פרק 9 - מ'גשר המלכה' לאסטייה (Estella), 5.9.2024
בחמש וחצי שעון הטלפון מצלצל ואני קם ומתארגן במהירות, אורז את הציוד ומשאיר את התיק הגדול לאיסוף של ג'אקו מאוחר יותר. במטבחון יש כבר כמה משכימי קום שמכינים לעצמם קפה ותכף יצאו לדרך. בחוץ עדיין לילה ופנסי הרחוב מאירים את החושך. די מוזר לצעוד כך ברחובות ריקים וחשוכים למחצה ואני נזכר בשורות שכתב אהוד מנור ב'בלדה לשוטר': "כל הרחובות כבר ריקים הסמטאות כולן שלו, שוב הוא לבדו, שוב רק עם צילו...". אחרי הליכה מהירה של כ-20 דקות אני מגיע לתחנת האוטובוס הראשית, וכמה דקות לאחר מכן, ב-06:30 מגיע שומר ופותח את דלתות התחנה שהיתה נעולה כל הלילה. אנשים מנומנמים שקורי שינה עוד מתוחים על עיניהם, נכנסים מהרחוב פנימה ומפלסים דרכם במורד המדרגות הנעות לקומת המרתף שם נמצאים רציפי האוטובוסים, והנה מתחיל לו עוד יום עבודה חדש עם תקווה לקראת הסופ"ש המתקרב. ב-06:45 מגיע האוטובוס שלי ולקראת שבע אנו יוצאים לדרך.
בשבע וחצי אנו כבר בפואנטה לה ריינה, אחרי עצירה אחת בקבאנאס שם ירדו שתי נשים. אני נכנס לשתות כוס קפה ממש מול התחנה בה לקחנו את המונית חזרה לפמפלונה, בערב לפני יומיים, והיידה לדרך. ברחוב הראשי (Calle Mayor) עם סימוני הקמינו אני פוגש כמה צועדים ויחד אנו חוצים את 'גשר המלכה' (פואנטה לה ריינה) עליו סיפרתי לכם לקראת סוף פרק 7. מזג האוויר די מעונן, אך גשם לא יורד, ובמהלך היום יש שיפר קל כאשר מדי פעם בוקעת איזו קרן שמש אמיצה את מסך העננים, ממש כמו בעת שאנו חוצים את גשר המלכה, ויוצרת מראה צבעוני מרהיב בשמים. אחרי הגשר אנו פונים שמאלה, חוצים את כביש N-111 ועוברים ליד מנזר הנזירות Convento Comendadoras del Espirito Santo. עדיין יש מלא שלוליות על הדרך בה אנו צועדים עכשיו, אבל לפחות אין גשם. בקבוצת הצועדים שאני חלק ממנה כרגע יש אווירה טובה והצועדים נראים נלהבים (כמוני) לקראת היום.
ההליכה היום מתוכננת להיות די רגועה ולא ארוכה, רק כ-22 ק"מ, בשטחי חוות וכרמים, וזו הזדמנות להכיר את ההולכים, שחלקם לפחות ילכו איתי (ככל הנראה) עד בורגוס. בינתיים אנו צועדים מעט לאורך נהר ארגה, ובהמשך מטפסים דרך שרידי מנזר בוגוטה מהמאה ה-13 עד לפסגת ההר (470 מטר גובה). יש מכאן תצפית יפה אחורה על עמק הנהר ארגה שממשיך דרומה בעוד אנו צועדים מערבה. מכאן אנו יורדים לכפר מנרו (Maneru) בו חיים כ-450 תושבים. הכפר הזה קשור לאבירים הטמפלארים ולמסדר סט. ג'ון להם היתה כאן השפעה משמעותית בתקופת ימה"ב. בקפה אלקנטרו (Elcatero) שבמרכז הכפר אני עוצר לכוס קפה, יחד עם עוד כמה מהצועדים. בְהוֹֹל הכניסה לקפה ניצבת דמות עטויה שריון אבירים, אולי כרמז לקשר המקום עם האבירים הטמפלארים. אני מתישב עם הקפה ליד אחד השולחנות בחוץ ונהנה מהיום ומהאווירה. כייף!
ביציאה מהכפר אני פוגש את אנה האיטלקיה יחד עם כלב הגולדן רטריבר היפה והחברותי שלה העונה לשם אפריקוט (מישמיש). "הכלב הולך לצעוד עד לסנטיאגו", אני שואל אותה? "כן", עונה אנה בחיוך ביישני ומסבירה שהיא ובעלה אלוורו הגיעו לקמינו מפזארו שבאיטליה שם הם גרים. היא צועדת בקמינו ובעלה מלווה אותה ברכב, ואפריקוט הכלב הולך יום אחד אתה ויום אחד נוסע ברכב עם בעלה. מה תגידו? נשמע לי רעיון לגמרי לא רע. את אנה, אשה חייכנית ולבבית בסוף שנות ה-50 לחייה (כך נראה לי), אפגוש בהמשך עוד מספר פעמים, ובינתיים אנחנו צועדים יחד ומדברים על הקמינו, על כלבים ועל עוד כל מיני. האנגלית שלה לא משהו, אבל בכל זאת אנחנו מתקשרים לגמרי לא רע. רחובות הכפר המנומנמים מובילים אותנו אל בית הקברות המקומי, ובהמשך דרך כרמים ומטעי זיתים עד לכפר סיראוקי (Cirauqui) (500 תושבים), כפר הררי ימי-ביניימי ששמור נהדר עם רחובות צרים ומתפתלים ובתים עם מרפסות מקושטות, ממש יפה! בכניסה לכפר נמצא קפה אל פורטל (Café El Portal) ולמעלה בהמשך כנסיית סן רומאן (San Roman) מהמאה ה-13 ושוק.
אנחנו מטפסים דרך הכפר וממשיכים בדרך רומית עתיקה מכאן ועד לורקה, כולל גשר רומי. חוצים את הכבישים N-111 ו-A-12 אותם נחצה בהמשך עוד פעמיים, ויורדים דרך אזור חוות וכרמים אל מתחת לאקוודוקט מודרני (Canal de Alloz) ואז חוצים גשר אבן ימי-ביניימי מפורסם ששופץ לאחרונה מעל הנהר סאלאדו (Rio Salado). ומשהו פיקנטי: אמריק פיקו (Aymeric Picaud) בקודקס קליקטוס המפורסם שלו מהמאה ה-12 מזהיר את עולי הרגל לא לשתות מהמים הממיתים (מלוחים) של נהר סאלאדו! כן, אז לא שתיתי... בתום עליה נוספת ואחרי עמדת דונאטיבו נחמדה, אנו מגיעים אל כנסיית סן סלבדור (Iglesia San Salvador) מהמאה ה-12 ואל הכפר לורקה (Lorca) (150 תושבים). בכפר השקט הזה היתה בעבר אכסניה לצליינים שהיתה בקשר עם המנזר ברונססבייס, וכעת יש כאן שני הוסטלים פרטיים, שניהם עם מסעדות ובר. אבל חלקנו לפחות עוצרים בכיכר המרכזית של הכפר, בקפה Eztitsu, שבשפה הבאסקית זה 'דבש', ואני מבקש שיסחטו לי כוס מיץ תפוזים וזה ממש מעולה (יחד עם החיוך של דארה שסוחטת ומכינה את המיץ)!
מלורקה הדרך מצטרפת לאורך הכביש הראשי דרך עמק יירי (Valle de Yerri) ובו גם כרמים עם ענבים עסיסיים (טעמתי כמה), ואני מנהל שיחה ערה עם ברנדה ופיל הקנדיים שגרים בוונקובר, עיר שמאוד אהובה עלי בטיולים שאני מדריך לרוקי'ס הקנדיים ולאלסקה. השיחה בעיקרה על פוליטיקה כשהם מנסים להבין מה קורה בדיוק עכשיו בישראל. הם בהחלט מתמצאים ואפילו שואלים על ההפגנות נגד נתניהו ואני מסביר על מה אנחנו מפגינים. הם בהחלט בעד ישראל, אבל היו שמחים אם המלחמה היתה מסתיימת כבר כי מרחוק זה נראה לא טוב. חוץ מזה אנחנו אוכלים פטל ממש טעים. לאורך הדרך יש משוכות של שיחי פטל עם לא מעט פרי אדום ומפתה. קודם היססתי אם לאכול או שאולי לא כדאי להסתכן, אבל אחרי שראיתי כמה חבר'ה כאן שאוכלים חופשי, שאלתי והם אמרו שאין כל סכנה, אז יאללה, מסתערים על הפטל!
בדרך אנו עוברים מקום בו עמד בעבר הוסטל צליינים קדום מ-1066 (Hospital de Peregrinos de Arandigoyen), ומגיעים בהמשך ממזרח אל השכונות המודרניות של וייאטוארטה (Villatuerta). בהמשך אחרי הכיכר המרכזית ממתין לנו קפה מרטה (Café Marta) ואני עוצר רק כדי לקנות בננה גדולה ובשלה שלא מאפשרת לי להמשיך ללכת מבלי שאקנה אותה... מכאן אנו חוצים גשר ימי-ביניימי משופץ ויפה על נהר אירנזו (Iranzu Puente rio) וממשיכים אל מרכז העיירה בה מתגוררים כ-1,100 תושבים. מכאן לאסטייה עוד כ-4 ק"מ, כאשר דרכנו עוברת דרך מבנה הרוס בחלקו של אכסניה צליינית קדומה מהמאה ה-10 ומקום התבודדות על שם המלאך מיכאל (Ermita de San Miguel arcangel). זהו אחד המקומות הקדומים ביותר בספרד בהם יש סימנים וסמלים חזותיים של הנצרות (הממצאים הועברו למוזיאון בפמפלונה). בהמשך אנחנו חוצים את הנהר אג'ה (Rio Ega) ובפאתי העיר אסטייה, בסמוך לנהר, נמצאת האלברגה שלי, Hosteria de Curtidores, Curtidores 43.
השעה אחת וחצי בצהריים, וזה אומר שיש לי יחסית הרבה זמן לטייל בעיר אסטייה, וזה מעולה, כי יש כאן הרבה מה לראות. אני נרשם באלברגה ומגלה שהתיק הגדול שלי עדיין לא הגיע. בבירור שאני עושה עם ג'אקו הם אומרים שהתיק יגיע, פשוט היה צריך להקפיץ אותו 2 תחנות, מפמפלונה דרך פואנטה לה ריינה ועד לכאן. בינתיים אני עולה לקומה השנייה לחדר שלי ובוחר מיטה (בד"כ המיטות מוקצות מראש לפי שמות אך כאן ניתן לבחור). יש כאן מיטת קומותיים אחת, מיטה בודדת ועוד שני כוכי שינה, סך הכל 5 אנשים בחדר עם שרותים ומקלחת, לא רע. אני בוחר במיטה הבודדת, נראה לי הכי טוב. לאט לאט החדר מתחיל להתמלא באנשים שמגיעים ויוצא שאנחנו 4 גברים ובחורה אחת. בינתיים גם התיק מגיע ואחרי מקלחת ומנוחה קלה אני יוצא יחד עם אנדרו הקנדי, שכני לחדר, לטייל בעיר. אנדרו, בחור צעיר בגיל 30-25 שלפי תווי פניו הוא בן למשפחה שהיגרה לקנדה מהמזרח הרחוק, שואל אם יוכל להצטרף אלי ואני כמובן מסכים.
אסטייה (Estella), (Lizarra – בשפה הבסקית), עיירה תוססת עם 14,000 תושבים שיש בה בניינים היסטוריים, מוזיאונים, כנסיות מעניינות ומסעדות וברים מסוגים שונים, וגם היסטוריה יהודית עשירה (כפי שיתואר בהמשך). העיירה נוסדה ב-1090בעקבות צ'רטר ממלך פמפלונה,סנצ'ו רמירז שביקש בדרך זו להגן על האזור ועל צועדי הקמינו בפני מתקפות החאליפה המוסלמית. סנצ'ו רמירז גם הבין את הפוטנציאל העצום של עולי הרגל לסנטיאגו ויצר כאן ב-1090 קריה נפרדת לעולי הרגל הצרפתים בצידו השני של הנהר תחת השם אסטלה (כוכב בספרדית), עם חיבורים ל'דרך הכוכבים' (קומפוסטלה). המקום כאן, אגב, מסמן את תחילת שלב 4 בקודקס קליקטוס. בהמשך הפכה העיירה לאבן דרך בנתיב הקמינו לסנטיאגו, ומלכי נווארה המשיכו לעודד את הצליינים הצרפתים כמו גם יהודים ואנשי נווארה להתיישב בה (כמו בפמפלונה וערים נוספות). שילוב התושבים בעלי הרקע והמוצא השונה הביא בין השאר להתפתחותה של הארכיטקטורה הרומנסקית אותה ניתן לראות באתרים רבים בעיירה, ביניהם כנסיית סן פדרו דה לה רוא שאליה תכף נגיע.
בינתיים אנחנו צועדים לאורך רחוב Cortidores, והתחנה הראשונה היא הכנסיה הסמוכה לאלברגה Iglesia del Santo Sepulcro (כנסיית הקבר). זוהי כנסיה מרשימה שבנייתה החלה במאה ה-12 עם יסודות רומנסקים, והסתיימה במאה ה-14 בסגנון גותי. מבנה הכנסייה מאוד מרשים מבחוץ, במיוחד החזית עם הדמויות המפוסלות, אך לצערנו הכנסיה עצמה סגורה ולא ניתן לבקר בה כרגע. לא רחוק מהכנסייה נמצא מנזר סנטו דומינגו.
ברחוב רוא (Rua) אנו עוברים ליד גשר ימי-ביניימי משופץ (Puenta de Carcel) על נהר Ega, ונכנסים למוזיאון שאנדרו מאוד מעוניין לבקר בו, Museo del Carlismo, וכאן יש סיפור. הסיפור הוא סיפורו של דון קרלוס (בנם של צ'ארלס ה-4 מלך ספרד ואשתו מריה לואיזה), שהכריז על עצמו כמלך ב-1833, לאחר מות אחיו, המלך פרדיננד ה-7, ונדחה ע"י כוחות ליברליים שהיו נאמנים לאחותו בת השנתיים, המלכה איזבלה השניה. המלחמות הקרליסטיות היו סדרה של מלחמות אזרחים בספרד במהלך המאה ה-19, מלחמות על תביעות לכס המלכות שמאחוריהן גם מאבק בין מסורת ומונרכיה אוטוקרטית (דון קרלוס) ובין ליברליזם ובהמשך רפובליקניות. ב-16.2.1876 נכנעו הקרליסטים, שמטה המאבק שלהם היה ממש כאן באסטייה. חשוב לציין כי כל ההסברים במוזיאון הזה הם בספרדית, וזה פוגע בהתרשמות ובאפקטיביות שלו בהתייחס למבקרים שאינם קוראים ודוברים ספרדית.
מהמוזיאון אנו ממשיכים לכיכר סן מרטין (Plaza San Martin) עם המזרקה היפה מהמאה ה-16 (Fuente de los Chorros). ליד הכיכר נמצא ארמון מלכי נווארה (Palacio de los Reyes de Navarre) המשמש כיום כמוזיאון וגלריה. ממש בסמוך נמצא גרם המדרגות המרשים המוביל אותנו לכנסיית סן פדרו (San Pedro de la Rua) עם הקלויסטר היפה מהמאה ה-12. כאן נשבעו מלכי נווארה כשמונו לתפקידם, והמקום לדעתי בהחלט שווה ביקור. הכנסיה נפתחת לפני תפילת הערב ויש בה גם סיורים מודרכים ואפשרות לקבל חותמת בדרכון הצליינים מהגברת שיושבת במרכז הכנסייה. אנחנו מסתובבים בכנסיה המרשימה, ויוצאים לקלויסטר כדי ליהנות ולהתרשם.
באסטייה היתה קהילה יהודית, חשוב לדעת, והעדויות הכתובות הראשונות לכך הן מהמאה ה-11. זה החל בשכונת אלגסנה (Elgacena) שמאוחר יותר הפכה לרובע היהודי בעיירה, העתיק ביותר בחבל נווארה. היהודי המפורסם שחי בקהילה הוא משה אבן עזרא הידוע כ'הסלח' (כותב תפילות תשובה) שהיה רבי אנדלוסי יהודי, פילוסוף, בלשן ומשורר יליד גרנדה. ידוע שהיתה לאבן עזרא השפעה גדולה בעולם הספרות הערבית, והוא נחשב לאחד מגדולי משוררי ספרד וכזה שהקדים את זמנו בתיאוריות שלו על טבעה של השירה. עשרות שנים לאחר שלטונו של אלפונסו הראשון, שבימיו גדלה הקהילה היהודית מאוד, פרצו במקום פרעות ורדיפות ובעקבותיהם הפך בשנת 1144 בית הכנסת לכנסיה. במהלך המאה -12 נרגעו הרוחות ואנשי הקהילה שבו והשתלבו בחיי העיירה ומוסדותיה. במהלך המאה ה-13 המשיכה הקהילה, שרוב חבריה היו אנשי מסחר ועסקים, לשגשג ולצמוח, דבר שהוביל גם לקנאה מצד תושבי אסטייה האחרים. בהמשך הפכה הקנאה לשנאה ומצב היהודים הלך והחמיר. ב-1328, תוך ניצול הוואקום שנוצר אחרי מותו של המלך קרלוס הראשון, הותקף הרובע היהודי, יהודים נרצחו ונבזזו בתים רבים. המלכה חואנה השניה ניסתה לעצור ולשפוט את פורעי החוק, אך ללא הצלחה. חרף זאת הצליח הרובע היהודי להשתקם שלושה עשורים לאחר מכן. לקראת סוף המאה היו יחסיהם של יהודי המקום עם התושבים האחרים טובים יחסית ובמקרים מסוימים גם חשובים, כאשר לאון הוראבואנה (Leon Horabuena), רבה הבכיר של אסטייה, היה גם רופאו של המלך קרלוס השלישי. העיירה אסטייה עצמה חוותה דעיכה כלכלית שהשפיעה גם על הקהילה. ב-1492 הגיעו לאסטייה חלק מהיהודים שגורשו מממלכות קסטיליה ואראגון. בהמשך החלו רדיפות היהודים גם בממלכת נווארה ובעקבותיהן צווי הגירוש של האינקוויזיציה. כל היהודים גורשו מאסטייה ב-1498.
הרובע היהודי ממוקם בחלק העתיק של העיירה, ונשארו מספר שרידים שלו כמו קיר מגן שנועד להגן על תושבי הרובע. הכנסיה Santa Maria Jus del Castillo נבנתה במקום בו עמד בית כנסת יהודי בעקבות הפרעות במאה ה-12. חפירות ארכיאולוגיות במקום החלו בתחילת המאה ה-21 במטרה לחשוף ולגלות מחדש את התרבות היהודית שהיתה כאן בעבר. בשנת 2015 חגגה קהילת אסטייה את חג החנוכה בפעם הראשונה במטרה לחדש את הקשר שלה עם עברה, למרות שהיום חיות שם רק מעט משפחות יהודיות.
מצדו השני של נהר Ega נמצאת כיכר פרוס (Plaza de los Fueros) עם בתי קפה ומסעדות, ואנו כבר רעבים, חוצים את הנהר על גשר Puente del Azucarero ומתישבים לאכול במסעדת פלורידה, כשממול בקצה הכיכר ניצבת כנסיית יוחנן המטביל (San Juan Bautista) חמורת הסבר. אחרי ארוחת דגים טובה וקלרה לקינוח (אני), אנחנו צועדים חזרה לאלברגה שלנו. תכף תשע בערב ומחר מצפה לי יום הליכה ארוך של כ-30 ק"מ עד לסנסול. אנדרו הולך עד ללוס ארקוס, מקום העצירה המקובל של צועדי הקמינו בהמלצת בריירלי והגרונז (שזה איזה 8-7 ק"מ פחות), אך אני מעדיף למשוך יותר על חשבון מחרתיים וההגעה ללוגרניו. צפוי מחר גם גשם אז בקיצור, הולך להיות יום קשוח וצריך לישון קצת.