הודו אחרת 28 - מחוף וארקלה לקולאם

פרק 28 – מחוף וארקלה לקולאם

   אחרי הביקור במקדש אני יורד חזרה לחוף הדרומי, והולך צפונה על החול, לאורך קו המים. גם החוף הזה די ריק, מה שמאשר בעצם שהחופים של וארקלה באמת עדיין לא התמסחרו, למרות ההתרשמות הראשונית שלי ביום שהגעתי לכאן. החוף עצמו יפה ונקי, ורק מעט אנשים יורדים לרחוץ בו. אני הולך עד לקצה החוף הצפוני, החוף 'שלי', ומתמקם שם, משאיר את התיק והבגדים על החול ומדלג פנימה למים. כבר ארבע או משהו, והים היום סוער, קוצף, ומלא אנרגיה, והגלים גבוהים וחזקים, דוהרים בהתלהבות זה אחר זה. כשאני תופס גל הוא כל-כך חזק שבסוף הוא 'שותל' אותי בקרקע, ממלא את כולי בחול... כשאני חוזר לבסוף לרצועת החול ולתיק שלי, מותש ונוטף מים, אני מגלה את התמונה הבאה: כמה מטר משמאל לתיק שלי שוכבת על גבה בחורה לבנבנה, בריטית כזאת, כבת 30-27, משזפת את שדיה החשופים העוד יותר לבנבנים, אבל יפים, ואילו כמה מטר מימין לתיק שלי שוכבות על שמיכה אחת זו ליד זו שתי בחורות, בחורה אירופאית לבנה ורזה, בת 25 או משהו, שגם היא משזפת את שדיה החשופים, ובחורה הודית צעירה שחומה ומלאה, לבושה בגדים קצרים אתם התרחצה קודם. כן, ואני באמצע, באדישות, כאילו כלום, מוציא מהתיק ספר, נשכב על הגב, ומנסה להתרכז בעלילה...

   השקיעה היום יפה במיוחד, בגלל קבוצת העננים שהשמש עושה דרכה בתוכם, והצבע האדום שלה מתפזר מסביב כמו אבקת הטיקה האדומה שקיבלתי מהכהן במקדש בקאניאקומארי, וצובע את כל הנקרה בדרכו באדום, בדרכו לאמבטיית המים הגדולה של הים הערבי. גם לאחר 'שעת השקיעה הגדולה' (היי לילך ברנע, זוכרים אותך כאן בהודו!) השמים עדיין נשארים בגוונים של צהוב וכתום, ואני נשאר על החוף עוד שעה ארוכה, עד שמחשיך מסביב.

   בדרכי לגסט-האוס להתקלח אני פוגש ב'איטליאנו קפה' מאתמול את ארז ושי ממונאר, ועוד בת ובן, ומצטרף לקשקש קצת. אתמול אורסולה ואני לא התלהבנו מהפיצות שלהם, אבל כאן החבר'ה ממש שפוכים עליהן ומכריחים אותי לטעום, שאראה כמה זה טוב, והאמת שהיום זה קצת יותר טעים; מעניין, מה הם למדו היום שהם לא ידעו אתמול? אני ממליץ לחבר'ה לבקר במקדש ג'אנארדהאנה, ובקאניאקומארי, ואחר-כך אנחנו מחליפים סיפורים על טיולים, חוויות, מקומות מעניינים, חופים, סמים, חבר'ה שחולצו מהודו בגלל סמים, וכל השאר. בינתיים מצטרפת גם מעיין, שקודם כבר פגשתי, והיא מוסיפה בהתלהבות סיפורים משלה. מדברים גם על החזרה לארץ כשחלקם מתכוונים לחזור במרץ, לקראת הסדר, וככה ה"רק כמה דקות" הופכות ליותר משעה, עד שבסוף אני קם ונפרד מהם פעמיים, פעם אחת בשביל עכשיו, ופעם שנייה כי מחר אני עוזב, כדי לקחת את השייט מקולאם לאלפי, בדרך חזרה לקוצ'ין.

   את ארוחת הערב תכננתי לאכול ב'טיבט הקטנה', לזכר ימי מקלוד גאנג' ודהראמסלה, אלא שהמסעדה מפוצצת, אין מקום ישיבה, ואחרי כמה דקות המתנה נשבר לי ואני הולך לאכול במקום שקורא לעצמו 'קראלה קופי האוס' או Cheeky Monkey. אם אתם שואלים איך האוכל, אז התשובה: לא משהו לכתוב עליו הביתה...

_____________________________________

     אין לי שעון מעורר כדי לקום בזמן לרכבת של 08:30 שתיקח אותי מוארקלה לקולאם, כי הנייד שלי (ששמור להודעות SMS ולהשכמות מוקדמות) התחרפן ומראה לי כל מיני צבעים פסיכודילים ומסכים חצויים, וזה לא שלקחתי משהו, נשבע לכם! אתמול ארז זרק שאולי זה בגלל הלחות והרטיבות כאן, אז פתחתי אותו ייבשתי את כל המגעים, אבל כלום לא עזר והתמונות הפסיכודיליות המשיכו לחגוג. בשלוש וחצי לפנות בוקר העיר אותי פרץ פתאומי של נביחות כלבים, ואחרי זה כבר לא ממש ישנתי, מין שינת  on & off כזאת, כדי לא לפספס את מועד ההשכמה, אתם בטח מכירים את זה. גם האופן בו בנויים חדרי הגסט-האוס הזה לא מאפשר לך יותר מדי שקט וקשה להירדם בקלות, כיוון שלא רק שיש רווחים בין הקירות לגג הרעפים שמכניסים לחדר פנימה את הקולות מבחוץ, אלא שגם הקירות בין חדר לחדר לא משהו, וכך מחדר סמוך אחד אני שומע איך עושים את זה בגרמנית, ומהחדר השני בצרפתית; מה אגיד לכם, בצרפתית זה נשמע הרבה יותר טוב...

   בשבע בבוקר אני יוצא עם הבית על הגב. אתמול בערב, כששילמתי לצ'אמלה, שאלתי אותה אם תהיה ערה היום בשבע כדי שאוכל להיפרד ממנה. "בטח", היא אמרה, אבל עכשיו אני לא רואה אותה בחוץ. כיסאות הפלסטיק הכחולים סביב שולחנות המסעדה בחצר ריקים, כפי שהושארו אתמול בלילה, ויש גם שקט מוחלט מכיוון החדר שלה ושל בעלה. טוב, זה מחייב אותי לחזור לכאן מתישהו, אני מחייך לעצמי ויוצא לדרך. חנויות הבגדים הטיבטיים לידן אני עובר עדיין סגורות, וברחבת מנחת המסוקים, שם בדרך-כלל עומדות ריקשות בשורה, אין עכשיו אף ריקשה. ככה זה, כשאתה לא צריך אותן כל אחת מהן, בתורה, עוצרת לידך ונהגה מנסה לשכנע אותך שתיקח אותו, וכשאתה צריך אותן הן אינן. מונית לבנה אחת עומדת בפינת הרחבה ונהגה יושב בפנים, ממתין לראות מה תעשה. אחרי כמה דקות מצטרפת אלי טניה, בחורה אוסטרלית בת 25 שהגיחה לרחבת החנייה משביל צדדי, עם הבית על הגב, וגם היא צריכה לרכבת. אנחנו מתייעצים בינינו ואחר-כך ניגשים לנהג המונית ומציעים לו עסקה. אחרי משא ומתן קצר אנחנו סוגרים על 100 רופי, 50 לכל-אחד מאתנו, שזה כמו ריקשה לאחד. מבט פרידה אחרון על החוף הדרומי של וארקלה, ויוצאים לדרך.

   טניה מספרת שהיא בדרכה לאשראם שנמצא ליד טריבאנדרום, העיר ממנה הגעתי לכאן. היא הולכת לשהות שם שבועיים ולהקדיש את עיקר זמנה ליוגה, בשביל זה היא נוסעת לשם. היא מתעניינת לאן אני, וכשאני מספר לה על הסיבה שבגללה הגעתי לכאן עיניה נדלקות! כן, היא מכירה את הספר, למרות שקראה רק חצי ממנו, היא אומרת, והיא לא ממש זוכרת למה הפסיקה באמצע. [אגב, היא לא הראשונה שמספרת לי שהפסיקה את קריאת הספר באמצע, שזה דבר מעניין בפני עצמו, ומעורר כמה שאלות]. המסע שלי בעקבות הספר מרגש אותה, והיא אומרת שעכשיו היא תשיג את הספר ותקרא אותו עד הסוף. כן, נראה לי שארונדהטי צריכה לתת לי כמה אחוזים ממכירות הספר, אתם לא חושבים?

   בתחנת הרכבת אנחנו ניגשים לתור לקניית כרטיסים. לנסיעות הקצרות כמו שיש לשנינו לא צריך להזמין כרטיסים מראש, פשוט באים וקונים. אצלי הכרטיס עולה 20 רופי, ומסתבר שכיוון שהקדמתי, אני יכול לקחת רכבת מוקדמת יותר, זו של 07:15, שתכף נכנסת לתחנה. או שאמתין כאן, אני חושב לעצמי, או שאמתין שם, ואני מעדיף להמתין שם, בקולאם. כשמגיעה הרכבת שלי טניה ואני נפרדים, מאחלים הצלחה אחד לשני, והיידה, אני למעלה. אגב, בעליה לרכבת לא שמתי לב וכמעט עליתי בטעות לקרון של נשים. מסתבר שבקווים עמוסים, כך הסביר לי יותר מאוחר קרישנן, שתכף נגיע אליו, שומרים קרון מיוחד לנשים, למרות שהן יכולות גם לבחור לשבת בקרון רגיל, עם הגברים (אשה ובעלה שנוסעים יחד למשל), וגם בקרון שלנו עכשיו ישנן כמה נשים.

    הנסיעה מוארקלה לקולאם (Kollam) קצרה, 30 דקות בקושי וכוס צ'אי אחת. המסילה עוברת לא רחוק מהחוף, ובדרך אנו חוצים גם מפרץ מים גדול, טרם שאנו נכנסים בשערי קולאם (קוּאילון), עיר שוק הומה ופעילה, העיר של אגוזי הקאשיו ובתי הסירות, אשר שוכנת לשפת אגם אשטאמוּדי ומוקפת במטעים של דקלי קוקוס ואגוזי קאשיו. העיר קולאם, או בשמה הקודם קוּאילוֹן (Quilon), היא אחד הנמלים העתיקים בחוף מאלאבר, ששימש בעבר בעיקר לסחר התבלינים. ככל הידוע עם ייסודה של העיר קואילון, במאה התשיעית, החל העידן של תרבות מלאיאלאם. ב-1275 ביקר כאן הנוסע הידוע מרקו פולו, כשהוא נושא את התואר מנדרין סיני. במאה ה-14 היתה כאן מושבה סינית פורחת, ששליטיה קיימו קשרי חוץ פעילים עם שליטי סין ואף החליפו נציגויות דיפלומטיות, ומתחילת המאה ה-16 שלטו כאן לסירוגין הפורטוגזים, ההולנדים והבריטים. מבחינת המטיילים במקום, עיקר פרסומה של העיר בא לה בזכות היותה נקודת הגישה הדרומית לנתיבי המים הסכורים, ה-Backwaters המפורסמים של קראלה, כאשר מכאן ניתן לצאת לשייט בן 8 שעות, הארוך ביותר בתעלות קראלה, מקולאם ועד אלפי, וזה מה שאני מתכנן לעשות היום.

   נהג ריקשה מיירט אותי על הרציף, מתיישב לי על האוזן, ובסוף תמורת 30 רופי הוא לוקח אותי עד למזח התעלה ממנו מפליגה הסירה, נסיעה של 3 ק"מ ברחובות קולאם. העיר הזאת רק עכשיו מתעוררת לבוקר חדש, מתמתחת, מפהקת, משמיעה קולות של בוקר, ואפשר לראות איך הרחובות מתחילים להתמלא בכלי רכב ואנשים, החנויות והדוכנים נפתחים, והכל מסביב הופך להיות יותר ויותר צפוף וקולני.

   על המזח ממנו מפליגה הסירה יש גם משרד אינפורמציה של מדינת קראלה, שאמור להיפתח בשמונה, כך אומר מישהו לי ולעוד שני זוגות בריטים שממתינים כאן, אבל הפקיד מגיע רק חצי שעה מאוחר יותר ואפילו מפה של העיר או של מסלול השיט אין לו, למרות שהם מוכרים ומוציאים את השייט... טוב, נסתדר גם בלי. הבריטים שומרים לי על הציוד ואני הולך לקנות קצת אוכל, ואחר-כך אנחנו מתחלפים. לאט-לאט מתחילים להגיע האנשים שלוקחים את השייט ואנחנו מתמקמים על הסיפון העליון של הסירה שתיקח אותנו אתה. אני מתיישב לפני הודי שמתעניין בספר שאני קורא, "מה זה הכתב הזה", הוא שואל "יידיש?". אנחנו עושים היכרות, קוראים לו קרישנאן, ואני מסביר לו על ההבדלים שבין יידיש לעברית, ואומר לו שבעוד שהיידיש, שהיתה שפתם של היהודים בגולת אירופה, הולכת ונעלמת, העברית היא שפה חיה ונושמת מאז ראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל.

   "אני רוצה לבקר בישראל ובמצרים", הוא אומר, "שתי מדינות שמאוד מסקרנות אותי מבחינת ההיסטוריה שלהן", וכך הולכת ומתפתחת בינינו שיחה שתמשך כל 4 השעות בהן קרישנאן יפליג אתנו בסירה. הוא הגיע לרציף עם מכוניתו, אותה החנה בסמוך ועוד הספיק להראותה לי טרם שהסירה עזבה את המזח, ועשה עם החברה שמארגנת את השייט סידור שבחצי הדרך הוא יעבור לסירה שיוצאת גם היא בעשר וחצי, רק בכיוון ההפוך, מאלפי לקולאם, כך שהוא ישוט חצי דרך אתנו, ואז יחזור בסירה השנייה חזרה לקולאם. סידור מעניין. קרישנאן הוא הודי שמנמן וחייכן, בן 55 לערך (לפי מה שאני מסיק מדבריו), מקריח, אפו רחב וגם פניו הולכות ומתרחבות כלפי מטה, ויש לו משקפיים במסגרת כסופה וכמובן גם שפם. הוא מזכיר לי מאוד מרצה עמית שמלמד איתי, רק במהדורה כהה יותר. האנגלית שלו מצוינת, ובאמת מסתבר שהוא מורה לאנגלית במקצועו. בעבר הוא לימד אנגלית ביפן במשך 10 שנים, ויש לו רק דברים טובים להגיד על היפנים, ששמים את המדינה בעדיפות לפני הרצונות האישיים של כל אחד, וזה לעומת ההודים האינדיבידואליסטים שקודם כל עסוקים בעצמם, ורק אחר-כך תבוא המדינה (כמו שגם מתאר יפה 'הטיגריס הלבן' של ארווינד אדיגה, שגם זכה בפרס הבוקר לספרות 11 שנה אחרי 'אלוהי הדברים הקטנים').

כשקרישנאן חזר מיפן היה לו ממש קשה להתרגל שוב להודו, כך הוא מספר. הוא לימד שנה במדראס (צ'נאי) וזהו. כעת הוא לא מלמד וחי מהכספים שחסך. לא שאלתי, אבל נראה לי לפי אורח חייו שאינו נשוי ואין לו ילדים. טוב, אני כבר רואה שיהיה לי היום מאוד מעניין, אני חושב לעצמי בזמן שהסירה שלנו עוזבת לאיטה את הרציף ואנו יוצאים לדרך.