פרק 26 - בין רישיקש לדלהי

הבוקר התרחצתי לאור נרות, ואם אתם שואלים מה זו הרומנטיקה הזו שקפצה עלי פתאום, אז התשובה מאוד פרוזאית: הפסקת חשמל... מדי פעם יש כאן הפסקות חשמל במשך היום, ואם אתה לא בחדר, אתה אפילו לא יודע. הבוקר הפסקת החשמל הקדימה, ומכיוון שבשירותים אין חלון עברתי לנרות. זהו, פשוט כך, ואולי בהזדמנות זאת שאנחנו בשירותים, אתאר לכם ברשותכם קצת איך הם נראים, רגע לפני שאני עוזב את 'גאנגה גסט-האוס', בכל זאת ביליתי כאן קרוב לחודש, ואני בטוח שזה מעניין אתכם (תגידו כן, תגידו כן...). טוב, זה שיש לי שירותי 'בול-פגיעה' אתם כבר יודעים, בסדר, עכשיו, כשאתה מוריד את המים בשירותים האלה מצפה לך הפתעה, כי הם יוצאים לא רק מתחתית הצינור, אלא גם מעוד כמה חורים לאורכו, וזה נראה ממש כמו מזרקה... גם צינור הפלסטיק שיורד מהכיור למטה שבור בחלקו, והמים יורדים ישר לרִצפה, בלי תחנות ביניים, וגולשים בנחת לעמדת הבול-פגיעה... המקלחת צמודה לשירותי הבול-פגיעה, ויש בזה יתרון, כי כשאתה מתרחץ גם השירותים נשטפים שוב ושוב, וזה אף פעם לא מזיק, הלא כן? במקלחת יש רק מים קרים, ולכן אפילו לא ניסיתי אותה, קר מדי, ברררר... מה שכן ניסיתי, כל יום, זה מקלחת חמה עם דלי, והיתרון כאן בגסט-האוס זה שיש מים חמים 24 שעות ביממה, והדוד ממש קרוב לחדר שלי. בכלל, להתקלח עם דלי זה משהו שאתה מהר מאוד מתרגל אליו, ואחרי כמה ימים נראה לך הדבר הטבעי ביותר שישנו. והכי כיף זה בסוף, אחרי שכבר הסתבנת, ושטפת את הסבון והכל, ואז אתה לוקח את מה שנשאר בדלי, ושופך עליך בזרם אחד! מה אני אגיד לכם, גדול, חוויה אמיתית, ומי שלא מאמין, שינסה...

...חוץ מזה הבוקר התחיל לרדת גשם, פעם ראשונה מאז שאני ברישיקש. הגשם התחיל כנראה כבר מתישהו בלילה, כי כשהצצתי בבוקר בחלון ראיתי את הכל רטוב, והשמיים מעוננים, פיכס. לא עוד השמים הכחולים, היפים, שליוו אותי כל שהותי כאן, וזה אולי הסימן האחרון שצריך לקום וללכת. בדיוק אתמול בערב, בקבלת שבת, אמרתי לאורי שאנחנו מקבלים כל הזמן סימנים, רק שלא תמיד אנחנו ערים להם ושמים אליהם לב, ואז אנחנו מפספסים, כי הסימנים האלה יכולים לעזור לנו לקבל החלטות טובות יותר, ואז גם סיפרתי לו את סיפור הטרק של יעל ושלי למקדש נילקאנתה מאהדב, ואיך שתעינו בדרך, כי לא שמנו לב לסימנים…

הגשם הגיע לרישיקש / צילום: איציק גונן

טוב, כל זה היה מין הקדמה, ניסיון לחשוב על דברים אחרים, לקראת זה שאני עוזב את רישיקש היום וזה ממש לא קל לי, כמו שכבר אמרתי לכם. אז למרות הגשם הלכתי עד ל'מון לייט' לארוחת בוקר אחרונה כאן, לפחות בביקור הזה, 'חסד נעורים' שאני זוכר להם. הגשם והאפור בחוץ לא הקלו על ההרגשה, ומשהו היה תקוע לי בגרון כמו איזה אגרוף, אולי דמעות הפרידה שלא הצליחו לרדת... אחרי הארוחה נפרדתי מהמלצר והטבח, ג'יי וְנארי, צוות המסעדה, ושניהם איחלו לי המשך טיול מוצלח. כן, גם אל החבר'ה האלה נקשרתי, והרגשתי צורך לראות אותם לפני הנסיעה, להגיד להם תודה על הארוחות הטובות שאכלתי כאן, על החיוכים בהם קיבלו את פני, על זה שזכרו מה אני אוהב, וגם להגיד להם (ולעצמי) שאני עוד אחזור לכאן...

רישיקש בגשם היא איך-שהוא רישיקש אחרת, שונה, ואחרי האוכל מיהרתי חזרה לגסט-האוס בלי להתעכב בדרך, חוץ מזה שאצל מוניקה וב'שיווה' היה עוד סגור. זהו, סגרתי חשבונות עם המ"מ של בירו על הלילות שעוד הייתי חייב (בירו עצמו נסע לחתונה לפני כמה ימים, וממנו כבר נפרדתי), והלכתי לארוז. כשסיימתי פתחתי את הדלת, ונעמדתי להביט אל הגאנגס הרטוב, עכשיו גם מלמעלה. זהו הגאנגס של רישיקש שכל-כך נקשרתי אליו, ישבתי שעות והבטתי בו, בסירות השטות בו, בשמש השוקעת לתוכו, וגם התרחצתי בו, גאנגס צלול, ונקי, ויפה. בעוד שלושה ימים אפגוש אותו שוב, בואראנאסי, ואז לפי הסיפורים הוא יהיה גאנגס אחר לגמרי, לא צלול ומאוד לא נקי, שלא לומר מזוהם, אם כי אני בטוח שעדיין יפה... הגשם מתחזק בינתיים, ואני חושב על הדרך שאצטרך לעשות ברגל עם ה'בית' על הגב (יוֹ, כבר שכחתי מה זה להסתובב אתו), דרך לאקסמאן ג'ולה, וכל העליה אחרי הגשר, עד למקום שבו אפשר לקחת אחת ממוניות הויקראם, ולקוות שלא אצטרך לחכות יותר מדי זמן עד שתתמלא. בינתיים הדר מגיעה אלינו לגסט-האוס, למרות הגשם, וזאת הזדמנות להיפרד ממנה שוב, ולהגיד שבטח עוד ניפגש, ו... זהו, לדרך!

קופה שבאה להיפרד, על רקע הגסט-האוס שלי / צילום: איציק גונן

חצייה אחרונה (בינתיים) של לאקסמאן ג'ולה לצידו המערבי של הגאנגס, עוד צילום של קוֹפה שבאה להיפרד ונעמדת על מעקה הגשר כשברקע הגסט-האוס שלי, ועוד מבט על נהר הגאנגס, נזכר בתמונה דומה שלי באותו אחר-צהריים ראשון כשהגעתי לכאן, עדיין לא יודע מהי רישיקש, וכבר המום מהמראות. זהו, עכשיו צריך למהר, הגשם מתחזק... כשאני מגיע עם המונית למקום חניית האוטובוסים, עטים עלי מיד כמה אנשים ושואלים "דלהי? דלהי?"; אני אומר "כן", והם מַפנים אותי אל האוטובוס לדלהי, שהפעם כבר לא הופתעתי לראות שהוא כמעט אינו שונה מהאוטובוסים הרגילים, למרות שהוא נקרא דה-לוקס (בעצם היה נכון יותר לקרוא לו ישיר, לעומת הרגילים שהם מאספים). אני נכנס ומתיישב, ומיד אחרַי מגיעות שתי בחורות אנגליות ומתיישבות במושב מאחורי וזהו, שלושתנו מייצגים כאן היום את התיירות היוצאת. אחת מהן, ג'ניס, אומרת שכשקמה בבוקר וראתה את הגשם, החליטה לעזוב, ואילו השנייה, דונה, שהגיעה לרישיקש רק לפני 4 ימים, אמרה שתכננה מראש לעזוב היום, כי היא טסה חזרה לאנגליה עוד יומיים. עולים עוד כמה נוסעים הודים, וכולנו יושבים באוטובוס ומחכים איזה שעה, לא ברור למה, עד שהאוטובוס יוצא לדרכו. 10 דקות לאחר שהוא יוצא, ומספיק לאסוף עוד כמה נוסעים בדרך, הוא נתקע בלי דלק, כל-כך הודו... הנהג ועוזרו מחפשים טרמפ, ונוסעים להביא כמה ג'ריקנים של דלק. אחרי איזה חצי שעה הם חוזרים, ועכשיו הם מתחילים לתדלק את האוטובוס בעזרת צינור, ובסיוע עצות של כמה נוסעים מסביב. אני מנסה לברר מה קורה, והנהג אומר שהם ממלאים לו דלק שיספיק עד דלהי, מעניין, כנראה זה אוטובוס שלא אוהב לתדלק בתחנת דלק... טוב, בשעתיים איחור אנחנו יוצאים סוף-סוף לדרך, אבל כמו שכבר הבנתם, כאן בהודו זה באמת לא סיפור, וכולם יושבים בסבלנות וממתינים…

אפיק נהר הצ'אנדראבאגה היבש, המשמש לייבוש כביסה / צילום: איציק גונן

...אבל עוד קודם, כשרק התחלנו לצאת מרישיקש, ולפני שהאוטובוס נתקע, הרגשתי פתאום שמשהו זז אצלי בפנים... משהו ממני נשאר כאן ברישיקש, אני מרגיש, ותמונות העיר שהחלו לחלוף על פני רק חיזקו את ההרגשה הזאת. הנה נהר צ'אנדראבאגה היבש, שאפיקו משמש לייבוש כביסה, הנה הכביש שמוביל לסדנה של מוּקש, וכאן ראיתי את החתונה עם התזמורת, יחד עם שימי, כשהלכנו לתחנת הרכבת לקנות כרטיסים. הנה עגלות העוגיות והפירות המפוזרות לאורך הרחוב הראשי, כאן הלכתי וקלפתי בננה, וכל קליפה שהורדתי נתתי לפרה שהלכה אחרי, וחשבתי לעצמי שאם יש פרות אז בעצם לא צריך פחי אשפה... כאן שימי אמר שהוא צריך שופין, ונכנסנו אולי לאיזה עשר חנויות, אחת אחרי השנייה, והוא לא מצא את מה שחיפש. הנה השוּק של רישיקש, והרחוב המוביל לגאט טרביני ולטקס הפוג'ה המרשים, הראשון שלי, והנה שוב הגאנגס, שעכשיו אנחנו נוסעים לצדו, ואני מביט ורואה, וכבר מתגעגע, הרבה יותר מכפי שהתגעגעתי למקומות אחרים שעזבתי בטיול הזה, אפילו למקלוד גאנג'... מה יהיה אתי, אני חושב, למה כל-כך קשה לי להיפרד? וגם רישיקש, מה יש בה ברישיקש הזאת שכובש אותך, סוחף אותך, מחבק אותך? זה בטח תערובת של הרבה דברים יחד, ומצב-רוח אישי שלך, ובכל זאת, רבים כל-כך מתאהבים ברישיקש. אולי זה הגאנגס, שרק יוצא מההרים, רענן וצלול, במלוא כוחו ויופיו, ואולי כל העולים לרגל הבאים לטבול בנהר, להתפלל, ולהגיש לו מנחות. אולי כל הבאבות והסאדואים, בחיפושם אחר המוקשה, או גם האשראמים וקורסי היוגה, המדיטציה והרייקי, המכניסים את כל משתתפיהם לאווירה מיוחדת. אולי זה כל החבר'ה המגיעים לכאן מכל העולם, והישראלים בתוכם, שחווים אתך יחד את כל הדברים האלה, או בכלל משהו באוויר, שהוא תערובת של כל אלה יחד, ואפשר שעוד הרבה דברים אחרים, חשובים לא פחות, שאולי יתבהרו לי בהמשך המסע…

פרידה מהשוק ברישיקש / צילום: איציק גונן

...האוטובוס נוסע, ואני עוצם את העיניים וחושב על קסי, וגם על הטיול שעשינו לפני פחות משנה לתאילנד (ובראש יש לי כל הזמן תמונה אחת שלנו, מצ'אנג-מאי, יושבים על הדשא ליד נהר פינג, החוצה את העיר, ומדברים). קסי אומרת שהיא לא אוהבת את הודו, ואני חושב לעצמי איך אפשר לא לאהוב את הודו??? עכשיו קסי בלוס-אנג'לס, ויותר מאוחר אולי ניפגש בתאילנד, עוד לא ברור, ובינתיים אני מנסה להבין אותה. טוב, נכון, הלכלוך ברחובות באמת לא תענוג, וגם הריחות והסִירחון המתלווים אליהם, שחלקם מהאשפה הזרוקה וחלקם מגללי הפרות, בסדר, ואפילו שאפשר להתרגל לזה (לי זה לקח חצי יום, וזהו), עדיין זה לא מלהיב, אני מסכים. וחוץ מזה גם העוני, שבולט בכל מקום, העזובה, המוני מקבצי הנדבות, הכל נכון, אבל זה רק חלק מהתמונה, ולהרגשתי חלק קטן, ובטח לא העיקר. העיקר זה שיש כאן בהודו אווירה מיוחדת; יש משהו באוויר, שעדיין לא הצלחתי לקרוא לו בשם, משהו שחרף כל החסרונות החיצוניים נותן לך הרגשה מיוחדת של התעלות, כן, כן, אל תצחקו, התעלות! פתאום החיים שלך מקבלים נקודת מבט אחרת, יותר שלווה, יותר רגועה, יותר מקבלת. פתאום אתה מרגיש שהכל אפשרי, אם רק תרצה, ואתה יכול להתפנות ולחשוב מה באמת אתה רוצה, מה החלום שלך? מהו הדבר שאם היה מתרחש היִיתַ אומר לעצמך 'היה שווה לחיות את החיים האלה?'. נכון, אני מסכים, אי אפשר בדיוק להשוות את זה לחיים שלך בארץ, כשצריך לקום כל בוקר לעבודה, או ללימודים, או לשניהם יחד, בעוד שכאן אתה רק מטייל, ויש לך זמן. נכון, הכל נכון, אבל כבר טיילתי במקומות אחרים בעולם, ובשום מקום לא הרגשתי הרגשה כזאת, פשוט מדהים מה שקורה לי כאן! פתאום אני רגוע, לא מנסה כל הזמן להספיק, עוד משהו ועוד משהו, לרוץ אחרי הזנב של עצמי. אני פנוי לאחרים, להקשיב, לראות, להכיר, וההוכחה הכי טובה היא כמות האנשים שהכרתי בחודש וחצי שאני כאן, כמות עצומה שלא דומה להיכרויות שלי בטיולים במקומות אחרים בעולם, הדברים המעניינים שקרו לנו יחד, וההשפעה של אלה עלי…

קסי ואני בצ'יאנג מאי, שנה קודם / צילום (עצמי): איציק גונן

...האוטובוס דוהר בדרך לדלהי, ורק פעם אחת אנחנו עוצרים לשירותים וארוחת ערב ("עשרים דקות הפסקה", מודיע הנהג, הפעם גם באנגלית), זמן מספיק לחטוף צ'או-מין מהיר במסעדת דרכים גדולה, שקולטת אוטובוסים בזה אחר זה. לקראת עשר בלילה, אחרי איזה שבע שעות נסיעה (ועוד שעתיים המתנה), אנחנו מגיעים לדלהי, לתחנה שנמצאת לא רחוק מאולד-דלהי. כן, דלהי, העיר הענקית הזאת, שיש בה איזה פי שניים תושבים ממה שיש לנו בכל המדינה... כחודשיים אחרי שהייתי בה לראשונה אני חוזר אליה, ואפילו שאז הייתי כאן רק יום אחד, והעיר כל-כך גדולה, אני מרגיש שהגעתי למקום מוכר. ג'ניס, דונה ואני לוקחים יחד ריקשה למיין באזאר, אחרי שהצלחנו להידחק אליה במאמץ רב, עם כל המוצ'ילות שלנו, והנהג מתמרן ביעילות ברחובות, שהם עדיין עמוסים מאוד גם בשעה זאת, ומביא אותנו בשלום להארי-ראמה, תמורת 50 רופי לשלושתנו יחד. אחרי שאנחנו נפרדים אני נכנס למשרד הנסיעות בהרי רמה (פתוח 24 שעות ביממה) לברר על סיור של יום בדלהי להכרת העיר. אחר-כך אני עובר ובודק כמה גסט-האוסים, ובסוף נוחת ב'וישַאל', בחדר נחמד עם מקלחת מים חמים ואסלה 'נורמלית', תמורת 200 רופי, שזה לא מעט, אבל סביר לדלהי, וזה גם מה שהצלחתי למצוא עכשיו, אחרי בדיקה בכמה גסט-האוסים. למרות השעה המאוחרת אני עולה לארוחת לילה במסעדת הגג של 'אנופ', ואחריה אני מרביץ מקלחת חמה, נהנה לעמוד מתחת למים החמים, בלי חשבון, וליהנות, אחרי איזה חודש שלא עשיתי מקלחת כזאת... טוב, כבר שתיים לפנות בוקר ואין ברירה, צריך לצאת מהמקלחת וללכת לישון קצת...

_______________________________________

אז ככה, בעצם חשבתי להקדיש את היום לסידורים, אתם יודעים, וגם ללכת לתחנת הרכבת ולהזמין עוד כמה כרטיסי נסיעה קדימה, כי כאן בדלהי זה הכי נוח לתיירים ותמיד אפשר יהיה לבטל אם אשנה את התוכניות, אבל פתאום שמתי לב שזה יום ראשון, ומשרדי הרכבת סגורים. כן, על הרבה דברים חשבתי אבל לא על זה. בחוץ היה יום יפה, ולמרות שקמתי מאוחר, החלטתי לתת גז ולנסות לתפוס את הסיור המאורגן בדלהי שחשבתי לקחת רק מחר. הסיור יוצא בעשר בבוקר ואיך שהוא הספקתי אליו, למזלי. למה למזלי? כי בסופו של יום במקום לחזור למלון בשש בערב, כמתוכנן, חזרנו מהסיור בעיר רק בשמונה, ואם זה היה מחר בטח הייתי משתגע מרוב לחץ, ובסוף נאלץ אולי להפסיק את הטיול ולקחת ריקשה למלון כדי לא לפספס את הרכבת שלי... ככה זה, לפעמים דברים מצליחים לך גם בלי שהתכוונת…

ראג'-גאט, האתר לזכרו של מהטמה גנדי בדלהי / צילום: איציק גונן

כך או כך אני מצטער להגיד לכם שהסיור בדלהי היה די משעמם, למרות שיש בעיר הזאת מלא מה לראות. המדריך בקושי הסביר לנו והסתפק בכך שהראה הרבה דברים מהחלונות הקטנים של האוטובוס, בלי לעצור, "מחוֹסר זמן", לדבריו. למרות זאת היה לו מספיק זמן לעצור בדרך בשתי חנויות כדי שנקנה בהן משהו... הוא לא תכנן טוב את לוח הזמנים, וכך יצא שהגענו כבר בחושך לראג'-גאט, האתר לזכרו של מהאטמה גנדי על גדת הנהר יאמוּנה. האתר הזה, המסומן ע"י ריבוע פשוט של אבן שיש שחורה, שבו גם נשרפה גופתו של גנדי לאחר שנרצח ב-1948, מרשים בעוצמתו גם בחושך, כפי שניתן לראות בתמונה המצורפת שצילמתי במקום. את המבצר האדום (לאל-קילה) המרשים ראינו רק מרחוק אבל זה פחות מפריע לי, כי בכל מקרה אני מתכנן להגיע אליו לביקור ארוך ומפורט יותר לקראת סוף הטיול, בעוד איזה חודשיים או משהו. בקיצור, יום טיול ארוך ומייגע שממש לא הצליח להעביר לנו את מה שיש לדלהי להציע, ויש לה המון, פשוט פספוס...

יוצא דופן ביום הזה היה הביקור במקדש הבאהאים, בניין מאוד מיוחד המעוצב כפרח לוטוס, שבניית נשלמה ב-1986, כשסביבו בריכות וגנים. כמו כל מקדשי הבאהאים גם למקדש הזה יש 9 צדדים, והוא מוקף ב-9 בריכות, "כי 9 היא הספרה היחידה הגבוהה ביותר", כך מסבירה לי מדריכה במקדש שהתעלקתי עליה, "והיא גם מסמלת כוליות, אחדות". כשאתה נכנס למקדש אתה ממש מרגיש תחושת קודש, אולם ענקי וכולו ריק, אתם קולטים, ריק!!! למעט שורות של כסאות עליהם יכולים המבקרים לשבת (1300 מקומות), אין באולם כלום, לא פסל, לא תמונה, לא צלב, כלום! בחיי, גאון מי שתכנן את זה, הריעו לו! את הנעליים כבר חלצתי בכניסה, ועכשיו אני גם מסיר לכבודו את הכובע, ומודה לו... המוני הודים מגיעים לכאן, חולצים נעליים, נכנסים בשקט, ומתיישבים על הכיסאות, כי שערי המקום פתוחים בפני כל מי שרוצה להתפלל או לעשות מדיטציה, כל-אחד על-פי דתו ואמונתו. כשאני מביט על פניהם של היושבים, אני רואה אותה תחושה שגם אני חש, תחושה של קודש, של התעלות, של משהו מיוחד... טוב, אם מישהו חושב שבזה הרגע הפכתי למאמין של כת הבאהאים אז הייתי מציע לו להמתין עם זה קצת, אבל איך שהוא כל פעם אני מתרשם מחדש שכשהם עושים דברים, בונים, מתכננים, כמו גם אצלנו בחיפה, או בעכו, הם עושים את זה בצורה אסטטית יוצאת דופן, שלמה ומיוחדת.

מקדש הבאהאים בדלהי / צילומים: איציק גונן

...כבר בתחילת הסיור מסתבר שחוץ ממני יש באוטובוס עוד 3 ישראלים, שמחר חוזרים לארץ, בחור צעיר וזוג, שהאשה היא בת שבט המנשה, בחורה יפה ועדינה שנולדה במדינת מיזורם, בצפון-מזרח הודו, ועכשיו חיה בארץ. חוץ מאתנו יש כאן עוד רופא יהודי נחמד ובחור הונגרי, וכולנו יחד מהווים את קבוצת התיירים הזרים, שלמענם מסביר המדריך גם באנגלית. אני יושב ליד הבחור ההונגרי, פאל, שמספר שסיים לאחרונה שלוש שנות לימודים בקולג' נוצרי בקליפורניה, כלכלה ומנהל עסקים, והאנגלית שלו ממש טובה. הוא גם שחקן כדורגל, והגיע לארה"ב על מִלגה של כדורגלן, כי כידוע בארה"ב הכדורגל (סוקר) לא מפותח, והם שמחים לקלוט שחקנים זרים. אני מיד נותן לו כמה שמות של שחקני כדורגל הונגרים ששיחקו בארץ בהפועל ת"א, והוא אכן יודע שהם לקחו אליפות לפני שנתיים, עם הולמאי ופישונט, הללויה! פאל מאוד מעורה בתנאי החיים של הכדורגלנים בארץ ("אומרים שבת"א החיים מאוד טובים"...), ויחד עם זה הוא מתלונן על כך שהשחקנים שמשחקים בחו"ל לא נותנים את כל יכולתם בנבחרת הונגריה, ובגלל זה הנבחרת לא מצליחה...

וחוץ מזה מסתבר שהבחור נוצרי אדוק, ובמהלך שהותו בדלהי הוא מתארח אצל משפחה נוצרית. הוא הגיע להודו לביקור של שבועיים, במימון של מישהו שלא הבנתי בדיוק מיהו, ודי מהר אנחנו נסחפים לויכוח של יהדות-נצרות, הויכוח הידוע. אחרי הביקור במקדש הבאהאים הוא מצנן את התלהבותי, ואומר שיש רק דרך אחת, הדרך של ישו; זה כבר נרמז בברית הישנה (התנ"ך), ומוצג באופן ברור בברית החדשה. האמונה ההינדית בהרבה אלים עם כל מיני צורות, אחד אפילו עם ראש של פיל, היא לא רצינית, הוא אומר בלהט, ובחוסר סבלנות, "וכך גם הבודהיזם, שמוכן לקבל את כל הדתות האחרות. אין דבר כזה, יש את ישו, וזהו, וגם היהדות היא התפתחות מוקדמת של הנצרות, הכנה לקראת...". אני מנסה להתווכח, מגן על היהדות, תוקף את הנצרות, מכבד את הבודהיזם ואת ההינדואיזם, אבל די מהר אני מגלה שזה ויכוח חסר תכלית (כפי שכבר גיליתי בפעמים הרבות שהתווכחתי עם חבר'ה דתיים אצלנו בארץ); כשמישהו מאמין במשהו לא תזיז אותו, כי אמונה באה מהרגש, לא מהשכל, ובגלל זה שום נימוק הגיוני או עובדתי לא ישכנע מישהו לשנות את אמונתו…

'שער הודו' (India Gate) המנציח את הנופלים ההודים במלחה"ע ה-1 / צילום: איציק גונן

ויש לנו באוטובוס גם רופא יהודי נחמד בשם לי, בן 55 לערך, במקור מאורגון ארה"ב, שהספיק לעבוד בשיקאגו תקופה מסוימת, ואפילו עשה ברית מילה לבנו השני של מייקל ג'ורדן, מרכוס, לפני איזה 12 שנה, בתקופת האליפויות של שיקאגו וג'ורדן... מה תגידו, מדליק, לא? לי מספר שכשאשתו של מייקל ג'ורדן ילדה, הוא הגיע לביקור בשלוש לפנות בוקר, כדי להימנע ממעריצים, מלווה בשני שומרי ראש, והוברח פנימה דרך מנהרת העובדים. כשנכנס לחדר, וקיווה שסוף-סוף יהיה לו שקט, ניגשה אליו האחות עם כדורסל, כדי שיחתום עליו עבור בנה... מייקל העווה פניו, משהו כמו 'גם כאן אין לי שקט', וחתם לה באי-רצון. "למה עשו לבן של מייקל ג'ורדן ברית", אני שואל, "הוא הרי לא יהודי?"; "נכון", עונה לי, "אבל באותה תקופה פורסמו מחקרים שצידדו בברית מסיבות רפואיות, ולאיזה 70-80% מהבנים שנולדו בארה"ב עשו בריתות". "בינתיים אגב, מוסיף לי, המלצות הרופאים השתנו מעט". "אז לכמה עושים היום בריתות", אני שואל, ומיד נזכר בסיפור של פרנק הקרוע על הברית המאוחרת שעשו לו. לי מחייך ואומר ש"כיום עומד ממוצע הבריתות בארה"ב על 50% לערך". מעניין, אני חושב לעצמי, כי הרי היהודים בארה"ב הם לא יותר משני אחוז או משהו, אז מי הם הנימולים האחרים?

פארק קותוב מינאר, ברקע למעלה הבסיס של אלאי מינאר / צילום: איציק גונן

ד"ר לי עבד בחודשיים האחרונים כמתנדב בבית-חולים 'דלק' בדהארמסלה (איפה שטנזין מהמלון במקלוד היתה מאושפזת), ודרך זה קיבל הזמנה להתארח אצל משפחה הודית מכובדת בקראלה, לשם הוא מתכנן לנסוע בעוד שלושה ימים. סחתיין, מגיע לו! תוך כדי הטיול אני גם קושר שיחה עם הודי, שמסתבר שהוא מהנדס מים שהגיע לדלהי לכנס מקצועי בן יומיים, שיתחיל מחר, והוא מנצל את ההזדמנות לטייל קצת בדלהי, בה לא טייל עד היום; מעניין לא? בכל זאת עיר בירה, וכל זה. הודי אחר מתעניין איפה קיבלתי את החוטים הקשורים מסביב לפרק ידי הימנית. אני מספר לו על הביקור במקדש נילקאנתה מאהדב, מעל רישיקש, והוא נאנח, ואומר בחיוך שאנחנו, התיירים, מגיעים לכל המקומות הקדושים כמו רישיקש, והארידוואר, מקומות שחשובים לו מאוד, אבל הוא עדיין לא הצליח להגיע אליהם. כן, תודו שזו נקודת מבט הודית מעניינת ביחס אלינו, המטיילים והתיירים שמבקרים כאן בהודו, שאני חייב להגיד שאף פעם לא שמתי אליה לב...