פרק 20 – אבהילש סינימה, קוטאיאם

   ...אחרי שאני מסיים את הרהורי על המפגש בין הקריאה בספר ובין המציאות המתגלה לי בעת ביקורי במקום בו התרחשה עלילת הספר, ומתאושש לאט-לאט מההתרגשות הרבה בה הייתי נתון במהלך הביקור באיימנם עד כה, אני קונה בקבוק מים בחנות קטנה וממשיך להסתובב עוד קצת בין הבתים שברחוב המרכזי במקום, ובסוף מחליט לנסוע לבקר במקדש אֶטוּמַנוּר, שקודם הסביר לי המורה להיסטוריה איך מגיעים אליו. זהו מקדש חשוב מאוד ועתיק, ואם הגעתי עד לכאן שווה לבקר בו.

   אני לוקח את האוטובוס המקומי חזרה לקוטאיאם, והאוטובוס הזה, שחוצה את איימנם בדרכו, מלא ודחוס, כשהנשים יושבות מקדימה וכולנו נדחקים ונדחסים כל הדרך עד לתחנה המרכזית של קוטאיאם. כאן אני לוקח אוטובוס נוסף צפונה, ולאחר כ-40 דקות נסיעה אני יורד ליד מקדש אֶטוּמַנוּר (Ettumanur). זהו מקדש ידוע מאוד לאל שיווה, שהאגדות קושרות אותו לתקופה הוֶדית, לפני יותר מ-3000 שנה, התקופה בה הועלו על הכתב הוֶדוֹת, שהן דברי אלוהים, הבסיס של ההינדואיזם, וקרוב לוודאי כתבי הקודש העתיקים בעולם. המקדש הנוכחי הוקם ב-1540, ונמצאו בו כתובות חרוטות משנת 1542. כמו כן הוא ידוע בגילופי העץ וציורי הקיר המרהיבים שלו. מדי שנה מתקיים כאן פסטיבל שנמשך 10 ימים, ובמהלכו נחשף האייקון המרכזי של המקדש, פסלו של שיווה בצורת הלינגה (פסל בצורת עמוד פאלי), המכונה אגהוֹראמוּרטי ומייצג את הלהט האלוהי של שיווה. מספרים שאלפי מאמינים מגיעים לכאן מדי יום, כדי למלא את בקשותיהם, ולהירפא ממחלות שאין להן תרופה.

הכניסה למקדש אֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶטוּמנוּר, קראלה / צילום: איציק גונן

   כבר על רחבת הבטון שלפני המקדש עצמו, בין העמודים הגבוהים, נמצאים מאמינים רבים, כולל משפחות וילדים, ואפילו פר אחד. חלקם יושבים ואוכלים, ואחרים שוכבים על הבטון, לאחר שהניחו עליו פיסת בד קטנה. גם אני מתיישב על רצפת הבטון, כדי להיכנס לאווירה ולראות איך האחרים נוהגים. אין כאן זרים, רק הודים, ואני מנסה להבין מה מותר ומה אסור לי. בינתיים אני גם נהנה מציורי הקיר המרשימים, שאכן מזכירים במשהו את אלה שבארמון מאטאנצ'רי (הארמון ההולנדי) בפורט קוצ'ין. גם כאן למי שאינו הינדי אסור להיכנס ללב המקדש עצמו, אבל אפשר לעבור לחצר הפנימית המקיפה את לב המקדש ולהקיפו בהליכה כפי שעושות הנשים (והזרים), וכך אני עושה, אחרי שאני שואל עם הידיים, ומישהו מאשר לי, גם הוא בתנועות ידיים משלו, שזה בסדר.

הכניסה לחצר הפנימית המקיפה את לב המקדש, ממול עמוד פאלי / צילום: איציק גונן

   כל הנכנס לחצר הפנימית חולץ את סנדליו ונושא תפילה קצרה מול הכניסה למקדש עצמו, וכך גם אני עושה. לאחר מכן אני מתחיל להקיף את המקדש בכיוון השעון, כפי שעושים האחרים. אני הולך בעקבות כמה נשים הודיות, רק שעבור כפות רגלי חום המרצפות הוא כמו גחלים בוערות, ואחרי איזה 10 מטר בהם אני מנסה להיראות כאילו כלום, קטן עלי, אני ממהר לקפוץ לחצץ הדק המפוזר בצד המרצפות. יוֹ, איזה חום, כפות הרגליים שלי שורפות, עולות באש, ואילו הנשים שלפני, כולל שתי ילדות, ממשיכות לצעוד על המרצפות כאילו כלום, ממה לכל הרוחות עשויות כפות הרגליים שלהן??? אתם יודעים, פירוש המילה אטומנור בשפה המקומית, המלאיאלאם, הוא: "המקום שבו נשאו את הצבי", ועכשיו דווקא היה יכול להיות נחמד אם הייתי צבי לרגע ומישהו היה נושא אותי מסביב...

רק כשאתה מקיף אותו אתה יכול להתרשם מגודלו של המקדש, משהו ענק. המקדש עשוי כמובן בצורת ריבוע, כיוון שעבור ההינדים הריבוע הוא הצורה המושלמת, ואם מידותיו של המקדש מושלמות, אזי תשרור שלמות בעולם כולו. לקראת השלמת ההקפה, בעזרת החצץ כמובן, אני מגיע לא הרחק מבמה מוצלת הנמצאת בפינת החצר הפנימית, ועליה ולידה יושבים בעיקר גברים, לבושים מונדו לבן, כשחלק גופם העליון חשוף, וגם כמה נשים, ומכינים מנות אוכל ארוזות למאמינים המגיעים למקדש. הכל כאן מתנהל בשקט וביעילות, ואם אני יכול לשפוט לפי פניהם של כל העוסקים במלאכה, אז גם בהרבה רצון וכוונה עמוקה.

מאמינים יושבים/שוכבים בכניסה למקדש אטומנור, קראלה / צילום: איציק גונן

    טוב, לפני שאני נפרד ממקדש אֶטוּמַנוּר עוד סיפור קטן, לדרך: אומרים שאחד הדברים המרשימים במקדש הזה היא ואליה וילאקו (Valia Vilakku), מנורת שמן ענקית הנמצאת במקדש, ואשר דולקת רצוף כבר יותר מ-450 שנה ונותנת אור למיליוני המאמינים המחפשים את ההארה האלוהית! לדברי המספרים הפיח שנוצר על המנורה בעת הבעירה התגלה כמרפא מחלות עיניים רבות, ורבים מגיעים לכאן מסיבה זו. המאמינים מביאים אתם שמן שומשום ושופכים אותו למנורה, ואנשי המקדש אוספים מדי חודש יותר מ-4000 ליטר שמן העולה על גדותיו מהמנורה, ושמן זה מחולק למקדשים אחרים. מה תגידו, מעניין לא?

גילופי העץ העתיקים בכניסה למקדש אטומנור, קראלה / צילום: איציק גונן

     כשאני מגיע חזרה עם האוטובוס לקוטאיאם אני כבר ממש רעב, ותוך כדי הליכה למרכז העיר אני מאתר מסעדה עממית ונכנס לאכול. יש כאן את כל סוגי האוכל ההודי והוא ממש טוב, ואת הארוחה אני מקנח במילק-שיק אמיתי שמגיע עם מלא גלידה, איזה כיף!

   כבר אחר-הצהריים המאוחרים, אבל לפני שאחזור לחדר המשפחתי שלי יש עוד משהו שאני רוצה לראות כאן בקוטאיאם. אתמול, כשדיברתי עם רג'י על 'אלוהי הדברים הקטנים', ועל כל המקומות שאני רוצה לראות, הוא הפתיע אותי ואמר שאולם הקולנוע אַבְּהִילַש סינימה, שאליו נסעו רהל ואסתה יחד עם אַמו ובייבי קוצ'מה כדי לראות את 'צלילי המוסיקה' (בפעם השלישית), בדרכם לפגוש את סופי מול בשדה התעופה, אינו נמצא בקוצ'ין, כפי שמופיע בספר, אלא דווקא כאן, בקוטאיאם! כן, ומכיוון שכך אני מתחיל לשאול עוברים ושבים איפה נמצא הקולנוע הזה, ולאחר חצי שעה של הליכה ושאלות אכן מוצא אותו, ממש בסמוך לתחנת האוטובוסים המרכזית של KSRCT . כנראה שתיכף מתחילה הקרנה של סרט, כי אני רואה שמלא גברים צעירים נוהרים לקולנוע, גברים ואף לא אשה אחת! האם זה סוג הסרט, או שבשעות אלה רק הגברים יכולים להרשות לעצמם ללכת לקולנוע בעוד שהנשים צריכות לבשל ולהכין את הבית לבואם של הגברים?

אבהילש סינימה בקוטאיאם, לגברים בלבד? / צילום: איציק גונן

   אני מתקרב ומנסה לתת בקולנוע סימנים מהספר: "אבהילש סינימה פירסם את עצמו כאולם הקולנוע הראשון בקראלה עם מסך סינמסקופ לסרטים של 70 מ"מ. כדי שהמסר ייקלט היטב, עוצבה חזיתו בצורת העתק עשוי מלט של מסך סינמסקופי מעוקל. מעל התנוססה הכתובת (אותיות מלט, תאורת ניאון) 'אבהילש סינמה' באנגלית ובמליאלאם". כן, אז השם 'אבהילש' באותיות בטון גדולות ואדומות אכן ישנו, ובמקום אחר גם במליאלאם, אבל את החזית עשויה בצורת מסך אני לא מוצא. אני מניח שרג'י צודק, כי הוא היה מאוד נחרץ בעניין הזה, ויחד עם זאת אני אומר לעצמי שכשאגיע שוב לארנקולם-קוצ'ין, לקראת הטיסה משדה התעופה של קוצ'ין, אבדוק שוב אם אין שם בית קולנוע בשם זה, כפי שמסופר בספר, ליתר בטחון... אני ניגש לקופות, ועובר בין כל הממתינים עד לדלת הכניסה הסגורה. עכשיו אני מדמיין לעצמי את אַמו, בייבי קוצ'מה המתנשפת, "כפופה מכובד משקל מִלוֹניה", אסתה בנעלי הבז' המחודדות ותסרוקת אלביס, ורהל המעופפת כמו יתוש נרגש, מגיעים לאולם באיחור, בגלל ההמתנה לרכבת שתחצה את הכביש והפגנת הקומוניסטים. "הם נאלצו להיחפז במעלה המדרגות האדומות המכוסות בשטיח אדום ישן... הם הגיעו לאולם 'הנסיכה'. הם עברו על פני דלפק המשקאות הקלים, שם חיכו המיץ תפוזים והמיץ לימון... איש הפנס פתח את דלת 'הנסיכה' הכבדה אל החושך, שמאווררים רחשו בו ובוטנים נגרסו בו. הוא הדיף ריחות של אנשים ושמן שיער. ושל שטיחים ישנים. ריח קסום של צלילי המוסיקה שרהל זכרה ונצרה. ריחות, כמו מוסיקה, מחזיקים זִִכרונות. היא נשמה עמוק ופקקה אותו בתוכה לדורות הבאים...".

אותיות הבטון האדומות של קולנוע אבהילש, קוטאיאם, קראלה / צילום: איציק גונן

   אחרי שאני לא מצליח להשיג את רג'י בטלפון, אני מוצא ריקשה שנהגה גם מבין את הנחיות הנסיעה שרשם רג'י על הדף, וגם מוכן למחיר שאני מציע, ואנחנו יוצאים לדרך. הנהג עוד עוצר בדרך פעמיים-שלוש כדי לשאול ולוודא שהוא נוסע נכון, ובסוף אנחנו מגיעים. רג'י עדיין לא חזר, וזאת הזדמנות טובה לשבת עם בינדו על המרפסת, על כוס צ'אי. אני שואל אותה מה עשתה כל היום, והיא עונה שעבדה בבית, סידרה, ניקתה ובישלה. "לא היית מעדיפה לצאת לעבוד בחוץ?", אני שואל, "בטח, שאני מעדיפה, אלא שבמה שאני רוצה לעסוק, הלבשה וביגוד, קשה למצוא עבודה. יש היום כל-כך הרבה בוגרות אוניברסיטאות, ומעדיפים אותן על נשים כמוני שלא הלכו ללמוד". עד החתונה, היא מספרת, היא עבדה בשיווק מכשירי אלקטרוניקה, אבל מאז שנישאה הפסיקה לעבוד. מהשיחה אתה, גם אתמול וגם היום, אפשר בקלות לקלוט את חוסר שביעות רצונה ממצבה מחד, ואת תחושתה כי אין ביכולתה לשנות מצב זה, מאידך. עצוב. בינדו עושה רושם של אשה אינטליגנטית, עם אנגלית לא רעה, נעימת הליכות, נאה, ואין לי ספק שהיתה יכולה לעשות הרבה יותר מכפי שהיא עושה היום. עכשיו, זה לא רק משהו שאני חושב, כאחד שמביט בה מהצד ורואה איך היא מתבזבזת (אפילו ילדה יש לה רק אחת, מתוך שיקול כלכלי),  אלא זה מה שהיא אומרת לי שהיא מרגישה.

האם יש שם באופק גם משהו עבורי?... / צילום: איציק גונן

   בינתיים רג'י חזר. הוא חשב שאתקשר אליו כדי שייקח אותי, ואומר שממש דאג לי כשהגיע הערב והוא לא שמע ממני. יפה, אני חושב לעצמי ומרגיע אותו, ואחרי שהוא מתאושש ומחליף למונדו הוא מראה לי את אוסף שטרי הכסף שלו. אני אומר שכדאי לו לסדר את האוסף כדי שיוכל להציגו, והוא אומר לי שאין לו זמן, הוא צריך לעבוד ולפרנס את המשפחה. "תן את זה לאשתך", אני אומר לו, "אני בטוח שהיא תעשה את זה מצוין!". "הוא סומך רק על עצמו", אומרת בינדו בהערה צדדית כזו, ורג'י אומר, לאחר השתהות קלה של מחשבה, "אולי באמת אתן לה...".

   עכשיו מגיע תור אלבום החתונה של רג'י ובינדו שהם מבקשים להראות לי, והאמת שאני מרגיש קצת נבוך נוכח רצונם לחשוף בפני הזר שהכירו אך אתמול את הדברים הכי אישיים שלהם. (אחר כך, כשבינדו תלך למטבח, יחשוף בפני רג'י סיפור מאוד-מאוד אישי, שמפני צנעת הפרט לא אחשוף אותו כאן, וגם הוא מצטרף לאותה תחושת מבוכה). בינתיים אני מביט בתמונות מהחתונה ומקבל הסברים מבינדו. "למה אתם כל-כך רציניים בחתונה?", אני שואל, ובינדו עונה ש"היו לנו איזה 1500 אורחים והיה המון לחץ שהכל יעבור בסדר". החתונה נערכה בכפר בו גרה בינדו, כ-30 ק"מ מקוטאיאם, והנישואים היו 'נישואים מאורגנים' (arranged marriage) שתוכננו ע"י המשפחות. למעשה רג'י ובינדו ראו זה את זו לפני החתונה רק ל-10 דקות... "מה דעתך על נישואים מאורגנים?", מפתיעה ושואלת אותי בינדו, מחייכת מין רבע חיוך כזה ומביטה בי בסקרנות, ורואים שממש מעניין אותה לשמוע מה אומר. אני מספר לה שגם אצלנו, בקהילות החרדיות, יש נישואים כאלה, אבל זה המיעוט. מרבית החתונות הן של בני זוג שהכירו, התאהבו, והחליטו להתחתן. חוץ מהכרויות בשכונה ובתיכון, של אלה שגרו קרוב ולמדו יחד, יש גם את השרות הצבאי, האוניברסיטה והטיולים לחו"ל, שמאפשרים לאנשים להיפגש ולהכיר, והרבה זוגות מתחילים שם. אחר-כך אני חוזר אליה ושואל, "מכיוון שבני הזוג בנישואים מאורגנים לא הכירו קודם, יכול היות שהעניינים ביניהם לא יסתדרו טוב, מה עושים אז?". בינדו נראית כמי שהיתה מוכנה לשאלה כזאת, ואומרת שאז ההורים נפגשים וסוגרים ביניהם את העניינים, וזה מחייב את בני הזוג. "אצלנו ההורים לא מתערבים, למרות שלפעמים הם מאוד רוצים", אני אומר לה. "בני הזוג מחליטים להתחתן ולהורים לא נשאר אלא לאשר". "אם יש בעיות אחר-כך", אני מוסיף, "בני הזוג מתמודדים אתן וההורים בדרך-כלל מחוץ לתמונה, או שנכנסים אליה חלקית מהצד שלהם (הבן או הבת), אבל לא במעמד קובע ומחליט עבור בני הזוג".

חיבוק הודי נדיר בציבור, קראלה / צילום: איציק גונן

   בינדו מביטה בי, תוהה, חושבת, ואני מהרהר לעצמי מה עובר לה בראש. הרי זה מין מפגש כזה של עולמות, העולם המסורתי הישן (שרק כאן בהודו הוא מייצג יותר ממליארד בני-אדם), שבו להורים יש מעמד קובע ומחליט, וברור, מול העולם המודרני, החדש, שבו ההורים רואים בעיניים כלות איך הולכת ונשמטת סמכותם ההורית ועסוקים כל הזמן בשאלה איך לשקם סמכות זאת. זאת לא שאלה של נכון או לא נכון, אלא יותר מה מתאים להודים במקום בו הם נמצאים היום, ומה מתאים לנו ולאחרים במערב, ובעיקר מה הרווחים ומה המחירים שההורים וילדיהם נאלצים לשלם בכל אחת מתפיסות עולם אלה. לגמרי לא פשוט.