פרק 3 - מטפסים על הפירינאים (1) – 30.8.2024
אחרי לבטים רבים, עוד בארץ כמובן, החלטנו שמחלקים את קטע חציית הפירינאים לשניים. מדובר בקטע הליכה של כ-25 ק"מ שכולל טיפוס מגובה 170 מטר (גובה הנהר ניב (Nive) החוצה את סט. ג'ין) ל-1,450 מטר (רכס Col de Lepoeder) ואז ירידה לגובה של כ-960 מטר בהגעה ללינה בעיירה רונססבייס (Roncesvalles). שלשה מאתנו כבר טיפסנו לפסגת הקילימנג'רו (קרוב ל-6,000 מטר גובה) לפני מספר שנים, כך שעצם הטיפוס לא היה בעיה. ההתלבטות היתה רק מכיוון שזהו יום ההליכה הראשון בקמינו, ואז אולי נכון יותר להתחיל ללכת במאמץ מדורג ולא לסכן את המשך ההליכה. הרעיון אם כך היה ללכת עד לאוריסון (Orisson), מסלול של כ-8 ק"מ ועליה של כ-800 מטר, לישון שם באלברגה המומלצת, ולהמשיך למחרת לרונססבייס. זה היה יותר מחודש לפני היציאה, ואז הסתבר לנו שאין מקומות לינה (בלילה שרצינו) באלברגה באוריסון. "טוב", אמרנו, "אין ברירה, נלך הכל ביום אחד וזהו". אלא שאז הסתבר לנו שאין גם מקומות לינה ברונססבייס. הממ... מה עושים? ואז עלה הרעיון ללכת ביום הראשון עד מקום שנקרא Pic D'Orisson, כ-4 ק"מ אחרי אוריסון, לתאם מראש עם מונית שתבוא לשם לאסוף אותנו חזרה לסט. ג'ין ולמחרת תחזיר אותנו לנקודה בה עצרנו, ונמשיך משם לטפס ואח"כ לרדת עד לעיירה שנקראת בורגטה (Burguete), שנמצאת כ-3 ק"מ אחרי רונססבייס. כן, אז זוהי התוכנית שלנו ליומיים הקרובים, ועכשיו רק נותר לקוות שהגשם יהיה נחמד אלינו ולא יגזים היום, ושנמצא אחה"צ את התיקים האבודים ממתינים לנו...
בבוקר אנחנו מתארגנים במהירות (אין התלבטות מה ללבוש...) ויוצאים לקראת שמונה. כאן בפנסיון הם מציעים ארוחת בוקר אבל זה יוצא יקר, ואנחנו מקווים למצוא איזו מסעדה פתוחה ביציאה מהעיירה. השארנו לשמירה את המזוודה של אספי כי הלילה נישן בלית ברירה במקום אחר. המאפיה ליד הכנסייה עדיין לא נפתחה, ואנחנו עושים סיפתח לבחור צעיר שממש ברגעים אלה של הבוקר פותח את המסעדה שלו המבטיחה אוכל גורמה (L'etape Gourmande). אנחנו מסתפקים בקפה וסנדוויצ'ים אותם ניקח לדרך ויוצאים מכאן דרומה, חוצים את 'שער ספרד' (Porte D'Espagne), אחד מארבעת השערים הימי-ביניימים שבעיר העתיקה, עוברים את 'צומת ההחלטה' באיזה דרך מטפסים, ומתחילים לטפס ב'דרך נפוליאון' (Route de Napoleon). זה הזמן לומר שניתן לחצות כאן את הפירינאים בשתי דרכים:: 'דרך נפוליאון' המאתגרת יותר, המטפסת על רכס הפירינאים, ו'דרך ואלקרלוס' (Valcarlos) הנוחה יותר, המתנהלת בעמק לאורך נהר Chapilets ובצד כביש N-135. הבחירה שלנו ושל מרבית הצועדים ברורה: דרך נפוליאון. הסיבות: הנוף הנהדר הנפרש לפניך כשאתה חוצה את רכס הפירנאים, ובעיקר ההיסטוריה. דרך נפוליאון הועדפה מסיבות טקטיות ע"י המצביא המהולל לצורך כניסה ויציאה מספרד במהלך המלחמה על חצי האי (Peninsular War), והיא גם הועדפה לאורך ההיסטוריה ע"י הצליינים ועולי הרגל שנמאס להם משודדי הדרכים שהיו אורבים להם בעמק ואלקרלוס תוך שהם מתחבאים בין העצים. ואם זו היתה הבחירה ההיסטורית של עולי הרגל, אנחנו כמובן בעקבותיהם.
בינתיים אנחנו מטפסים על ציר הכביש. העננים השחורים בשמים מוסיפים צבע לתפאורה הנהדרת של רכסי ההרים הירוקים וכייף ללכת, ובמיוחד שלמזלנו אין ערפל שמסתיר. קצת אחרי תשע מתחיל לרדת גשם ואנחנו 'עולים' על שכמיות ומעילים, לא לפני שדואגים לכסות את תיקי הגב בכיסויי ניילון משלהם. השכמייה של גלי מוכיחה את עצמה ונראה לי שהיא מתחילה לאהוב אותה... גם כשיורד גשם אתה ממשיך ליהנות מהנוף הדרמטי שמסביב, ומדי פעם גם הגשם נרגע קצת. לאחר כשעה וחצי של גשם עם הפסקות קלות מזג האוויר משתפר קמעה ואפשר להוריד את מעילי הגשם והשכמיות. אנחנו מתיישבים לאכול את הסנדוויצ'ים מהבוקר על מדרגות אבן ליד Hunto, ואחרי כמה דקות הגשם חוזר, מבול. טוב, ממשיכים. אנו חותכים בעליה תלולה על דרך עפר מסולעת לאורך כ-1.1 ק"מ עד לנקודת תצפית יפה עם מפת התמצאות ונקודת מילוי מים. לאורך הדרך אנו רואים גם לא מעט נשרים שחגים בשמים. לפי בריירלי אלה נשרים מסוג גריפון (Griffon Vultures) עם מוטת כנפיים של 2.5 מטר! יש כאן באזור כ-1,800 זוגות נשרים, הריכוז הגבוה ביותר בעולם של נשרים אלה! האזור הזה, אגב, משמש כמסדרון מעוף חשוב לעוד סוגים שונים של ציפורים.
לקראת אוריסון אנחנו זוכים לתמונות הדרמטיות של היום: שורת רכסים ירוקים ומרשימים ביופים המשתרעים ממזרח לנו למלוא רוחב העין. איזה יופי! הטיפוס עד כאן (גובה 1,000 לערך) קל יותר מכפי שהערכנו על סמך קריאה מוקדמת וסיפורי צועדים, מה שאומר שלחצות את הפירינאים ביום אחד נראה בהחלט סביר לכל מי שנמצא בכושר הליכה ממוצע ומעלה.
ב-11:30 לערך אנחנו כבר ישובים במסעדה הנופית של האלברגה באוריסון (Orisson), שממוקמת על מרפסת התצפית. האלברגה עצמה יושבת ממש על הכביש, המפריד בין האלברגה עם המסעדה הפנימית והבר הפופולארי ל'מסעדת החוץ' שעל מרפסת התצפית. הנוף מפה נהדר, ועם כוס בירה או קפה ביד החיים נראים ירוקים מתמיד, כמו הנוף שמסביב. מזג האוויר השתפר מעט והוא נוח מאוד להליכה עכשיו. וחוץ מזה המלצרית כאן ב'מסעדת החוץ' ממש קשוחה, ולא נותנת לי לייבש חולצה על מעקה המרפסת... לא רחוק ממרפסת התצפית, ליד הכביש, יש תא שירותים בודד נטול ניר טואלט, שתדעו. למי שמעוניין ניתן להחתים בבר את דרכון הצליינים, כפי שאנו אכן עושים.
מאוריסון אנחנו ממשיכים לאורך הכביש עוד כ-4 ק"מ ועליה לגובה 1,100 מטר למקום שנקרא Pic D'Orisson (השיא של אוריסון). כאן, על גבעה קטנה ניצב פסל לא גדול של הבתולה מחזיקה את ישו התינוק (Vierge d'Orisson Vierge de Biakorri) כשברקע רכסי הפירינאים הירוקים. בהקשר זה חשוב לציין כי המקדשים הקטנים האלה למריה מלווים את הקמינו לכל אורכו והם אחד מהסמלים הנפוצים ביותר המבטאים עבור הנוצרים מסירוּת בהליכה בקמינו. בתקופת ימי הביניים, חשוב לציין עוד, שכנה לא הרחק מפסל הבתולה אכסניה לצליינים.
כאן גם נקודת סיום ההליכה שלנו היום, ולאחר כחצי שעה המתנה מגיעה המונית-ואן עם הנהגת רג'ינה ואוספת אותנו ועוד בחורה דנית צעירה (בת 35 לערך). בהמשך הדרך ליד אוריסון, אנו אוספים גם פנסיונרית אמריקנית בשם לינדה פרז שגרה באי סנט קרויקס (Saint Croix), שהוא חלק מטריטורית איי הבתולה של ארה"ב. האי הזה נקנה ע"י האמריקנים מהדנים ב-1917, כדי למנוע מהגרמנים להקים שם בסיס קרוב לארה"ב, כך מספרת לנו לינדה. עד ליציאתה לגמלאות היתה לינדה מורה ביסודי וחוץ מעבודה בילתה הרבה שעות בים... בינתיים היא מספרת שהיה לה ממש קשה היום ונתפסו לה השרירים, ורק טיפול שהעניקה לה המלצרית באוריסון עזר לה. היא הקציבה לעצמה 43 יום ללכת את כל קמינו פרנסס מסט. ג'ין לסנטיאגו (כ-780 ק"מ), וזה בהחלט אתגר הראוי להערכה. 'סיפורי לינדה' מקרבים אותנו לסט. ג'ין, ולאחר שאנחנו מגיעים ומורידים אותה ואת הדנית, לוקחת אותנו רג'ינה לאסוף את המזוודה של אספי ומשם למקום הלינה החדש שלנו.
מקום הלינה הזה, 'בית הארחה לאראלדיה' (Maison d'hotes Larraldia), נמצא בביתם של הזוג מנו (עמנואל) והיידי, בצד הדרום-מערבי והחדש יותר של סט. ג'ין. היידי בחודשי הריון אחרונים, ומי שדואג לכל מחסורנו הוא מנו, שמתגלה כבחור נעים, אדיב ויעיל. יש כאן גם כלב חמוד שרץ על הדשא בחוץ להביא את הכדורים שאספי זורק לו, וגם חתול ביתי מפונק אחד. בחדר הכניסה אנו חולצים את הנעליים, כפי שמבקש מנו, והולכים לחדר שלנו הנמצא בקצה מסדרון קטן. יש בחדר מיטה זוגית לזוג הצעיר, ומיטת קומותיים (אני למעלה, כרגיל); בתוך החדר יש גם מקלחת, אך השירותים לעומת זאת נמצאים במסדרון, תא לנשים ותא לגברים. המזוודות שלנו לא הגיעו, למגינת ליבנו, וגלי מגייסת את היידי לסיוע בשיחת טלפון עם איבריה ועם שדה התעופה בפמפלונה שם אומרים לה שהמזוודות תגענה בימים הקרובים... אוף, כמה זה מבאס, הייתי בטוח שהן תגענה היום. מה שזה אומר זה שנצטרך עכשיו לקנות עוד כמה דברים שלא קנינו אתמול, עדיין בתקווה שהמזוודות תגענה מתישהו...
אנחנו מתארגנים למקלחת וכביסה בעזרת מנו (כדי שנוכל ללבוש מחר מה שלבשנו היום, ואתמול), ותולים לייבוש בחוץ, מקווים שהגשם לא ירד ולא ירטיב. אחרי מנוחה קצרה אנחנו יוצאים בהליכה לכיוון החלק ההיסטורי של סט. ג'ין, כשבדרך עוצרים בסניף גדול של סופר LIDL וקונים אוכל לקראת מחר (בגטים, גבנ"צ, פירות וירקות), כי אין בדרך מקומות לאכול עד רונססבייס, וגם עוד כמה תחתונים וחולצות דרייפיט, עד שיגיעו התיקים. את ארוחת הערב אנו אוכלים במסעדה שנקראת Café de La Paix, לא הרחק משער ספרד. המסעדה די הומה בשעה זו, שבע בערב לערך, מה שמלמד אולי על אוכל טוב? ואנחנו מתישבים בחוץ. אני הולך על תפריט צליינים ב-20 אירו עם קרבונרה (בינונית) וקינוח (קרמל) לא משהו. הפיצות של גלי ואספי גם הן רק בינוניות והסלט של יובל ושלי מוגבל. בקיצור לא ארוחה לכתוב עליה הביתה.
אחרי הארוחה אנחנו יוצאים לשוטט מעט בעיירה המוארת, רחוב המצודה ההיסטורי לכיוון צפון וחזרה בשארל דה-גול, רחוב לזכרו של מי שהיה מנהיגה של צרפת החופשית במלחה"ע השניה ונשיאה הראשון של הרפובליקה הצרפתית החמישית (1969-1959). באחד המקומות אנו נתקלים בכתובת מרוססת אדומה על קיר לבן: 'ישראל רוצחים'. האינסטינקט הראשון אומר "בואו נמחוק את זה" (עם סיד או ספריי או משהו), אך אחרי מחשבה נוספת אנחנו אומרים לעצמנו שלא באנו לכאן למחוק או לצייר על קירות ואולי גם להסתבך עם החוק, ועוזבים את המקום עם הרגשה לא הכי טובה. בהמשך ההליכה עד בורגוס עוד נראה כמה וכמה כתובות דומות, וקארין עדן (Karin Eden), שגרה בפורטוגל ומסתובבת לדבריה הרבה באזורים האלה, כתבה בתגובה לפוסט שלי בעניין, שמחוזות בספרד שמחפשים עצמאות כמו חבל הבאסקים בו אנו מצויים כרגע, וקטלוניה הסמוכה ממזרח (וגם גליסיה הרחוקה יותר), "ידועים מאז ומתמיד בתמיכה בפלשתין ונגד ישראל... השנאה והעוינות לא חדשים במקומות אלה, פשוט עם המלחמה זה החמיר והעצים...". שנדע.
בחזרה ב'בית הארחה לאראלדיה' אנחנו בודקים את מצב הכביסה (מרביתה עדיין לא התייבשה), ומתארגנים לשנת הלילה. "אחרי הכל, מחר יפציע יום חדש" "After all, tomorrow is another day")) כפי שמבטיחה סקרלט או'הרה מאז 1936, ואולי אף נזכה לראות את מזוודותינו האבודות?
