פרק 8 - פמפלונה והמינגווי, 4.9.2024
בשבע בבוקר יצאתי ללוות את גלי, אספי ויובל כשעלו למונית בדרכם לשדה התעופה של פמפלונה. נפרדנו בחיבוקים ושבתי לחדרי למקלחת ואריזת התיקים לקראת המעבר לאלברגה בה אישן הלילה. קצת מוזר לעבור ממצב של רביעייה שנמצאים יחד כבר שבוע אינטנסיבי, מחליטים יחד, הולכים יחד, אוכלים יחד, מנהלים שיחות יחד, צוחקים יחד - למצב של סולו. מצד אחד יש לך פתאום חופש בלתי מוגבל לעשות מה שמתחשק לך באותו רגע, אך מצד שני בני המשפחה שלך שאתה אוהב הסתלקו להם, ויש סביבך מין חלל כזה, ואקום, שייקח לו קצת זמן להתמלא באנשים אחרים, חדשים, שאולי יהפכו במשך ימי ההליכה גם לחברים, או שלא. "טוב", אני אומר לעצמי, "כבר טיילתי בהודו בעבר חודשים ארוכים לבד, אז בוא נחזור שוב לראש הזה...". פקידת הקבלה האדיבה מסמנת לי על מפה איפה נמצאת תחנת האוטובוסים משם אקח מחר בבוקר את האוטובוס לפואנטה לה ריינה, ומאוחר יותר אני בודק באינטרנט ומוצא שהאוטובוס הישיר הראשון מפמפלונה לפואנטה לה ריינה יוצא ב-06:45 בבוקר, והאוטובוס אחריו רק ב-10:00. הממ... זה לא משאיר לי הרבה ברירות, ברור שאקח את הראשון, אפילו שזה אומר שאצטרך לקום מחר ממש מוקדם.
בינתיים אני נפרד מהמלון עם הציוד ויוצא לחפש מקום לארוחת בוקר קלה. אחד כזה נמצא ממש לא הרחק, ואני נכנס לכוס קפה וסנדוויץ' ז'מבון. ממש קרוב נמצאת הכיכר ובה זירת מלחמת השוורים (Plaza de Toros). הזירה סגורה אמנם עכשיו, עד לאירוע הבא, אבל זה מקום טוב להתחיל בו את הסיפור על הקשר המיוחד ויוצא הדופן שבין הסופר המפורסם ארנסט המינגווי (Ernest Hemingway) ובין העיר פמפלונה. אל הזירה מוביל 'משעול ארנסט המינגווי' ובקצהו ציור קיר גדול של הסופר עם גלימת סופרמן, ופסל אבן מסיבי שלו מהחזה ומעלה שהזמן נתן בו את אותותיו, כשידיו של המינגווי מונחות על קובית אבן גדולה אליה מוצמד לוח ועליו כתוב בספרדית ובבסקית: "ארנסט המינגווי חתן פרס נובל לספרות, ידיד העיירה הזאת ומעריץ הפסטיבלים שלה, שידע לתאר ולקדם את העיר פמפלונה. סן פרמין 1968". ואכן הסופר ארנסט המינגווי (1961-1899) הוא שם דבר כאן בפמפלונה, עד היום.
כפי שציינתי כבר ב'מפגש' הראשון שלנו בקמינו עם המינגווי בעיירה בורגטה (Burguete), העיר פמפלונה התפרסמה בעולם בזכות שני דברים: מיקומה על נתיב קמינו דה סנטיאגו – קמינו פרנסס, והסופר ארנסט המינגווי אשר תיאוריו הריאליסטיים של מלחמות השוורים בספרד בספרו 'וזרח השמש' (The Sun Also Rises), שנכתב בשנת 1926, הפכו את הספר ליצירה על זמנית שהשפיעה על דורות של כותבים וקוראים והעניקה לפמפלונה הכרה בינלאומית. חשוב לציין כי הספר נכתב בעקבות החוויה הקשה של מלחה"ע הראשונה שהשאירה אחריה 'דור אבוד' שהמינגווי אחד ממיצגיו, דור שאופיין באכזבה, ייאוש, תלישות וניכור של צעירים משכילים שנשאבו אל מערבולת האלימות האדירה שהביאה עמה המלחמה. זהו דור שלם ששרד את המלחמה הגדולה אבל נשאר עם צלקות שלא ניתן היה להשכיח לא בשתייה ולא במסע דתי כמו קמינו סנטיאגו.
'פסטיבל סן פרמין' בפמפלונה ומרוץ השוורים המפורסם עליהם כתב המינגווי בספרו הם לכבודו של הקדוש סן פרמין (San Fermin) יליד פמפלונה והבישוף של טולוז, הנחשב לפטרון של נווארה ופמפלונה, שהוצא להורג בעריפה בשנת 303. יש האומרים שגופתו של הקדוש נגררה ברחובות ע"י שוורים ואולי זה המקור לפסטיבל השנתי עם מרוץ הפרים המפורסם לזכרו של המרטיר הנוצרי. חרף העובדה שהפסטיבל מתקיים בפמפלונה כבר 400 שנה, הוא התפרסם בעולם כולו רק במאה ה-20, כאשר הסופר ארנסט המינגווי תיעד אותו בספרו 'וזרח השמש'. הפסטיבל מתקיים מדי שנה (14-6 יולי) ובמהלכו מתקיימת ריצת הפרים ברחובות העיר, האנסיירו (encierro).
במהלך הפסטיבל נהוג ללבוש חולצה לבנה ולקשור מטפחת אדומה סביב הצוואר. במסגרת הפסטיבל מתקיימים אירועים וטקסים שונים, אך גולת הכותרת של הפסטיבל היא ללא ספק האנסיירו, המתקיים בכל אחד מימי הפסטיבל למעט ב-6 ליולי, ומשתתפים בו בין 2,000 ל-3,500 אנשים. כמה דקות לפני תחילת המרוץ שרים הרצים לסן פרמין 3 פעמים כדי לקבל את ברכתו ואת הגנתו: "אנו מבקשים מסן פרמין, על היותו הפטרון שלנו, להדריך אותנו בריצת השוורים, ולתת לנו את ברכתו". האנסיירו מוזנק באמצעות רקטה הנורית בשעה 08:00 בבוקרבדיוק מבית העירייה. אז משוחררים 6 פרים שמתחילים לשעוט במסלול הקבוע בעקבות משתתפי המרוץ. האנסיירו מסתיים כאשר כל הפרים מוכנסים דרך 'משעול ארנסט המינגווי' למכלאות שבזירת מלחמת השוורים (Plaza de Toros) הנמצאת בסוף מסלול הריצה, שם הם ימתינו עד שישתתפו במלחמת השוורים המתקיימת מאוחר יותר באותו היום. אורך מסלול הריצה הוא 875 מטר, והריצה נמשכת כ-4 דקות עד לזירת השוורים. ראוי לציין כי מאז 1925 נהרגו 15 בני-אדם במהלך האנסיירו, האחרון שבהם נהרג בפסטיבל שהתקיים ביולי 2009.
עכשיו אני צועד ברחוב Calle Estafeta לאורך מסלול האנסיירו, רק בכיוון ההפוך, מהאצטדיון אל המקום בו משחררים את השוורים בקרבת מוזיאון נווארה. אך לפני שאני מגיע אני עושה עיקוף קטן כדי להביא את חפצי לאלברגה בה אישן הלילה. האלברגה הזאת, Albergue Plaza Catedral, נמצאת במיקום פנטסטי בכיכר הקתדרלה, 50 מטר מהקתדרלה עצמה, פשוט מעולה! בכניסה לאלברגה, ליד שולחן הקבלה, יש חדר הסבה עם כמה ספות, וצמוד אליו חדר אוכל קטן עם כמה שולחנות, מטבחון וקפה חופשי, נחמד. זוהי אלברגה יחסית גדולה עם הרבה חדרים ומיטות בכמה קומות, וגם בחדר שלי יש 6 מיטות קומותיים די צפופות עבור 12 אנשים. מנהלת האלברגה היעילה בודקת שהזמנתי מקום, נותנת לי את קוד הכניסה לאלברגה לאחר הסבר קצר ואחר-כך לוקחת אותי לסיור ומראה לי איפה השירותים והמקלחות ואיפה המיטה שלי. אני משאיר שם את התיק ואת מקלות ההליכה שהיום לא אצטרך אותם, ויוצא להמשך מסעי בעיר בעקבות המינגווי והאנסיירו.
התחנה הבאה שלי (אחרי ביקור קצר בארכיון של נווארה הסמוך) היא אתר המכלאה בה ממתינים השוורים טרם שישוחררו לריצת האנסיירו (Corrales de Santo Domingo). ממש מכאן ישוחררו בכל אחד מימי הפסטיבל (למעט היום הראשון, 6 ביולי), 6 שוורים שיצאו לריצתם בעקבות משתתפי המרוץ שימתינו להם לאורך מסלול הריצה. בתוך המכלאה יש גם פסל מתכת המציג את השוורים בעת יציאתם לריצה. ליד המכלאה יש מוזיאון (San Fermin) לא גדול אבל מדליק ומאוד מומלץ, ובו תמונות וקטעי סרטי וידאו של האנסיירו לאורך השנים ושל הפסטיבל. ההליכה בתוך המוזיאון הקטן היא כמו בתוך חדר מראות, וניתן לראות כאן גם כרזות ישנות של פסטיבל סן פרמין המתחלפות בזו אחר זו על כמה ממסכי המוזיאון.
בהליכה בעקבות המינגווי אני מגיע לשוק סנטו דומינגו (Mercado Santo Domingo) שנמצא לא הרחק מהמכלאות. זהו שוק אוכל מקורה בן שתי קומות וניתן למצוא בו בשר, ירקות, פירות, גבינות, פרחים ועוד. אני קונה לי כמה חטיפים לנשנש, וזוכר כי השוק הזה מתואר בספרו של המינגווי 'וזרח השמש', כאשר גיבור העלילה, ג'ייק בארנס, עובר בו ומתאר את מה שהוא רואה. ליד השוק ניצבה עד 1993 מסעדת קאסה מארסליאנו (Casa Marceliano) בה נהג המינגווי לסעוד בביקוריו בעיר. ביקורו האחרון כאן היה אמנם ב-1959, שנתיים לפני מותו הטרגי, אך מעריציו עדיין הולכים בעקבותיו וזו אחת התחנות בה הם מבקרים. מכאן אני ממשיך לכיוון כיכר קסטייו (Plaza del Castillo) שיש סביבה אתרים רבים שהמינגווי קשור אליהם בכל השנים הרבות בהן נהג להגיע לפמפלונה. אחד מהם הוא מלון לה-פרלה (La Perla) שעדיין עומד על תילו, הסמוך לכיכר בו נהג המינגווי להתאכסן.
כיכר קסטילו (בדיבור אומרים קסטייו) היא כיכר פתוחה ענקית עם חנויות, ברים ובתי קפה מוצלים, והמקום המזוהה כאן אולי יותר מכל מקום אחר בעיר עם המינגווי הוא קפה אירונה (café Iruna) הנמצא בכיכר. קפה זה היה מקום מפגש קבוע של גיבור הספר 'וזרח השמש', ועכשיו אני נכנס פנימה לשתות כוס קפה ולחוש את אווירת המקום. עוד אגיע לכאן שוב לארוחת ערב, כך אני מתכנן, אך בינתיים אני יכול להתרשם מעיצוב הפנים הנהדר של הקפה שמזכיר לי תמונות פנים של אולמות ומסעדות מאה שנה אחורה. איזה סטייל ואיזה מכובדות! קראתי שיש כאן גם פסל ברונזה של המינגווי, וכשאני שואל את המלצרית איפה ניצב הפסל היא מכוונת אותי אל הבר, שיש לו גם כניסה מהמסעדה, וגם כניסה מהרחוב. אני נכנס לבר ורואה בצד הדלפק את המינגווי בגודל מלא. וואו, בהחלט מרשים.
מכיוון שמראש התכוונתי להגיע לקפה אירונה גם לארוחת ערב ולשבת יותר בנחת במקום ההיסטורי הזה, שנפתח כבר ב-1888, אני נפרד בינתיים מהמינגווי ויוצא לטייל מעט בכיכר 'הטירה' (קסטילו), שעכשיו בשעות אחה"צ המוקדמות יש בה כבר לא מעט אנשים, בהשוואה לאתמול בבוקר כשחצינו אותה ארבעתנו בדרכנו לפואנטה לה ריינה. הגשם שמטפטף קלות לאורך היום נרגע מעט, ואני תופס שלווה על אחד מהספסלים הפזורים בהיקף הכיכר, מקשיב למוזיקה שאיתי, ומביט בעוברים ובשבים. איני רואה כאן צועדי קמינו, ואני מניח שהסיבה היא שהעיר פמפלונה היא רק נקודת מעבר במסלול הארוך, ואלה מהם שכבר הגיעו היום לעיר בצעידתם מזובירי בטח הלכו לנוח במקומות הלינה שלהם לקראת יום המחר. וזה חבל, כי יש כאן המון מה לראות, והמלצתי לצועדי הקמינו להקדיש יום לפמפלונה ולא למהר לעזוב אותה. מבין האתרים הרבים שיש בעיר ועדיין לא ראיתי אני בוחר לבקר בכנסיית San Saturnino, שנקראת גם San Cernin, כנסיה קתולית מהמאה ה-13 הבולטת בשני מגדליה עם שבשבת מזג אוויר בצורת תרנגול על אחד מהם. בעברה הרחוק שימשה כהוסטל לעולי הרגל הצועדים בקמינו. ממש מול הכנסייה, במורד המדרגות, ישנה לוחית המסמנת את הבאר בה טבל סן סאטורנינו את הנוצרים הראשונים בעיר.
די קרוב לכאן נמצא גם בית העירייה (Casa Consistorial) עם חזית הבארוק המקסימה שלו המקשטת את כיכר העיריה הקטנה. ההכרזה על תחילת האנסיירו מתקיימת ממרפסת הקומה השנייה של בית העירייה ועל מרצפות הרחוב הנושק לכיכר ניתן לראות את סימני הצדפה המכוונים את צועדי הקמינו בעת שהם חוצים את הרובע ההיסטורי של פמפלונה. הכל מתחבר להכל. מכאן אני קופץ לאלברגה שלי למקלחת מהירה, וחוזר לקפה אירונה לארוחת ערב. התפריט שלי הפעם: דג קוד עם תוספות, מנה שנקראת Ajoarriero, עם קלרה כמובן ובסוף גם קפה. אחרי האוכל אני נכנס לבר של המסעדה, הפעם מכיוון הרחוב כשמימין לכניסה יש לוחית עליה כתוב: "בית המחווה, הפינה של המינגווי" ("House of le tribute, El Rincon de Hemingway"). הכניסה מכאן היא ישירות לבר, ועכשיו יש לי זמן לשוטט מעט בחדרים הסמוכים שעל קירותיהם תלויות תמונות של המינגווי מתקופות שונות של חייו ומביקוריו בפמפלונה. המינגווי כידוע אהב לשתות, בעיקר יין אדום, וחלק גדול מהברים בהם נהג לשתות עדיין קיימים בפמפלונה, אך הבר הזה כאן בקפה אירונה מוקדש כולו לזכרו, וזה יפה.
טוב חברים, הגיע זמן ללכת לישון כי מחר אני קם מוקדם (05:30). אני ממהר לאלברגה לחדר שלי, שבינתיים כבר די התמלא בדייריו (10 בלילה), פורש את הליינר על המיטה ומשתחל פנימה. לילה טוב!
