פרק 21 – הקרב על הפומלה...

גראנד-מאסטר אצ'ריה מילינד טוען שרבים מהסאדהואים והבאבות שמסתובבים ברישיקש ובשאר המקומות הם מתחזים. "הם ההיפים של הודו", הוא אומר, מול פני השואלות, "חבר'ה שאין להם חשק לעבוד ומעדיפים לקבץ נדבות במסווה של מאמינים המקדישים עצמם לחיי הרוח". "ומה עם כל הגלימות הכתומות, וכל זה?", אני שואל, מופתע מהדברים. "כל אחד יכול לקנות את זה בחנות", הוא עונה, "גם אתה...". אחר-כך הוא מוסיף ש"יש ביניהם כאלה שבורחים מהחוק, וזה כיסוי טוב עבורם". "כן", אני אומר, "ובכל זאת, מה עם שיטת האשראמה והשלב הרביעי שבו המאמין מוותר על ההיבטים הגשמיים של העולם, ומתמסר לחיפוש רוחני באמצעות מדיטציה, תפילה, לימוד, סגפנות ומסעות עליה לרגל, זה לא קיים?". "זה קיים", אומר המורה מילינד, "אבל רק מעטים מאלה שאתה רואה כאן הם כאלה. הרוב הגדול אין בינם ובין הסגפנות והפרישות דבר, ולא תמצא אצלם לא ידע ולא עיסוק בחיי הרוח". אני מוכרח לומר שהדברים האלה מפתיעים אותי מאוד. כבר שמעתי שיש ביניהם גם מתחזים, אבל שרובם הם כאלה? טוב, עכשיו אני חייב לפגוש ולשוחח עם כמה מהם, אולי גם עם איזה ראש אשראם, כדי לשמוע מה הם אומרים על כל זה...

השיעור היום הוא בעיקרו תיאורטי, לימוד לעומק של כל נושא הצ'אקרות: שמות, מיקום מדויק, איזה אלמנט הן מייצגות (אדמה, מים, אש, אוויר), צבע, על איזו מערכת עצבים הן משפיעות, לאיזו בלוטה אנדוקרינית הן קשורות, על אילו איברים פיזיים והיבטים מנטליים הן שולטות, מחלות הנגרמות כתוצאה מפעולה לא תקינה שלהן, ועוד, כל זה כדי שנבין טוב יותר איפה ואיך משתלב הרייקי בכל זה... וואו, הראש שלי כבר מתנפח, הצילו! טוב, מילינד עוצר כאן, ואחרי שאנחנו אוכלים משהו, כדי להתעודד, הוא עושה לנו שוב תהליך 'הטענה', בעזרת הבחור שמסייע לו. לפני שהוא משחרר אותנו הוא מבקש שנתרגל רייקי על עצמנו (רצוי על הבוקר) לפחות שעה כל בוקר ("אפילו שעה וחצי, 3 דקות בכל תנוחת רייקי..."), לפי דף התנוחות שחילק לנו, ועוד נותן לנו שיעורי בית לקראת המפגש המסכם מחר... אני מרגיש שהימים האלה מאוד אינטנסיביים בשבילי, גם יוגה וגם רייקי, ואני מקווה שאף אחד מהם לא נפגע. לפי מילינד יוגה ותרגילי נשימה עוזרים לנקות את הנאדי, שזה ערוצי האנרגיה, ואז הרייקי יכול לנוע בהם בחופשיות, כך שהם בעצם משלימים אחד את השני…

תנוחות יוגה ממקורות היסטוריים / וויקיפדיה

...קאראנפאל יוגי הוא בדיוק ההפך ממילינד, שתקן, מופנם, בקושי מדבר. בשיעורי היוגה הוא ממשיך לגוון ולפתח תרגילים חדשים, מתוך אלה שאנחנו כבר יודעים, והכל בשקט, בקול מרגיע, ובלי דיבורים מיותרים. התרגילים ממשיכים להיות קורעים, אבל אחרי כל כמה תרגילים יש הרפיה, ואז נשמע קולו השקט והסמכותי: "Relax the whole body, breathe in and out...", שמיד מחזיר אותי לקצב הנכון. בכלל, אתם יודעים מה אני הכי אוהב בשיעור? שאחרי שאנחנו מסיימים סדרת תרגילים, ושוכבים בהרפיה, בעיניים עצומות, בדרך-כלל לקראת סוף השיעור, הוא עובר בינינו בצעדים שקטים, מרחפים כאלה, עם שמיכות ביד, ומכסה כל-אחד מאתנו בשמיכה, כדי לשמור על חום הגוף, ממש כמו אִמא השומרת על ילדיה. כשהוא פורש עלי את השמיכה אני מרגיש קודם תנועה קלילה של רוח, משב קליל ונעים, כמעט לא מורגש, ובכל זאת מספיק כדי להעביר בגופי רעד קל ולהכין אותו, ואז השמיכה מונחת עלי בעדינות, וזה כזה נעים, וההרגשה נהדרת...

אחרי השיעור אני חוזר לגסט-האוס, ומצטרף לחבר'ה על המרפסת. איתי הוציא את הדיג' שבנה במשך איזה שבועיים אצל מוּקש, משהו יפהפה בעיני, ומנגן עליו בנשיפות. הדיג' עשוי בעצם משני חלקים מגולפים של עץ, שמודבקים יחד, ועד שאיתי לא מראה לי אני ממש לא מצליח לזהות את התפר שמחבר את שני החלקים; פשוט עבודה יפה, וכל זה מבול עץ אחד שאיתי בחר, וגילף ועיבד לפי ההנחיות של מוקש. איתי מלא התפעלות ממוקש ואני מלא התפעלות מאיתי, יש לו ידי זהב לבחור. אני שואל את איתי ורושם איפה בדיוק נמצאת הסדנה של מוקש, כי אני חייב לבקר שם ולראות איך הוא עובד ומדריך את מי שבא ללמוד אצלו.

איתי מנגן על הדיג' שהוא גילף בסדנה של מוקש / צילום: איציק גונן

בינתיים כל אחד מאתנו מנסה בתורו להוציא מהדיג' צלילים, בהדרכת איתי; תומר מצליח יותר, ואצלי, למרות המאמצים, בקושי יוצא איזה צליל... טוב, בינתיים נהיינו רעבים, ואת ארוחת הערב אנחנו הולכים לאכול בדהבה על ידנו ('הדהבה הצרה והארוכה'), איתי, מיכל, תומר ואני. כשאנחנו נכנסים, מסתבר שגם הילה, נמרוד, והדר כאן, וגם החבר'ה שלי מהיוגה, סוניה והנרי, שכרגיל משחקים שח תוך כדי האוכל (זוג חמוד, אני מת עליהם, וסוניה ממש יפה...), ואפילו פייר, שחוץ מתה עם ג'ינג'ר ודבש גם הזמין לעצמו מנת אורז רצינית, והשמחה רבה... הדהבה הזאת היא דוגמה לזה שיש מקומות שתמיד מלאים, ואחרים לא, וקשה להבין בדיוק למה. פה ממש לידנו יש עוד שתי דהבות דומות, 'התכלת' ו'הלבנה', אבל רק זו, הסמוכה לגסט-האוס שלנו, תמיד מלאה ועמוסה בחבר'ה, והאחרות בדרך-כלל ריקות. יש בה איזה משהו, אולי זה שילוב של טיב האוכל, השרות, הכיסאות, האווירה, האין מקום, אולי בכלל משהו אחר, שלא שייך לכל אלה, לא יודע, אין לי מושג, אני רק יודע שהמשהו הזה הופך אותה ללהיט, ולאחרות אין את זה...

____________________________________

...היום אנחנו מסיימים את הרייקי, מפגש שלישי ואחרון, ואחרי שיעור היוגה אני חוזר לגסט-האוס לאסוף את תומר, ושנינו יוצאים לדרך במסלול של 2 הק"מ מלאקסמן ג'ולה לראם-ג'ולה. בדרך מתחשק לתומר פומלה, וכשאנחנו עוצרים בדוכן לקנות, אנחנו לא שמים לב שכמה קופי לאנגור שיושבים על החומה לאורך הדרך עוקבים אחרינו בעניין... אנחנו מתרחקים מהדוכן, כשתומר עסוק בקילוף הפומלה, ופתאום אני רואה שממרחק של איזה 40-30 מטר מאחור רץ לכווננו קוף לאנגור גדול, לא סתם רץ, טס, מסתער, כשעל הפרצוף השחור שלו כתוב: 'הפומלה הזאת שלי!'... עכשיו שתבינו, לקוף הזה יש איזה 30 קילו עליו, והמאסה שלו כשהוא מסתער עליך, עם הריצה המטורפת הזו שלו, זה משהו שאני אפילו מפחד לחשוב עליו... אני תופס את תומר, דוחף אותו הצידה ממסלול הריצה של הלאנגור, ושנינו מחביאים את הפומלה בינינו, חצי מחובקים, בהחלטה משותפת שאנחנו לא מוותרים עליה, ובתקווה שנצא מזה בשלום…

קוף לאנגור במעקב צמוד / צילום: איציק גונן

הלאנגור עוצר את הריצה המטורפת שלו ממש לידנו, איזה ברקסים, ומתחיל לחפש, איפה הפומלה הזאת שהוא ראה קודם? אנחנו מנסים להרחיק אותו בקריאות, אבל הוא לא מתרשם, חושף שיניים צהובות (אולי ניתן לו סיגריה וזהו?), ומנסה לתקוע את הפרצוף שלו בינינו ולגלות לאן הפומלה נעלמה. מישהו אמר שממקלות הם מפחדים, ואנחנו מתקדמים, צמודים ככה, מצליחים להרים איזה מקל מהקרקע, ומניפים אותו לכיוונו בתנועה מאיימת, בלווי קריאות קרב. טוב, זה כנראה כבר יותר מדי בשביל הלאנגור שלנו, שגם כבר לא רואה שום פומלה מול העיניים (אם כי הריח בטח משגע אותו), וגם נתקל בהתנגדות ישראלית עיקשת (בשביל תומר זה זימון ראשון למילואים אחרי השחרור), והוא מחליט לוותר ועוזב... תומר מיד מכניס את הפומלה לתיק שלו, נאכל אותה אחר-כך, ואנחנו ממהרים להסתלק, כשמבטי הקופים האחרים, אלה שעל העצים, והאחרים שעל החומה, ממשיכים ללוות אותנו לאורך כל הדרך עד למלון ראג'דיפ. חוויות, מה אני אגיד לכם...

היום גראנד-מאסטר אצ'ריה מילינד מגיע, על אופנועו, לשיעור בזמן. לא היו תאונות בדרך מדרה-דון לכאן, והוא גם לא נתבקש לטפל במישהו ממש לפני שהיה צריך לצאת (מסיפורי היומיים האחרונים)... היום אנחנו עובדים חזק מההתחלה; קודם מדיטציה חצי שעה לצלילי 'אום', ואחר-כך אנחנו עוברים ולומדים, ומנתחים את חמשת העקרונות הרוחניים של הרייקי שהוסיף ד"ר אוסווי: 'רק היום, לא אכעס', 'רק היום, לא אדאג', 'רק היום, אודה ואכבד את הורי, מורי, והמבוגרים ממני', 'רק היום, אעבוד למחייתי ביושר', 'רק היום, אכבד את שכני ואת כל היצורים החיים'. רק היום, בניגוד להרגלנו לדחות דברים למחר, ולמחרתיים, ולא לקחת עליהם אחריות. אחרי העקרונות עוד תהליך של הטענה, הפסקת אוכל קצרה, ולסיום עוד מדיטציה בשיטה של דמיון מודרך, ואחריה סיכום הקורס, ואפילו חלוקת תעודות, מה תגידו? רק ההורים חסרים... כולנו עכשיו די בהַיי, אפילו תומר הסקפטי, והכל בזכות גראנד-מאסטר אצ'ריה מילינד, בזכות פתיחותו, שליטתו באנגלית, והאווירה הטובה שהשרה במהלך הקורס. כולנו נשארים לשבת ליד השולחן על המרפסת עוד איזו שעה, ממשיכים לדבר, מחליפים כתובות מייל, וטלפונים. אני מבקש ממילינד שכשיגיע לארץ בפעם הבאה, שירים טלפון או שישלח מייל, אולי נוכל לעשות משהו יחד בעבודה עם מנהלים. למילינד יש תכנית רייקי למנהלים, משהו שהוא כבר עשה פעם, ואני עוסק בפיתוח מנהיגות למנהלים, אז אפשר להתחבר…

אני יחד עם גרנד מאסטר אצ'ריה מילינד, והתעודה שקיבלנו בסיום הקורס / צילום: תומר

... תוך כדי הליכה לאזור לאקסמן ג'ולה, מתגבשת אצלי ההחלטה לוותר על שיעור היוגה המתוכנן להתחיל עוד מעט, אין לי כוח. סיימתי משהו היום, קורס רייקי 1, ועכשיו אני רוצה לשמר עוד מעט את התחושה הטובה שיש לי, ולא לעבור מיד למשהו אחר; ליהנות ממה שכבר הושג, לפני שמנסים להשיג עוד משהו, לא נכון? בא לי לתפוס איזה מנוחה קלה, וחוץ מזה ערב שבת הולך ומתקרב, וזו הזדמנות לעבור דרך האינטרנט, לקרוא (8 מיילים מחכים לי), ולשלוח כמה מיילים של שבת שלום לכל החבר'ה שלי, לפני שאני הולך לקבלת שבת.

...הערב אנחנו לוקחים אתנו לקבלת שבת את פרנק, בחור צרפתי ממונטריאול שגר חדר לידי בגסט-האוס. כשאנחנו יושבים על המרפסת ביום שישי לפנות ערב ומדברים, הוא מתעניין מה זה הקבלת שבת הזאת, אז אנחנו אומרים לו בוא תראה, והוא שמח להצטרף. נפגשים שוב במסעדת 'אואזיס' במלון 'אישן', ומגלים שחלק מאלה שהיו אתנו לפני שבוע כבר עזבו ואינם, וכמה חדשים הופיעו. שימי עדיין כאן, כבר שבעה או שמונה שבועות הוא כאן, והוא מנהל את הטקס, מוביל את שירי השבת, ואחר-כך גם בוצע את החלה, שנאפתה במיוחד (היום אוספים בשבילה 10 רופי מכל אחד, לכובע של תומר), ומחלק לכולנו. שימי טיפוס מיוחד, ומאוד מסקרן אותי לדבר אתו ולשמוע אותו. הוא כבר ביקר בהודו פעם, לפני 3 שנים, והפעם הגיע לכאן אחרי חודשיים באירופה, ובאמת אחרי האוכל אנחנו נכנסים לשיחה רצינית יותר. אני מנסה להבין משימי, והוא ממני, מה יש כאן בהודו, מהו הקסם המושך אותנו לכאן, ובמיוחד את הצעירים שבנו. אני אומר לשימי שבמהלך קורס הרייקי הבנתי שני דברים שנראים לי חשובים, דברים שמבחינים בין המערב למזרח ויש בהם גורם משיכה למי שבא ממקום מערבי כמונו. במזרח, ובהודו זה בולט מאוד, הגישה הכללית היא פסיבית, בעוד שבמערב הגישה הכללית היא אקטיבית. הפסיביות הזאת, שאפשרה לכובשים רבים, גם כאלה שהגיעו בכוחות קטנים, לכבוש ולהשתלט על הודו הענקית, ולשלוט בה במשך שנים, היא השאנטי שכולם מדברים בשבחה, לזרום עם הדברים, בשלווה, בקלות, גם כשהדברים הם עוני, לכלוך, ודלות. כנראה שאחרי השרות הצבאי האקטיבי והלוחץ, ובכלל החיים בארץ, כולנו מחפשים קצת שקט ושלווה, ואת זה הגישה ההודית לחיים מספקת. כאן הרבה יותר קל (וגם הרבה יותר זול), לא צריך לקחת אחריות על שום דבר, או לקבל החלטות משמעותיות, אף אחד לא לוחץ אותך, לא רק ההורים, אלא גם החברה שמסביב, ואתה יכול פשוט לזרום עם מה שקורה לך. "כן", אומר שימי, "החיים כאן עוזרים לך לדחות החלטות, להישאר חודשים באיזה מקום, כי נוח וטוב לך, וגם הסמים הם חלק מזה, ואם אין לך חוט שדרה מספיק חזק אתה יכול להיגרר ככה שנים. הנה אני, עוד מעט אהיה זקן הישראלים ברישיקש, וגם אני מתלבט לגבי ההמשך...".

שימי ואני חודש מאוחר יותר, בפושקאר... / צילום: אחד מהחבר'ה

"...זה דבר אחד", אני אומר, "ויכול להיות שהוא הדומיננטי. הדבר השני שמצאתי, זה שבהודו האנשים מאוד אינדיבידואליסטים, ופועלים לבד. הודי אחד אמר לי שאם היה רוצה עכשיו לארגן הפגנה בעד או נגד משהו, לא היה מצליח. קשה לארגן את ההודים, כי כאן כל-אחד לעצמו. כך על הכביש, כך בעבודה, וכך בחיים. במערב אנחנו עם הפנים לקבוצה, לחברה, למסגרת; כולנו חלק מקבוצות שונות, פועלים בתוכן, מושפעים מהן, ומנסים להשפיע בתוכן. הישראלים, כידוע, מרגישים טוב בחבורות, ולכאורה יש כאן התנגשות עם התרבות ההודית, אך נראה שרק לכאורה. קל לראות שיש לא מעט חבר'ה ישראלים שיצאו לטייל כאן לבד. הודו מאפשרת את זה, בכל מה שקשור לביטחון אישי וכל זה, ולכן כל מי שעייף מ'החבר'ה' ומהלחץ החברתי הישראלי, ורוצה להיות קצת לבד, הודו זה המקום בשבילו. כאן תמיד יוכל להיות לבד ולהרגיש נוח בסביבה ההודית, ואם יתחיל להתגעגע, יוכל בקלות למצוא לו כמה חבר'ה, עד שימאס לו שוב…".

אחרי קבלת שבת אנחנו חוזרים ומתנחלים במרפסת הגסט-האוס שלנו, למרות הרוח והקור הנושבים לאורך הגאנגס, אוכלים כדורי שוקולד, מפצחים בוטנים בקליפותיהם, קצת ממתקים, וממשיכים את כל השיחות שלא סיימנו. מחר שבת, וההרגשה היא של שישי בערב בארץ, שיושבים יחד, שומעים מוזיקה, מקשקשים, מעבירים את הזמן בכיף, ואף אחד לא ממהר ללכת לישון, אפילו שלי יש שיעור יוגה מחר בבוקר...

_____________________________________

...מעניין, גם השבת העירו אותי קריאות העורבים, מה שלא קרה מאז שבת האחרונה, האם העורבים יודעים מתי שבת? שאם כן, יכול להיות שאני על סף גילוי מדעי מסעיר, הנוגע לאינטליגנציה של העורבים?!? אחרי שיעור היוגה של הבוקר אני נפרד מפייר על כוס צ'אי; בצהריים הוא נוסע להארידוואר לראות את טקס הפוג'ה בגאט המרכזית שם, 'האר קי פאירי' ('עקבותיו של אלוהים'), שעל פי המסורת היא הנקודה המדויקת בה נפרד הגאנגס מההרים, ומחר ימשיך לצ'אנדיגאר, למרות שסיפרתי לו שלא התלהבתי משהותי הקצרה שם. הוא מעוניין לראות שם את המוזיאונים, במיוחד זה המתאר את תכנון העיר, והוא גם רוצה לראות את העיר עצמה, פרי תכנונו של לה-קורבוזייה, כי העבודות שלו מעניינות אותו. אנחנו מחליפים כתובות מייל, ופייר מבטיח לברר לי כמה דברים בקשר לפריז, בשביל ספר שאני מנסה לכתוב (ואשר אכן יצא בהמשך: Wawona" – הרוח השומרת על העצים הגדולים") זהו, לחיצת יד, חיבוק, ועוד פרידה מבחור צרפתי לא אופייני, שהחזיר לי, אחרי שאמרתי לו את זה, שגם אני ישראלי לא אופייני…

הרומן שכתבתי: Wawona – הרוח השומרת על העצים הגדולים (הוצ. רימונים)

בשיעור היוגה אחר-הצהריים אנחנו רק שלושה, אחרי שפייר נסע, וכולנו עובדים ברצינות ובשקט, כשמין אווירת סיום שכזו עומדת באוויר. בקטע של עמידת ראש שלושתנו עומדים יפה במשך זמן רב, ואני מרגיש שכולנו עשינו כאן כברת דרך ארוכה בששת הימים האחרונים. הנרי וסוניה נוסעים מחר באוטובוס הצהריים לדלהי וזהו, הקבוצה מתפרקת. מבחינתי אני מרגיש שקיבלתי כאן בסיס טוב להמשך העבודה; אני לא יודע כמה יוגה אעשה בעתיד, אבל אין לי ספק שאאמץ חלק מהתרגילים, וגם אנסה לשמור על הסדר שלהם, כפי שגם מצאתי בספר יוגה שפייר המליץ עליו וכולנו קנינו אותו. זה היה שבוע קשה, יוגה, ורייקי, ומתיחות שקרעו אותי, כך שהסיום בא בשבילי בזמן. עכשיו אוכל לחזור ולטייל עוד קצת בסביבות רישיקש, וגם לפגוש עוד אנשים שלא התפניתי אליהם עד כה.

צילום פרידה עם קאראנפאל יוגי / צילום: פייר

בסוף השיעור אנחנו מצטלמים עם קאראנפאל יוגי למזכרת, ומודים לו על הקורס. אני נפרד גם מהנרי וסוניה, שמחליפה אתי כתובות מייל, ומבטיחה לארח אותי בניו-זילנד, ואני אותה בארץ. לפני הפרידה ממש אני עוד הולך עם הנרי וסוניה והם מראים לי את משרד הנסיעות שסידר להם את האוטובוס לדלהי, והרכבת לג'ייפור, אם ארצה להשתמש בשרותיו. בגסט-האוס אני פוגש את איתי ומיכל, שחזרו מקניית קסדה למיכל. גם אצלם הכל מוכן, ומחר בבוקר הם יוצאים עם האופנוע לדלהי, וזה אומר שהערב הם אורזים ומחסלים הכל. כולנו, יחד עם תומר ופרנק הקנדי, יוצאים לאכול בדהבה שלידנו; אנחנו מחברים שני שולחנות, כדי לשבת יחד, ואחר-כך מוסיפים כסאות בשביל הדר, שמצטרפת, ולקראת סיום גם אליזבט, בחורה שוויצרית שהדר פגשה אתמול. האוכל מצוין, כרגיל, ולא חשוב אם זה תאלי, או דוסה, או כל דבר אחר. תוך כדי האוכל מספר פרנק, שהוא במקור יליד צרפת, ובעשר השנים האחרונות, מאז גיל 15, גר במונטריאול, איך עשו לו ברית מילה, למרות שאינו יהודי. פרנק, שבעיקר יודע צרפתית, מספר לנו באנגלית השבורה והמצחיקה שלו, שהיתה לו חברה שהוא מאוד אהב ("אז, היום כבר לא..."), שרצתה שיעשה ברית מילה; אז הוא עשה, ואחרי הניתוח הוא נבהל, כי פתאום ראה שהזין שלו נהיה יותר קטן, וחוץ מזה הוא התחיל להחליף צבעים מסגול לכתום, ולירוק, וזה גם נורא כאב... את כל התיאור הזה הוא מלווה בתנועות ידיים מדגימות, וכולנו נקרעים מצחוק, אבל מה זה נקרעים, נשפכים, משהו היסטרי לגמרי... אחרי שאנחנו מתאוששים, הוא מרגיע אותנו שעכשיו הכל בסדר, והוא דווקא מרוצה מהניתוח, כן, מרוצה! בחור נחמד הפרנק הזה, אתמול הוא היה אתנו בקבלת שבת, ברית מילה כבר עשו לו, נראה לי שבסוף עוד נהפוך אותו ליהודי...