מסע להודו 8 - בדרך לעמק פארוואטי

פרק 8 – בדרך לעמק פארוואטי

... בקושי ישנתי הלילה, אולי מהתרגשות, אולי מחוסר הוודאות לגבי מה שמצפה לי היום, אולי בגלל החשש לבלות את כל היום בנסיעה מתישה באוטובוסים מקומיים, ואולי בגלל הכל יחד. בראש התנגן לי כל הזמן 'הילד נעלם' של ערן צור, מהדיסק 'תכלית בתחתית' שלקחתי אתי לכאן: "כשהילד הזה נעלם שוב לא נודעו עקבותיו / האחרון ראה אותו בים עם אשה אחת / הסיפור מתרחש במזרח, במזרח הרחוק / מקום בו הכישוף נמצא מעבר לחוק". לא יודע למה, אבל השיר הזה נתקע לי בראש ולא עוזב אותי... בשש בבוקר אני קם, ומתחיל להתארגן לקראת היציאה, מקלחת חמה, אריזה של הכל, ויאללה ללובי לסגור חשבונות. נהג המונית כבר ממתין, מסתבר שזו המונית שחונה בלילה במוסך הסגור של הגסט-האוס, והנהג הוא אותו בחור שלפני יומיים ירד אלי לחדר, יחד עם צ'ודהארי, כדי לשכנע אותי לנסוע למנאלי עם מונית ב-2000 רופי. הממ... מעניין, אני מריח איזו קומבינה באוויר.

מבט אחרון על רכס דהולה דהאר והאוכף של טריונד / צילום: איציק גונן

בינתיים אני משלם, נפרד מצ'ודהארי ומקבל ממנו כרטיסים של הגסט-האוס לחלק לחבר'ה שאפגוש בדרכים, נכנס למונית הסוזוקי המרובעת, הלבנה, והיידה לדהארמסלה. בדרך מנסה הנהג לשכנע אותי להמשיך עם המונית עד מנאלי, ב-1900 רופי. פתאום אני קולט שביומיים האחרונים מתנהל בינינו משא ומתן שלא הוכרז רשמית; הוא הציע 2000 ואני לא הגבתי, חיכה לראות מה אחליט, ושמע הבוקר שוב שאני נוסע באוטובוס. עכשיו מתקרב הרגע שלא תהיה עוד הזדמנות, כי תוך כמה דקות אנחנו מגיעים לתחנת האוטובוסים המרכזית של דהארמסלה, ואז הוא עושה צעד ויורד ב-100 רופי. אני אומר לו שזה יותר מדי, וגם שבינתיים שיניתי את התוכנית והחלטתי לנסוע לג'ארי, בעמק פארוואטי, משם אמשיך אחר-כך לקסול ולמאניקאראן, ורק אחר-כך אעלה למנאלי. הרעיון לשינוי התכנית עלה לי כשישבתי אתמול עם ה'לונלי פלנט', וראיתי שרק ממנאלי יש אוטובוס טוב שיורד לשימלה בה אני רוצה לבקר, ואם כך עדיף לנסוע קודם לעמק פארוואטי (שיוצא מעמק קולו מזרחה), לטייל שם, ורק אחר-כך לעלות למנאלי. מבחינת זמן נסיעה מכאן זה פחות או יותר אותו דבר, אבל הנהג משתתק לרגע, עושה בראש את החישובים שלו, ואז הוא מציע 1500 רופי, ושאני אשלם את הדלק. אני אומר שלא, אני לוקח אוטובוס, וזהו, למרות שפתאום האפשרות של מונית נראית לי יותר ויותר מושכת... היי, מה קורה כאן? אנחנו ממשיכים לנסוע בשתיקה מתוחה, כשעכשיו גם אני מתלבט, לא רק הוא, ואז אני מחליט לעשות את הצעד שלי, ואומר לו שב-1500 רופי עד ג'ארי, כולל הדלק, אקח את המונית. עכשיו הוא חושב, ובינתיים אנחנו עוצרים לא הרחק מתחנת האוטובוס. הוא מביט בי, ואומר 1700, ויותר אני לא יכול לרדת, זו נסיעה רצופה של 7 שעות לפחות, ורק הדלק יעלה לי 1400. אני חושב, האפשרות לקחת מונית נראית לי עכשיו מפתה מתמיד, למרות שכבר השלמתי נפשית עם נסיעה בשני אוטובוסים וכל מה שמסביב לזה, כולל הגעה לג'ארי בערב, האם להמשיך להתמקח? יש לי תחושה ש-1700 זה הקו, ושגם אם אצליח להוריד אותו בעוד 100 רופי, יצא שכרי בהפסדי. 1700 ישמור על הכבוד שלו, ייתן לו הרגשה טובה, ובשבילי זה כבר לא עקרוני. אם כבר החלטתי לקחת מונית (החלטתי?). עוד 10 שקלים לא ישנו, וגם לא 20. "אוקיי", אני אומר לו, "בוא ניסע". הוא מחייך, מציע לי לעבור קדימה, מה שאני אכן עושה, אנחנו לוחצים ידיים, קוראים לו ג'יידאב, ויוצאים לדרך. פתאום משתחררת אצלי איזו תחושת הקלה, פתאום הכל נהיה הרבה יותר פשוט, ויום שהיה מתוכנן להיות קשה ומתיש הולך להיות כיף. כן, אז הכיף הזה הולך לעלות לי איזה 140 שקל, אבל לא שווה? שווה, ועוד איך שווה, אני אומר לעצמי, עוצם עיניים ונשען אחורנית על המושב…

משרד התיירות בדהרמסלה / צילום: איציק גונן

אחרי שתִדלק את המונית אנחנו חוצים את דהארמסלה ויוצאים לכיוון פאלאמפור. ג'יידאב נובר בערמת הקלטות שיש לו, ובסוף שם קלטת עם שירים הודיים. "קניתי אותה רק אתמול", הוא אומר לי, ומיד מצטרף בהמהום למנגינה, מה שלא מפריע לו להפעיל את צופר המכונית כמעט בלי הפסקה לאורך כל הנסיעה. הג'יידאב הזה הוא משהו... אני יכול להבין את הצפירה כשאתה נתקע מאחורי רכב איטי, כי כאן בכבישים הצרים של הודו הרכבים נוסעים ללא מראות, וגם כתוב על רכבים רבים מאחור blow horn, שזאת הזמנה ברורה לצפירה. ואני יכול להבין גם צפירה כשאתה מגיע לסיבוב ולא רואה מי בא ממול, סחתיין על הזהירות. אבל אני לגמרי לא מבין למה צריך לצפור לרכב שמגיע מולך ורואה אותך, למה צריך לצפור לאנשים שהולכים בצד הדרך ולא מפריעים לאף אחד, ולמה כל צפירה צריכה להיות חמש או שש צפירות ארוכות, הא, ג'יידאב יקירי?? אני שואל אותו, והוא מחייך אלי, ועושה לי עם הראש זה בסדר, זה בסדר...

בינתיים הודו מתחילה להתעורר משנת הלילה; אנשים מתחילים לצאת מבתיהם, צועדים ברגל למקומות עבודתם, או שמחכים לאוטובוס שיגיע. אחרי שבועיים במקלוד ודהארמסלה בהן יש רוב טיבטי, אני רואה עכשיו כמעט רק הודים, וזה הזמן להיזכר שהודו היא קודם כל של ההודים. הדרך מתפתלת, חוצה כפרים קטנים, ובכל כפר כזה עומדים אנשים על שפת הכביש ומביטים על התנועה, סתם כך, עומדים ומביטים. השווקים מתחילים להתעורר, חמורים עמוסים ופרות הולכים לצד הכביש, וילדים קטנים מוסעים לבית הספר על הקטנוע של אבא, אחד מקדימה ושניים מאחור. "אני חושב שהם נוסעים לבתי ספר פרטיים", אומר ג'יידאב, בתשובה לשאלתי, "כי בבתי הספר הציבוריים מתחילים ללמוד רק בעשר" (איזה כיף לילדים שם! אני כבר שומע את ילדינו אומרים...). ג'יידאב מתמרן את המונית במיומנות, עוקף גם כשנראה שאי אפשר לעקוף, כמובן בלווי צפירות במהלך כל העקיפה, ורק לא תמיד מוריד הילוכים בזמן, ומחכה עד שהמנוע יתחיל לפרפר ויאיים לעצור... את הרכבים שמגיעים מולו, בכביש הצר, הוא מצליח להוריד לשוליים, אבל גם יודע עם מי לא להתעסק, עם משאיות ואוטובוסים, וכשאלה מגיעים ממול הוא ממהר לרדת לשוליים, כמו ילד טוב, ומחכה שיעברו. כלב שחור חוצה את הכביש בהליכה של צבוע, וג'יידאב מחליף קלטות בעזרת עפרון בו הוא לוחץ במיומנות על מנגנון כפתור השליפה השבור של הטייפ, וכשהקלטת מתחילה לנגן הוא מביט בי ושואל "איך זה?"…

גם הפסקות האוכל בבתי הספר נראות קצת כמו מסדר צבאי... / צילום: איציק גונן

קצת לפני יוגינדרנאגאר אנחנו עוצרים לארוחת בוקר קלה ושירותים. אני מזמין פטנקה, שזו מין פיתה צלויה כזאת, שמוסיפים לה חריף, וצ'אי מסאלה, וכך גם ג'יידאב. כשאני בא לשלם, אחרי הארוחה, אומר לי ג'יידאב שהוא כבר שילם. הממ... יפה, אני מחייך אליו, בפעם הבאה האוכל עלי. עכשיו כבר עשר, ובחצר בית הספר שאנו עוברים לידו מתקיים כעת מסדר בוקר מרשים, שנראה כמו מסדר במחנה צבאי. כל התלמידים בתלבושת אחידה, עומדים בשורות ישרות כמו סרגל, ומקשיבים למישהו שמדבר, וקולו מהדהד ברמקול, נישא ברוח, מקיף אותנו מסביב וחודר למונית, מתערבב עם המוזיקה ההודית שמנגנת אצלנו, ואחר-כך ממשיך, ומתפשט בכל העמק. במקומות רבים לאורך הכביש עובדים פועלים בשיפוצים של שולי הכביש, או של חומת הבטיחות שלו; בדרך כלל שניים-שלושה מהפועלים עובדים והשאר עומדים ומביטים בהם, או בתנועה החולפת. העבודה שלהם עם אתי החפירה היא משהו מיוחד: לכל את קשורה רצועה, ושני אנשים, אחד אוחז בידית, והשני מושך ברצועה, מניפים אותה, בתאום מלא, ומפזרים את תכולתה, מעניין הא? אפשר לראות גם נשים עובדות בעבודות בנייה ושיפוצים, ומה ששמתי לב, גם במקלוד בעבודות השיפוצים במקדש, שהנשים עושות בדרך כלל את העבודות הקשות יותר, למשל מרימות מהרצפה סל עמוס בטון ומניחות אותו על ראשן (וזה ממש לא קל, להתכופף ולהרים משקל כזה לגובה הראש), צועדות אִתו ומביאות אותו לגבר, שלוקח ושופך אותו לתוך תבנית היציקה, ומחזיר להן לעוד נגלה, ועוד נגלה... טוב, זה כבר לא בקטגוריה של שוויון מעמד האשה, אלא פשוט בקטגוריה של ניצול. בינתיים ג'יידאב צופר באון, ופוקח עיניים וער לכל מה שמתרחש בצידי הכביש; הוא לא מפספס שום דבר, ועוצר ליד כל רכב תקוע או פגוע כדי לברר מה קרה. כך גם אחרי שאנו עוצרים לכמה שניות ליד טנדר שהתנגש בעץ, והפרונט שלו עדיין מסובך סביב העץ. ג'יידאב מחליף כמה מילים עם האנשים שעומדים ליד, ומביטים בטנדר התקוע, ואז אומר לי "אלכהול, הנהג הזה היה שיכור"…

ג'יידאב מחליף גלגל מפונצ'ר / צילום: איציק גונן

כשאנחנו מתקרבים לקניון הגדול שיוצר נהר הביאס, עוצר ג'יידאב את המונית בצד, יורד לבדוק את הגלגל, חוזר, ואומר לי "פנצ'ר". חיש קל הוא מעלה את הרכב על ג'ק, ומוריד את הגלגל המפונצ'ר, וכשאני מציע לו את עזרתי הוא אומר "לא צריך, תנוח". בכניסה למאנדי הוא עוצר לתקן את הפנצ'ר בפנצ'ריה קטנה. הפנצ'ר-מאכער עובד בדיוק כמו פעם, כשהיינו מתקנים פנצ'רים באופניים שלנו. הוא מוציא את הפנימית, ממלא אותה אויר, מכניס לחצי חבית עם מים דלוחים, מוצא את החור ומסמן אותו, מוציא את האויר מהפנימית, משייף את המקום של החור (שהדבק ייתפס יותר טוב), מורח דבק, נושף עליו קצת, כדי שיתייבש, ואז חותך רצועה של חומר שחור כזה, כמו מסטיק, ומתחיל להדביק אותה על החור תוך כדי הידוק, ואז מכניס למלחציים להידוק חזק. בינתיים הוא מראה לג'יידאב שהמצב סביב הונטיל לא טוב. ג'יידאב ניגש למכונית, ושולף פנימית ישנה, הפנצ'ר-מאכער בודק אותה, הונטיל בסדר, אבל הוא גם מוצא חור אחד, לא גדול. הוא מתקן את החור, הפעם עם פאצ' רגיל, ואז מניח את הפנימית על מין סנדה עגולה מעץ, המחוברת לשולחן העבודה שלו, ומתחיל להכות על הפאצ' במקל, כדי להבטיח הדבקה טובה. אחר כך הוא חוזר לצמיג, בודק אותו, ומחליט לרפד אותו במקום אחד בעזרת חתיכת גומי שהוא גוזר מפנימית ישנה ועבה. עכשיו הוא מכניס את הפנימית המתוקנת, ומהדק את הצמיג על מתקן כמו שאצלנו בפנצ'ריות. הצמיג לא יושב כל-כך טוב, והוא דופק עליו בפטיש, אבל זה לא עוזר, והוא נאלץ לרוקן את האויר, לסדר את הצמיג, ולנפח שוב. הפעם זה בסדר, והוא מוריד ונותן את הגלגל המתוקן לג'יידאב, שבינתיים הרים את המכונית על הג'ק, כדי להחליף בחזרה את הגלגלים. כשהוא מסיים ומוריד את המכונית מהג'ק, בודק הפנצ'ר-מאכער אויר בשאר הגלגלים, וממלא איפה שחסר, זהו, ג'יידאב משלם לו, ויאללה לדרך!

מאנדי (Mandi) היא עיר מחוז, המהווה את שער הכניסה הדרומי לעמק קולו, ומספרים שבעבר היא היתה צומת דרכים חשוב בנתיב שיירות המלח לטיבט, שבצפון. כעת אנחנו נכנסים בשעריה, וג'יידאב נראה לי עליז במיוחד. כשאנחנו חוצים את נהר הביאס ופונים מזרחה, הוא צופר בהתלהבות אל כל קבוצת בנות שעומדת ומדברת ליד שפת הכביש, כאילו מבקש להודיע: ג'יידאב הגיע העירה! הצפצוף שלו נשמע כמו איתות מורס, קו-נקודה-קו, ואני מנסה לפענח את המסר. פתאום אני חושב, אולי בכלל יש לו כאן מישהי, ובגלל זה כל-כך רצה לנסוע? (בשלב מסוים במשא ומתן בינינו אפילו הציע לקחת אותי במונית רק עד מאנדי...). טוב, מה אני בכלל מתרגש, בסך הכל הבחור נראה רווק, 28 או משהו, אז יאללה, לך על זה, סע על זה, ושיהיה לך לבריאות! (עד שהמשפחה והמסורת יעצרו אותך...). הבנות עצמן, שנראות כאילו זמנן בידן, ואינן ממהרות לשום מקום, מביטות אליו משועשעות כשהוא מצפצף את צפצופי המורס האלה שלו, ומושיט את ידו לכִוונן דרך החלון הפתוח, וצוחקות, צוחקות, וג'יידאב בעננים…

קלחי התירס כבר נקטפו, ועכשיו תורם של העלים להיאסף / צילום: איציק גונן

עכשיו אנחנו נוסעים לאורך ערוץ הנהר, ואני מביט באיכרים שחורשים את החלקות החקלאיות שלהם עם שוורים ומחרשות של פעם, ונזכר בתמונות שרואים תמיד בכל מיני ירחוני מסעות וסדרות של נשיונאל גיאוגרפיק. במקום אחד עומדת אשה ושואבת מים מהבאר, מושכת בחבל ומעלה למעלה דלי צבעוני ומרוט, מלא מים שנוזלים מהצדדים, ואילו בחלקת גידולי התירס הסמוכה אוספות נשים את עלי התירס היבשים, לאחר שקלחי התירס עצמם כבר נאספו והונחו על הגגות לייבוש. הכל כל-כך רגוע, ופסטורלי, ומזכיר לי את סיפורי התנ"ך, או ראשית ההתיישבות בארץ, רק בלבוש הודי... אנחנו חוצים את הנהר שוב, על סכר פנדו, שיוצר כאן אגם עם מים כחולים-ירוקים, על ערוץ הנהר, ומטפסים על צלע הקניון שנוצר כאן. זה קטע הנסיעה היפה ביותר עד כה, כאשר אנחנו נוסעים בצד אחד, האגם הכחול-ירוק למטה, ועל הגבעות מהצד השני פזורים מקדשים, ושבילים קטנים, צבועים בלבן, מחברים ביניהם. במקדש 'הונגי' ההינדי, בצד שלנו, ממש על שפת הכביש, ג'יידאב עוצר לכמה דקות ונכנס פנימה לתפילה קצרה, יוצא, נותן לי מבט כזה של 'אתה בטח מבין', מניע, ומפעיל את הטייפ. הקלטות של ג'יידאב עובדות היום שעות נוספות, ואני כבר במצב שהתרגלתי ואפילו מתחיל לאהוב את המוזיקה ההודית הזאת. יש כמה שירים שהצלחתי ללמוד, ואני מזמזם אותם עם הטייפ... מה תגידו? בארץ כשהייתי שומע מוזיקה הודית זה אף פעם לא דיבר אלי, ועכשיו, בסביבה ובאווירה המתאימים, זה פתאום נשמע לי אחלה ומשתלב נהדר עם הכל מסביב.

בדרך לעמק קולו ולעמק פארוואטי / צילום: איציק גונן

אט-אט מתרחב ערוץ נהר הביאס והופך לעמק, עמק קוּלוּ ('עמק התפוחים'), שידוע יותר כמרכז לגידול הצ'אראס (המריחואנה ההודית). הלונלי פלנט מספר שבחמש השנים שבין 96 ו2001- נעלמו כאן ובעמק פארוואטי הסמוך יותר מ-18 תיירים זרים, רובם כנראה קשורים לעסקי סמים, מעניין. אני בינתיים רואה מול העיניים עמק יפה ומזמין, ומסקרן, כשממזרח הולך ונפתח גם עמק פארוואטי, אליו מועדות פני עכשיו. בעיירה בהונטר אנחנו חוצים שוב את נהר הביאס ומתחילים לטפס על צלע הרכס. נהר פארוואטי, שכמו העמק גם הוא על שמה של האלה פארוואטי, בת זוגו של האל שיווה, ההורס והמחריב, אחד משלושת האלים החשובים ביותר בדת ההינדית, זורם בשצף-קצף מכִוון רכסי ההימליה, המקיפים את העמק מצפון וממזרח, וזרימת המים החזקה הזאת כבר מכניסה אותי להתרגשות וציפייה. נראה מבטיח, אם כי עדיין לא ברור מה. ג'יידאב שואל אותי, פעם שלישית, אם כבר הייתי בג'ארי, ואני אומר שלא, וחושב לעצמי האם אני חייב להיות קודם במקום כדי שאוכל לנסוע אליו? אחר-כך אני מתחיל להרהר איך בכלל נראית הג'ארי הזאת, ומה אמצא בה. באחד המקומות התלולים בהם עוברת הדרך, כשמצפון תהום של העמק למטה, אני רואה על הקיר בצד לוח הנצחה לשני ישראלים שנספו פה בתאונת דרכים. ג'יידאב מצדו נוהג בזהירות, עוקב אחרי כל השלטים, שכולם כתובים בהינדית, ובשלב מסוים מבשר לי: "עוד 5 ק"מ לג'ארי". אנחנו ממשיכים להתפתל בסיבובים לאורך ערוץ הפארוואטי הזורם למטה, עד שמתחילים לראות את בתיה הקיצוניים של העיירה, שהיא בעצם מין כפר כזה, שהתרחב מעט ונמתח לאורך הכביש הראשי. אנחנו בודקים, ומתוך שלושת הגסט האוסים שישנם במקום שניים כבר סגורים (החורף הגיע), ורק אחד נראה פתוח, 'גולדן רֵייס' (קרני זהב), מה שלא משאיר יותר מדי בחירה…

גסט-האוס 'קרני הזהב' / צילום: איציק גונן

ג'יידאב מחנה בחצר ואני עולה לבדוק, ולאחר חיפושים מאתר את בעל הגסט-האוס, בחור הודי צעיר, בריא כזה וקצת מוזנח, שמראה לי חדר נחמד ודי גדול ב-125 רופי, עם שירותים ומקלחת, אבל בלי מים חמים. "תוכל לקבל דלי מים חמים בלי תוספת מחיר", הוא עונה לשאלתי ברצינות רבה, וכשרואה שאני מהסס, הוא מוסיף שיש להם מרפסת גג שווָה. "בוא תראה", הוא אומר. אני עולה לראות, ופוגש זוג ישראלי, גיל וחגית, שהגיעו הנה ממש כמה דקות לפני, ועוד בחור איטלקי שיושב ומעשן, ונראה בגובה עשרים אלף רגל, 'מרקו', הוא מציג את עצמו בחיוך מרחף. יש כאן מרפסת גג עלא-כיפק, עם שולחן וספסלים בפינה, ונוף של כל העיירה. "בסדר", אני אומר לבינדוּ, המנהל, "מרפסת הגג שכנעה אותי, אני לוקח". אחר-כך אני יורד למטה לשלם לג'יידאב, שממתין לי בסבלנות בחצר, ליד הרכב, לוקח מהאוטו את ה'בית', מעמיס עלי, נפרד ממנו לשלום, ועולה לחדר. רק כאן אני מגלה שמפתח המתכת של החדר שלי בגסט-האוס במקלוד נשאר אצלי בכיס, שכחתי לתת אותו בבוקר לצ'ודהארי... לא נעים, אצטרך לשלוח אותו לשם בדואר בהזדמנות הראשונה.

אחרי שאני מתארגן בחדר, אני עולה לגג להִתחרדן בשמש ולקשקש קצת עם גיל וחגית. גם הם מתכוונים להיות כאן שני לילות, לקחת מחר בבוקר את הטרק למלאנה, ואחר-כך להמשיך לקסול, או מאניקאראן, ואם כך אפשר לעשות את זה יחד. מעניין, הם הגיעו הנה מקולו, אחרי שעתיים נסיעה, אני הגעתי ממקלוד, אחרי 7 שעות נסיעה, וכולנו נחתנו על הגג הזה בערך באותו זמן. גיל הוא עורך סאונד בחברת הפקות פרטית, וכבר טייל בהודו אחרי הצבא, לפני איזה שתיים עשרה שנה, ואילו חגית מטיילת כאן פעם ראשונה. היא למדה עבודה סוציאלית, ועובדת ב'ניצן', ולפני יומיים חגגה 27, מזל טוב! בשלושת הימים האחרונים, הם מספרים, סבלו מקלקול קיבה והתקיימו כמעט רק על פירות, אולי היום ינסו לאכול משהו יותר רציני. הם כבר הספיקו לשמוע ממרקו שאין כאן תיירים בכלל (אף פעם זה לא היה מקום מוצף), וחוץ מאתנו יש כאן רק עוד שתי בחורות יווניות. מרקו עצמו נמצא כאן כבר כמה שבועות, עושה רושם בחור נחמד, אבל רוב הזמן הוא מסטול לגמרי.

על מרפסת הגסט-האוס, מעל ערוץ נהר הפארוואטי / צילום: גיל

לפני שמחשיך אנחנו יוצאים לטיול קצר בעיירה, ומסיימים בארוחת ערב במסעדת 'דיפאק', המסעדה היחידה בג'ארי שזכתה להיכנס ללונלי פלאנט, על אורז צלוי עם ירקות, ובשבילי לאסי בננה וצ'אי מסאלה (אח, ראמש, ראמש, איפה אתה???...). גיל וחגית אוכלים בזהירות, ניסיון ראשון אחרי ימי הפירות, ובסוף משאירים את הרוב בצלחת, עדיין חוששים מהשפעות אפשריות. בחוץ כבר לילה וקר, וחשוך. העיירה הזאת הולכת לישון מוקדם, יחד עם התרנגולות, אם כי כמה מקומות קטנים עדיין פתוחים, ואנחנו מתכרבלים במה שאתנו וחוזרים לגסט-האוס, מחר אנחנו מתכננים לצאת מוקדם. בחדר אני מגלה שאין לי שמיכות, וזה כבר מוגזם בקור הזה, ואני הולך לחפש את בינדו. הוא גר כאן בגסט-האוס באיזה עליית גג, עם אִמו, ואני מטפס במדרגות העץ וקורא לו מלמטה. אין קול ואין עונה. אני קורא שוב, ושוב, ורק אחרי כמה דקות מתרומם בחריקה חלק מרצפת הקרשים של עליית הגג, כמו באיזה סרט אימה, ומופיע פרצוף של אשה, כנראה אִמו. "אין לי שמיכות", אני אומר לה, מאיר לעברה עם הפנס שלי. היא חושבת רגע, ואומרת, "טוב, אני תכף באה". כעבור כמה דקות היא יורדת למטה עטופה בשמיכה, ולוקחת אותי לחדר נעול, שמסתבר שהוא מין מחסן כזה, לכל מה שאתם רק יכולים להעלות בדעתכם: חומרי בניין, כלי בית ישנים, שקי אורז, קופסאות פח, ועוד כל מיני, וגם ארגז גדול עם כמה שמיכות צמר. "כמה אתה צריך, אחת?" היא שואלת אותי באנגלית מעורבת עם הינדית, ואני עונה "שתיים", ומקבל שתי שמיכות, כמו באפסנאות בצבא, כשאתה בא למילואים, רק שאלה נראות לי יותר קטנות ויותר רזות, וכבר כשאני נכנס למיטה אני מרגיש שהלילה אני הולך לקפוא...