פרק 14 – הסיפור של יהדות קוצ'ין
ולפני יהדות קוצ'ין, משהו על היתושים של פורט קוצ'ין: יש כאן יתושים בגודל של פיל, והם אוכלים אותך בלי חשבון ובלי מלח. אתה מתמרח, מדליק ספירלה שעושה עשן וריח שאמורים לגרש אותם, מפעיל את המאוורר בשיא המהירות, וכלום, שום דבר לא משפיע עליהם! הבוקר ספרתי על יד אחת, בשטח של 10 סמ"ר, 32 עקיצות, נשבע לכם, וכולן אדומות, בולטות, זוהרות, כמו פנסים סיניים התלויים בפתחי המסעדות. היתושים האלה מגיעים אליך בטיסה נמוכה, בלי להשמיע זמזום או התרעה (כמו אצלנו), המכ"ם שלי פשוט לא מסוגל לקלוט אותם, ורק אחר-כך אני מגלה את תוצאות עקיצותיהם.
"מה אפשר לעשות?", שאלתי אתמול בבוקר את עצמי ואת רוני שהגיעה לחדרי וסיפרה לי שגם היא נטרפה ע"י היתושים; "כילה היתה יכולה לעזור", אני אומר, "אבל מי חשב לסחוב הנה כילה?"; "אני", אומרת רוני ומחייכת... "ברצינות?", אני שואל; "כן", היא ממשיכה לחייך; "טוב, לא כולם מאורגנים כמוך", אני אומר בקנאה, ותוהה אם כדאי לי עכשיו להתחיל לחפש כילה, האם היתושים האלה ילוו אותי עכשיו בכל קראלה, או שאלה רק יתושי קוצ'ין???
מכאן לשם יום ראשון היום, ומבזיליקת סנטה קרוז (Basilica Santa Cruz) הסמוכה שומעים את המיסה עד לרחוב. המוני מאמינים צובאים על פתחי הבזיליקה הקתולית המרשימה הזאת, שנבנתה ב-1902, וגם אני מסתקרן ומצטרף. אמנם אני בדרכי לבית הכנסת היהודי, אבל מול שירה כזאת קשה לי לעמוד, ואני מתקרב ומציץ פנימה. האולם המרכזי היפה והצבעוני של הבזיליקה מלא עד אפס מקום, כל מקומות הישיבה על הספסלים ומקומות העמידה לידם ומאחור, הכל מלא, וכולם מתפללים בדבקות רבה. אני נשאר קצת בבזיליקה גם כדי להתרשם מאווירת יום א' הנוצרית, וגם כדי ליהנות משירת המיסה, ולאחר שמיציתי אני יוצא וממשיך לחלק היהודי של קוצ'ין, (Jew Town), השכונה שהוקמה ב-1567 במאטאנצֶ'רי (Mattancherry) הגובלת בפורט קוצ'ין, ושפעם גרו בה יהודים רבים, לפני שמרביתם עלו לישראל.
סיפור הקהילה היהודית בהודו ובקוצ'ין הוא סיפור מעניין רווי יצרים, יריבויות ומאבקים שבמהלך השנים הולכים וגוועים, יחד עם הקהילה כאן. ע"פ הסברה המקובלת הגיעו ראשוני היהודים לדרום הודו בספינותיו של שלמה המלך, כן-כן, לא פחות! מאוחר יותר הגיעו יהודים להודו בתקופת גלות בבל, ואחרים נמלטו לכאן לאחר חורבן בית שני. ישנן עדויות על הגירה של יהודים ממיורקה במאה הרביעית, ובהמשך הגיעו לקראלה פליטי גירוש ספרד ופורטוגל. ההגירה החדשה יצרה הפרדה בתוך הקהילה היהודית במקום בין הוותיקים, יהודי מאלאבר, שכונו גם "היהודים השחורים", ובין המהגרים החדשים, הפרדֶסים (זרים), שכונו גם "היהודים הלבנים". הפרדסים היו עשירים יותר ובעלי השפעה, והצטרפו לאצולה העשירה המקומית, וכך נוצרה בפועל חלוקה מעמדית-כלכלית בין שתי קהילות היהודים כאן. עדות לחלוקה של שתי קהילות נפרדות בתוך הקהילה היהודית בקוצ'ין ניתן למצוא בספרו של הרב יעקב ספיר ('אבן ספיר'), שהגיע לכאן ב-1860 כדי לגייס כספים, והוא מבקר את חברי הקהילה היהודית על כך שחבריה "לא יתערבו זה בזה ולא יתחתנו זה עם זה ואף לא יידמו אלו לאלו". כן, תודו שזה נשמע מוכר; ההיסטוריה שלנו מלאה בכל מיני מריבות וסכסוכים על דברים לא באמת חשובים, שבסופו של דבר פוגעים בקהילה או בעם כולו ומובילים אותנו אל חורבננו.
בקוצ'ין, בארנקולם ובכפרים שבסביבתם היו כעשרה בתי-כנסת. חלק מבתי-כנסת אלה התפוררו והפסיקו לתפקד לאחר עליית מרבית יהודי קוצ'ין לישראל - כ-2800 יהודים מקוצ'ין וסביבותיה עלו לארץ בשנות ה-50. בית כנסת אחד הפך למשתלת נוי ואילו חלקים משני בתי כנסת נוספים הובאו לארץ ונמצאים במושבים נבטים ונחלים. רק בית כנסת אחד ויחיד, בית הכנסת פַרְדֶס (פראדסי) שבמאטאנצ'רי, פועל עד היום, וגם הוא רק לסירוגין.
בכניסה לבית הכנסת של הפרדסים, שהוקם ב-1568, תלויים על הקיר כמה שלטי הדרכה באנגלית וגם בעברית, המבקשים מהמבקרים להגיע בלבוש צנוע; שומר הודי מבוגר, שעומד ליד פתח הכניסה, בוחן האם הנכנסים עונים לקריטריון הצניעות, ומווסת את התנועה. בשעה וחצי שאני שהיתי כאן הגיעו למקום לא מעט מבקרים, חלקם בקבוצות מאורגנות, חלקם מטיילים לבד, וגם משפחות הודיות, ואין ספק שבית הכנסת הזה מהווה אטרקציה תיירותית משמעותית כאן. בתוך חדר הכניסה עצמו יושבת אשה קטנה בעלת שיער שחור, מקורזל דק, וגובה 2 רופי מכל אחד שרוצה להיכנס פנימה ולראות את בית-הכנסת. לשאלתי היא עונה שקוראים לה יעל. היא נראית לי משהו שבין 40 ל-50, חיוורת פנים ועצובת עיניים, וכל הזמן היא ממלמלת בשפתיה משהו בלתי ברור. מה שכן ברור הוא השלט שקבוע בקיר מעליה ואומר שאסור לצלם בתוך בית-הכנסת. אני פונה אליה ומבקש, אולי אצליח לקבל יחס מיוחד, אבל יעל אפילו לא שוקלת את העניין, "לא, אסור לצלם!". טוב, אם לא לצלם אז לשוחח קצת, אני אומר לעצמי ושואל את יעל על הקהילה היהודית כאן. "יש כאן 13 יהודים", היא אומרת בתשובה לשאלתי כמה יהודים נשארו בקוצ'ין. "כמה משפחות זה?", אני שואל, "שבע", היא עונה, ומול מבטי התמה היא מוסיפה ש"רק הזקנים נשארו, כאלה שכבר לא עובדים, כל הצעירים עזבו". במשפט זה היא מצרפת את עצמה לזקנים שנשארו, בני ה-70 וה-80, ואני תוהה מה זה אומר לגביה. אשה הודית שעומדת לידנו ומקשיבה לשיחה, אומרת "כמה חבל...", ויעל אפילו לא מביטה לכיוונה, ורק ממשיכה לקבל 2 רופי מכל אחד שנכנס, וממשיכה למלמל לעצמה. נראה שאין לה עניין רב לדבר, או שכבר התעייפה מלייצג את הקהילה יום-יום ולענות לשאלות, ועכשיו נסוב כל עולמה סביב גביית 2 רופי מהמבקרים בבית הכנסת.
באולם הראשון מימין, עוד טרם שנכנסים לבית-הכנסת עצמו, תלויים על הקירות 10 ציורים המספרים את ההיסטוריה היהודית בקוצ'ין: תמונה של חורבן בית שני, הגעת היהודים לנמל קראנגאנור, מצפון לקוצ'ין של היום, ביקורי מהאראג'ות בבית-הכנסת, ואפילו תמונה המעידה ששלמה המלך סחר עם מאלאבר, המקום בו נמצא פורט קוצ'ין, ואשר מוזכר במקורות בשם "ODHU", וייבא מכאן לארץ ישראל עץ טיק, שנהבים, תבלינים וטווסים, כן-כן, טווסים!
לפני הכניסה לבית-הכנסת עצמו חולצים סנדלים/נעליים, כדי לא לפגוע באריחי החרסינה הסיניים, בהם מרוצפת רצפת בית-הכנסת. אריחי חרסינה אלה, 1100 אריחים שצויירו ביד ובכל אחד מהם ציור מעט שונה של ערבה בוכיה בגווני כחול-תכלת, הובאו מסין ב-1762 ע"י הסוחר והדיפלומט היהודי אֶזֶקיאָל (יחזקאל) ראהאבי. יחזקאל זה, שהיה אחד מפרנסי הקהילה, שימש גם כסוכן ראשי של החברה ההולנדית להודו המזרחית, והוא גם זה שהיה אחראי לבנייתו של מבנה מגדל השעון הסמוך שנתיים קודם. באולם התפילה המרכזי של בית-הכנסת ישנן שתי בימות עץ, האחת במרכז אולם התפילה, והשנייה בחלק האחורי, אליה ניתן לעלות במדרגות עץ והיא מהווה את עזרת הנשים. ארון הקודש מכוסה וילון אדום כשמימין לו לוחות הברית עם עשרת הדיברות, ומשמאל, על לוח שיש בצורת לוחות הברית, שלשה עיקרים חשובים: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וגם "ואהבת את אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". תקרת העץ צבועה לבן-לילך כזה, ובמרכזה גוש של ריבועים חרוטים וצבועים בזהב ובתכלת כשפרח במרכזו של כל אחד מהם. מהתקרה יורדות עשרות מנורות זכוכית ונברשות. נראה לי שבגלל שאני לא יכול לצלם אני מציף אתכם בפרטי-פרטים של בית-הכנסת, אז תסלחו לי, הא?
[בינתיים מצאתי בוויקיפדיה תמונה מהשנים האחרונות של פנים בית-הכנסת ואני מצרף אותה כאן]
כך או כך, הרושם הראשון שמשאיר עליך בית הכנסת הוא רושם של מקום שהוא יותר מוצג למבקרים ופחות מקום שאנשים באים להתפלל בו. ברושם השני יש לך מול העיניים אוסף עצום של מנורות ונברשות התלויות מהתקרה, והתחושה היא כאילו נכנסת זה עתה לחנות למוצרי תאורה, אבל כזו מהדור הישן, איפה שהוא ברחוב הרצל בת"א או משהו, כשנכנס קונה פעם או פעמיים ביום, והבעלים יושב וממתין ללקוחות על כסא בכניסה לחנות, ומדי פעם קם להתמתח ולהחליף כמה מילים עם המוכר בחנות שלידו, והוא מקדם כל לקוח בציפייה שאולי סוף-סוף מישהו ייקנה כאן משהו. פאתטי, עצוב, אפילו מדכא.
לפני היציאה חזרה לרחוב אני שואל את יעל אם עדיין מתקיימות בבית-הכנסת תפילות. יעל אומרת שכן, אבל רק בסופי שבוע ובחגים. "ואיך אתם מסתדרים עם מניין?", אני שואל, והיא עונה שמגיעים הנה במיוחד יהודים ממקומות אחרים, לא בדיוק הבנתי מאיפה, אולי מומבאי? לאור כמות הישראלים המטיילים כאן, אני חושב לעצמי, הם בהחלט היו יכולים לפרסם ולהזמין אותם לתפילות והשלמת מניין בבית-הכנסת, אבל משום מה נראה לי שהם לא מעוניינים בקשרים כאלה עם מבקרים ישראלים, ולא כל-כך ברור לי למה.
מסביב לבית-הכנסת, בתוך חומה סגורה, מונחות מצבות על הקירות ונמצאים מספר קברים, ביניהם קברו של יחזקאל ראהאבי, אבל את בית הקברות היהודי עצמו ניתן למצוא בסמטת בית הקברות, מרחק כמה דקות הליכה מבית-הכנסת. השומר ההודי שפותח לי את השער הנעול בשרשרת, מוביל אותי בין הקברים כדי להראות לי את העתיקים ביותר. תוך כדי הליכה אני מזהה את הכתובות בעברית על המצבות, שמרביתן נראות כמו מלונות כלבים מבטון שמשחירות מרוב עמידה בגשם והזנחה. יעקב, אהרון, שרה, שבתאי, חיה, שמחה, הם חלק מהשמות שאני קורא על המצבות, ויש כאן אפילו כאלה שנפטרו רק לפני מספר שנים והמצבות שלהם כבר הספיקו להשחיר.
בית הקברות כולו מוזנח ועשבים שוטים מכסים את כל שטחו וגם חלק מהקברים. נראה לי שבית הקברות הוא אולי הבבואה הטובה ביותר למצבה של שארית הקהילה היהודית בקוצ'ין, שהולכת לה ונעלמת, ונראה שבתוך מספר שנים כבר לא יישאר כאן אף אחד. מי ישמור אז על בית-הכנסת, שומר הודי בכפכפים וגופיה, כמו זה שיושב ליד השער החלוד של בית הקברות? אני יוצא מבית הקברות עם המחשבה הזאת בראש, ונותן לשומר 10 רופי, שיזכור אותנו לטובה...
עוד קודם שהגעתי לבית הקברות ראיתי לא רחוק מבית הכנסת את חנות הרִקמה של שרה כהן, "רקמת שרה", עם שלט גדול המספר מה יש בחנות ומגן דוד כחול. שרה עמדה בחוץ מביטה בי בעת שקראתי את השלט, בחנה אותי בחשדנות, וכשאמרתי לה שלום היא אמרה: "אתה לא נראה יהודי". נראה לי שהיא בעיקר בחנה אותי במבט של יש או אין סיכוי שאקנה אצלה משהו, וההופעה שלי (כפכפים, גופייה, וכל זה) בטח לא נתנה לה יותר מדי תקווה. "אפשר להיכנס?", אני שואל, והיא מסמנת עם הראש ופונה ונכנסת, ואני אחריה.
שרה מראה לי את הדברים שהיא מוכרת, מפות רקומות, מפיות, כיסויים לחלה, כיפות רקומות, את כל אלה היא רקמה בעצמה, כך היא אומרת, ויש בחנות גם בגדי ילדים צבעוניים שרוקמות נזירות מארנקולם. כשאני שואל אותה למחירה של מפית אחת רקומה היא לא זוכרת בדיוק וקוראת לשכן שלה מהחנות הסמוכה, צעיר הודי; זה בוחן את המפית ואומר לי "200 רופי". קצת הרבה בשביל מפית, אני חושב לעצמי. ההודים תפסו את העניין שהרבה מבקרים מגיעים לבקר בבית-הכנסת, אומרת לי שרה אחרי שהשכן ההודי יוצא, ורכשו כמעט את כל החנויות ברחוב היהודים המוביל לבית הכנסת. אני שואל ושרה מספרת לי שמשפחתה חיה בארץ וגם היא עצמה ביקרה פעם, בשנת 72. "לא", היא עונה לי בתשובה לשאלתי, "אני לא עוזבת לישראל, אני נשארת כאן". "עד הסוף?", אני שואל, "עד הסוף", היא עונה. היא נשמעת מאוד ריאלית ונחרצת בדבריה, ותוך כדי שיחה אני מבין שבעלה נפטר רק לפני מספר שנים, והיא חיה כאן בבית, שחלקו משמש כחנות, יחד עם בתה, יעל, אותה פגשתי בבית-הכנסת. כשאני עומד לצאת היא מאוכזבת שלא קניתי כלום, אפילו לא את אותה מפית רקומה ששאלתי למחירה, והיא מראה לי אותה שוב. "זה יקר מדי בשבילי" אני אומר לה בחיוך הכי מעודד שאני מצליח לגייס, ונפרד ממנה באיחולים שתשמור על בריאות ואריכות ימים, ושהפרנסה לא תחסר.
כשאני יוצא מהחנות של שרה אני מטייל לי מעט ב'עיר היהודים', שהיום נותר ממנה כמעט רק השם, יחד עם רחוב מרכזי אחד, בית-כנסת ובית-קברות, וכמה שלטי רחוב ושלטים עם שמות יהודיים המזכירים את עברה. לבד מחנויות המזכרות הרבות המכוונות לתיירים המגיעים לבית-הכנסת, המקום היום הוא אחד ממרכזי סחר התבלינים של קוצ'ין, והאוויר אכן מוצף בניחוחות מעוררי תיאבון. ריח חמוץ של זנגביל (ג'ינג'ר) מתייבש, ריח חריף של פלפל שמתחיל לדגדג באף ולא נרגע עד שאתה מתעטש, וריחות של הל (קרדמון), כמון, אגוזי מוסקט, כורכום וציפורן. כשאתה מציץ לתוך המחסנים, אתה יכול לראות את הנשים היושבות שם וממיינות את התבלינים השונים, ויכול לשער שכך בדיוק ישבו כאן נשים ומיינו תבלינים גם לפני מאות ואלפי שנים. אכן, כפי שהיה לאורך כל ההיסטוריה כך גם עתה, התבלינים ממשיכים להוות מוקד משיכה חשוב עבור סוחרים ממזרח וממערב, והחנויות הרבות המוכרות כאן תבלינים מעידות על הביקוש הרב שיש לתבלינים אלה.
בדרך לארמון מאטאנצֶ'רי ('הארמון ההולנדי') אני מצטרף לכיתת בנות (וכמה בנים), תלמידי בית-ספר, הצועדים גם הן לכיוון הארמון. הבנות והבנים, כבני 14-12 לערך, מלווים ע"י מספר מורים ומורות-נזירות, צועדים בשורות שמדי פעם מתערבבות, כשכמה בנות עוצרות לקנות להן שתייה ביום החם הזה. שערן השחור של הבנות אסוף או קשור, ועל המכנסיים השחורים שלהן הן לובשות שמלות משובצות בגוון של אדום. על כתפיהן מונח מין צעיף בד שחור, היוצר מקדימה צורה של "וי", וכל ההופעה האחידה שלהן מרשימה מאוד בעיני.
ארמון מאטאנצ'רי (Mattamcherry Dutch Palace), אליו כולנו נכנסים יחד דרך שער מקושט המוביל לחצר גדולה, נבנה ע"י הפורטוגלים בשנת 1555, והוענק במתנה לראג'ה של קוצ'ין באותה עת, וירה קראלה וארמה, כמחווה של רצון טוב (וככל הנראה גם כדי להבטיח לעצמם את זכויות הסחר במקום). יותר מאוחר היו אלה ההולנדים ששיפצו את הארמון, ב-1663, וכך זכה לשמו החלופי, 'הארמון ההולנדי'. האמת, השם ארמון די מטעה, כיוון שהארמון הזה הוא בעצם מבנה בן שני קומות, לא שונה בהרבה ממבנים גדולים אחרים שאתה רואה פה ושם, בדרך-כלל מבני משרדים של הממשלה ההודית, או אחוזות מגורים פרטיות.
היום משמש מבנה הארמון כמוזיאון, ותמורת 2 רופי דמי כניסה (והנחייה מפורשת שאסור לצלם) אפשר לראות בו ציורי קיר מיוחדים ויוצאי דופן המתארים תמונות מהראמאיאנה, המאהאבאראטה, ומהפוראנות. למי שמגיע לכאן, וזה בהחלט מומלץ, אל תתעצלו לרדת במדרגות העץ הצרות לחדר השינה של הגבירות בקומה התחתונה. כאן תוכלו לראות בתמונות מצוירות איך ידעו האלים לחיות טוב וליהנות. ורק הערה אחת ל'לונלי פלנט' שמלווה אותי ומספר על ציור שבו רואים את קרישנה שוכב מוקף ב-16 רועות בקר מאושרות, ומשתמש בשש ידיו ושתי רגליו כדי לענג שמונה מהן. ובכן רבותי, שכחתם עוד שתי ידיים שיש לו, שמנגנות בחליל במהלך כל האורגיה הזאת...
אם לצטט קטע מ'המיתולוגיה ההודית' (הוצאת מפה, 2001), שכתב עמרם פטר, אזי "עם בוא הסתיו, בליל ירח מלא, יצא קרישנה אל היער וניגן בחלילו כדי לשבות את ליבן של רועות הבקר. לשמע המנגינה סערה נפשן והן זנחו באחת את מלאכות הבית, חמקו מבעליהן וחשו אל היער לחבור לאהובן. לאחר שהקניט אותן, לעג להן ועלב בהן, אמרו לו הנערות, 'איזה צורך יש לנו בבעלינו ובילדינו הגורמים לנו רק סבל וצער? תשוקתנו אחת והיא לתנות אתך אהבים!'. כעת התחיל הריקוד. קרישנה רקד עם מוכות הירח, חולות האהבה... והעלמות נסחפו בסערת תשוקות ויצרים. קרישנה הכפיל את בבואותיו כמניין העלמות, ונטע בליבותיהן את התחושה שהוא רוקד ואוהב כל אחת מהן בנפרד. וכך חוללו רועות הבקר מוכות האהבה עם קרישנה לילות רבים, לאורו החיוור של הירח ולצלילי חלילו של האל, והשתעשעו במשחקי האהבה". אגב, נחמד במיוחד היה לשמוע מדריך שהגיע עם זוג תיירים מבוגרים-קשישים לתמונה של קרישנה עם רועות הבקר, והסביר להם ברצינות תהומית מה בדיוק עושה קרישנה עם הרועות הערומות ששוכבות סביבו...
תלמידות בית-הספר שהגיעו אתי לכאן מסתובבות בין חדרי המוזיאון (אם כי שמתי לב שלקומה התחתונה הן לא ירדו), מעניין, כנראה שומרים עליהן שלא תתקלקלנה... מדי פעם מישהי מהן שולפת מחברת ורושמת משהו. "יש להן כאן משימה של בית-הספר?", אני שואל מורה צעיר שמתלווה אליהן ופוקח עין בוחנת. המורה מביט בי ומחייך. אני שואל שוב, אולי הוא לא הבין, והוא שוב מביט בי ומחייך. נראה כאילו הוא רוצה לומר משהו, חוכך בדעתו, ואחרי היסוס ארוך מחליט שעדיף שלא, ואז הוא עושה מין תנועה כזו עם היד, משהו שניתן לפרש כמו סליחה/שלום/להתראות, מסתובב ונעלם לו בין סיפורי הראמאיאנה...
את הדרך חזרה מכאן לגסט-האוס שלי אני מחליט לעשות בעזרת שתי מעבורות. החום בחוץ מתחיל להיות בלתי נסבל, ושייט נראה פתרון אידיאלי. את המעבורת הראשונה אני לוקח ממזח מאטאנצ'רי למזח טרמינוס (Terminus), על האי הסמוך ווילינגדון (Willungdon). זהו אי מלאכותי שנוצר מבּוֹצָה שנחפרה בעת שהעמיקו את הנמל, ובקצהו הצפוני ישנם בתי אחוזה יפים ומשרדי ממשל, רחובות רחבים ופארק משחקים, מראה שונה לחלוטין מזה של פורט קוצ'ין. את המעבורת השנייה אני לוקח ממזח טרמינוס למזח קאסטומס (Customs), שנמצא בפורט קוצ'ין, לא הרחק מכיכר ואסקו דה-גמה. השייט בכל מעבורת עולה 2 רופי והרי לכם גם הסעה זולה וגם הזדמנות ליהנות מרוח הים הקרירה בעת ההפלגה.
בדרך לגסט-האוס אני לא מוותר על עוד סיבוב לאורך רשתות הדייג הסיניות. זמן שקיעה עכשיו, והתמונות של רשתות הדייג על רקע הכדור האדום של השמש השוקעת הן מה זה רומנטיות, חבל לכם על הזמן. זהו, עכשיו נלך להתקלח ולנוח קצת לפני הקונצרט שמחכה לי הערב.