מסע להודו 3 - דהרמסלה וגלות הטיבטים בהודו, סיפור עצוב

תמונה ראשית עבור: מסע להודו 3 - דהרמסלה וגלות הטיבטים בהודו, סיפור עצוב
אשה טיבטית מסובבת גלגל תפילה בקיר מקדש צוגלאגקהאנג במרכז הטיבטי במקלוד גאנג' / צילום: איציק גונן

פרק 3 – גלות הטיבטים בהודו, סיפור עצוב

היום החלטתי לטייל לכיוון הכפרים הסמוכים בהאגסו ודהארמקוט. מול מרכז הויפאסאנה (Dhamma Sikhara Vipassana Meditation) אני מתיישב לנוח על ספסל, קודם שאכנס לשתות צ'אי ב'הימליה טי שופ' הסמוך. הויפאסאנה מוכרת לרבים כ'סדנת שתיקה', והיא בעצם טכניקה עתיקה מאוד של מדיטציה, תהליך של טיהור עצמי המתבצע ע"י התבוננות עצמית. פרוש המילה ויפאסאנה הוא 'לראות את הדברים כפי שהם באמת', וכדי שזה יקרה המשתתפים בסדנה יושבים ושותקים במשך 10 ימים, מארבע בבוקר ועד תשע בערב... רציני הא? על הלוח, מימין לשערי הכניסה הגדולים למרכז תלויות הנחיות והוראות לכל מי שמתעניין, רישום לקורסים מתקיים בין 4 ל-5 אחה"צ, ואנשים מתבקשים לא לבוא ולא להיכנס בשעות אחרות... נשמע קצת צבאי כזה, לא? חוץ מזה כתוב שם שבשנת 2002 השתתפו בקורסים השונים של המרכז אנשים מהמדינות הבאות: ישראל – 362 משתתפים, הודו – 220, אנגליה – 53, ארה"ב – 50, צרפת – 40, גרמניה – 37, אלה המדינות המובילות, וגם קנדה – 29, אוסטרליה – 21, יפן – 20, הולנד – 12, ארגנטינה – 3 (צריך לעדכן את ח'ברין וגיירמו), דניה ונורווגיה – 1. מה תגידו? אני יודע, גם אני הייתי די המום. אימפריה, כבר אמרנו?

ישראל שולטתתתתת / צילום: איציק גונן

על הספסל לידי יושב בחור מזוקן עם מטפחת על הראש, וכשאנחנו מתחילים לדבר מסתבר לי שהוא אוסטרלי, קוראים לו מיץ', והוא כבר הספיק לעשות כמה קורסי ויפאסאנה. "אז אתה אחד מה-21 של אוסטרליה?" אני שואל, ומסמן עם ראשי לכוון הלוח הסמוך. "לא", הוא עונה, "עשיתי קורסים במקומות אחרים בהודו וגם בתאילנד, עכשיו אני מתלבט, אולי אעשה גם את הסדנה כאן". מיץ' מספר שהוא מטייל עם 'פרטנרית', שנשארה עכשיו כמה שעות במקלוד, ויש לו שקט לשבת כאן ולקרוא. בדרך כלל הוא נהג לטייל לבד, והפעם יצא עם מישהי, לפעמים זה קשה, הוא אומר, כי בא לו להיות לבד ולא עם מישהו. הוא מתקרב ל-40, כך נראה לי, ומשמש מורה מחליף בבי"ס יסודי בצפון סידני. כבר 6 שנים הוא מורה מחליף, כל יום מחכה לקריאה טלפונית לבוא ללמד (והוא עושה עם היד תנועה של טלפון, כשהראש מוטה הצידה, טלפון בהמתנה...). כבר יצא לו ללמד בהרבה בתי-ספר, אבל קביעות אין לו, ונראה לי שזה לא ממש מדאיג אותו. כל פעם הוא לוקח לעצמו חופש, וכבר הספיק לטייל כמעט בכל העולם. "אפילו אצלכם הייתי", הוא אומר, ומספר שהספיק להיות מתנדב גם בקיבוץ וגם במושב, ואפילו קנה לעצמו באותו זמן סנדלי 'שורש' ובכל מקום חשבו שהוא ישראלי. מיץ' מספר לי קצת על סדנאות הויפאסאנה בהן השתתף, ולשאלתי מה היה לו הכי קשה בסדנה הוא אומר: "לשבת ישיבה מזרחית יום שלם, הברכיים כואבות, צועקות, הגב, אתה ממש סובל, אבל זה חלק מהעניין". "גם לכתוב אסור?", אני שואל, כי פתאום אני חושב שבטח יכולים לעלות לך בראש המון רעיונות בזמן הזה, ואם לא תכתוב הם ייעלמו אחר-כך (כמו שקורה לי הרבה פעמים). "גם לכתוב", הוא אומר, "כלום, רק לישון, לאכול, ולשבת ולשתוק, ותתפלא, זה עובד...".

בדרך לבהאגסו ודהאראמקוט / צילום: איציק גונן

בערב, אחרי הטיול, אני מחליט לבדוק מסעדה חדשה, מסעדת 'אשוֹקה' (על שמו של הקיסר הבודהיסטי הגדול). כמו שאני נכנס ועולה לקומה השנייה מתחילים לנגן את 'סולטני הסווינג', של הדייר-סטרייט, אחד השירים היותר אהובים עלי, ואני תוהה אם מישהו סיפר להם שאני מגיע... אני בכל אופן מייד מרגיש טוב, אפילו שבקומה העליונה אני די לבד, חוץ מזוג צרפתים שמחזיקים ידיים משני צידי שולחן, שעליו נר דולק בכוס אדומה, ונראים מאוד מאוהבים, מה שכל הזמן מזכיר לי את קסי, שאמרה שהיא לא אוהבת את הודו, ולכן לא תבוא אתי... לקראת סוף הארוחה שלי מופיעה קבוצה של איזה 10 נשים טיבטיות, וזה קל לראות, לפי תווי הפנים, ועוד ילד אחד קטן, וממלאות שולחן ארוך, מדברות בהתלהבות, צוחקות, שמחות. אחר כך, כשאני עומד לעזוב ומחכה ליד דלפק המלצר כדי לשלם, אני אומר להן בתאבון (bon appetit), אחת מהן מודה לי ומסבירה לאחרות, ואחר-כך שואלת אם אני צרפתי. אני אומר שלא, "אז מאיפה?" היא ממשיכה, "מישראל", "אה?", אומרת, וכולן מסביב מבסוטות. "מה זה", אני שואל, "כינוס נשים?" הדוברת מחייכת ואומרת "כן". "לכבוד מה?" אני שואל, "אנחנו חוגגות את קידומי בעבודה". "באמת, בשעה טובה!" אני אומר. "לא, סתאאמ...", היא מחזירה מיד, "פשוט יש לנו אורחת שהגיעה מלאדאק...", והיא מצביעה לעברה, ואז אני גם שם לב שהיא באמת לבושה שונה, רק שבאפלולית המסעדה היה קשה קודם להבחין, "...והחלטנו לחגוג בארוחה". האנגלית שלה ממש טובה, ושנינו זזים הצידה וממשיכים לדבר עד שמתחילים להגיש להם את האוכל, והבנות האחרות קוראות לה, ואז אנחנו נפרדים ב'להתראות', מי יודע, כבר הספקתי לשים לב שאנשים שאני פוגש פעם אחת, אני מתחיל לפגוש שוב ושוב.

ארוחת בוקר ב'שוקולד לוג' / צילום: מריטה

הבוקר ניסיתי ארוחת בוקר ב'שוקולד לוג', שנמצא באמצע העלייה מהגסט-האוס שלי, ומציע ארוחות בוקר בלבד, בנוסף לעוגות ודברים טובים אחרים שהם מוכרים שם. המקום הזה נראה כמו שריד של השלטון הבריטי, ואחרי כמה ארוחות בוקר הודיות וטיבטיות בא לי להתפנק בארוחת בוקר קלאסית, קצת יותר יקרה, אבל בסטייל. את האוכל אתה מזמין למטה, אצל האבא, שגם מגיש לך את החשבון, ואז עולה לקומה השנייה ומתיישב ליד שולחן מכוסה מפה אדומה, משובצת. הבן מגיש את האוכל בכלים אדומים, כשכל מנה מכוסה עם צלחת מלמעלה, כדי לשמור על החום. הטוסטים עשויים היטב, הביציה ההפוכה מטוגנת בדיוק במידה, הכל כל-כך בריטי, מסודר, ממושמע, מוקפד עד לפרט האחרון. אפשר להגיד הרבה דברים על הבריטים והשלטון הקולוניאלי שלהם, אבל בטוח שהיה להם סטייל. עצים מקיפים את היושבים במרפסת הקומה השנייה מכל צד, והציפורים מקפצות מענף לענף, ממתינות בסבלנות ובנימוס (בריטי?) לראות אולי יישאר בצלחות מעט אוכל עבורן. אני מחייך אל בחורה יפנית שיושבת בשולחן לידי, ואל זוג גרמני בשולחן ממול, נשען אחורה על הכסא, וחושב לעצמי שככה בדיוק נראים החיים הטובים, מה צריך יותר מזה?

קרישנה וְרוּקמיני, אשתו הראשונה (ויש עוד 7 בדרך...) / צילום: איציק גונן

אתמול ראיתי על לוחות המודעות שהיום תוקרן הרצאה בוידיאו של הדלאי-למה, שהתקיימה בעת ביקור שערך בארץ ב-1999, והחלטתי ללכת לשמוע. הדלאי למה הוא מנהיג מרשים, יוצא דופן, מאוד מיוחד בעיני, וקיוויתי שאצליח לפגוש אותו כאן במקלוד, אלא שכרגע הוא נמצא מחוץ להודו, באחד ממסעותיו לגיוס תמיכה במאבקו של העם הטיבטי למען עצמאותו, ומאז שהגעתי למקלוד עוד לא הצלחתי לגלות מתי יחזור. לקראת שתיים בצהריים אני מתחיל לטפס בדרך למרכז טושיטה, שם מתקיימת ההרצאה, ואט-אט אנחנו מתאספים שם, איזה 20 חבר'ה, אולי קצת יותר, ומתיישבים בחדר לא גדול, עם שטיח אדום מקיר לקיר, על כריות ישיבה שסודרו בשורות, ועליהן כריות קטנות יותר, ואחרי שחלצנו סנדלים ונעליים בחוץ. על הקיר שמול הכניסה תלויות תמונות גדולות של הדלאי-למה, ומכובדים טיבטים נוספים, וסביבם קישוטים שונים, פעמונים קטנים, סרטי זהב, ושטיחים מצוירים. בקרבת הקיר עומד שולחן, מקושט אף הוא, ועליו מכשיר טלוויזיה ווידיאו מוכן להקרנה. נכנסת מליסה, צעירה שנראית ונשמעת אמריקנית, אומרת כמה מילות פתיחה, מוסיפה שנוכל לפגוש אותה ליד הספרייה, אחרי ההקרנה, ומפעילה את הקלטת. מסתבר שזו קלטת של הד-ארצי, חלק מדיבורי הרקע בעברית, וכשהדלאי-למה נואם מופיע תרגום עברי למטה... עכשיו אני כבר בטוח שאנחנו מעצמה עולמית, הלא הדלאי-למה מבקר ומרצה בכל העולם ודווקא אצלנו הכינו קלטת מפורטת על כל הביקור, שההכנסות מהקרנתה הן קודש לעם הטיבטי! אבל אתם יודעים מה, זה גם מה שמעצבן בכל הסיפור הזה, המדינה שלנו זה מקום קשה לחיות בו, מתסכל, מרגיז, לא מפרגן, ובכל זאת יש אצלנו אנשים, לא מעטים, שלא חושבים רק על עצמם, נרתמים לעזור לנזקקים בכל העולם, אוספים מזון, בגדים, תורמים לאחרים, עוזרים לחולים לנסוע לחו"ל לניתוחים, וכל זה, אז תגידו לי למה בשורה התחתונה כל-כך מייאש אצלנו, ומרגיז, ועצוב, או שזו רק בעיה שלי?

הדלאי-למה מדבר על הצורך בחמלה, לא רחמים שבאים ממקום של עליונות, אלא חמלה, שמתקיימת במקום שיש בו כבוד אחד לשני, ממקום של שני בני אדם שווים, כי כולנו, כל בני האדם, דומים ושווים זה לזה. חמלה, הוא אומר, צריך לחוש גם כלפי האויב, אפילו שמתנגדים לפעולותיו, כפי שאנו, הטיבטים, חשים כלפי הסינים. המילניום החדש צריך להיות מילניום של דיאלוג ולא של מלחמה ושנאה, כפי שהיה במאה שזה עתה הסתיימה. צריך שיהיה לנו לב חם ורגיש, וזה לא קשור לאמונה דתית, אתה יכול להאמין, ויכול שלא, זה לא משנה.

מחאת הטיבטים כנגד הסינים, מחאה עם חמלה / צילום: איציק גונן

כל אלה שיושבים במרכז החדר ולא הצליחו לתפוס קיר להניח עליו את הגב (כמונו המקדימים להגיע), נעים מצד לצד בחיפוש אחר מקום נוח לגבם העייף. ההרצאה נמשכת כמעט שעה וחצי, וזה לא מעט זמן לשבת בלי להישען, אלא אם אתה בוגר סדנת ויפאסאנה, כמו מיץ', שהצטרף אלינו באמצע ההקרנה יחד עם מישהי שנראית כמו האִמא שלו, עשה לי שלום מרומז עם הראש, והתיישב. נדמה לי שכבר כתבתי שברגע שאני מכיר מישהו באופן אישי אני מתחיל לראות אותו בכל מקום, אז הנה, מיץ' הוא דוגמא קלאסית לזה (אם כי כמובן יכול להיות שגם קודם ראיתי אותו אבל לא הכרתי...). בסיום ההרצאה מגיע נזיר מגולח ראש ועטוף גלימה אדומה, כמו שאר הנזירים הטיבטים, אלא שזה בחור אמריקאי, ומחלק לנו כוסות. התה מגיע בעקבותיו, ואנו מתבקשים ליצור מעגל ישיבה כדי לשוחח מעט על הקלטת. משתררת שתיקה ארוכה, והנזיר מציע שניקח לנו כמה דקות מחשבה על מה שראינו ושמענו. אט-אט אוספת השיחה כוחות ותנופה ומתחילה להמריא. יש כאן חבר'ה צעירים מאוד, מבוגרים בגיל העמידה, וכאלה שבאמצע, וכולם, כמעט, משתתפים, מחווים דעתם, אמונתם ולבטיהם. למשל, יש כאן ובכל הודו המון קבצנים ברחוב, מה לעשות, לתת להם כסף ולהרגיש טוב, ואז הם ימשיכו לקבצן, או לא לתת, ואז אולי הם יפסיקו? או אולי יש משהו אחר שאפשר לעשות איתם? בחור צעיר ממינכן, שעבד כברמן ובטיפים שקיבל מימן את הטיול להודו, מספר שקבצן אחד אמר לו שהוא רעב, אז הוא הציע לו סנדוויץ', והקבצן סירב, הוא רצה כסף, אז מה אומרת החמלה במקרה כזה?

בסוף השיחה מבקש הנזיר שניקח את הכוסות שלנו, אם לא קשה לנו, ונשטוף אותן במבנה השכן, ואחר כך נחזיר לכאן. בחורה אחת מתנדבת ואוספת את כל הכוסות והשאר נועלים נעליים וסנדלים בחוץ ומתחילים להתפזר. אני שואל בחורה אנגליה אחת, ג'אנט, שנשמעה לי מעניינת בשיחה, וגם נראית נחמד, אם אפשר להצטרף אליה בדרך למטה, ושנינו יורדים בכביש למקלוד, ממשיכים את השיחה שהחלה קודם. אחר כך על כוס צ'אי מסלה אצל ראמֶש', ב'סאנרייז קפה', אני נזכר פתאום שיום שישי היום, עם כל מה שזה אומר בשבילי, והגעגועים מתחילים להציף אותי. אני מספר לג'אנט, ומציע לה להצטרף אלי לארוחת ערב בצ'וקיס, "אוכל ישראלי" אני אומר לה, "כדאי לך לנסות, במיוחד את הסלט", והיא מצטרפת בשמחה.

שוק הירקות והפירות של מקלוד גאנג' בפעולה / צילום: איציק גונן

מקלוד גאנג' מתעוררת לבוקר לא מוקדם מדי (בלי קשר לכך שהיום שבת). בינינו, מה יש לה למהר, גם התיירים והתרמילאים הרבים מעדיפים לחמם את המיטה עוד קצת, אלא אם יש לך במקרה סדנה שמתחילה כבר בשמונה או משהו, ויש לך נקיפות מצפון שאתה שוב מאחר. בעצם גם השמש מאחרת להגיע, בגלל ההרים. אפילו שאור ראשון אפשר כבר לראות בחמש וחצי בבוקר, או משהו כזה, השמש עצמה מופיעה רק שעה וחצי מאוחר יותר, אחרי שהצליחה לטפס מספיק גבוה (ואולי גם עצרה לנוח בדרך), כדי להעפיל עד מעבר לרכס דהולה דהאר, הנמשך דרומה מהגוש המרכזי של הרי ההימאליה, בדרכה לחמם את האוויר ואת האדמה.

שוק הפירות והירקות במורד הכביש הראשי החוצה את העיירה, רחוב ג'וגיבארה, מול בית הדואר, מתארגן אף הוא לאיטו, והמוכרים, כל אחד במקומו הקבוע, מסדרים את הפירות שהביאו והירקות בשורות יפות ומסודרות. הם משוחחים ביניהם בשקט, עסוקים במרכולתם, ועדיין לא מפצירים בעוברי אורח לקנות משהו, גם להם לא בוער, יש זמן. קצת יותר למעלה, במרכז העיירה, מתעוררים דוכני המכירה לחיים, והדרגשים הריקים שקופלו בלילה, או ששימשו כמיטות לשינה, הופכים באחת לדוכני מכירה. תיקי ענק נפתחים, וכל הסחורה שהוכנסה פנימה בערב הקודם נשלפת החוצה ונפרשת לעין כל על דרגשי המכירה: בדים, שמיכות צבעוניות, צעיפים, כובעי צמר, תכשיטים שונים, גלויות, מזכרות, ועוד כהנה וכהנה דברים. המוכרים מסדרים את הדוכנים, הכל יפה-יפה, לפי סדר קבוע, ודוחקים את התיקים הריקים מתחת לדרגשים; כמה מהמוכרות, בעיקר הצעירות שבהם, שולפות מראות קטנות, מתאפרות מעט, משפרות תסרוקת, וזהו, הן מוכנות לקבל את הקונים. תשע וחצי בבוקר, ההכנות הסתיימו, גם המסעדות פתחו את דלתותיהם, הרחוב הצר מתמלא באופנועים, מכוניות, ואפילו משאיות קטנות, כולם צופרים אחד לשני, מתמרנים, עוקפים, נתקעים, מקלוד גאנג' נעורה לחיים!

משכן הממשלה הטיבטית הגולה / צילום: סטיבן

טוב, הטיבטים הם בעצם הסיפור כאן, אפילו שאני בהודו, אז אחרי שאני מתאושש מהבוקר השבתי הזה (שהוא גם היום הראשון של נובמבר), אני יורד ברגל לגאנצ'ן קישונג, בחצי הדרך דרומה, בין מקלוד לדהרמסלה, להכיר קצת יותר טוב את הטיבטים ואת סיפור הגלות שלהם כאן בצפון הודו, לאחר שהסינים השתלטו על טיבט ארצם ואילצו את הטיבטים שחפצו בעצמאות לברוח לכאן. כאן נמצאים המוזיאון לתרבות טיבט, הספרייה והארכיון, מנזר נצ'ונג, וגם משרדי הממשלה הטיבטית הגולה. במוזיאון יושב בכל פינה נזיר טיבטי ומקבל בקשות. עדיין לא החלטתי מה תהיה הבקשה שלי, ובינתיים אני מקשיב לבקשות של אחרים. בחורה אנגליה צעירה, ואמה המבוגרת, שקודם ראיתי אותן יושבות עם אחד הנזירים, מספרות לי לאחר מכן כי הנזיר תרגם להם מאנגלית לטיבטית מכתב בקשה של קרוב משפחה שלהם מאנגליה; הקרוב הוא אחיין מדרגה רחוקה, חולה, המבקש עזרה רפואית, וכששמע שהן נוסעות לדהרמסלה נתן בידן מכתב זה, בתקווה שתפילות הנזירים הטיבטיים יביאו לו סעד ומרפא. "הבקשה תועבר הלאה", אמר להן הנזיר לאחר שסיים את תרגום המכתב וקיבל את תרומתן, והן כבר מרגישות יותר טוב, אחרי שמילאו בקשה כה חשובה.

בקפה נצ'וּנג הסמוך אני מתיישב לשתות צ'אי, ועד מהרה מוצא עצמי בעיצומו של דיון על עתידה של המלוכה בבריטניה. שותפים לדיון שלושה חבר'ה בריטים צעירים ונלהבים, סטיבן, אדי וג'יי, ובחורה קנדית, סוזן. האם הגיע הזמן לבטל את המלוכה בבריטניה, לאור כל השערוריות האחרונות בהן מעורב בית המלוכה, כולל כל הסיפורים עם דיאנה וצ'ארלס, והתפקיד הטקסי בלבד שיש למלכה, או שיש חשיבות, למרות הכול, להמשיך ולקיים אותה. אני לא כל-כך שייך לעניין, וכל מה שאני יכול לתרום לשיחה זה איך המלכה ובני המשפחה, והארמונות שלה, נראים בעיני מישהו מבחוץ. אחרי איזה שעה ושלוש כוסות צ'אי אני מתעייף, ויחד עם סוזן הקנדית אנחנו נפרדים מהשלישייה הבריטית ונכנסים למנזר נצ'ונג לספוג קצת את האווירה, בחברתו של האורקל הטיבטי הרשמי של הממשלה הטיבטית הגולה.

נזיר בודהיסטי צועד במסלול ה'קורה' / צילום: איציק גונן

סוזן מציעה שנלך לבקר גם במקדש צוגלאגקהאנג, שנמצא לא רחוק מהבית של הדלאי-למה ונחשב, כך היא אומרת, לאתר הבודהיסטי החשוב ביותר במקלוד גאנג', ושנינו משנסים מותניים, ומטפסים ברגל בחזרה לכוון מקלוד. בדרך אנחנו מצטרפים ל'קוֹרה' (kora), שזה סיבוב במסלול מסומן סביב מתחם בית המקדש וביתו של הדלאי-למה, בו הולכים עולי הרגל הטיבטים המגיעים לכאן. את הסיבוב הזה, אומר לנו אחד מהם, חייבים לעשות בכיוון השעון, אחרת זה לא נחשב! משני צידי השביל דגלי תפילה ואבני מאני צבעוניות בכל מיני גדלים, חלקן אפילו סלעים גדולים, עליהן חרותה המנטרה הבודהיסטית 'אוֹם מאני פאדמֶה הוּם', שפרושה 'ברכה לאבן הטובה שבלוטוס'. לאורך ה'קורה' אנחנו צועדים בין צעירים וזקנים ונשים, שכמה מהן בקושי הולכות ועוצרות לנוח כל כמה דקות. גם אנחנו מסובבים את גלגלי התפילה שבדרך, ומבקשים (אני) שלום ושקט בארץ, אושר במשפחה, ועוד כמה דברים קטנים, אם כבר הגענו עד לכאן... בכניסה למקדש צוגלאגקהאנג ('בית התפילה המרכזי', שהוא המקבילה של מקדש ג'וקהאנג בלהסה), אנחנו חולצים נעליים ונכנסים פנימה. יש כאן שלושה פסלים מרשימים, שניים בצד, של אל החמלה הטיבטי, שהדלאי-למה נחשב להתגלמותו הארצית, ושל המלומד ההודי שהביא את הבודהיזם לטיבט (מאה 8 לספירה), ובמרכז פסל מוזהב ומרשים בגובה של 3 מטר של שאקיאמוני בודהה, 'החכם משבט שאקיה'. לפני הפסל מונחות מנחות, וכשאני מתקרב לפסל, אני רואה שהמנחות האלה הן חבילות של ביסקוויטים ממולאים, המון-המון חבילות שמסודרות כמו מגדל, לפי סדר, חבילת ביסקוויטים עם מילוי קרם אורנג', ומתחתיה חבילה עם מילוי 'בלאיצ'י', חבילה עם קרם אורנג', חבילת בלאיצ'י, וחוזר חלילה. נראה שהמאמינים סבורים שהבודהה הזה ממש אוהב ביסקוויטים, ולא סתם אלא ממולאים בקרם…

פסל מוזהב של בודהה, 'החכם משבט שאקיה' / צילום: איציק גונן

ביציאה מהמקדש אנחנו פוגשים את וונדי, חברה של סוזן, שבילתה את כל אחר-הצהריים בישיבה על מרפסת המקדש, צופה אל הנוף. אנחנו מצטרפים אליה לספסל, צופים יחד בשקיעה, ומחלקים בינינו את הביסקוויטים שלנו שקנינו קודם, לארוחה קלה עם שקיעה ומים לקינוח. קרני שמש אחרונות מתמהמהות עדיין בשמים, שומרות על נס המרד, עד שגם הן נעלמות מהעין והחושך יורד על העמק ועל ההרים, מביא עמו צינה, שבהמשך תהפוך לקור של ממש. אנחנו נצמדים יחד שלושתנו, על הספסל, ונשארים לשבת שם עוד שעה ארוכה. מאוחר יותר אני נפרד מהבנות ועולה למרכז מקלוד ושם, ישר מולי, מיץ' אץ-רץ לדרכו. אני עוצר אותו, וזאת הזדמנות לשיחת 'מה נשמע'. מיץ' מספר שה'פרטנרית' שלו נרשמה לקורס במרכז הויפאסאנה (לא סדנת השתיקה), שמתחיל רק באמצע נובמבר, לפני זה לא היה מקום, כך שהם יישארו כאן יותר זמן ויוותרו על מנאלי, שממילא אומרים שעכשיו כבר קר שם. עוד הוא מדבר והפרטנרית מופיעה, עם שמיכת צמר שזה עתה קנתה. קוראים לה מארי, מציג אותה מיץ', והיא מצטדקת שהיא אוהבת לקנות, ובעצם החליטה לקנות לעצמה כאן בגדים חדשים, ואת כל הבגדים הישנים שלה תתרום לארגון שנמצא כאן ואוסף תרומות לנזקקים. "זה נראה לי עדיף מלתת כסף לקבצנים, שמציפים כאן את הרחובות", היא אומרת, "וחוץ מזה אני רוצה להתחיל כאן משהו חדש, ואני מרגישה שהבגדים הישנים כובלים אותי". עכשיו מקרוב היא באמת נראית כמו אמא שלו, ואני תוהה ביני לביני מה הסיפור שלהם, וגם, איזה מין זוג הם? בינתיים היא שולפת משחה שקנתה כאן ומורחת לה על צריבה שיש לה על היד, "אני חושבת שנגעתי באיזה שיח צורב" היא אומרת בפנים נורא רציניות, ואחר כך שמה גם למיץ' על האצבע כיוון שנעקץ הבוקר ממשהו, אולי דבורה הוא חושב. "מקלוד נהייתה סואנת ורועשת מדי", הוא אומר, והוא כבר היה כאן בעבר יותר מפעם אחת ויכול להשוות, "אבל אני עדיין אוהב אותה", הוא מוסיף, ומחייך. לפני שאנחנו נפרדים הוא מסביר לי איך להגיע למפל של בהאגסו, לשם אני מתכוון לטייל מחר, ומבטיח לי שלמעלה, בקצה העליון של המפל, יש קפה, 'קפה שיווה', "עם צ'אי כמו שצריך"…

עם מיץ' האוסטרלי ומארי, הפרטנרית שלו / צילום: עובר אורח

הבוקר בעליה מהגסט האוס לא יכולתי להתאפק, ונכנסתי שוב לארוחת בוקר ב'שוקולד לוג'. מול פיתוי כזה ביום ראשון בבוקר קשה לעמוד... בדרך העולה לבהאגסו כבר הלכתי לפני כמה ימים, וכעת אני מטפס שוב ותר בעיני אחר המפל, עד שאני רואה אותו מרחוק. אני חוצה את הכפר, עובר ליד המקדש הקטן לאל שיווה, קצת מסתבך, ובסוף מתחבר לשביל העולה למפל. בערוץ אין זרימה חזקה, אבל יש מדי פעם בריכות מים טבעיות, ואנשים, רבים מהם נזירים לפי הגלימות האדומות, עושים כביסה. הם עומדים במים, שוטפים ומכבסים את הגלימות האדומות, ולאחר מכן מניחים אותן על הסלעים לייבוש. מלמעלה, תוך כדי טיפוס, אתה רואה מלא כתמים אדומים משני צידי הערוץ, כמו שדה כלניות שמישהו עבר בו, הוריד את כל התִפרחות, ופיזר את הראשים האדומים על הסלעים החשופים, ועכשיו האדום שלהם הולך ומתפשט, כמו כתמי דם גדולים שאף אחד כבר לא יכול לעצור.

כביסה במימי המפל של בהאגסו / צילום: איציק גונן

בעליה למפל אני פוגש שלושה חבר'ה מתוך שני הזוגות שאכלו אתי הבוקר ארוחת בוקר, זוג גרמנים ובחור בריטי שחברתו החליטה לא לטפס למעלה. טוב, אני לא אגיד מה שאתם כבר יודעים, על אנשים שאנחנו פוגשים... הבחור הגרמני, מתיאס, מספר שהיה חודש וחצי בארץ, והספיק לטייל בהרבה מקומות, והתרשם מאוד. אני שואל אותו על הטיול בהודו, והוא וחברתו, מריטה, מספרים, וכשהם שומעים שאני מתכוון להגיע לואראנאסי, הם ממליצים לי על גסט-האוס 'יוגי לודג' שהם שהו בו, בעיר העתיקה, נותנים לי את מספר הטלפון שלו ואומרים: "הוא הכי טוב בואראנאסי!". אחר כך הם מוסיפים שאשים לב, כי יש גסט האוסים עם שמות דומים, וגם שאם אתקשר מתחנת הרכבת יבואו לקחת אותי (מאוחר יותר אצטער שלא שמעתי בעצתם...). הבחור האנגלי, רוני, שהוא צלם מקצועי כך מסתבר, לקח חודש חופשה מהעבודה בשביל הטיול הזה, והוא כבר מצטער שהוא צריך עוד מעט לחזור. מתיאס מספר שהוא עובד בחנות של הוריו, וגם הוא בא לכאן לזמן קצוב, חודש וחצי. כשאנו ישובים על הספסל הצופה אל המפל, מתרשמים מהמפל והנוף, אומר רוני, שהוא יודע רק שפה אחת, אנגלית, והיה רוצה ללמוד עוד שפה, צרפתית נשמעת לו שפה יפה. מתיאס אומר שאנגלית הוא יודע רק בינוני, אבל היה רוצה ללמוד גם ספרדית, כי זו שפה שמדברים אותה בהרבה מקומות, דרום אמריקה, ברזיל, ספרד, פורטוגל... מריטה ממהרת לתקן אותו שבברזיל ופורטוגל מדברים פורטוגזית, שזאת שפה אחרת לגמרי, ואני אומר שגם אני רוצה ללמוד ספרדית, גם בגלל שזו שפה שהרבה מדברים אותה, וגם בגלל ששמעתי שלא קשה ללמוד אותה…

עם מתיאס ומריטה בעלייה למפל של בהאגסו / צילום: רוני

לקראת נקודת התצפית במעלה המפל מתחילים לראות לוחות אבן ציפחה כהים, בגדלים שונים, ועליהם כתובות בצבעים שונים ובשפות שונות, כל מיני אמרות כנף, פתגמים, קטעי שירים, וכל דבר אחר שמצאו אנשים לכתוב כשהגיעו לכאן. אני נעצר וקורא: 'עדיף להצטער שעשית את זה מאשר להצטער שלא עשית את זה'; 'היה נחמד אל האנשים בדרך למעלה, כיוון שתפגוש אותם בדרך למטה'; 'אין דרך לאושר, האושר הוא הדרך'; 'עשה פחות וחייה יותר'; 'חייך, זה עושה אותך יפה'; 'האהבה היא מלחמה שקל להתחיל וקשה לעצור'; 'אנחנו החוט האדום שבין האין ובין הנצח', ועוד המון אחרים. חלק מהכתוב אלה ציטוטים מוכרים, חלק אחר קלישאות, ורק מיעוטם דברים היוצאים מהלב. כמובן שיש גם כתובות בעברית, שורות משירי שלמה ארצי ('אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר'), או איחולים סתמיים ('לשנה הבאה בירושלים'), ואפילו 'מכבי חיפה אלופה', ותמיד עם חתימות הכותבים. מעניין למה הישראלים, בשונה מכל האחרים, חותמים את שמותיהם, מה זה אומר עלינו, הישראלים? ומעניין עוד יותר מה בוחרים אנשים לרשום כמזכרת אחרי שהתאמצו והגיעו עד לכאן; משהו שהם למדו בחיים ורוצים להעביר לאחרים? משהו שהם רוצים להזכיר לעצמם? או סתם משהו, כולם כותבים אז גם אני...

סנגֵ'יי ההודי הוא המלך של הפינה עם כל הכתובות האלה, הוא מספק את הלוחות, הצבעים, וגם את הכיבוד המתאים. יש לו מין מאורה כזו, מקושטת כולה מבפנים ומבחוץ בלוחות ציפחה שחורים עם כתובות צבעוניות, ופתח בחזית, מין חלון כזה, עליו הוא יושב. לסנג'יי יש חיוך כובש, חמוד ואדיב, ואחרי שהוא מכין לי כוס צ'אי, הוא מספר שבקיץ הוא נמצא כאן, בפינה הזו שלו, 24 שעות ביממה. בחודשי החורף, שמתחילים כעת, הוא עובר לגור בבהאגסו ומגיע הנה רק בשעות היום. סנג'יי הזה הוא אחלה, ודי מהר אנחנו שוקעים בשיחה ערה על ההודים, החיים בהודו, ובכלל, ואז, באמצע, מופיעים אסי וליאורה.

סנג'יי במאורתו במפל של בהאגסו / צילום: איציק גונן

לוחות ציפחה עם משפטי מפתח במאורה של סנג'יי / צילום: איציק גונן

אסי (אסף) וליאורה הם שני ישראלים חמודים, וזה המון! ליאורה סוחבת גיטרה על הגב, לאסי יש תרמיל, ולשניהם פנים מחייכות, וסנג'יי אומר מיד שכשאתה מחייך, כולם מחייכים אליך חזרה. יש תיירים ומטיילים שמגיעים לכאן, הוא מוסיף, והם כל-כך רציניים, זהירים, שמורים, ואז גם אף אחד לא מחייך אליהם. אני מברך את ליאורה ואסי בשלום, בעברית, כי מייד אני יודע שהם ישראלים, והם משיבים בשמחה, ומצטרפים אלי ואל סנג'יי ב'מאורה' החביבה שלו. כשסנג'יי נכנס מעט פנימה להכין לנו צ'אי, מתיישבת ליאורה בחלון 'שלו', מוציאה את הגיטרה, ופתאום אנחנו מתחילים לשיר. ליאורה מתלמדת עלינו, יש לה דף עם אקורדים מצויירים, והיא מתאמנת, ובכל זאת אנחנו מצליחים לשיר את 'ימים לבנים' ועוד משהו. מוזר, אחרי איזה שבוע שלא פגשתי ודיברתי עם ישראלים אני ממש שמח לפגוש את ליאורה ואסי, קודם כל בגלל מי שהם, אבל גם בגלל שהם ישראלים! די מהר אנחנו שוקעים בשיחה על החיים. אסי כבר הספיק ללמוד, אחרי שרות צבאי בצנחנים, להשתלב בעבודה ולהגיע לתפקיד ניהולי, אבל לא ממש מצא את מקומו, והחליט לקחת פסק זמן. כבר קרוב לשנתיים שהוא מטייל, עם הפסקות, ובשמונת החודשים האחרונים הוא בהודו, פוגש אנשים, מדבר, משתתף בסדנאות, ועדיין שואל ומנסה להבין. עכשיו, בגיל 35, הוא מאוד פסימי בקשר לעתיד שלנו בארץ, אם כי די מהר מסתבר לו שיש מישהו יותר פסימי ממנו, אני...

במהלך השעות בהן נדבר הוא יגלגל בקול את הרעיון שאולי אנחנו צריכים לחוות משהו קשה, אלים, הרסני, איזו מלחמה קשה, כדי שכל אלה שסבורים שכך אפשר להמשיך לעד, מנימוקים דתיים או פוליטיים, יווכחו לדעת שאין מנוס מלחתום על הסכם שלום, גם עם ויתורים מפליגים. "בכל העולם נחתמו הסכמי שלום אחרי מלחמות", הוא אומר, "למה שזה לא יעבוד גם אצלנו?". הוא לא ממש בטוח בתיאוריה הזו, אך הוא בודק אותה מולי. "אני לא מאמין בכוח", אני אומר, "אני לא חושב שאדם או מדינה צריכים להרגיש חרא כדי לדבר על שלום. אני מאמין שנכון יותר לדבר עם אנשים כשהם מצליחים, אז הם פתוחים להקשיב ולשמוע, כמו ארגון עסקי שדווקא כשהוא בשיא הצלחתו יותר קל להכניס בו שינויים. כשהמצב קשה, גם האישי וגם הלאומי, אנשים מסתגרים, מאבדים תקווה, וחוששים לקיומם או למקור פרנסתם. מהמקום הזה קשה להגיע לדברים גדולים, חוץ מעיסוק בקיום המיידי". שנינו מסכימים שהמצב חרא, רק שאסי עדיין אופטימי ואני כבר לא. ליאורה הרבה יותר אופטימית משנינו, כיאה לצעירה בת 27 שסיימה לימודיה ועדיין מנסה למצות את החופש וההתלבטות עוד קצת. היא כבר היתה בהודו כמה פעמים, ונשבתה בקסם ההודי, וגם ביקרה כאן במפל, ועכשיו היא מציעה שנטפס עוד במעלה הקניון עד לקפה 'שיווה'. אנחנו מסיימים את השלב הזה בדיון, ולפני שאנחנו עולים אני מראה להם כמה כתובות נחמדות שמצאתי על לוחות הציפחה, וגם שיר שכתב בחור ישראלי, בדיוק לפני שלוש שנים, הדבר היחיד שמצאתי כאן שכתב ישראלי מהלב, משהו שלו. הוא קרא לשיר 'פול מון', וכתב: "פה נזירים בודהיסטים / חיים עם עצמם בשלום / ובישראל הרחוקה נלחמים אנשים / מלחמה דתית ללא פתרון / פעם חשבתי שהכל יסתדר / כשילך דור אחד ויבוא דור אחר / לכולם יש דעה, גם לאלה שאין / ולי אין דעה, ולא היתה מסתבר"…

המפל של בהאגסו / צילום: איציק גונן

בקפה שיווה למעלה אני מזמין את ליאורה ואסי לצ'אי. שלוש בנות שהיו אתי בהרצאה של הדלאי-למה עושות לי שלום מרחוק, הן יושבות במעגל על מחצלת, בשמש, ואני מחזיר להן שלום עם חיוך. כשמגיע הצ'אי אנחנו חוזרים לדיון שהופסק. אני מביא לדוגמה את הקומוניזם, פילוסופיה מהפכנית ותפיסת עולם שהבטיחה עולם טוב יותר, ובאמת התכוונה לכך, אלא שהשליטים הבהירו שהדרך להגיע לעולם ולעתיד טוב יותר מחייבת הפעלת כוח ואלימות, ואפילו גירוש למחנות עבודה, כפייה ורצח, כי אחרת איך הבורגנות תוותר על כוחה, ואיך כל ההמונים יבינו שזו הדרך הנכונה? ייתכן שהקומוניזם והסוציאליזם נכשלו מעוד סיבות, למשל אסי אומר שהקומוניזם מנוגד לטבע האדם, ואני נוטה להסכים אתו, לאור ניסיוני בחיי השיתוף והשוויון בקיבוץ, אך אין לי ספק שהאלימות בה פעל כנגד מתנגדיו מבפנים, ההרג, הרציחות והדיכוי, התפיסה שאמרה שמותר לנקוט בכל האמצעים (לנין, סטלין, מאו ואחרים), הרחיקו מעליו את האנשים, שלא הסכימו לכפיה שבהווה למען איזשהו עתיד, מתישהו, מתי?

ליאורה אומרת שבארבע אנחנו חייבים לאכול 'בּנוּפי', גם כי היא השאירה פתק שתבוא, וגם כי אחר-כך, בחמש, יש לה ולאסי במקלוד שיעור מסז'. ליאורה ואסי חברים די טריים, משהו שמתהווה, ולא ידוע כמה זמן יימשך. קודם היה לליאורה חבר גרמני, ולאסי חברה אנגליה, שני נוצרים שהתחברו עם יהודים, ולימדו זה את זה משהו על דתות שלא משאירות הרבה מקום לאחרות. לכו על בודהיזם, אני מציע כשאנחנו יורדים מהמפל, וחושב על קסי, זו הדת היחידה שאני מכיר שסובלנית ומקבלת באהבה את כל הדתות האחרות. בקפה 'סקיי-פאי' בבהאגסו כבר מחכות לנו איה ונאוה, שתי בנות שגם הן בין סיום לימודים (משפטים ומחול) ובין תחילת עבודה. ליאורה מזמינה לכולנו עוגות בנופי ותה, וכשאלה מגיעים היא אומרת, בעיקר לאסי ולי, "זהו, עכשיו לא מדברים, רק אוכלים ומתרשמים. אם אתה מדבר אתה לא פנוי ליהנות מהעוגה ומפסיד את מה שיש לה להציע...". אני טועם, חתיכות בננה עם טופי-כרמל, ולמעלה קוקוס, יאמי-יאמי, לגמרי! הבנופי הזאת באמת משהו מיוחד, טעים לאללה אני מודה, ואני לא איזה חובב עוגות מושבע…

אוכלים בנופי ב'סקיי-פאיי' בבהאגסו / צילום: המלצרית

איה ונאוה, שתיהן בנות 26, נחמדות (יהיה מעניין להכיר אותן, אני חושב לעצמי), ונראות כאלה שיודעות בדיוק מה הן רוצות, מספרות שהן מתכוונות לצאת תוך כמה ימים לנפאל לאיזה חודש, "כל עוד לא ממש חורף", ואז לחזור להודו. הן באו לחצי שנה, כך שיש להן זמן, והן מתכוונות לטייל גם בצפון וגם בדרום. טוב, ארבע וחצי כבר, ואנחנו אורזים את עצמנו ויורדים בכביש למקלוד, ממשיכים את הדיון, ומבטיחים לעצמנו עוד להעמיק בו במפגש הבא, שהרי בטוח שניפגש שוב, גם אם לא נתכנן כלום. בכניסה למקום בו מתקיים קורס המסז' אנחנו נפרדים, ואני הולך לחפש מסעדה שעוד לא אכלתי בה, עם אוכל טיבטי, שהתחלתי ממש לאהוב, מומו, טאנטוק, טוקפה, צאמפה, גיארצ'י, וכל השאר...

יעדי הפוסט

אהבת את הפוסט?
תמונת הפרופיל של גונני
צפייה בפרופיל שליחת הודעה הבלוג של גונני
רוצה לקבל עדכונים בכל פעם שמתפרסם תוכן חדש?
 

תגובות ושאלות

הזמנת טיסות, מלונות, אטרקציות ועוד שירותים לדרמסאלה

חדשות התיירות והתעופה

קצת השראה לטיול הבא

המיוחדים שלנו

ביטוח נסיעות לחו"ל

מתארגנים לטיול: ציוד, ביגוד, המלצות וטיפים לדרך

קרוזים והפלגות נופש

חופשת כריסמס 2024 - יעדים, שווקי חג מולד מומלצים ושופינג

מגזין החיים הטובים: לייפסטייל והשראה לחופשה

עפים על העולם: כל מה שצריך לטיול תרמילאים

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

כתבות ומדריכים לחופשת סקי

ביטוח נסיעות
חדשות התיירות
חדשות התיירות
לפני 20 שעות
מבצע מטורף: כרטיס טיסה לניו יורק במתנה למזמינים בחודש פברואר! לאייטם המלא
מבצע מטורף: כרטיס טיסה לניו יורק במתנה למזמינים בחודש פברואר!
חדשות התיירות
חדשות התיירות
לפני 21 שעות
החופשות מתייקרות: המדינות המובילות באירופה מכריזות על מסי תיירות חדשים ב-2025 לאייטם המלא
החופשות מתייקרות: המדינות המובילות באירופה מכריזות על מסי תיירות חדשים ב-2025
חדשות התיירות
חדשות התיירות
לפני 21 שעות
עוד סיבה לטוס לכרתים: פארק מים ענק ומרהיב יושק בקרוב בריזורט המוביל של האי לאייטם המלא
עוד סיבה לטוס לכרתים: פארק מים ענק ומרהיב יושק בקרוב בריזורט המוביל של האי
חדשות התיירות
חדשות התיירות
לפני יום
אלו 10 היעדים הטובים בעולם לירח דבש: מי זכה במקום הראשון? לאייטם המלא
אלו 10 היעדים הטובים בעולם לירח דבש: מי זכה במקום הראשון?
חדשות התיירות
חדשות התיירות
לפני יום
כיף לטוס לשם: היעד הידידותי חונך טרמינל נוסעים חדש ומודרני לאייטם המלא
כיף לטוס לשם: היעד הידידותי חונך טרמינל נוסעים חדש ומודרני
חדשות התיירות
חדשות התיירות
לפני יום
אל על ואזרבייג'ן איירליינס מכריזות על שיתוף פעולה חדש לאייטם המלא
אל על ואזרבייג'ן איירליינס מכריזות על שיתוף פעולה חדש
חדשות התיירות
חדשות התיירות
לפני יום
חברת התעופה FLYYO כובשת את השוק הישראלי עם 26 קווים חדשים לאירופה! לאייטם המלא
חברת התעופה FLYYO כובשת את השוק הישראלי עם 26 קווים חדשים לאירופה!
חדשות התיירות
חדשות התיירות
לפני יומיים
תודה לטראמפ: יונייטד איירליינס חוזרת לישראל לאייטם המלא
תודה לטראמפ: יונייטד איירליינס חוזרת לישראל
חדשות התיירות
חדשות התיירות
לפני יומיים
המומחים חושפים: זה היום הכי זול להזמין טיסות לואו קוסט לאייטם המלא
המומחים חושפים: זה היום הכי זול להזמין טיסות לואו קוסט
חדשות התיירות
חדשות התיירות
לפני יומיים
יפן נערכת לעונת פריחת הדובדבן 2025: התחזית המלאה לאייטם המלא
יפן נערכת לעונת פריחת הדובדבן 2025: התחזית המלאה
חדשות התיירות
חדשות התיירות
לפני יומיים
מתכוננים לחופשת הפסח: חברת התעופה האיטלקית הודיעה שתחדש את טיסותיה לת"א החל מאפריל לאייטם המלא
מתכוננים לחופשת הפסח: חברת התעופה האיטלקית הודיעה שתחדש את טיסותיה לת"א החל מאפריל
חדשות התיירות
חדשות התיירות
לפני יומיים
המשבר ממשיך: תושבי האי סנטוריני מתעוררים לבוקר רביעי של רעידות אדמה לאייטם המלא
המשבר ממשיך: תושבי האי סנטוריני מתעוררים לבוקר רביעי של רעידות אדמה
טיסות זולות ברגע האחרון
טיסות זולות ברגע האחרון
מצאנו לכם את הטיסות הסודיות הכי זולות טיסות זולות ברגע האחרון
טיסות זולות ברגע האחרון
טיול תרמילאים
טיול תרמילאים
עפים על העולם: כל מה שצריך לטיול תרמילאים בחו"ל טיול תרמילאים
טיול תרמילאים
לכתבה המלאה
טיול תרמילאים
מסע שלם על הגב: כל מה שצריך לטיול תרמילאים בחו״ל לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
טיול תרמילאים
הטרנד החדש של התרמילאים: המלצות ליעדים לטיול ביניים בלתי נשכח לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
חופשה באזרבייג'ן
חופשה באזרבייג'ן
חופשה באחד מהיעדים המרתקים והמגוונים ביותר בעולם! חופשה באזרבייג'ן
חופשה באזרבייג'ן
לכתבה המלאה
חופשה באזרבייג'ן
טיול טבע באזרבייג'ן: גן עדן פראי, אטרקציות מלהיבות ונופים עוצרי נשימה לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
חופשה באזרבייג'ן
בין מגדלי הלהבה לאתרי הסקי: טיול משפחתי מפתיע באזרבייג'ן לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
חופשה באזרבייג'ן
טעימה מאזרבייג'ן: מסע קולינרי בארץ האש והתבלינים לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
חופשה באזרבייג'ן
בדרך המשי אל השלווה: החיים הטובים של אזרבייג'ן לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
מפרגנים וטסים
מפרגנים וטסים
טסים למדינות שתומכות בישראל מפרגנים וטסים
מפרגנים וטסים
לכתבה המלאה
מפרגנים וטסים
הן משלנו: 7 מדינות תומכות ישראל לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
מפרגנים וטסים
ידידת אמת: המדינה הכי ירוקה באירופה מחכה לתיירים מישראל לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
מפרגנים וטסים
זה היעד היפהפה שישמח לארח כמה שיותר ישראלים לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
הפלגות נופש חלומיות
הפלגות נופש חלומיות
קבלו השראה לקרוז הבא שלכם! הפלגות נופש חלומיות
הפלגות נופש חלומיות
לכתבה המלאה
הפלגות נופש חלומיות
קבלו את המדריך האולטימטיבי לקרוזים והפלגות נופש לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
הפלגות נופש חלומיות
יוקרה על המים: 7 קרוזים ששווה לכם להכיר לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
הפלגות נופש חלומיות
הפלגה ליוון - כל מה שחשוב לדעת לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
פודקאסט למטייל
פודקאסט למטייל
גלו את כל הסודות של טיסות סודיות פודקאסט למטייל
פודקאסט למטייל
מגזין לייף סטייל
מגזין לייף סטייל
כל מה שצריך כדי לצאת לחופשה בסטייל מגזין לייף סטייל
מגזין לייף סטייל
לאן טסים עכשיו?
לאן טסים עכשיו?
קבלו השראה לחופשה הבאה שלכם לאן טסים עכשיו?
לאן טסים עכשיו?
לכתבה המלאה
לאן טסים עכשיו?
הריזורט המושלם שהילדים יעופו עליו בחו"ל לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
לאן טסים עכשיו?
יוצאים לקרוז משפחתי וחווייתי עם הילדים לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
לכתבה המלאה
לאן טסים עכשיו?
קבלו את היעדים הכי מושלמים לתקופת החגים לכתבה המלאה
לכתבה המלאה