קמינו פרנסס 13 - מנחרה למפגש עם הקדוש דומיניק (Santo Domingo)

פרק 13 – מנחֶרה  לסנטו דומינגו דה לה קאלזאדה , 9.9.2024

הבוקר אכלתי בהוסטל ארוחת בוקר קלה (6 אירו) שהגישה לי מרתה (מיץ תפוזים, סנדוויץ', גביע יוגורט וקפה). מסתבר שהאשה הזאת עושה הכל כאן בהוסטל הזה. אשת חיל נמצאה! היום מצפה לי יום הליכה נוח יותר בהשוואה לאתמול, רק כ-22 ק"מ, וגם מזג האוויר צפוי להיות נוח, סחתיין! מרבית ההליכה היום (למעלה מ-70%) מתוכננת בדרכים החוצות חורשות ושטחים חקלאיים ירוקים ולא על, או ליד, כבישים וגם זה נשמע טוב!

קטע ההליכה הראשון היום (כ-6 ק"מ) הוא עד הכפר אזופרה (Azofra). בתחילת הדרך אני עובר שוב ליד המנזר, הזדמנות להיפרד ממנו יפה. מכאן הדרך מטפסת מעט בינות לעצי אורן עד לגובה 560 מטר, ולאחר מכן מתחילה לרדת, כשהיא חוצה בדרכה את ערוץ הנהר ואלדקאנאס (Rio Valdecanas). הדרך מתפתלת בין כרמים ושטחים גדולים של חמניות, אותם אנו רואים מאז עזבנו את פמפלונה. שטחי החמניות הענקיים האלה זו הפתעה בשבילי. ידעתי שיש כאן בלה-ריוחה מלא כרמים, אבל גם כל כך הרבה חמניות? לא ראיתי בשווקים כאן שפע של חמניות, מעניין מה הם עושים אתן.

הכפר אזופרה הוא כפר קטן עם כ-250 תושבים שמספרם הולך ופוחת וכנסיה אחת (Our Lady of the Angels). למעשה הכפר חייב את המשך קיומו לקמינו דה סנטיאגו, שמוביל אליו מדי יום מבקרים רבים הצועדים בקמינו. בתקופת ימי הביניים היו כאן כמה אכסניות צליינים והמקום היה פעיל מאוד, והיום הרבה פחות. למה? סיבה מרכזית אולי, אני חושב, היא שאחוז הצועדים בקמינו פרנסס (בהשוואה למסלולי הקמינו האחרים ובכלל) ירד באופן משמעותי והוא היום (2024) רק מעט יותר מ-47% מסך הצועדים בכל מסלולי הקמינו, כש-64% מהם צועדים רק במאה הק"מ המסיימים את הקמינו (מסאריה-Sarria). כלומר, פחות אנשים מגיעים לכל כפר ועיירה לאורכו של מרבית מסלול הקמינו פרנסס מסט. ג'ין פייה דה פורט ועד לעיירה סאריה.

באזופרה אני עוצר בבר-קפיטריה נחמד כדי להתרענן עם כוס קפה, וכך עושים גם רבים מהצועדים שיצאו איתי הבוקר מנחרה. השולחנות מסודרים בחוץ, בשמש, וכמה צעירים גם מתיישבים על המדרכה. מזג האוויר המעולה עושה את שלו וכולנו מתחרדנים בשמש, עם סנדוויץ', קפה או בירה, כשלאף אחד אין חשק לקום ולהמשיך ללכת...

בסוף קמים, אין ברירה, וממשיכים במקטע הבא עד לכפר סירואנה, כ-8 ק"מ הליכה. הדרך חוצה את נהר טוארטו (rio Tuerto), ולאחר מכן את תעלת מרגן (Canal de la Margen) וממשיכה לאורך שדות שלף ושטחי כרמים וחמניות, מטפסת לאורך עליה הדרגתית ונמשכת ומגיעה למעלה לפינה ירוקה ומוצלת, מין שטח פיקניק כזה עם שולחנות וכסאות בטון עליהם ניתן להשתרע ופינת דונאטיבו (המוכר שם ביקש שלא אצלם את הפינה ואותו). אני תופס לי את אחד הכיסאות, חולץ נעליים ונהנה מהאווירה ומזג האוויר הנעים. מכאן אנו ממשיכים לכפר סירואנה (Ciruena), כפר חסר ייחוד ולא מרשים בו חיים כ-100 תושבים. לידי צועדת קבוצה של כמה צרפתים, וכיוון שהשעה כבר 12:30, הם מחליטים שהגיע הזמן לארוחת צהריים. לצרפתים, כבר למדתי במסעותיי הקודמים בקמינו, יש סדר יום עם ארוחות בזמנים קבועים, לא משנה מה ולא משנה מי, ותמיד אלה ארוחות כבדות עם בשר ויין ועוד כל מיני. אחת מהחבורה קוראת בקול לבחור בשם מישל שהולך קצת יותר קדימה: "מישל, מונז'ה!" (מישל, אוכל!) מישל נעצר וממתין להוראות נוספות של המנהלת. וכשהן מגיעות הוא חוזר אחורה ומצטרף לשאר החבורה שמצאה לה בינתיים מקום ישיבה בצל כמה עצים ועכשיו הם עסוקים בפריסת האוכל. אגב, כשהלכנו בקמינו פורטוגז, ראיתי שבשעת ארוחת הצהריים ממש הגיע אליהם רכב עמוס בכל טוב ופרק להם ארוחה מהסרטים... ואם אתם שואלים מאיפה הצרפתית הקלה שלי, אז היא לא מהאמבטיה אלא מהמתנדבים שהיו מגיעים אלינו לקיבוץ מכל העולם, גם מצרפת. כנער בכיתה י' או משהו עבדתי בענף התמרים ועבדו אתנו גם שני מתנדבים צרפתים שלא 'מתו' על העבודה, ולמדנו להגיד להם: "נו טרבייה, נו מונז'ה!" (אין עבודה, אין אוכל)... 

הדרך ממשיכה מכאן לעיירה סנטו דומינגו דה לה קאלזאדה (Santo Domingo de la Calzada), ובדרך אנו עוברים פארק זיכרון קטן, מעט מוזנח, עם כמה ספסלים ושולחנות, ופסל מתכת אחד. הפארק הזה הוקם ב-2019 לציון 1000 שנה ללידתו ולכבודו של הקדוש דומינגו דה לה קאלזאדה (1109-1019), שהקדיש את חייו לפיתוח ושיפור נתיב ההליכה של עולי הרגל כאן באזור במאה ה-11. דומינגו גרסייה (Domingo Garcia), שנולד ב-1019 למשפחה פשוטה וצנועה, ביקש להתקבל כנזיר במנזר סן מילאן (San Millan) אך נדחה, ודחייה זו הפכה להיות הרווח של עולי הרגל לסנטיאגו. דומינגו גרסייה, הלא הוא הקדוש 'דומיניקוס של השביל', התגלה במהלך חייו כאדם מיוחד, משכמו ומעלה בכל עשייתו ותרומתו למען עולי הרגל והחברה כולה. הוא הקים בשנת 1044 את העיירה הנקראת על שמו שאליה אנו צועדים כעת, כדי לעזור לעולי הרגל בדרכם לסנטיאגו. הוא גם היה זה שבנה גשר על הנהר אוג'ה (Oja) ביציאה מהעיירה וכן כנסיה שבמהלך השנים הפכה לקתדרלה, אכסניה לצליינים (שהפכה בעשורים האחרונים לפראדור) ועוד שירותים רבים לעולי הרגל. בפארק לזכרו שבו אני יושב כרגע ומביט מרחוק על העיירה סנטו דומינגו דה לה קאלזאדה, ניתן לראות את דמותו של דומיניקוס חצובה בתוך דגם מתכת של עמוד הגשר אותו בנה למען עולי הרגל, הוקרה לפועלו הרב עבורם.

הכניסה לעיירה סנטו דומינגו דה לה קאלזאדה די מאכזבת, כיוון שהשביל מוביל אותנו דרך אזור התעשייה המאוד לא מזמין של העיר. אך די מהר מתחלפת האכזבה בתחושה חזקה שיש כאן עיירה מאוד מיוחדת שמחוברת באופן היסטורי וחזק לקמינו, כפי שגם תוכלו לקרוא בהמשך. בינתיים אני מאתר את ההוסטל שלי (Hostel Atuvera, C/Mayor, 6-8), מקום נחמד עם מנהלת נחמדה ואדיבה, בת כ-50, שמסבירה לי על המקום וגם נותנת לי את מפת העיירה וסיסמת כניסה לשעות שההוסטל כבר סגור. "אם יש בעיה תתקשר אלי", היא אומרת ונותנת לי כרטיס ביקור. יפה, קבלת פנים בהחלט מזמינה. אני עולה קומה לחדר ולמיטה שלי, מתקלח ויוצא להכיר את העיירה. היעד הראשון והמרכזי שלי היא כיכר העיירה ההיסטורית, Plaza del Santo, שם נמצאים הקתדרלה המפורסמת ומגדל הפעמונים, שנמצא במבנה נפרד, אכסנית הצליינים שהפכה לפאראדור, וגם בית העירייה שנמצא מאחור.

כשנכנסתי לקתדרלה של סנטו דומינגו דה לה קלזאדה (5 אירו דמי כניסה לעולי רגל, כולל מגדל הפעמונים) והסתובבתי בה הייתי המום. כן אין מילה אחרת שתתאר את מה שהרגשתי מול השפע האמנותי שנגלה בפני באולמות ובחדרי הקתדרלה. משהו שלא מהעולם הזה. לא במקרה הקתדרלה הזאת הוכרזה כבר ב-1931 ל'נכס בעל עניין תרבותי', וכמו כן 'אנדרטה היסטורית-אמנותית' השייכת לאוצר הלאומי האמנותי. אגב, זוהי הקתדרלה היחידה בעולם עם בע"ח המתגוררים בתוכה, באישור האפיפיור, אך על כך בהמשך. פנים הקתדרלה, שחודש במהלך ההיסטוריה מספר פעמים, מאוד יפה ויש כאן שפע של ציורים מרשימים של ציירים רבים המוצגים על קירות הקתדרלה ומלווים בהסברים מפורטים (להם יכול להאזין כל מבקר בעזרת הטלפון שלו), פסלים וארונות קבורה של שועי העיר ובראשם דומיניק הקדוש (תמונה למטה).

ראשיתה של הקתדרלה, כאמור, בכנסייה רומנסקית פשוטה שתחילת הקמתה בשנת 1098 ביוזמת דומיניק הקדוש על קרקע אותה תרם המלך אלפונסו ה-6 מליאון ('האמיץ'). הכנסייה נחנכה בשנת 1106, ובהמשך (1232) הפכה לקתדרלה שנבנתה בסגנון גותי ולמקום מושבו של הבישוף של קלהרה-לה קלזאדה. גם הכנסייה וגם הקתדרלה נבנו כמקומות עליה לרגל, ולכן מוקמו ממש על נתיב הקמינו פרנסס עליו צעדו וצועדים עד היום עולי הרגל בדרכם לסנטיאגו. מגדל הפעמונים, שהוא מבנה נפרד מהקתדרלה וממוקם מצידה השני של כיכר דל-סאנטו, נבנה מאוחר יותר, במאה ה-18, ואני כמובן חייב לטפס למעלה, אל הפעמונים, חייב! אז אני מטפס (אימון טוב לרגליים) כדי לראות את הפעמונים מקרוב וגם להתרשם מהנוף העירוני והחקלאי הנשקף מהמגדל, וזה בהחלט שווה ומומלץ למי שמגיע לכאן במהלך צעידתו בקמינו פרנסס. בקתדרלה עצמה יש גם קלויסטר נחמד, וכשאני מגיע אליו אני פוגש את מאיה, אותה פגשנו במשרד הצליינים בסט. ג'ין פייה דה פורט, ואתה חברתה עלמה. וואו, נראה שזה היה לפני שנות דור, למרות שחלפו מאז רק 12 ימים. הן הגיעו לקתדרלה רק עכשיו, ואנחנו מחליפים חוויות על קורותינו עד כה. נחמד!

ועוד משהו נחמד שהבטחתי לחזור אליו הוא סיפור בע"ח כאן בקתדרלה. ואכן, כשמסתובבים בקתדרלה, אם מרימים את העיניים, ניתן לראות באחד האגפים כלוב ובתוכו תרנגול ותרנגולת (ראו בתמונה שצילמתי), וכל מבקר שלא מכיר את הסיפור תוהה וחושב לעצמו, מה זה? אז הנה הסיפור שמעורב בו גם נס: אחת מבנות הכפר סנטו דומינגו התאהבה בצליין גרמני צעיר שעשה את דרכו לסנטיאגו. משזה סירב לה היא החליטה להתנקם בו. היא גנבה גביע כסף מהכנסיה ושמה אותו בכליו של הצליין, ומשנערך חיפוש בתרמילו התגלה הגביע. לא עזרו כל טענותיו לחפותו והוא נתלה. כשהגיעו הוריו מגרמניה כדי לאסוף את גופתו, הם שמעו לפתע את קולו המתרונן המודיע להם כי דומינגו הקדוש הציל את חייו. הם מיהרו ורצו לביתו של התליין לבשר לו את דבר הנס ומצאו אותו סועד את ארוחת הצהרים שלו. התליין הודיע להם שהדבר לא ייתכן, "בנכם מת כמו התרנגולת הצלויה שמונחת עכשיו אצלי בצלחת". ואז, למול עיניהם המשתאות קרמה התרנגולת עור, העלתה נוצות וקמה לתחייה. כן, כן! לזכר הנס ההוא מקיימים הכפריים בסביבה 'תורנות תרנגולים', ומדי חודש בחודשו, עד היום, הם דואגים לספק לכנסייה תרנגול ותרנגולת חדשים...

טוב, אם לנסות ולסכם, אין ספק שביקור בקתדרלה המרשימה הזאת היא חוויה מאוד ייחודית ומעשירה. השילוב המופלא של האדריכלות הגותית, הציור והפיסול יחד עם העושר האמנותי העצום, מעניקים למבקר כמוני תחושה של יופי ושל רוחניות-היסטורית המתחברות לכל מה שלמדתי וידעתי עד כה באשר לקמינו דה סנטיאגו ולכל מה שמייצגת ההליכה בנתיב זה.

כשיצאתי מהקתדרלה בתום הביקור (ניתן לבקר במקום עד 20:00 ובשבת עד 19:00), שמתי לב שזקני העיר מתחילים להתאסף בכיכר והחלטתי להמתין ולראות מה הולך לקרות. לאט לאט הם הגיעו, החליפו חוויות, ואז לקראת שמונה בערב נפתחה פתאום דלת צדדית וכל הממתינים הוזמנו להיכנס. הצטרפתי אליהם, נכנסנו פנימה לקתדרלה והתיישבנו על הכיסאות מול המזבח. מסתבר שתכף תתחיל המיסה, ובינתיים מתנהל במקום חלק מקדים בו שני כמרים נושאים דברי תפילה והקהל מצטרף אליהם לפי דפים שחולקו מראש והונחו על המושבים.

לאחר מכן הגיע הכומר הראשי והחל לנהל את המיסה כאשר אתו על הבמה גם שני הכמרים שהיו שם קודם. מאחורי המושבים שלנו ומאחורי גדר מסוגננת עמדה מקהלה, שקודם שמעתי אותם מתאמנים כשביקרתי בכנסיה קטנה בצידה האחר של הכיכר, ומדי פעם הצטרפה בקטעי שירה (עם לא מעט זיופים), כולל 'הללויה' שלנו שכתב קובי אושרת, רק שהפעם בספרדית. מה אומר, הפתעה אמיתית! הרגשתי ממש גאוה ששיר שלנו הוא חלק מהמיסה כאן בקתדרלה הנהדרת הזאת של סנטו דומינגו דה לה קלזאדה. לקראת סוף המיסה הגיע הקטע הזה שבו לוחצים ידיים ולעיתים גם מתחבקים עם השכנים לספסל התפילות. האשה שישבה לא רחוק ממני על הספסל מיהרה ללחוץ את ידי, ובכך נתנה את האות להסתערות של הנשים שישבו בספסלים מאחורינו ושרצו גם הן ללחוץ את ידו של הזר הלא מוכר הזה שהתנחל לו לפתע ביניהם. מה אגיד לכם, מעולם לא הרגשתי כה מחוזר ע"י נשים שנראה שכבר מזמן עברו את גיל ה-80...

טוב, זה השלב שהרגשתי כבר ממש רעב. כבר אחרי תשע בערב ומרוב התרגשות שכחתי שצריך גם לאכול משהו. מסעדה נחמדה וקרובה שראיתי קודם כבר היתה בשלבי סגירה, אך מסתבר שיש להם מסעדה נוספת שעדיין פתוחה, לא רחוק משם. אחת מהמלצריות שראתה אותי מביט מהרחוב במסעדה הנסגרת, הציעה לי לבוא איתה למסעדה השניה, וכך יכולתי להזמין לעצמי מנה של עוף עם צ'יפס וסלט, וכמובן קלרה, כי אחרי בירה או יין תמיד ישנים טוב. זהו, לילה טוב עד מחר.