פרק 5 – קריקט, הספורט הלאומי

     בערך בשמונה בבוקר אני פוקח עין, מביט סביב ומנסה להבין איפה אני נמצא. אחרי כמה שניות אני מצליח להתאפס ולהיזכר, 'צבא הישע', בומביי, הודו, כן... אור השמש חודר לחדר מבחוץ, דרך המרפסת הפתוחה, ומביא אתו אויר חמים ונעים של בוקר עירוני, ואני מתמתח בתוך הציפה וחושב לעצמי שבא לי עוד קצת לישון. בחלק ממיטות הקומותיים שבחדר עדיין שוכבים חבר'ה וישנים, כולל מטשק הפולני, בחלק אחר כנראה כבר קמו, כי נשאר רק ציוד, וחלק מהמיטות ריקות לגמרי. אני מתהפך לצד השני, מנסה להירדם שוב, ותוך כדי אני נזכר שרק עד שמונה וחצי מגישים ארוחת בוקר (כלול במחיר הלינה), וזה אומר שאם אני רוצה לתפוס את הארוחה הזאת כדאי לקום עכשיו ולרדת לחדר האוכל. כן, נראה לי שאין ברירה.

דלפק לחלוקת האוכל בהוסטל צבא הישע במומבאי / צילום: איציק גונן

   בחדר האוכל יש דלפק כזה, עם מחיצה שנסגרת מאחור, ורק לאחר שאתה נותן לבחור שעומד במטבח את אישור התשלום עבור הלילה, הוא נותן לך מגש ועליו 3 פרוסות לחם עם מרגרינה וריבה בצד, בננה (מיני כזאת), ביצה קשה, וספל קטן שחציו מלא בחלב, עם תיון בפנים, אליו אתה מוסיף מים חמים מהקומקום שעומד על הדלפק. לא לחינם הם קוראים כאן בדרום לצ'אי מאסלה של הצפון בשם Milked tea... אגב, מי שלוקח כאן בהוסטל חדר לשניים (660 רופי), או חדר לשלושה (900 רופי), זכאי לשלוש ארוחות, שתדעו.

   חדר האוכל מלא בחלקו, ואני מתמקם ליד שולחן שבסמוך לשקע חשמלי, כדי שאוכל לטעון בינתיים את הבטריות במצלמה שלי. בשולחן לידי שתי בחורות שנראות סיניות, והן מדפדפות במרץ בלונלי פלנט שלהן, מחפשות משהו. מעניין שאין כאן בהוסטל ישראלים (חוץ משניים שפגשתי אתמול בערב והיו בדרכם לבית חב"ד), ולעומת זה הרבה בריטים, צרפתים ויפנים, ואני תוהה אם זה אומר משהו, על הישראלים או על המקום (ששורשיו נוצריים), או על שניהם. האוכל בסדר, לא משהו אבל בסדר, מתאים לאווירה הכללית, ואין ספק, המקום הזה בהחלט הפתיע אותי לטובה, אפילו שמשהו כאן מזכיר לי את השרות הצבאי, לא יודע, אולי התור לפני הדלפק, חלוקת האוכל, או סתם הסדר והשיטה. כך או כך כבוד לצבא הישע, שהוקם בלונדון ב-1865 ע"י וויליאם בות' ואשתו קתרין בכדי לסייע לחלשים ולקדם את הדת הנוצרית-פרוטסטנטית, והיום עוסק בחלוקת מזון, הקמת בתי"ס, בתי אבות, מוסדות גמילה, טיפול רפואי ועזרה לבעלי נכויות, והפעלת חנויות יד שנייה לבגדים וציוד ביתי. תמונתו של וויליאם בות' עם זקנו הלבן והארוך, תלויה על הקיר בחדר האוכל ומלווה אותנו האוכלים במבט אנושי ומעט מיוסר.

תמונתו של וויליאם בות', מייסד 'צבא הישע', בחדר האוכל של ההוסטל במומבאי / צילום: איציק גונן

     יום א' היום, המקומיים יוצאים לשוּח כבר משעות הבוקר ואני מצטרף אליהם. כשאני צועד כך ברחובות העיר קצת קשה לי לדמיין שהעיר הזאת יושבת בעצם על 7 איים שהים שביניהם יובש, בתהליך שנמשך כמאה שנה, וכך נוצר שטח אדמה רציף אחד המהווה את העיר. למשל קולאבה, האזור בו טיילתי אתמול, היתה עד לפני כ-200 שנה אי סלעי שעליו עמד המגדלור של מומבאי, תתארו לכם. בקאלה גהודה (Kala Ghoda), האזור שבין קולאבה לפורט, יש מוזיאונים רבים, חלקם סגורים היום וחלקם טרם נפתחו, אבל אותי המוזיאונים היום פחות מעניינים, מה לעשות. יש לי כאן במומבאי את היום, עד הערב, וזהו, ואני רוצה להכיר את העיר הזאת ואת תושביה מה שיותר. כן. מכאן לשם אני פוגש את מארק, סטודנט בריטי לאמנות שהחלפתי אתו כמה מילים הבוקר בארוחת בוקר וכעת הוא יושב על המדרכה ליד 'הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית', וממתין שהמקום ייפתח. אני מצטרף אליו ומתיישב לידו, ואחרי שהוא מספר לי מה מעניין אותו במיוחד בגלריה, אני שואל אותו אם הוא יודע משהו על האזור הזה. מארק אומר שלא הרבה, חוץ מזה שפרוש השם קאלה גהודה הוא סוס שחור. הממ... איך בדיוק הגיע לכאן סוס שחור, אני שואל? אז ככה, משיב מארק, מתאמץ לדלות את הפרטים מזיכרונו, פעם עמד כאן איפה שהוא פסל עשוי אבן שחורה של המלך אדוארד ה-7, שבאותה עת היה עדיין הנסיך מווילס, והפסל הזה העניק לאזור את שמו. מאוחר יותר, ב-1965, הועבר הפסל לשמירה באחד המוזיאונים, "לא זוכר בדיוק איזה". וחוץ מזה, מוסיף מארק, כאן בקאלה גהודה צולם ב-1896 הסרט ההודי הראשון, שתדע. "זו היתה ההתחלה של בוליווד"... וואלה!

בניין ספריית דייויד ששוּן במומבאי / צילום: איציק גונן

   אני נפרד ממארק, חוצה את כיכר וולינגטון, ובחלקו הדרומי של רחוב מהאטמה גנדי (M.G. Rd.) מושך את תשומת ליבי בניין מיוחד. הבניין מבטא בחזותו שילוב מעניין של מזרח ומערב, ובחלקו העליון, מתחת למבנה משולש המזכיר כנסייה שבראשו קבוע שעון, בולטת למרחוק הכתובת: DAVID SASSOON LIBRARY AND READING, ובאותיות מעט קטנות יותר: FOUNDED 1847. דיוויד ששוּן נשמע לי יהודי, ואני מתקרב לבניין כדי לראות מה זו הספרייה הזאת שעל שמו של ששוּן. מעל לפתח הכניסה לבניין מפוסל ראשו של מישהו עטוף בתרבוש, כנראה אותו דיוויד ששוּן, ועל קיר הבניין, מתחת לאכסדרת העמודים, קבוע שלט מתכת המספר את תולדות המקום, שנחשב לספרייה העתיקה ביותר במומבאי. ובכן, דיוויד ששוּן היה איש עסקים ופילנטרופ יהודי מבגדד, שבשנת 1833 עזב עם משפחתו את בגדד לאחר לחץ של השליטים התורכים המוסלמים, והשתקע במומבאי. כאן הפך דיוויד ששון עד מהרה למנהיג הקהילה היהודית בזכות הונו, הצלחתו בעסקים ומנהיגותו. בניין ספריית ששוּן, שהוא מעניין גם מבפנים כולל פסל של דיוויד ששוּן בגודל מלא הניצב באכסדרת הכניסה, נוסד ב-1847 ע"י קבוצה של מכונאים ומנהלי עבודה מהמטבעה הלאומית והנמל, שהחליטה להקים במקום מוזיאון וספריה. הבניין, שנבנה בסגנון ונציאני ניאו-גותי, הושלם ב-1870 לאחר שדיוויד ששוּן תרם 60,000 רופי, כמחצית מהסכום הנדרש להקמת הבניין. מעניין, על השלט כתוב שאותו דיוויד ששוּן גם תרם כסף להקמת פסלו של המלך אדוארד ה-7 רוכב על סוסו השחור שהוצב לא הרחק מכאן, ושאותו הזכיר מארק קודם. מה תגידו?

ראשו המפוסל של דיוויד ששוּן בחזית הבניין הנושא את שמו / צילום: איציק גונן

     ליד מזרקת פלורה, שנמצאת לא הרחק, באזור הפורט, עוסקים כמה אנשים בהקמת במה, קושרים בחבלים מוטות במבוק זה לזה כפי שהיינו מחברים סנאדות במחנות של התנועה, מקווים שזה יחזיק ולא יתפרק עד שההורים יבואו לראות את מה שבנינו בערב הסיום. "בשביל מה זה?", אני שואל, ומישהו מהצופים מתנדב להסביר לי שהערב תהיה כאן הופעה, שהיא חלק מפסטיבל שמתקיים בסוף השבוע במומבאי, ועכשיו אני גם מבין שמרוץ סירות הדייג (שאת סיומו ראיתי אתמול ליד שער הודו) הוא חלק מאותו פסטיבל. מזרקת פלורה נקראת על שמה של אלת השפע החקלאי הרומית, ומיקומה בלב מרכז העסקים של מומבאי כנראה אינו מקרי, אם לא יועיל לא יזיק. למעשה המזרקה תוכננה ב-1869 לכבודו של מושל מומבאי, סר בּארטל פרֶרֶה, שהיה אחראי לתכנון חלק משמעותי של מומבאי המתחדשת. מאוחר יותר הוקמו בכיכר ליד המזרקה גם אנדרטה וגן (שממש עכשיו עובדים בו שני פועלים המפזרים אדמה על הדשא כדי לחדש את צמיחתו), לזכרם של אלה שנפלו במלחמה לעצמאותה של מדינת מאהאראשטרה, והמקום כולו נקרא היום הוּטאמה צ'וֹֹק – 'כיכר הנופלים על מזבח ארצם'.

מזרקת פלורה, ועבודות חידוש הדשא (למטה) בהוטאמה צ'וק, מומבאי / צילומים: איציק גונן

   מזרקת פלורה (Flora Fountain) הבנוייה בסגנון רומי קלאסי, שולחת אלי מסר זיכרון מהעולם  הקלאסי הקדום, ככה פתאום בלב מומבאי ההודית. מיקומה כאן, חייבים להגיד, מעט מוזר ולא בדיוק משתלב, באמצע כיכר המוקפת בניינים בסגנון קולוניאלי שמזכירים לך את אנגליה של המאה ה-19. ובכל זאת, דמותה הנשית של פלורה, אלת הפרחים, הגנים, עצי הפרי והדגנים, אלת האביב והנעורים הנצחיים, הניצבת בראש הפסל ופניה היפים המביטים קדימה, מעניקה לצופה בה הרגשה טובה, אופטימית. אולי זו הסיבה, כפי שסיפר לי כאן מישהו מאוחר יותר, שמזרקה זו אהובה מאוד על תושבי העיר מומבאי. בחלקה התחתון של האנדרטה חלל פנימי עם שערים מעוצבים, ובכל אחת מארבע הפינות מוצב פסל של אשה יושבת. מי המזרקה מותזים למטה בשלוש מדרגות מעל ראשיהן של הנשים היושבות, ונאספים בבריכת מים עגולה המקיפה את האנדרטה כולה. אנדרטת המזרקה עשויה אבן לבנה, שזיהום האוויר והזמן הכתימו והפכו אותה לחוּמה במספר מקומות, ולמרות זאת, ולמרות גדר הברזל המיותרת בצהוב-ירוק המקיפה את האנדרטה ושנראית כאן ממש לא לעניין, עדיין יש לנו את פלורה. כן, בסוף כנראה כולנו חוזרים לדמותה של פלורה הקטנה שבראש המזרקה, זו המסמלת במיתולוגיה הרומית את התחדשותו של מחזור החיים, ומתמלאים תקווה מחדש.

יום א' במיידנז (המדשאות) של מומבאי, וההודים יוצאים לשחק קריקט / צילום: איציק גונן

     מעט מערבה נמצאות המיידֶנז, המדשאות המפורסמות של מומבאי שבעבר, טרם שיובשו שטחים נוספים של הים, היוו את הגבול המערבי של העיר כאן והגיעו ממש עד לשפת הים. כבר כשאני מתקרב למדשאה האליפטית (Oval Maidan), אני יכול לראות שהמקום הזה שוקק פעילות. כן, יום ראשון היום ונדמה שכל העיר יוצאת לשחק קריקט על המדשאות, או לפחות לצפות באלה שמשחקים. קריקט הוא כידוע הספורט הכי פופולארי בהודו, עוד ירושה שהותירו אחריהם הבריטים, וכאן עכשיו עשרות קבוצות קריקט ממלאות את שטחי המדשאות הענקיים, והמראה צבעוני ומרהיב. יש קבוצות ששחקניהן לבושים 'לפי הספר', מדים לבנים, מגיני קרסוליים גבוהים למגיש (Bowler), ולחובט (Batsman) וכפפות בהתאם, וכמובן גם כובעי קסקט. קבוצות אחרות משחקות עם מדים צבעוניים, אך ללא מגינים ושאר הציוד, ויש גם קבוצות המורכבות אד-הוק במקום ושחקניהם, שנאספו והתקבצו לכאן ממקומות שונים בעיר לבושים בגדים מכל הבא ליד, מתחלקים לקבוצות ויאללה קדימה, העיקר לשחק.

מקצועני הקריקט משחקים באובל מיידן (המדשאה האליפטית), מומבאי / צילום: איציק גונן

   בשולי המדשאה, באוהלים שהוצבו במקום או בדוכנים על המדרכות שמסביב, מוכרים אוכל ושתייה. אני הולך על כוס גדולה של מיץ קנה סוכר שסוחטים לי במקום (וזה טוב, אלוהים כמה שזה טוב!), יחד עם פאפאיה חתוכה יפה ומוגשת על צלחת, ומתיישב עם צופים אחרים על אחד מגזעי עצי הקוקוס השכובים על הקרקע בשולי המדשאה, לצפות במשחקה של אחת מקבוצות המקצוענים. בעת שאני נוגס בפאפאיה המתוקה יש לי תחושת דֶזַ'ה-ווּ חזקה: יום א', משחק קריקט, פאפאיה, ואני ביומי האחרון בדלהי הבירה, לקראת הטיסה חזרה הביתה, אחרי קרוב לארבעה חודשים בצפון הודו, ואראנאסי וראג'אסטן [http://www.lametayel.co.il/מסע+להודו+46++לחיות+את+החלום ]. עכשיו אני מרגיש כאילו לא עזבתי כלל את הודו ואני פשוט ממשיך את הטיול מהמקום בו סיימתי אז (העיר דלהי), לעיר בה אני מתחיל עכשיו (מומבאי), שוב ביום א', שוב צופה במשחק קריקט, ושוב אוכל פאפאיה, רק שלוש שנים אחרי... וואי, פשוט מטורף!

צופים במשחק קריקט, האובל מיידן, מומבאי / צילום: איציק גונן

   טוב, למרות שאני מתעניין, שואל ומנסה להבין את החוקים וכל זה, אני חייב להודות שקריקט לא עושה לי את זה. לא יודע, אולי אני לא מבין מספיק את הטקטיקה והאסטרטגיה שמאחורי המשחק, אולי משהו אחר, אבל המשחק הזה נראה לי איטי, חסר אקשן ומשעמם, ועוד לחשוב שמשחק אחד כזה גם יכול להימשך כמה ימים, תתארו לכם... אחרי שעה של צפייה בשחקנים ובצופים, אני מוציא מהתיק את 'שיר דמדומים אחרון', שהתחלתי לקרוא עוד בטיסה, וחוזר לקרוא על עלילות אנוּרַאדְהה וְוארדֶמאן', שאהבתם הלכה והחמיצה לה, וגם על המשך נפלאות נאנדיני במומבאי. הספר מספר על הודו הקולוניאלית של שנות ה-20 במאה הקודמת, והוא ספרו הראשון של כותב שהוא בן למשפחת אצולה ממומבאי, שהתחנך במומבאי, אנגליה וארה"ב. כבר קראתי יותר מחצי הספר, ואני יכול לספר לכם שמבחינה ספרותית אני די מאוכזב, לא יודע, אולי בגלל שציפיתי ליותר לאור ניסיוני הטוב עם כותבים הודים (ובמיוחד ארונדהטי רוי המלכה). יש אמנם עלילה, שלפעמים היא מעניינת ולפעמים מופרכת, אבל הכתיבה שטחית ולא מעוררת השראה, מוגבלת כזאת. ובכל זאת, אני סקרן לראות איך זה יתפתח ולאן זה ייקח, ובמיוחד שהעלילה מתרחשת במומבאי ואני עכשיו כאן. כן, החיבור הזה בין הספרות למציאות תמיד עושה לי את זה.