פרק 29 – בסירה עם קרישנאן

     ...קרישנאן אומר שלמרות שהוא גר בקראלה לא יצא לו עד היום לקחת את השייט הזה, והוא כבר נורא נהנה, אפילו שרק התחלנו. הוא מצביע על אחד הבתים הקטנים המפוזרים בין דקלי הקוקוס על רצועת אדמה צרה ליד נתיב המים, ואומר: "הייתי רוצה לגור באחד הבתים המבודדים האלה, לשבת אחר-הצהריים על המרפסת וליהנות מהבריזה...". "כן, זה יכול להיות אחלה", אני אומר לו, "השאלה אם לא היית מתחיל להשתעמם אחרי כמה שבועות?". "כן, נכון", הוא מחזיר לי, ומחייך לעצמו.

   בהבדל מהשייט שלקחתי מקוצ'ין, שהיה בסירה ללא מנוע והיו בה רק שני שייטים שדחפו אותה בעזרת מוטות במבוק (barge pole קוראים להם, אומר קרישנאן), והיה לו יתרון של שקט מוחלט בעת השייט, כאן זו סירת מנוע, מה שמאפשר לה לכסות שטח הרבה יותר גדול בזמן קצר ויכולת לראות נופים שונים ומגוונים לאורך השייט, אבל עם רעש רקע קבוע ובלי רגעים של שקט מוחלט. אני אישית מעדיף את השקט, כי אז אפשר לשמוע את כל קולות הסביבה, ציפורים, צפרדעים, ואפילו את קולות הדייגים מהסירות השטות לא הרחק ממך. כן, ככה זה תמיד בחיים, כולנו יודעים, לכל דבר יש יתרונות ויש חסרונות, והשאלה הקבועה שאנו שואלים את עצמנו במהלך חיינו היא איך אנחנו לומדים ליהנות מהיתרונות, ולשים בצד את החסרונות...

סירות דיג באגם אשטאמודי, קראלה / צילום: איציק גונן

   מאז יצאנו לשייט אנחנו חוצים את אגם אשטאמודי (Ashtamudi), ואפשר לראות כאן סירות ואלום רבות של דייגים. בכל סירה נמצאים בדרך כלל שני דייגים, וסירות אלה משייטות באגם הגדול בחיפוש אחר דגים למיניהם. הדייגים זורקים למים רשתות, מושכים אותן אחרי הסירות מרחק מה ואז 'אוספים' אותן חזרה לסירה, מרימים אותן בזהירות ומרוקנים מהן את השלל, וחוזר חלילה. חוץ מסירות דייגים אפשר לראות מדי פעם גם בית סירה יפה המעוצב בצורת קאטוּבאלאם (דוברה להובלת אורז) החותר את דרכו במי האגם הכחולים ועל סיפונו אנשים שהגיעו לכאן לבלות את חופשתם והם ישובים על הסיפון, אוכלים, שותים, ונהנים מנופיה של קראלה.

בתמונה העליונה בית סירה חוצה את אגם אשטאמודי, ובתמונה התחתונה שיווה הכחול (נילקאנתה) / צילום: איציק גונן

   לאורך כל הדרך אנחנו שומעים מוזיקה מהמקדשים שבכפרים הסמוכים לנתיב השייט, ונציג החברה המארגנת את השייט, הנמצא אתנו בסירה, מספר לנו שהיום ומחר מתקיימות במקדשים חגיגות לאל שיווה, הנקראות שיוואראטרי, "הריקוד של שיווה". זהו בעצם יום צום הינדי המוקדש לאל שיווה שרקד את ריקוד הטאנדאבה (הריקוד הקוסמי) ביום זה. המאמינים מקיימים תהלוכות במקדשים, משננים מנטרות ומושחים בשמן פסלי לינגה. שיווה ("המבורך"), הוא כידוע אחד משלושת האלים החשובים ביותר בהינדואיזם, יחד עם וישנו ועם בראהמה. כמו אלים הינדואיים אחרים מופיע שיווה בדמויות רבות: היוגי, הצייד, הקבצן, הלינגה (הפין), האנדרוגינס, הרקדן, נושא הגולגולת והמורה. ריבוי דמויות זה משקף הצטברות של מסורות מגוונות שמקורן בחלקים שונים של תת-היבשת ההודית, ושלבים שונים בהיסטוריה ההינדואית. שיווה הוא אל של ניגודים. הוא סגפן יוגי ובעל מוּסר הכובש את יצרו, אך גם נואף שטוף זימה המלבה את תאוותן של הנשים החסודות ביותר. הוא בעל בית נשוי ואב לילדים, אך גם קבצן חסר כל המשוטט כשבידו גולגולת, ורקדן פרוע המחולל בלילות באתרי שריפת המתים. המוזיקה הנשמעת מהמקדשים חזקה ורועשת, וממש מלווה אותנו לכל מקום אליו אנו שטים, עוברת ממקדש אחד לשני, כמו במרוץ שליחים, מה שגורם לקרישנאן להעוות את פניו ולהגיד שהוא לא מתלהב מכל החגיגות האלה. באשר לי, אני אומר לו, אני דווקא אוהב את כל זה, את המוזיקה, את הריקודים, את השמחה, רעש, בלגאנים, כיף!

רשתות דיג סיניות בנתיב השייט מקולאם לאלפי, קראלה / צילום: איציק גונן

   את נתיב השייט שלנו היום מאפיינות גם עשרות רבות, אפילו מאות, רשתות דייג סיניות הממוקמות לאורך גדות התעלות. אתם בטח זוכרים שפגשתי את הרשתות האלה לראשונה בפורט קוצ'ין, והייתי בטוח שהן ייחודיות רק לשם, והנה כאן יש מלא רשתות כאלה. ההסבר המרכזי לתופעה זו כאן נעוץ בעובדה שכבר הזכרתי בפרק הקודם, שבמאה ה-14 היתה בקולאם (קואילון) מושבה סינית פורחת, שאף קיימה קשרים דיפלומטיים עם שליטי סין, ותושבי המקום ייבאו לכאן מסין, יחד עם כל שאר הדברים, גם את רשתות הדיג האלה.

   מאוד מרשים ומיוחד לראות את כל מתקני רשתות הדייג הסיניות האלה, שחלקן עומדות בשורות ארוכות, זו ליד זו, לעיתים גם רחוק יותר מהחוף עצמו. למעשה כמעט כל הרשתות מורמות עכשיו מעל המים, ולא פעילות, ובחלק מהמקומות יש רק קונסטרוקציות ללא רשת. רק מעטות מהרשתות נמצאות במים ואתה יכול לראות לידן אנשים השולים בעזרתן דגים מהים. קרישנאן אומר שרשתות הדיג האלה תלכנה ותעלמנה בעתיד, כי מסתבר שנאסף סביבן הרבה לכלוך ואשפה, אשר נזרקים ע"י הדייגים הצידה לחוף, וכך במשך הזמן הפכו כל החופים אשר לאורכם נמצאים רשתות הדיג הסיניות לחופים מלוכלכים. "זה יהיה חבל מאוד", אני אומר לו, "כי המראה הזה של רשתות הדיג הסיניות יפה ומאוד מיוחד בעיני".

שטים מקולאם לאלפי / צילום: קרישנאן

   אחר-כך, בתשובה לשאלתי, מספר לי קרישנאן כי יש כאן שטחים רבים, באזורים לאורכם עובר מסלול השייט, שנרכשו ע"י סוחרי נדל"ן. סוחרים אלה מתחילים לייבש שטחים קטנים הסמוכים לשטחים שקנו, ואז, לאט-לאט, "בזחילה", כדי לא להרגיז אף אחד, הם קודם כל מקימים שם בית קטן, אחר-כך מבקשים לחבר אותו לחשמל, ואחרי שיש חיבור המקום בעצם מוכר כמקום מגורים, ואז אפשר להתחיל לבנות שם, בתים למגורים, מלון או כל דבר אחר. אגב, בדיוק כך הוקם מלון 'מורשת' באזור מטעי הגומי של איימנם, לא הרחק מבית האחוזה של ממאצ'י, כפי שתארה ארונדהטי רוי בספרה 'אלוהי הדברים הקטנים'.

   תופעה מעניינת נוספת אותה ניתן לראות תוך כדי השייט קשורה בתהליך שבו הופכות קליפות אגוזי הקוקוס לחבלים מסוגים שונים. את סופו של התהליך, שזירת החבלים עצמם, תיארתי לכם במהלך השייט שעשיתי מקוצ'ין, זוכרים? עכשיו אנחנו יכולים לראות איך טנדרים מביאים ערמות של קליפות אגוזי קוקוס ופורקים אותן בנקודות שונות לאורך התעלות. כל הקליפות האלה מאוגדות יחד ומושטות במים בחבילה אחת למקומות איסוף קבועים. הקליפות האלה אמורות לשהות במים 6 חודשים, ואז לעבור תהליך של ייבוש כשהן כבר בצורה של סיבים. במספר נקודות על החוף ניתן לראות ערמות גדולות של סיבים, אשר מאוחר יותר יילקחו מכאן לנקודות שזירת החבלים. תהליך מעניין, אין ספק, ואת כל חלקו הראשון, עד לשזירה עצמה, ניתן לראות, שלב אחר שלב, תוך כדי השייט הזה.

ערימות קליפות הקוקוס ממתינות על החוף (למעלה), ואז מושטות במים בחבילה אחת אל מקום האיסוף שלהן / צילום: איציק גונן

   בסביבות השעה אחת אנחנו עוצרים לארוחת צהריים במתחם אירוח השייך למדינת קראלה, וכולל מסעדה די גדולה, חנות ושירותים. לכולנו מוגשת ארוחת תאלי על ניר ירוק דמוי עלה בננה, ואם אתה מזמין גם מהתוספות (שרימפ, אבטיח, בקבוק שתייה וכאלה), אתה משלם עבורן בנפרד. הארוחה לא משהו, סביר, ואחרי איזה חצי שעה אנחנו חוזרים לסירה וממשיכים עד לאשראם של מאתה אמריתה-אנאנדה-מאיי (מאטה = אם, אמריטה = נקטר האמת, וגם נצחי, "זה שלא מת", אננדה = אושר עילאי, מאיי = כולו, כולה), הידועה יותר בכינויה 'האם המחבקת'. עכשיו חלקכם לפחות שואלים מי זאת האם המחבקת הזאת ומה הסיפור שלה, אז הנה, בקיצור, כמה מילים על תופעת 'האם המחבקת'. ובכן אמה (Amma), כפי שקוראים לה בקיצור, שהיא אחת מהגורו הנשים הבודדות בהודו, נולדה ב-1953 למשפחת דייגים בכפר דייגים קטן, ממש כאן, באמריטפורי (Amritapuri)  ליד המקום בו מצוי האשראם שלה. כבר בגיל 9 נאלצה להפסיק את לימודיה עקב מחלת אמה, ולהתחיל לטפל במשפחתה, ומאז ועד היום היא מקדישה את כל זמנה לניחום ועידוד אנשים, עזרה לנזקקים בכל מקום בעולם, וטיפול בחולים.

אמה (Emma), האם המחבקת / וויקיפדיה (תמונה זו ושתי התמונות שבהמשך)

   אמה תורמת להקמת בתי-ספר, אוניברסיטאות (היא הקימה רשת אוניברסיטאות בהודו), בתי חולים, בתים לנשים הזקוקות לסעד, בתי מחסה ליתומים ולקשישים, פנסיות לאלמנות, מחקרים בתחום הרפואה, וכל פעולה אחרת שתוכל לעזור לאחרים. סימן ההיכר שלה הוא החיבוק. אלפים עומדים בתור כדי לקבל ממנה חיבוק ומילות עידוד וברכה (דארשן) אצלה באשראם ובכל מקום אחר בעולם בו היא מבקרת (היא מסיירת בהודו ובעולם במשך 7 חודשים בשנה, ובעשור האחרון, עד 2020 ביקרה בכ-30 מדינות).

   באתר שלה מתארים אנשים איך המפגש אתה שינה את חייהם. לאמה, 'האם המחבקת' עצמה, יש כוח עמידה בלתי רגיל כאשר היא יכולה לחבק אחרים גם במשך 16 שעות רצופות, ללא אוכל או שתייה, ובלילה מספיקות לה שעתיים שינה, כך היא אומרת! לדבריה החיבוק יוצר קשר מיוחד בין בני-אדם, "כמו החיבוק שבין האם לילדה", ועם אהבה וחמלה, היא אומרת, ניתן לפתור 80% מבעיות העולם, כי "אם יש אהבה, יש תקווה". מה שנכון, נכון.

   לחגיגות יום הולדתה החמישים של אמה שנערכו ב-2003 בקוצ'ין במשך ארבעה ימים, הגיעו יותר מ-100,000 אנשים, וחדשות פוקס, בכתבה שהציגו לרגל ביקורה בארה"ב, העריכו שעד שנת 2005 היא כבר הספיקה לחבק יותר מ-26 מיליון אנשים, תתארו לכם! היום אגב (2020) עומד המספר על 36 מיליון חיבוקים! גם בארץ יש מרכז של אמה בו מתקיימים מפגשים (סאטסאנגים) מדי שבועיים, הנציג שלה והאדם המקורב לה ביותר, סוואמי שובאמריטה, מגיע לארץ כמעט מדי שנה וגם היא מתכננת לבקר כאן מתישהו. כל מי שמעוניין בפרטים נוספים יכול להיכנס לאתר של המרכז (https://www.amma.org.il/) וללמוד יותר על האם המחבקת.

   האמת היא שחשבתי לבקר כאן איזה יום-יומיים, ואולי גם לזכות לחיבוק מאמה (אם תהיה כאן, ולא באחד ממסעותיה בהודו ובעולם), אבל הזמן דוחק בי ואאלץ לדחות זאת להזדמנות אחרת. ממה שקראתי שכתבו מטיילים ישראלים ב'למטייל', המקום עצמו כאן הוא מאוד ממוסחר, ובאמת כשאתה רואה מבחוץ את בנייני הקומות של האשראם זה לא בדיוק מסתדר לך עם מה שאשראם אמור לייצג ועם האשראמים בהם הייתי בצפון הודו. כך או כך נחכה להזדמנות המתאימה ואז אוכל לראות את הדברים במו עיני וגם לספר לכם.

בנייני האשראם של 'האם המחבקת', בין קולאם לאלפי, קראלה / צילום: איציק גונן

   סיפור מעניין ומאלף קשור לאשראם של אמה ולצונאמי של דצמבר 2004. ובכן, באותו צונאמי נוראי, שגבה כל-כך הרבה קורבנות בדרום-מזרח אסיה, הוצפו גם חלקים מהאשראם של אמה (תמונות מאותן הצפות ניתן לראות באתר של אמה). חרף זאת סייעו הסירות של האשראם בחילוץ והצלת תושבים רבים מהכפרים הסמוכים, כאשר אמה ואנשיה סיפקו לאותם ניצולים גם מקומות לינה ומחסה. כלקח מהפנוי הארוך אז, שתבע גם קורבנות רבים, הקימו אנשיה של אמה, בסיוע מתנדבים רבים מכל העולם, גשר להולכי רגל המחבר בין הכפר לאשראם, ואשר יוכל להקל באם יהיה בעתיד שוב צורך לפנות אנשים במהירות מהכפרים לאשראם.

הגשר להולכי רגל בין האשראם לכפר, קראלה / צילום: איציק גונן

   ואם כבר הזכרתי את הצונאמי של 2004, אתם בטח זוכרים שבעת שביקרתי בקאניאקומארי שבמדינת טאמיל נאדו, לפני מספר ימים, סיפרתי לכם שממש סמוך לקיר הדרומי של מקדש קומארי אמאן הוקמה אנדרטה לזכרם של חללי הצונאמי. האנדרטה שם עשויה בצורת נחשול תכלת ולידו ידיים הנושאות לפיד זיכרון, וכתוב עליה כך: "לזכרם של אלה שאיבדו את חייהם בצונאמי, ב-26.12.2004". כן, רק לפני שנתיים וקצת הגיע לכאן הצונאמי, והספיק לגרום למותם של כ-18,000 איש בהודו, מרביתם במדינת טאמיל נאדו השכנה, והשאיר מאחוריו עוד כ-650,000 הודים חסרי בית. רק מעט יותר משנתיים חלפו, ונראה שכבר די שכחנו ממנו.

אנדרטה לחללי הצונאמי ב-2004, קניאקומארי, טמיל נאדו / צילום: איציק גונן