פרק 14 – פאדרון, זה הסיפור!
יום הליכה 12 (27.5.22) – קלדאס דה רייס ועד 8 ק"מ צפונית לפאדרון (Padron)
היום, יום ההגעה לפאדרון (Padron), הוא עבורי היום המרגש ביותר במסלול הקמינו פורטוגז עד כה ובכלל. ניתן לומר כי במידה רבה ההחלטה ללכת במסלול הקמינו פורטוגז החלה מרצון אישי שלי להגיע לפאדרון, כי כאן, בפאדרון, מתחיל סיפורו של השליח יעקב בן זבדי, דייג בכינרת וחברו הטוב של ישו, וכאן גם מתחיל סיפורו של הקמינו דה סנטיאגו, על מסלולי ההליכה השונים שבו. נכון, יכולתי לקחת רכב ולהגיע לפאדרון בנסיעה, אבל תסכימו איתי שזה לא כמו להגיע לכאן אחרי צעידה של קרוב ל-300 ק״מ, כשאתה טעון בכל החוויות שצברת בדרך עד הנה. פאדרון היא ההתחלה והיא גם הסוף של השליח סנטיאגו. רבים מאתנו מכירים בעיקר את סופו הטרגי של סנטיאגו, כשגופתו הגיעה לפאדרון לאחר מותו, ולא את ההתחלה, ועל כך בדיוק כתב בריירלי בספרו: ״כפי שמרבית עולי הרגל טועים כשהם חושבים שיש רק נתיב אחד של הקמינו דה סנטיאגו, כך הם גם טועים כשהם מתייחסים רק להגעתו של סנטיאגו לספרד לאחר מותו ולקבורתו. כך הם כנראה מחמיצים את החלק החשוב בסיפורו של סנטיאגו: חייו והזמן שהקדיש להפצת הנצרות באי האיברי״.
ומכיוון שכך ננסה היום, עד כמה שנצליח, לבקר באתרי העליה לרגל השונים בפאדרון ולתת מקום לכל הצדדים, הסיפורים והאגדות הנוגעים לשליח סנטיאגו (יעקב בן זבדי), אך קודם כל עלינו להגיע לפאדרון. זה הולך להיות יום ארוך ומתיש, כי החלטנו מראש שכדי לקצר מחר את ההליכה לסנטיאגו, נמשיך ללכת היום עוד 8 ק"מ אחרי שנטייל כמה שעות בפאדרון, וזה אומר לפחות 32 ק"מ, ואולי גם יותר. זהו, אז עם כל ההתרגשויות האלה הצלחנו הבוקר בפעם הראשונה, לא תאמינו, לצאת מוקדם, ואחרי כוס קפה מצאנו את עצמנו כבר בשבע וחצי בבוקר צועדים במורד הרחוב לכיוון היציאה מקלדאס דה רייס, בהחלט ראוי לציון!
די מהר לאחר היציאה מהעיירה עלינו על דרך עפר וצעדנו לאורך עמק נהר ברמנה (Bermana) היפה ועתיר הגפנים. מזג האוויר מרגיש נהדר, השמים כחולים ופשוט תענוג ללכת. בכפר Carracedo אנו פוגשים את כנסיית סנטה מרינה (Iglesia Santa Marina) עם עמוד הצלב הגבוה שבחצר, ומשם אנחנו מטפסים ועולים דרך Gorgullon, שהוא הנקודה הגבוהה שלנו היום (165 מטר), ויורדים מעט לישוב Valga O Pino ולעמק הנהר ואלגה (Rio Valga). חלק ממסלול ההליכה עובר בתוך אזור מיוער, וההליכה כאן מהנה מאוד. אנו חוצים על גשר את נהר ואלגה, ממשיכים עד לכפר San Miguel de Valga, ומכאן לעיירה פונטססוראס (Pontecesures).
מעט לפני חציית הנהר אולה (Ulla) על גשר פאדרון מצטרפת אלינו 'הדרך הרוחנית' (Variante Espiritual) שמגיעה ממערב, ויחד אנחנו חוצים את הגשר ונכנסים לאזור השיפוט של העיירה פאדרון. בכניסה לפאדרון ניצב קיוסק של משרד התיירות, ואני נכנס להחתים את הדרכונים ולהתעדכן. אנחנו חולפים על פני כמה אלברגות ונכנסים לשוק כדי לקנות קצת פירות וללכת לשירותים, ואז מתיישבים לא הרחק על ספסל בפארק מאורך וצר עם שדרת עצים יפה. שדרת העצים הזאת מופיעה בשיריה של המשוררת רוסליה דה קסטרו (1885-1837), בת פאדרון המפורסמת ביותר ואחת הסופרות והמשוררות הדגולות של גאליסיה, שהבית בו חיה בשנותיה האחרונות כאן בפאדרון הוסב למוזיאון (Museo Rosalia de Castro). פסלה של רוסליה נמצא בסוף שדרת העצים, ומאחוריו נמצאת כנסיית סנטיאגו (Igrexa de Santiago).
טוב, ברשותכם בוא נשוב לשליח סנטיאגו שבעקבותיו אנחנו צועדים. אם כך, לעיר פאדרון (Padron), שבעברה היתה נמל חשוב, שמור מקום של כבוד מיוחד בדרכים הצלייניות לסנטיאגו דה קומפוסטלה. לכאן הגיעה סירת האבן, ללא משוטים או מפרשים, עם גופתו ערופת הראש של יעקב הקדוש (סנטיאגו), שהיה אחד מ-12 השליחים של ישו. ראשו של יעקב הקדוש נערף במצוות אגריפס הראשון שהיה השליט בארץ באותה עת ורדף את ראשי הכנסייה הנוצרית הצעירה. ראשו של סנטיאגו נקבר בקתדרלת ׳יעקב הקדוש׳ ברובע הארמני בעיר העתיקה, ואילו גופו הונח ע״י שניים מתלמידיו הנאמנים, תיאודור ואת׳נסיוס, על סירת אבן שהגיעה בעצמה, באורח פלא לנמל העיר פדרון. אגב, פירוש המילה 'פאדרון' הוא 'אבן העוגן'. לאבן זו נקשרה הסירה עם גופתו של סנטיאגו, והאבן הזו שמורה מתחת למזבח בכנסיה שליד הגשר, כנסיית סנטיאגו.
זה היה הסוף. אך כמו שאומר בריירלי, לסיפור הזה יש גם התחלה.
וההתחלה הולכת כך: לאחר שישו נצלב ומת (ולאחר מכן עלה השמיימה), יצאו 12 השליחים להפיץ את תורת הנצרות שלו באירופה. יעקב בן זבדי, שנקרא בהמשך במקומות שונים גם יעקב הקדוש, סנט-יאגו, סנט ג'יימס, סן ז'אק, יקובוס ועוד שמות, יצא לאי האיברי כקדוש נוצרי כדי לנצר את התושבים הפאגאנים, בני התרבות הדרואידית-קלטית של מחוז גאליסיה, קרוב לוודאי באזורים של פאדרון (Padron) ופיניסטרה (Finisterre). לצערנו אין בידינו עדויות היסטוריות על מידת ההצלחה שנחלה שליחותו של יעקב-סנטיאגו באי האיברי, ובכל מקרה לאחר תקופת זמן של חצי שנה לפחות ואולי גם כמה שנים, הוא שב לארץ, ובהמשך (שנת 44 לספירה) פעילותו הנוצרית הובילה אותו אל מותו.
בשלב הזה אנחנו מחליטים להתפצל, כאשר גלי ויואבי הולכים לחפש מסעדה לארוחת צהרים, ואילו אספי ואני יוצאים בעקבות סנטיאגו. אנו חוצים את נהר סאר (Rio Sar) על גשר ימיביניימי, זהו הנהר שבו הגיעה הסירה עם גופתו של סנטיאגו מהאוקיאנוס האטלנטי. בקצה הגשר נמצא Fonte do Carme 16, המציג בתחריט (1789) את הגעת הסרקופג עם גופתו של סנטיאגו ושני תלמידיו, תיאודור (Theodor) ואת'אנאסיוס (Athanasius), וגם סצנה של המרה לדת הנוצרית והטבילה של המלכה לופה (Lupa) הפגאנית. מכאן אנו מתחילים לטפס במדרגות העולות להר סנטיאגינו (Monte Santiaguino). על ההר, קרוב לפסגתו, ניצב בין הסלעים פסלו של סנטיאגו ולידו צלב על עמוד גבוה. הצלב והפסל על ההר מסמנים את המקום ההיסטורי-אגדי בו החל סט. ג'יימס/יעקב הקדוש את שליחותו בחצי האי האיברי, ההתחלה לכל הסיפור של 'דרך סנטיאגו' – Camino de Santiago. כאן הוא נשא את דרשתו הנוצרית הראשונה על אהבה ללא תנאי ועל מחילה. כן, בהחלט מקום משמעותי ומרגש גם למי שאינו נוצרי.
בזמן שאני מצלם את הפסל מכל הזוויות האפשריות, אספי שנשאר לשבת על הספסל הצופה אל הפסל ממרחק מה, שוקע בשיחה עם אנגלי מבוגר, שיער שיבה, העונה לשם פיל (Phil). מסתבר שהוא בא לקנות בית בפאדרון, ועוד מעט יש לו פגישה עם המוכר. הוא ממשפחה אמידה באנגליה והבת שלו התחתנה עם בחור פורטוגלי, ובעקבות כך הוא מחפש לקנות בית באזור הזה. מכאן השיחה התגלגלה לפסים פילוסופיים- היסטוריים הנוגעים לסנטיאגו, וזה היה גם השלב בו אני הצטרפתי אליה. דיברנו על עד כמה המיתוס של סנטיאגו הוא סיפור שיש מאחוריו עדויות היסטוריות, או שזה יותר אגדה שמסיבות שונות (למשל צורך בדמות של קדוש להתאחד סביבו במלחמה של הנוצרים מול הפולשים המוּרים (מאות 9-8) שהוגדרה כמלחמת קודש, ובהזדמנות זאת גם לאחד את נסיכי הממלכות הצפוניות ובראשן גאליסיה) הפכה למיתוס כה חזק ומשמעותי עבור העולם הנוצרי-קתולי. אגב, אם תשאלו אותי, אומר שנראה לי שזה גם וגם. נראה שיעקב בן זבדי אכן הגיע לאי האיברי לצורך הפצת הנצרות ושהה כאן תקופת מה, אולי אפילו כמה שנים. כל השאר נראה לי שייך יותר לעולם האגדות. אבל בינינו, גם מרבית סיפורי התנ"ך הם אגדות, וזה לא מפריע למי שרוצה להאמין בהם.
ובחזרה לשליח סנטיאגו. אנחנו יורדים מההר ופונים לכיוון Convento do Carme 18 (מנזר כרמליטי מהמאה ה-18), שלו מרפסת תצפית מרשימה. ליד המנזר נמצאת האלברגה הציבורית המרכזית של פאדרון, ושם אנו מקבלים את תעודות ה׳פדרוניה׳ (Pedronia) המעידה כי ביקרנו באתרים החשובים של פאדרון, כאשר עדיין ממתינים לנו ביקורים בכנסיית סנטיאגו (תפתח רק ב-5 אחה"צ) ובכנסיית Iria Flavia. בזמן שנותר עד לפתיחת כנסיית סנטיאגו (נפתחת רק בחמש אחה"צ), אנו הולכים לחפש משהו לאכול. בשעה זו מסתבר שרוב המסעדות בפאדרון סגורות, אך חרף זאת אספי מצליח לפחות למצוא אוכל טבעוני בסופר ואני מתנחל בפולפריה של אוהדי כדורגל ומתנחם בדג (אספי אומר דגיג...).
מעט אחרי חמש כולנו מגיעים לכנסיית סנטיאגו (Igrexa de Santiago), שנבנתה במקום בו עגנה הסירה שהביאה את גופתו של סנטיאגו. זו היא כנסייה רומנסקית מתקופת הבישופ דייגו גלמירז (Gelmirez), תקופת ימי הביניים, כאשר הבישופות ישבה בכנסיית Iria Flavio הסמוכה, כ-1 ק"מ צפונית מכאן. כנסיית סנטיאגו עברה מאז הרחבות ושינויים רבים. כאן בכנסייה, מתחת למזבח, נמצא אחד מהאוצרות הגדולים של מיתוס סנטיאגו: האבן המקורית, O Pedron, ממנה קיבלה העיירה את שמה, אבן העגינה העשויה גרניט אליה נקשרה סירתו של סנטיאגו. לאחר המיסה המיוחדת לצליינים שנפתחה בטקס נישואין של שני צעירים אמריקאים (שדאגו להטיס לטקס כומר משלהם יחד עם מספר קרובי משפחה), אני ניגש לראות ולהתרשם מאבן העגינה העשויה גרניט שנמצאת מתחת למזבח. האגדות מספרות שהמזבח הזה הוא רומי והוקדש בזמנו לאל נפטון. ליד דוכן גותי מהמאה ה-16 ניתן לראות את דמותו של סנטיאגו עולה הרגל, כשמאחורי מסגרת זכוכית רואים את סנטיאגו מטאמורוס (Matamoros) הלוחם במוּרים. יש במקום גם ציור שמן מהמאה ה-18 המראה את גופתו של סנטיאגו מושטת בסירה עם שני תלמידיו. אבן העגינה נשמרת היטב ותחתית המזבח מכוסה בדרך כלל באמצעות מסך כדי להגן על מה שנתפס ע"י המאמינים הנוצרים כשריד האמיתי היחיד והברור של השליח סנטיאגו.
הביקור בכנסיית סנטיאגו, יחד עם העליה להר סנטיאגינו, הם ללא ספק גולת הכותרת של כל מה שניתן למצוא כאן בפאדרון, ואשר יש בו כדי להעיד על ראשיתו והתהוותו של המיתוס של סנטיאגו. כאן החלה וכאן גם הסתיימה שליחותו של השליח יעקב בן זבדי, יעקב הקדוש, סנטיאגו, בחצי האי האיברי, ומכאן עלה ופרח המיתוס של 'דרך סנטיאגו' – Camino de Santiago. במהלך השנים נוצרו והתקבעו דרכים רבות ושונות של עליה לרגל שהובילו צליינים מרחבי אירופה לאורך אלפי ק"מ אל המקום בו נמצאו עצמותיו ובו נקבר סנטיאגו, המקום בו הוקמה הקתדרלה המפורסמת, קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה (Catedral de Santuago de Compostela). בקתדרלה מסתיימות הדרכים השונות של עולי הרגל, ואליה גם מועדות פנינו כל הדרך בקמינו פורטוגז.
לאחר שאנו גם זוכים לחותמת יקרה בדרכוני הצליינים שלנו, אנו יוצאים מהכנסיה להמשך דרכנו. השעה כבר קרוב לשש לפנות ערב ויש לנו עוד כ-8 ק"מ עד לאלברגה בה נישן הלילה. הדרך מובילה אותנו אל אחורי כנסיית Iria Flavia ששמה המלא הוא: Colegiat church of Santa maria de Iria, ואשר היתה הקתדרלה הראשונה בגאליסיה. הכנסיה נבנתה בימי הביניים, ובשנת 997 לספירה היא נהרסה ע"י אל-מנסור, השליט המוסלמי בפועל של איבריה. בהמשך היא נבנתה מחדש והוקדשה לבתולה מריה. ליד הכנסיה נמצא בית הקברות Adina בו קבור מתחת לעץ זית קמילו חוסה סלה (Camilo Jose Cela), סופר, משורר, צייר ופוליטיקאי שזכה בפרס נובל לספרות ב-1989 ונפטר ב-2002. גם המשוררת רוסליה דה קסטרו היתה קבורה כאן בעבר (1885), אך לאחר מכן הועברה גופתה לפנתיאון בסנטיאגו.
אנחנו ממשיכים צפונה בנתיב הקמינו החוצה את השכונות הצפוניות של פאדרון, ובהמשך הופך לדרך נאה המתפתלת בינות לכפרים קטנים (Romaris, Rueiro) שסביבם כרמים ומשוכות גפנים ירוקות. בעיירה אסקרביטודה יש כנסיה על שם מריה מראשית המאה ה-18 (Igreja de Nossa Senhora da Escravidao), ממש על כביש N-550. במקום בו הוקמה הכנסייה אירעו ניסים בשנת 1732, כך קראתי, אך איני יודע מה הם הניסים האלה. מכאן ממשיך הנתיב לשטחים חקלאיים ועושה דרכו בין שדות חיטה וכרמים בנוף פסטורלי. באחד הקטעים יוצא לנו ללכת זמן ארוך מאחורי אשה מקומית נמוכת קומה ונמרצת בשמלה וסנדלים, בשנות ה-60 לחייה, שצועדת במרץ בקצב שלנו ואפילו לא מפנה לרגע מבט אחורה לראות אותנו צועדים אחריה. הממ... יואבי מצלם אותנו מאחור ושולח בקבוצה, ואספי מסמן על התמונה בירוק עיגול סביב הגברת, כותב: "קצב 6" ושולח לנו...
לקראת שמונה בערב אנחנו מגיעים לאלברגה שלנו (Camino da Vieira), מין צימר כפרי כזה שנמצא באמצע שומקום, אחרי כ-12 שעות מאז יצאנו בבוקר, 12 שעות שכוללות כ-32 ק"מ הליכה ועוד כ-5 שעות בהן טיילנו בפאדרון. יום עמוס רגשית ופיזית, וגם היום המשמעותי ביותר בעיניי בקמינו פורטוגז (מעבר לעצם ההגעה לסנטיאגו מחר, חוויה שכבר חווינו פעם אחת כשהלכנו בקמינו פרנסס). יום חשוב ומיוחד לכל מי שמתעניין בסיפורו של השליח יעקב בן-זבדי, שהפך ליעקב הקדוש, סנטיאגו, ואיך הדרך/קמינו לזכרו, על נתיביה השונים, הפכה למסלול העליה לרגל השלישי בחשיבותו בעולם הנוצרי.
את האלברגה המבודדת בה נשהה הלילה בחרנו לא רק כיוון שהיא מקצרת לנו את זמן ההליכה שאנו אמורים ללכת מחר עד לסנטיאגו, כך שיישארו לנו רק כ-20 ק"מ. בחרנו אותה במיוחד כמקום מבודד בו שוהים רק צליינים וצועדי קמינו כמונו, רגע לפני ההגעה לסנטיאגו. מקום עם אווירה מיוחדת (לפי חוו"ד של עולי רגל רבים) והזדמנות להיות עם עצמנו ועם עמיתינו לקמינו במין רגע מסכם כזה לקראת סוף המסע. וכך אנו מגיעים לאלברגה ומתארגנים במהירות בעזרתו האדיבה של רוברטו מנהל המקום. גלי ויואבי מקבלים (כפי שהוזמן) חדר משפחתי, רק לשניהם, ואילו אספי ואני מקבלים מיטת קומותיים בחדר משותף שבו 4 מיטות קומותיים, וכל 6 הדיירים האחרים כבר נמצאים שם. השירותים לכולם הם שירותים משותפים, ויש כאלה גם באזור החדרים בקומה הראשונה וגם בקומת הכניסה, מאחורי המטבח. בקיצור אחלה מקום! אגב צועד מאירלנד כתב בחוות דעת על המקום ש"זה מקום הלינה הטוב ביותר על הקמינו". כן, כן. זהו בעצם בית מודרני עם 2 קומות והרבה חדרים, מטבח מטורף ומאובזר כל טוב כולל מקרר מלא תפוזים ומסחטה חשמלית, והרבה פינות חמד, ואפילו פינת מדורה. יש גם בריכת שחיה הניצבת על הדשא מאחורי המבנה. זו בריכה מרובת צלעות בעלת קירות גבוהים כאלה ועם סולם חיצוני לטיפוס פנימה, וזו סיבה טובה להתארגן מהר ולצאת אליה (עכשיו כבר שמונה וחצי בערב), אפילו שבחוץ עדיין אור.
ליד בריכת השחיה אנו פוגשים את סוזאן ומשפחתה מאיווה, שרועים על כסאות הנוח. וואלה! מעניין, כשחשבתי אם נפגוש כאן מישהו מוכר, דווקא עליהם לא חשבתי, אבל הם כאן, שמחים וטובי לב, וזו הזדמנות לשוחח אתם ארוכות, ולא רק שלום-שלום. אגב, גם הם הגיעו לכאן בכוונה לקצר לעצמם את יום ההליכה לסנטיאגו מחר. אחרי הבריכה אנחנו מתקלחים ומתארגנים לארוחת ערב. יש כאן במקרר ארוחות מוכנות וארוזות שאפשר לקחת ולהשאיר את הכסף עבורן ובזמן שאספי מטגן לו טופו בשמחה ואחר כך יכין גם סלט ירקות, גלי בוחרת לה סלט חסה מוכן ואני גם לוקח איזה סלט עלים לא ברור, עם זיתים ופיסות גבינה. ארוחת ערב בסביבות עשר בלילה זה משהו שאנחנו כבר רגילים אליו, ולעומתנו מרבית שוכני האלברגה כבר נוחרים במיטותיהם, חולמים אולי על ההגעה החגיגית מחר לקתדרלה בסנטיאגו. כן, בהחלט יהיה מרגש!
והנה לפניכם סיכום קצר של יום ההליכה ה-12: אז ככה, היום היה יום מאוד מיוחד, קשוח ומרגש. יום הליכה ארוך (32 ק"מ) ומתיש, שכלל גם כ-5 שעות של ביקורים והסתובבויות בפאדרון עצמה ולאחר מכן עוד כ-8 ק"מ עד לאלברגה שלנו. נראה לי שאחרי חווית ההתרגשות כשמגיעים לקתדרלה בסנטיאגו (מה שיקרה לנו מחר בפעם השניה), היום של פאדרון הוא ללא ספק החשוב והמרגש ביותר. ומכיוון שכך, כל 3 ההמלצות מתמקדות בפאדרון: 1. להקדיש לפאדרון כמה שעות טובות, יש בה המון מה לראות. כמובן אלה בעיקר אתרים הקשורים לתחילת וסיום דרכו של השליח סנטיאגו, אך ישנו גם מוזיאון המוקדש למשוררת רוסליה דה קסטרו בת המקום (Museo Rosalia de Castro), ובית קברות בו קבור הסופר זוכה פרס הנובל קמילו חוסה סלה (Camilo Jose Cela), ליד כנסיית Iria Flavio. מ'אתרי סנטיאגו', 2. אתר חובה אחד הוא הר סנטיאגינו (Monte Santiaguino) עם פסלו של סנטיאגו. כאן המקום בו החל השליח יעקב בן זבדי במלאכת הפצת הנצרות. 3. אתר החובה השני הוא כנסיית סנטיאגו (Igrexa de Santiago) בה ניתן לראות גם את אבן העגינה (O Pedron) אליה לפי המסורת הנוצרית נקשרה הסירה שהביאה לכאן את גופתו של סנטיאגו.
