פרק 20 – ועכשיו זמן רייקי 

אני מרגיש שהחיים שלי כאן ברישיקש נכנסים מאז אתמול אט-אט למסלולם. בוקר ואחר-הצהריים שיעורי יוגה, ובזמן שביניהם שיחות עם החבר'ה, קריאה, כתיבה ובטלה נעימה. הבוקר לשיעור היוגה שלנו הגיעה גם הדר, שלומדת יוגה עם עוד כמה חבר'ה ישראלים, והמורה שלהם הבריז ולא הגיע לשיעור בשמונה. הגיעו גם הנרי וסוניה, הזוג הבריטי-ניו-זילנדי, ופייר הצרפתי, ושוב הרגשנו שהיה שיעור ממש טוב, למרות כל המתיחות האלה שפשוט הורגות אותי... הפעם כבר הצלחתי לעמוד על הראש לבד, ואפילו הרבה זמן, אני ממש גאה בעצמי! בהרפיה עם ה'אום' ברקע הצלחתי להחזיק אוויר בפנים, וגם בחוץ, למשך כל ה'אוממממ...', אם כי זה עדיין מחייב אותי להרבה מאמץ, בזמן שאני צריך להיות הרבה יותר רגוע ("relax...", אומר המורה שלנו קאראנפאל יוגי בקולו השליו והמרגיע...). טוב, נראה מה יהיה עם זה בשיעור הבא. קאראנפאל יוגי שלנו הוא טיפוס, שומר על רצינות, בלי אף חיוך, ומאוד מקצועי. הוא מגוון כל יום את השיעורים עם תרגילים נוספים, ויש לי הרגשה, למרות שאין לי ניסיון עם מורי יוגה אחרים, שהוא מורה טוב שאפשר ללכת אִתו רחוק. אני אוהב את הרצינות שלו, את השקט, את ההדרכה, בלי דאווינים ובלי הצגות, בקיצור, אני מאוד מרוצה ממנו!

אחרי השיעור הדר מצטרפת אלי לארוחת בוקר בג'רמן בייקרי שמעל הגשר, שהוא ממש מתחת לאקדמיה שלנו, קל"ב אמיתי עם נוף ואקשן בהזמנה... הדר בחורה רצינית, שכייף לדבר איתה ולהקשיב לה. היא מטיילת לבד כבר חצי שנה, ויש לה מלא סיפורים על התקופה שטיילה בנפאל, וגם על מקלוד גאנג', ושנֵינו נזכרים בגעגועים בסנג'יי מהמפל בבהאגסו, שאִתו אף טיילה יחד כמה ימים לאמריצר ולמקדש המוזהב. הדר בדרך להיות סטודנטית ("נראה לי שבשנה הבאה"), אם כי אני מרגיש שעדיין לא ממש סגורה על עצמה, וזה למרות שהיא מסוג האנשים שיודעים מה הם רוצים מעצמם וגם משיגים את זה (אני אישית צופה לה הצלחה רבה בכל מה שתעשה, אני ממש בטוח בזה...). בינתיים, בזמן שאנחנו אוכלים משהו, שותים צ'אי ומקשקשים, חוצה מסע חתונה את גשר לאקסמן, מתחתינו, ושנינו מביטים בחתן, בחור הודי משופם כבן 30 שנראה כל-כך רציני ואפילו עצוב, בלי שמץ חיוך, כמו שה המובל לטבח, בחיי! מישהו יכול להסביר לי מה קורה פה, מאיפה כל היגון הזה, ולמה? החתן חבוש כובע מוזהב מעוטר בפרחים, עוטה מין סינור צבעוני כזה ורכוב על סוס מקושט להפליא, כשלפניו נגן עם חמת חלילים (כן, כן, זו לא טעות, אפילו שאנחנו לא בסקוטלנד), והוא מלווה בבני משפחתו ועוד עם רב של חוגגים מלפנים ומאחור. ואיפה הכלה? אנחנו שואלים, מחפשים, ולא מצליחים לזהות אותה בהמון, אולי היא לא פה בכלל?

החתן על הסוס ומסע החתונה חוצה את לאקסמן ג'ולה / צילום: איציק גונן

אחרי שמסע החתונה עובר ונעלם מעינינו, אנחנו שוקעים בשיחה על שינויים, בחיים ובכלל. כמה אנחנו אוהבים שינוי, ומחפשים שינויים, וכמה יש בנו התנגדות לשינויים. הדר עסוקה בשאלה עד כמה אנחנו שולטים בחיינו, ומה אומר הצורך שלנו לשלוט על כל מה שקורה לנו, ואני מנסה לקשר את זה לתרבות ההודית, ואומר שנראה לי שפה בהודו אנחנו מאפשרים לעצמנו לוותר הרבה יותר על שליטה ולזרום עם הדברים. שנינו מדברים על המטרות שחשוב לנו להשיג בחיים, ואני מנסה להפריד בין תוכן המטרות, שהוא חשוב בפני עצמו, ובין תהליך השגתן, ואומר שהרבה פעמים התהליך הרבה יותר חשוב ומשמעותי עבורנו מהתוכן... בינתיים מגיע דן לבייקרי לצ'אי אחרון ברישיקש, לפני שהוא לוקח את האוטובוס לדלהי, ולראג'אסטן, ואחר-כך הביתה. אני אצטרך לחזור עד תחילת סמסטר ב', אני חושב לעצמי (בסמסטר א' לא לימדתי ועכשיו הסטודנטים מחכים), והדר מתכננת לטייל עד פסח לפחות, כך היא אומרת, ואולי תחליט להמשיך, ציפור דרור שלא חייבת כרגע כלום לאף אחד (חוץ מההורים, אם אני קורא אותה נכון). דן נפרד מאתנו, ואנחנו ממשיכים בדיונים שלנו, עם סיוע של עוד צ'אי, ורק לקראת הצהריים אנחנו מצליחים להזיז את עצמנו מהבייקרי, ועוברים למרפסת הגסט-האוס שלנו, להמשך השיחה…

דן מגיע לבייקרי לצ'אי אחרון, לידו סלימי / צילום: איציק גונן

בשיעור היוגה אחר-הצהריים שוב היו תרגילים חדשים, ו...אתם יודעים, משהו קורה, באמת, אני מרגיש שמשהו קורה לי בשיעור, ולא ברור לי מה. באחת ההרפיות שעשינו במהלך השיעור הרגשתי איך אני מרחף מעל אוקיאנוס ענק, שלרגעים נראה לי כמו הגאנגס, עם גדות וסלעים פזורים פה ושם, ולרגעים כמו אוקיאנוס אין-סופי. יותר מאוחר, כשישבנו ישיבת לוטוס ועשינו הרפיה, אחרי כמה תרגילי נשימה עמוקה של סתימת נחיר אחד והכנסת אוויר דרך השני, ואחר-כך להפך, הרגשתי כאילו אני קל, אין לי משקל, ואני מתרומם באוויר... טוב, לא התרוממתי ממש, לא להיסחף, אבל הרגשתי כאילו אני עולה ועולה למעלה, ואני קל כל-כך... כבר אמרתי לכם שאין לי ניסיון ביוגה, ואני יודע מעט מאוד על יוגה, בסך הכל סיימתי היום את השיעור הרביעי שלי, אבל יש לי הרגשה טובה, והמון עניין וסקרנות שלא חשבתי שאחווה בשיעורי יוגה (אילו ידעתי הייתי מתחיל עם יוגה כבר מזמן...). כן, חוץ מזה המשיכו העינויים הרגילים, מתיחות מכל הכיוונים, עמידה על הראש, וכל זה, והשרירים שלי צורחים הצילו! אבל למרות כל העינויים והכאבים אני כבר מחכה לשיעור הבא (מזוכיסט, הא?)...

כבר סיפרתי לכם שבסוף השיעור כל-אחד ניגש למורה ומשלם לו 50 רופי, אז היום, כשבאתי לשלם ולהודות לו על השיעור, חשבתי על זה קצת. לא יודע, אותי זה היה מביך אם הייתי צריך בסוף סדנה שאני מנחה לעמוד ולקבל כסף מהמשתתפים, ממש מביך, אני לא יודע אם הייתי מסוגל לעשות את זה, נראה לי ממש לא לעניין... וכאן אני מסתכל על המורה, שהוא מאסטר, ובעל ידע וניסיון רב, והוא עומד בלי טיפת מבוכה, מחייך אליך, מקבל את הכסף, מודה לך, וממשיך הלאה, בלי סיפורים, בלי 'לא נעים', ובלי כלום. הוא לא מבקש ממישהו אחר שיעשה זאת עבורו (לא יודע אם יש לו ממי לבקש), אלא הוא, בכבודו ובעצמו, עומד ומקבל את הכסף. אני לא יכול לדעת מה עובר אצלו בְפנים, אולי בכלל לא אכפת לו, לך תדע, ואולי כן?…

אני יחד עם המורה ליוגה, קאראנפאל יוגי / צילום: פייר

אחרי השיעור, ואחרי שאני נפרד מפייר, שפנה אחרי הגשר צפונה ואני דרומה, אני חוכך בדעתי איפה אוכל היום ארוחת ערב, ופתאום מופיע איתי. "אולי ראית את מיכל?", הוא שואל, ואני אומר שראיתי אותה אחר-הצהריים, כשהיא והילה התכוננו ללכת לאשראם הנטוש של מאהרישי מאהש יוגי, ובאו לשאול אותי איך מגיעים לשם. טוב, שנינו רעבים, ומחליטים להיכנס לאכול במסעדת 'שיווה', אחד ממקומות הבילוי האהובים על החבר'ה שלנו, מקום שתמיד יש בו אקשן. כאן אוכלים תוך ישיבה על כריות שמונחות על הריצפה, ואני מחליט ללכת על אוכל טיבטי, טוקפה, יחד עם אורז, צ'אפאטי (לחם הודי) וצ'אי, לזכר הימים היפים של מקלוד גאנג'. איתי הולך על מגש פיצה, ומוסיף שהפיצה כאן טובה במיוחד, למרות שבסוף הארוחה יגיד ש"היום הם שרפו את הפיצה מלמטה...". איתי עסוק עכשיו כולו בענייני האופנוע שקנה כאן, אנפילד 350, וכרגע עובר שיפוצים במוסך שמכר לו אותו, כשכל השיפוצים על חשבון המוסך שהתחייב להעמיד לו אופנוע פיקס. "זה אופנוע עם מנוע חדש, שעבר תאונה, וצריך תיקונים לא גדולים", אומר איתי, שמבלה עכשיו כמעט כל יום במוסך (אחרי הימים שבילה אצל מוּקֶש בהכנת הדיג' שלו, אבל זה סיפור נפרד שעוד יסופר). אתמול איתי וברק, שגם קנה אופנוע, החליטו לנסוע עם האופנועים לדֶרה-דוּן, גם בשביל לקנות כמה חלקים, גם לבדוק את האופנועים בנסיעה, וגם הזדמנות לבקר במקום שעדיין לא ביקרו. בעל המוסך נסע עם אופנוע שלישי. אחרי איזה 6-5 ק"מ שני האופנועים, של איתי ושל ברק, התחילו לעשות בעיות, והם החליטו לחזור לרישיקש, ובעל המוסך המשיך לבדו. "עכשיו האופנוע בטח מתוקן כבר", אומר איתי, "אבל אין לי חשק לחזור למוסך ולהביא את האופנוע לכאן. עם הנהיגה של ההודים עדיף לא לרכב עליו כאן בלילה, נביא אותו מחר". איתי ומיכל כאן כבר איזה חודש, והוא מרגיש שהגיע הזמן לזוז הלאה; הוא מהדרום, מושב פארן, ורוצה לרדת לראג'אסטן "לראות קצת נוף של הדרום...".

כשאנחנו חוזרים לגסט-האוס אנחנו מוצאים את מיכל, יחד עם תומר והדר, מתלבטים לאן ללכת לאכול... בינתיים, עד שהם יחליטו, כולנו משתרעים על הכסאות במרפסת הגסט-האוס, מחליפים סיפורים ("איך היה באשראם של מאהרישי מאהש יוגי", אני שואל את מיכל, "מצאתן את הביתן שבו גרו הביטלס?"), ויורדים על העוגיות הקטנות שתומר קנה קודם ליד הגשר... עכשיו גם הזדמנות טובה לעשות החלפות בספרים, ואני נותן למיכל את 'מחזיר אהבות קודמות' של יהושע קנז, שסיימתי. איתי אומר שספר כזה, שלא נראה לו עבה מדי, אולי אפילו הוא יקרא, ומיכל מביטה עליו מעט מופתעת, עם סימן שאלה גדול על פניה... מיכל מצידה נותנת לי ספר (עבה וגדול) שלא שמעתי עליו עד עכשיו, 'אבנים מן הנהר', של סופרת בשם אורסולה הגי, על גרמניה לפני ובזמן מלחה"ע השנייה, בעיניים גרמניות. גם בלי לקרוא ברור לי שנושא הספר כבד, ואני תוהה אם לקחת אותו, ואיך הוא יתחבר לי כאן לרישיקש, ולכל מה שקורה איתי, בסוף אני מחליט לנסות, לקרוא קצת ולראות איך זה, אם לא יהיה טוב אעביר אותו הלאה...

הודים שמגיעים למקדש ולטבילה בגאנגס הקדוש / צילום: איציק גונן

בשבע בבוקר אני כבר שומע את ההודים שבאים לטבול בפיסת החוף הפרטית שלנו, יורדים דרך המדרגות החוצות את הגסט-האוס שלנו ומפרידות בין המקדש, שלידו המשרד של בירו, ובין החדרים בהם אנחנו גרים. בירו, שהוא בראהמאן, כוהן דת, (וגם שמח לציין זאת בפנינו מעת לעת), אחראי על ניהול ואחזקת בית המקדש הזה. לדבריו הבעלים של המקום גר בבומביי, ושכר אותו לנהל את המקום; הוא סומך עליו, וכבר יותר מחצי שנה לא בא הנה לבדוק. על הזכות לנהל את המקדש (וליהנות מרווחיו) הוא משלם לממשלה תשלום שנתי, כך הוא אומר. כל אחד מהאנשים שמגיעים לכאן כדי לטבול בנהר, נכנס קודם למקדש ומצלצל בפעמון, כדי להעיר את האלים ולהבטיח שיהיו ערים וקשובים לבקשות הסליחה והמחילה, כמו גם לבקשות ריפוי, החלמה ואושר. לאחר הטבילה חוזרים הטובלים למקדש לתפילה, ולאחריה משאירים במקום תרומה, מה שאומר שלא צריך לדאוג לבירו ידידנו, אם במקרה הייתם מודאגים...

הבוקר ארבעתנו מגיעים ממש יחד לשיעור היוגה, ואז מסתבר לנו שהשיעור לא יתקיים, ויהיה רק שיעור אחר-הצהריים... למה? לא ברור. הנער העוזר במקום לא יודע בדיוק להסביר, ובאולם עצמו מתקיים כרגע שיעור אחר והמורה שם (לא שלנו) מאשר שהשיעור שלנו בחמש מתקיים, ויותר הוא לא יודע. מה אני אגיד לכם, זה די מבאס לקום מוקדם בבוקר (ובשבילנו להיות כאן בשמונה וחצי זה בהחלט מוקדם), ולהגיע ולראות 'גן סגור', ובמיוחד שאתמול אחר-הצהריים בשיעור קאראנפאל יוגי לא אמר לנו מילה על זה. מבאס וגם מרגיז!... "אם היינו יודעים, היינו הולכים לשיעור חליפי אצל המורה למטה", אומרת סוניה באכזבה, והנרי מהנהן בראשו, "אבל שם זה מתחיל בשמונה בבוקר ועכשיו כבר מאוחר...". טוב, אין לנו עכשיו הרבה מה לעשות, ואנחנו חוצים את הגשר חזרה, כל אחד לענייניו.

קופיף על גשר לאקסמן / צילום: איציק גונן 

כן, ולי יש עניינים חדשים. היום באחת-עשרה אני מתחיל ללמוד רייקי! כן כן, רייקי! טוב, אתם בטח זוכרים שרציתי ללמוד רייקי כבר כשהייתי במקלוד, אבל אז הסתבר לי ששני המורים כבר עזבו וירדו לדרה-דון. יופי, סחתיין על הזיכרון! זהו, אז מאז שהגעתי לרישיקש חיפשתי במודעות שמודבקות על קירות הבתים ועל חומות האבן אם יש קורסי רייקי, ומצאתי אחד, הניתן במלון 'ראג'דיפ', לא רחוק מראם-ג'ולה. עכשיו השאלה אם הקורס עדיין מתקיים? הגעתי למלון לחפש, ומצאתי את המורה, גראנד-מאסטר אצ'אריה מילינד, בדיוק עומד על הראש על מרפסת גג המלון... אצ'ריה מילינד זה התגלה כבחור עלא-כיפק, והבטיח לי שביום רביעי הוא יפתח קורס רייקי גם אם יהיו לו רק שני חניכים, אני ועוד בחור שכבר פנה אליו. מסתבר שהוא כבר הדריך הרבה ישראלים שהגיעו להודו, ביקר בארץ מספר פעמים, ואף מתכנן מתישהו לפתוח בארץ מרכז רייקי, בשיתוף עם ישראלים שלמדו אצלו... מה תגידו? אצלנו בגסט-האוס ניסיתי לעניין אחרים, ובסוף תוֹמר החליט שהוא מצטרף, והיום שנינו, יחד עם הבחור הנוסף, קובי, מתחילים קורס רייקי 1, שזה שלושה מפגשים בשלושה ימים רצופים, כל יום ארבע שעות, מאחת-עשרה עד שלוש. זמני שיעורי הרייקי מעולים, כי זה אומר שאוכל לשלב את שיעורי הרייקי והיוגה יחד. זהו, עכשיו בטח יש כאלה ששואלים מה זה רייקי? האמת שגם אני לא יודע יותר מדי, למרות ששמעתי כל מיני סיפורים מסביב, אבל בדיוק בשביל זה יש לנו את הגראנד-מאסטר אצ'ריה מילינד, שבחלק גדול מהיום הראשון מספר לנו מה זה רייקי. הוא מספר לנו שהרייקי (Reiki) היא שיטת ריפוי בת יותר מ-2500 שנה, שנשכחה במשך תקופה ארוכה, ונתגלתה מחדש במאה ה-19 על-יד ד"ר מיקאו אוסואי, נזיר בודהיסטי מיפן. רייקי היא מילה יפנית: ריי היא רוח, הילה, וקי היא אנרגיה, או כוח. רייקי אם כך היא אנרגיית החיים, כוח החיים האוניברסלי, והיא מהווה שיטת ריפוי המבוססת על העברת האנרגיה הזו באמצעות מגע ידיים וטיפול מרחוק, ופועלת עלינו בכל המישורים, הרוחני, המנטלי, הרגשי והגופני. היא משחררת לחצים, מקלה על כאבים, מטפלת בכל סוג מחלה, ומחזירה לגופנו את חיוניותו. מה אתם אומרים? תוֹמר אומר שהוא די סקפטי ,מה שמזכיר לי מיד את 'החמישייה הקאמרית' ('הוא היה סקפטי...'), אבל אותי זה דווקא מרתק, ואני אומר לתוֹמר, ולעצמי, שאני רוצה ללכת על זה ולראות מה זה בדיוק, בוא ניתן לזה הזדמנות אמיתית!

'מגע הרייקי האולטימטיבי' של פאולה הורן, ספר הלימוד שלי / צילום הספר: איציק גונן

אצ'ריה מילינד מסביר לנו על הצ'אקרות שבגופנו, שבעה מרכזי אנרגיה הממוקמים לאורך הציר האנכי של הגוף; לכל צ'אקרה צבע שונה, והיא משפיעה על אחת מבלוטות המערכת האנדוקרינית (בלוטת התריס, לבלב, בלוטת המין, וכל אלה), ועל מערכות שלמות בגופנו. טוב, לא אלאה אתכם, מספיק שאנחנו צריכים לשמוע, וגם להבין, למרות שמכל ההודים שפגשתי עד עכשיו האנגלית של אצ'ריה מילינד הכי טובה וברורה, והוא מסביר ממש טוב. מה שכן חשוב זה שהרייקי, כמו שיטות מזרחיות אחרות, אינה ניתנת ללימוד מספרים ומדחיסת רעיונות למוח (שימו לב מורינו היקרים!). כאן יש תהליך של 'הטענה' (initiation), שבו המורה פועל ישירות על רמת האנרגיה שלך, בטיפול אישי, פותח לך צ'אקרות וערוצי אנרגיה, וגורם לכך שמכאן ואילך הרייקי יזרום באופן אוטומטי בכל פעם שתיגע במישהו... מה תגידו? אני אומר שזה מספיק כבד כדי שנעשה הפסקה ונאכל משהו. מילינד קורא למלצר, וכולנו יוצאים החוצה לגג המלון, תופסים לנו איזה שולחן רעוע שעומד בפינה, ומזמינים אוכל. זה הזמן לפטפט קצת ולשמוע את המורה מילינד מדבר על החיים בהודו, והוא מדבר, ועוד איך, בלי סנטימנטים! הוא מדבר על הקאסטות, על נישואין וגירושין, ומפתיע אותנו כשהוא אומר שבערים הגדולות כל המסגרת החברתית ההודית פחות נוקשה, ואפשר למצוא נישואים בין קאסטות, גירושין, ואפילו 'נישואי אהבה'! מעניין, פעם ראשונה שאני שומע על מציאות שונה ממה ששמעתי עד עכשיו.

אחרי ההפסקה אצ'ריה מילינד, ועוד בחור נחמד שהביא עמו כעוזר, עושים לנו 'הטענה', וגם מאפשרים לנו לתרגל מעט אחד על השני. תומר מתרגל עלי, ואני מוכן להישבע שבקטע מסוים אני ממש מרגיש בחום שעובר מהידיים שלו אלי... תומר די מופתע כשאני מספר לו, מגרד בזקנו המטופח אבל נשאר סקפטי, ומילינד לא מתרגש, ונותן לנו שיעורי בית: "תחשבו על 5 פעמים בהם הייתם מאושרים בחייכם, 5 פעמים בהן הייתם מאוד עצובים, כאילו אתם הולכים למות, 5 אנשים שאתם מאוד אוהבים...", ועוד כאלה דברים. אחלה שיעורי בית, באמת.

ראם-ג'ולה והגאנגס, כאן ליד אנחנו לומדים רייקי / צילום: איציק גונן

אחר-הצהריים שיעור יוגה, שהפעם כן התקיים, אבל מבחינתי היה פחות טוב. לא יודע, לא הייתי מרוכז מספיק, המתיחות היו קטלניות, במיוחד מתיחות הגב והמפשעה, והמורה כל פעם בא לתקן לי. יצאתי מהשיעור בהרגשה מעורבת, ומטרידה, שלא הייתי במיטבי מבחינת הריכוז והעבודה, ושלא ברור לי למה. אחרי השיעור הלכתי לשתות צ'אי עם פייר. פייר הוא צרפתי כבן 30, נמוך, מקריח, שקט, עם חיוך טוב, חם, מבין. בחור שיש לו הרבה מה להציע למרות שרוב הזמן הוא שותק, אתם בטח מכירים חבר'ה כאלה. התחלנו עם צ'אי מסאלה (אני), ותה ג'ינג'ר עם דבש (פייר), וסיימנו בסוף עם ארוחת ערב, מסתבר שהיה לנו הרבה על מה לדבר. פייר סיפר לי על ואראנאסי, בה ביקר כבר 3 פעמים, מה כדאי לראות, איפה כדאי לגור, ואפילו נתן לי שם של בחור שיוכל לעזור לי ולהדריך אותי, וש"בטוח תפגוש אותו על מדרגות אחת הגטות, כי הוא מסתובב שם הרבה". אחר-כך דיברנו על עצמנו, ופייר סיפר שהוא עובד כמנהל בחברה בתחום המחשבים. הוא גר בפאריז, אבל מסתובב לצורך עבודתו בהרבה ממדינות אירופה ובארה"ב, כאשר חלק גדול מזמנו הוא במשרדי החברה בשוויץ. עכשיו הוא לקח שנת חופש, ומקום עבודתו נשמר לו, ככה זה החוק בצרפת אחרי שהגעת לוותק מסוים במקום העבודה, יפה לא? בשונה מהביקורים הקודמים שלו כאן, שהיו קצרים, הפעם הוא עושה טיול גדול אותו התחיל בנפאל, וממנה המשיך להודו ומתכנן עוד להגיע גם לדרום-אמריקה! יש לו חברה צרפתייה, גרושה עם שני ילדים, גם כן בסביבות השלושים, והוא עדיין מתלבט בקשר לעתיד יחסיהם, האם להשאיר את זה כמו שזה עכשיו, או להיות יותר רציני בקשר שלהם ואולי אפילו למסד אותו. מעניין, זו התלבטות דומה לזו שיש לי עם קסי בת זוגי אחרי כמעט 4 שנים יחד, אני אומר לו. באתי להודו גם כדי להיות קצת עם עצמי, וגם אני מתלבט בשאלה לאן הולכים…

הגדרה לאושר של המנהיג ההודי, מהטמה גאנדי / צילום: לא ידוע

אני חושב על זה שלקח לפייר ולי הרבה זמן עד שהגענו לשבת ולדבר יחד, ומרגיש שיש בזה משהו שמאפיין את הצרפתים, בהשוואה לכל האחרים שפגשתי כאן. האמת שאני חושב על זה מאז המפגש עם שני הצרפתים במנאלי, אצל סרג'יו, ובעצם עוד הרבה קודם, כשביקרתי בפעם הראשונה בפאריז. ניסיתי להבין יותר, ועכשיו הגעתי למסקנה שאני מאוד מסכים עם הנרי מילר, שאמר ש"אצל הצרפתי ידידות היא תהליך ארוך ומייגע...". אני בטוח שיש שוני בין הצרפתים, וכל הכללה היא משהו שגם מפספס, אבל למרות זאת נראה לי שהבעיה עם הצרפתים היא שביסודו של דבר אין להם אמון באנשים אחרים. הם ספקניים כיוון שאינם מאמינים בטוּב הלב הבסיסי הטבוע בבני האדם, בטוֹב שבהם, ובכנות כוונותיהם. הם מציבים חומות סביב יחסיהם עם אחרים, כפי שהם עושים זאת סביב בתיהם וגינותיהם, חומות וגבולות שיתנו להם להרגיש בבית. רק כשהם מרגישים שזה בטוח ומעשי, הם יפתחו חלון בחומה, ואחר-כך דלת, ובסוף גם יהיו מוכנים לחצות את הגבול אל האחר, אבל גם לסגת מיד חזרה בעת הצורך...