מסע להודו 37 - ג'איפור ומבצרי הגבעות סביב לה

פרק 37 – ג'איפור ומבצרי הגבעות סביב לה

מה העיר אותי הבוקר? כן, בדיוק אותם קולות ששמעתי גם אתמול בבוקר, רק שאתמול עוד לא קלטתי בדיוק מה זה, עכשיו זה ברור לי. מה שהעיר אותי גם אתמול וגם היום היו גרגורי יונים, כן, יונים! יש כאן מלא יונים, על הגג שלנו, ועל הגגות השכנים, ובשש בבוקר, או משהו כזה, הן מתחילות לגרגר ולהמות, וכולן יחד נשמעות כמו מקהלה שלא מביישת שום שעון מעורר... טוב, ממילא התכוונתי לקום היום די מוקדם, כי החלטתי לקחת סיור מאורגן, יום שלם באוטובוס עם מדריך של משרד התיירות הראג'אסטאני, לאתרים כאן בתוך ג'איפור, וכמה מבצרים וארמונות מחוץ לעיר, נראה לי שזאת תהיה הדרך הכי טובה להכיר ביום אחד את מה שיש לג'איפור, בירת ראג'אסטאן, להציע, לפחות את הדברים החשובים.

התחנה הראשונה שלנו, בלב העיר העתיקה, היא מצפה הכוכבים, ג'אנטאר מאנטאר (Jantar Mantar) שהוקם על-ידי המאהאראג'ה ג'אי סינג השני, שהיה לוחם מהולל ואסטרונום לא פחות. עכשיו, לפני שאנחנו נכנסים פנימה, בואו תשמעו כמה מילים על ג'אי סינג הזה, כמו שסיפר לנו המדריך, כי הוא באמת היה דמות רצינית. ובכן, הוא קודם כל זה שתכנן והקים את העיר ג'איפור ב-1727 ונתן לה את שמה, אחרי שקודם ישבה כעיר מבצר צפופה באמבֶר הסמוכה. וחוץ מזה הוא בנה בעיר שנה אחר-כך מצפה כוכבים מדהים, שמתפקד עד היום! תחשבו על זה, עוד מעט כבר 300 שנה אחרי והעסק עדיין עובד! לפני שהחל בהקמת המצפה הוא שלח מומחים ללמוד את מצפי הכוכבים במדינות אחרות, ורק אחרי זה ניגש לעבודה, בחור יסודי, אין מה להגיד. וגם, הוא לא הסתפק רק במצפה הזה, ובהנחייתו נבנו עוד ארבעה מצפי כוכבים ברחבי הודו, כולל בדלהי, מה תגידו?

מצפה הכוכבים ג'אנטאר מאנטאר / צילומים: איציק גונן

טוב, אנחנו נכנסים פנימה לאתר מצפה הכוכבים ולוקח לי קצת זמן להבין מה זה בכלל, כן, מה הולך כאן? יש כאן ערמה של כל מיני עמודים, קירות משולשים, חצאי כדור שקועים, ומבנים שנראים כמו פסלים, ועד שאתה לא עוצר ליד כל אחד ושומע בשביל מה הוא, נדמה לך שאתה רואה פרויקט פיסול סביבתי של דני קרוון, בחיי... לכל מבנה וקיר כאן יש סיבה ומטרה, החל ממדידת מצב הכוכבים, גובהם, מיקומם, ומסלוליהם בשמיים, דרך מדידת השעה המדויקת בכל מקום בעולם וחישובי מועדי ליקויי חמה וירח, היקפם ומשכם, וכלה במיקומם של המזלות השונים בשמיים, האופק שלהם והקשר ביניהם. חוץ מזה יש כאן גם שעון שמש עם 'מחוג' בגובה 27 מטר, תתארו לכם, ועוד כל מיני דברים מעניינים, שחלקם לפחות נפלא מבינתי, ולכן גם לא אלאה אתכם בהם…

מצפה הכוכבים ג'אנטאר מאנטאר. למעלה על הרכס מבצר נאהארגאר / צילום: איציק גונן

מתחם הסיטי פאלאס עם הארמון המלכותי / צילום: איציק גונן

מג'אנטאר מאנטאר אנחנו עוברים ברגל למתחם הסיטי פאלאס (City Palace) הסמוך, 'ארמון הירח' בשמו המקורי, מקום המגורים הרשמי של משפחת המלוכה. כאן גרו השליטים הקודמים, והמדריך אומר שבנו של המאהאראג'ה האחרון עדיין מתגורר עם משפחתו באחד מאגפי הארמון. "אפשר לראות אותו?", אני שואל מיד, "לא", אומר המדריך, כאילו היה מוכן לשאלה זו, "הוא נסע, הוא לא נמצא בג'איפור עכשיו...". הממ... חבל, היה נחמד לדבר אִתו ולשמוע מעט סיפורים משפחתיים והיסטוריים. שער הכניסה המרשים למתחם הארמון עשוי משיש לבן-אפור, ומשני צידיו שני פילים מגולפים בשיש השומרים על הכניסה. ליד הפילים עומדים שומרי הכניסה, שבאים ממשפחות ששרתו במשך דורות את השליטים, ונראים ראג'אסטאנים אמיתיים, כולל השפמים. החבר'ה האלה לבושים יפה, כל כפתור במקום, ושמחים להצטלם תמורת כמה רופי, למה לא, הם לא המציאו את העניין הזה של הכנסה צדדית…

השומר והפיל ליד שער הכניסה / צילום: איציק גונן

לפני הארמון המלכותי עצמו ניצב 'ארמון קבלת הפנים', המובאראק מאהל, שיועד לקבלת אורחים ומבקרים חשובים, והיום הוא חלק ממוזיאון המציג אוסף של דברי לבוש מלכותיים, ציורים, שטיחים, וגם כלי נשק מוגולים וראג'אסטאנים, כולל אוסף חרבות. אבל הדבר שהכי מוצא חן בעיני כאן אלה שני כדי כסף ענקיים (Gangajali), שבספר השיאים של גיניס הם מוזכרים כשני גופי הכסף הגדולים בעולם! מה תגידו? אתם בטח שואלים מה הסיפור שלהם? אז ככה, שאלתי בשבילכם, והסיפור הוא שהמאהאראג'ה סוואי מאדהו סינג השני, שהיה הינדי אדוק, עמד לנסוע לאנגליה, והיה מאוד מודאג בקשר למים שם, ואז הוא ביקש שייצרו לו במיוחד את הכדים האלה כדי שיוכל לקחת בהם מים קדושים מהגאנגס, ולא להסתכן, חס וחלילה, בשימוש במים האנגלים!…

אחד משני כדי הכסף הענקיים שהצטרפו למסע לאנגליה / צילום: איציק גונן

ארמון ג'אל מאהאל באגם מאן סאגאר / צילום: איציק גונן

את מבנה 'ארמון הרוחות' (Hawa Mahal) המפורסם והמרשים, שנבנה ב-1799 אנחנו רואים תוך כדי נסיעה באוטובוס בדרכנו למבצר ג'איגאר. בדרך אנחנו גם עוברים ליד אגם קטן (Man Sagar Lake), שבמרכזו ארמון קטן שנקרא ג'אל מאהאל (Jal Mahal). המראה פשוט מקסים כשהארמון נשקף במי האגם, ואני חושב לעצמי שהיה יכול להיות נחמד לגור במקום כזה, בלב האגם, ואני מנחש שגם אתם לא הייתם מתנגדים, נכון? המדריך מסביר שהארמון הזה הוקם בכלל כדי לשמש אכסניית צייד למשפחה המלכותית. לא רע, הא? אין מה להגיד, החבר'ה האלה ידעו משהו על חיים טובים, ואפשר אולי ללמוד מהם דבר או שניים. מבצר ג'איגאר (Jaigarh) עצמו, 'מבצר הניצחון', אליו אנחנו מגיעים לאחר טיפוס מתנשם של האוטובוס על שלוחות הרכסים שמסביב, נבנה גם הוא על-ידי ג'אי סינג, הלוחם-האסטרונום, ולזכותו של המבצר ייאמר שהוא אף פעם לא נפל בידי אויב כלשהו, ולכן גם נשמר במצב כה טוב. המבצר נבנה כדי להגן על הבירה אמבר, ועכשיו אנחנו הולכים על החומה המקיפה את המבצר, מתרשמים מהמבצר עצמו, מגדלי השמירה שלאורך החומה, הנוף היפה שמסביב, ואפילו מבקרים את התותח המפורסם שבמקום, התותח הגדול בעולם על גלגלים, כך אומרים, שנקרא ג'אי-בּאן.

אנחנו צועדים על חומת מבצר ג'איגאר / צילום: איציק גונן

חומות ומבצר נאהארגאר על הרכס מעל ג'איפור / צילום: איציק גונן

התחנה הבאה היא 'מצודת הטיגריס' נאהארגאר (Nahargarh), המשקיפה על ג'איפור מהרכס הגבוה שמצפון, ונבנתה, כך מספר המדריך, ב-1734. במבצר אפשר לראות סוויטות מגורים שנבנו עבור ג'אי סינג ונשותיו, וקירותיהן מקושטים בציורי קיר צבעוניים שונים שעדיין נשמרים יפה חרף הזמן שחלף, אבל הדבר המעניין כאן הוא הסיפור הקשור לשם המקום. האגדה מספרת ששם המבצר ניתן לו על שמו של נאהאר סינג, נסיך שמת ורוחו מנעה את בניית המבצר בכך שהרסה כל הזמן את היסודות ועצרה את הבנייה. בעזרת תפילה מיוחדת הסכימה הרוח לעזוב את המקום ולא להפריע בבניה, בתנאי שהמבצר ייקרא על שמה, וכך אכן היה... יפה, הא? עוד אחד מהסיפורים ההודים מעוררי הדמיון, שבעצם נשמעים כאן כל-כך הגיוניים...

אתם יודעים, הגעתי למסקנה שסודם של הסיפורים הגדולים הוא שאין להם סודות. כן, הסיפורים הגדולים בשבילנו הם אלה שבעצם כבר שמענו ואנחנו רוצים לשמוע שוב, כמו הילדים שמבקשים לשמוע בפעם האלף את כיפה אדומה או סינדרלה. אלה הסיפורים שאנחנו יכולים להיכנס אליהם בכל מקום, ולהתיישב בתוכם בנוחיות, כמו בתוך ג'ינס ישן ומשופשף. הם אינם מפתיעים אותנו בדברים לא-צפויים, ואפילו שאנחנו יודעים איך הם מסתיימים, אנחנו מאזינים להם כאילו איננו יודעים את סופם, בדיוק כשם שלמרות הידיעה הברורה כי יום אחד נמות, אנחנו חיים כאילו זה לא יקרה. בסיפורים הגדולים אנחנו יודעים בדיוק מי יחיה ומי ימות, מי ינצח בקרב ומי יפסיד, מי ימצא אהבה ומי ימשיך לחפש, כן, אנחנו יודעים את כל זה, ולמרות זאת אנחנו רוצים לדעת את זה שוב, זה המסתורי שבסיפורים הגדולים, וזה גם סוד קסמם...

חוץ מסיפורים יש במבצר גם מסעדה ושירותים, ואנחנו מקבלים זמן לאכול. עוד לא הצלחתי למצוא בקבוצה איזה חבר, כי חוץ ממני כולם הודים שבאו עם משפחותיהם, חלקם זוגות וחלקם עם ילדים, והם עסוקים אחד עם השני... לְנירוֹ, בחור הודי בן 30 לערך, שבא לטיול עם אשתו הביישנית והצנועה ובנם בן החמש, יש מצלמה כמו שלי, וזה כבר נושא לשיחה, למרות שהאנגלית שלו היא לא משהו, וכך אני מוצא עצמי מצטרף בהפסקת צהריים לשולחנם, ומזמין יחד אתם תאלי, לא רע. הבעיה ששניהם עסוקים כל הזמן בחינוך בנם, תאכל ככה, תגמור עד הסוף, לא אוכלים עם הידיים, תנגב במפית, וכל זה, אתם יודעים, והשיחה שאני מנסה ליזום לא מתקדמת לצערי לשום מקום…

חומות וצריחי מבצר אמבר / צילום: איציק גונן

טוב, השיא של היום הזה הוא הביקור באָמבֶר (Amber), הבירה העתיקה של מדינת ג'איפור, הנמצאת איזה 10 ק"מ מצפון לעיר ג'איפור. זהו קומפלקס של מבצר, שכולל בתוכו ארמונות, אולמות, ביתנים, גנים ומקדשים, שהם דוגמה מעולה לאדריכלות הראג'פוטית. אגב, בשנת 2013 זכה האתר של מבצר אמבר, יחד עם עוד 5 מבצרים בראג'אסטן ('מבצרי הגבעות של ראג'אסטאן') בתאר 'אתר מורשת עולמית' מטעם אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם.

בבנייתו של המקום החל עוד בשנת 1592 המהרג'ה מאן סינג, שהיה מפקד ראג'פוטי בצבאו של הקיסר אכבר, ולאחר מכן הוא הורחב ושופץ מספר פעמים על-ידי המאהאראג'ות ששלטו במדינת ג'איפור. בגלל הדרך הצרה העולה למבצר, אפשר לטפס אליו למעלה רק בג'יפים, או על פילים, כן, פילים, מקושטים כאלה ויפים! אצלנו בטיול נכללים ג'יפים ולא פילים (ולפחות זה הומני יותר מבחינת ניצול לרעה של בע"ח), וכולנו נדחסים לכמה ג'יפים כאלה ועולים למעלה. המקום כאן די סואן, בהבדל משני המבצרים האחרים, ומלא מבקרים, וידי המדריכים שמסביב מלאות עבודה. המדריך שלנו דווקא בסדר; אפילו שרוב ההסברים שלו בהינדית, כי כולם הודים ואני הזר היחיד בקבוצה, הוא ניגש אלי מדי פעם ונותן לי הסבר קצר באנגלית, שלא ארגיש מחוץ לעניינים, סחתיין על הדאגה... עכשיו כולנו מטפסים במדרגות הרחבות אל החצר השנייה ואל אולם הקבלה הציבורי, הדיוואן-אי-עם (Diwan-i-Am), המוקף בשורת עמודים כפולים, שחלקם עשוי מאבן חול אדומה, וחלקם משיש לבן, וכותרותיהם מגולפות ומעוצבות לתפארת, באמת מרשים ביותר!

הפילים המעפילים אל המבצר / צילום: איציק גונן

אולם הקבלה הציבורי דיוואן-אי-עם / צילומים: איציק גונן וחבר 

בחצר השלישית ישנם שני היכלות מרשימים, משני צידיו של גן מעוצב שבמרכזו בריכה בעלת שש צלעות, העשוי בסגנון הגנים המוגליים, ואשר כרגע זקוק בדחיפות לגיזום וטיפוח. הראשון שבהם הוא 'היכל התענוג', סוּק ניוואס (Sukh Niwas), שכשמו כן הוא, מקום בו היה המאהאראג'ה מבלה ומתענג עם נשותיו. במקום כזה הרוחות מתלהטות מהר, כידוע, האווירה מתחממת, (רק מהמחשבה על מה שהלך פה גם אני מתחיל להתחמם...), וצריך להרגיע את העניינים. לצורך כך נחפרה במקום תעלה מיוחדת ובה הוזרמו מים קרים, כדי לצנן את האווירה, חכם, הא? ממש ממולו, אחרי שאנו חוצים את החצר הפנימית עם הגן, נמצא 'היכל הניצחון', ג'אי מנדיר (Jai Mandir), שקירותיו מקושטים בעיטורים יפים, ותקרתו משובצת במראות בגדלים ועיצובים שונים, דבר שגם הקנה לו את השם שִיש מאהאל (Sheesh Mahal), שפירושו 'ארמון המראות'. אתה מביט בתקרה ומוקסם, איזו השקעה ואיזה יופי! מכאן אנחנו עולים כולנו על מרפסת הגג, הלוא היא החצר הרביעית. כאן נמצאת הזנאנה (Zenana), המקום המיועד לנשות המלך, לפילגשים ולבני המשפחה. יש כאן הרבה חדרי מגורים שכולם פונים אל החצר הפנימית, ולכאן היה מגיע המלך לבקר את נשותיו או פילגשיו. אנחנו מקיפים את החצר הפנימית מלמעלה, ומביטים על החצרות מהמקום ממנו היה מותר לנשים להביט. אני תופס לי פינה ומתיישב, ומביט למטה. לא רחוק ממני יושבת נשענת בגבה אל הקיר, אשה הודית בהריון, ולידה עומד בעלה, מעט מודאג, ומביט בה. גם אני מביט בה, וכולי מוקסם, מהיופי הנשי והאִמהות המתקרבת. פניה השחומים והרכים כבר עטו על עצמם אותו דוק האופייני כל-כך לנשים הרות, אותו חיוך של קורת רוח עצמית, יחד עם ארשת ידענית ומנוסה, וכל גופה, שדיה ובטנה הרכים והמלאים, נמלא רצינות וצניעות, וכולה זוהרת…

מעבר לגן ניצב ג'אי מנדיר, 'היכל הניצחון' או 'ארמון המראות' / צילום: איציק גונן 

קירות ותקרת 'ארמון המראות' / צילומים: איציק גונן

...עכשיו אנחנו חזרה בג'איפור, בחלקה הדרומי, ולקראת השקיעה אנחנו חונים מתחת לרכס שעליו המבצר מוטי דונגרי (Moti Dungri) שנבנה, כך המדריך שלנו, בתבנית של טירה סקוטית, לא פחות, מבצר פרטי קטן שלצערנו אינו פתוח למבקרים. מכאן אנחנו הולכים ברגל לבקר במקדש בירלה לאקשמי נאראיאן (Birla Lakshmi Narayan), מקדש גדול ומודרני, עשוי שיש לבן, שמזכיר לי קצת מקדש אחר שנבנה על-ידי משפחת בירלה העשירה, מקדש וישוואנאת החדש באוניברסיטה ההינדית בנארס, בואראנאסי, זוכרים? גם כאן הכל נראה חדש, ונקי, ויפה, במיוחד באור השקיעה, המשווה לו מראה רך ובתולי, וכך גם מסביב למקדש, דשא וגן פרחים, עם פסל של שיווה עשוי שיש שעומד בביתן קטן, באמצע הגן, במקום שליו ורגוע, ומזמין אותך לעצור, להירגע, לקחת אוויר, לעשות קצת מדיטציה או יוגה, ולחשוב…

מקדש בירלה לאקשמי נאראיאן בשעת השקיעה / צילום: איציק גונן

כן, אני חושב לעצמי, משתרע על הדשא, עכשיו אני צריך לקחת הרבה אוויר, ולאזור כוחות, לקראת הסוף. מחר אני נוסע להתנחל בפושקאר, מקום של כיף ובטלה, התחנה האחרונה שלי בטיול הזה, כך נראה לי. כאן יהיו לי כמה שבועות לסגור מעגל עם כמה חבר'ה שליוו אותי בקטעים שונים של הטיול, לסגור מעגל עם ראג'אסטאן, שבטיול הזה אני רואה רק חלק קטן ממנה, לצערי, אבל זהו, מתחיל להיגמר לי הזמן. וצריך גם להתחיל לסגור מעגל עם הודו (למרות שאני מתכנן לחזור לכאן), שזה בטח לא קל, במיוחד בשבילי, כמו שבטח כבר שמתם לב. הכל נכון, אבל אם אני לא אתחיל עם הפרידה כבר עכשיו, יהיה לי עוד הרבה יותר קשה אחר-כך, כשזה יהיה ממש קרוב. ועכשיו כל הבלגאן הזה רץ לי בראש כשמחר ליל הסילבסטר, מסתיימת לה השנה האזרחית, ומתחילות חגיגות השנה החדשה...