוכרי הגלידה-ארטיק על מקל. מוכרי הבוטנים והקטניות, הישובים על המדרכה ומחממים את מרכולתם על גחלים לוחשות המעלות עשן ריחני, רק מחכים לסימן למלא בבוטנים או קטניות מחוממים אחד מגביעי הנייר שהכינו (קטן ב-5 רופי וגדול ב-10 רופי), וכך גם רכבי הכרכרות עם הסוסים, המסיעות מבקרים לאורך הרחוב, שבקצהו הצפוני, לא הרחק מהשער, ניצב לו מלון טאג' מאהאל המפורסם, המשקיף על הנמל.

על הטיילת, מימין שער הודו ומשמאל צריחי מלון טאג' מאהאל המפורסם, ובתמונה למטה אני ליד שער הודו / צילומים: איציק גונן ומטייל

   שער הודו נבנה כשער ניצחון לכבוד ביקורם של המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מרי בהודו, ב-1911. השער, הבנוי מאבן בזלת צהובה, נחנך ב-1924, וכעבור 24 שנים עזב דרכו את הודו הגדוד הבריטי האחרון, לאחר שב-15 לאוגוסט 1947 קיבלה הודו את עצמאותה מידי הבריטים. במהלך השנים הפך המקום לאתר בילויים משפחתי של תושבי מומבאי, במיוחד בחגים וסופי שבוע. היום מתקיים כאן גם פסטיבל שבמרכזו תחרות שייט בין סירות דייג שזה עתה הסתיימה, כך מסביר לי בחור הודי צעיר שמוחא כפיים בהתלהבות לצוות הסירה המנצחת, שעולה עכשיו על במה שהוקמה ליד השער ומקבל את הגביע. קבוצת נגנים ליד הבמה מצטרפת לשמחת הצוות המנצח, ומלווה בנגינה גם את עלייתם של הצוותים שסיימו במקומות השני והשלישי ומקבלים פרסי ניחומים. המנצחים השמחים ממשיכים עוד לרקוד על הבמה בעת שהשמש מתחילה במסע השקיעה שלה אל מאחורי מלון הטאג' מאהאל הסמוך, ואני קונה גביע בוטנים ב-10 רופי ומתיישב על מדרגת אבן בקרבת השער. האווירה כאן שמחה, עליזה, ומשפחתית כזו, ואני כבר מתחיל להתלהב ממומבאי למרות שרק הבוקר הגעתי ובקושי הספקתי לראות משהו.

הצוות הזוכה בתחרות סירות הדיג חוגג על הבמה, ברקע מלון הטאג' מאהאל / צילום: איציק גונן