פרק 39 – פושקאר של בראהמה

...ההנג-אובר מהשתיות של ליל השנה החדשה וכל שאר השטויות שעשינו, דופק לי בראש, ואני מנסה לפקוח את העיניים, וזה לא קל, כאילו מישהו סגר לי אותן עם מקלות כביסה, ועד שלא אמצא איפה ללחוץ הן לא תפתחנה... חלמתי שקסי הפתיעה אותי והגיעה לפושקאר, השמים היו ירוקים, ואחר-כך צהובים ולבנים, מתקדמים אלי בגלים גבוהים כאלה, והייתי סקרן לדעת לאן הם ימשיכו, ופתאום ראיתי אותה יושבת על מדרגות הגהאט היורדות לאגם פושקאר, ליד 'סאן-סט קפה', בין כל האנשים שישבו שם, משוחחת עם מישהו. שערה האינדיאני השחור הארוך היה מפוזר ומבריק, כמו אחרי שהיא חופפת אותו, אפילו יכולתי להריח אותו, ואני זוכר שברגע שראיתי אותו, מאחור, ידעתי שזו היא, הייתי בטוח, וגם ראיתי את הסרט שהיא שמה מדי פעם על השיער, והיא המשיכה לדבר, ופתאום שמתי לב שהיא בכלל מדברת עם סוזט, הצרפתיה מהגסט-האוס שלי, והצבעים התחלפו, פעם ועוד פעם, ואז היא סובבה את הראש, לאט, וראתה אותי, וחייכה, יותר לעצמה מאשר אלי...

...מקלחת טובה וארוחת בוקר יעזרו לי, אני חושב, אבל אז מסתבר שדוד המים בחדר שלי מקצר את החשמל בכל הגסט-האוס, נוּ, לא נכון... אני מזעיק את וינוד, שלמזלי עדיין לא יצא לאג'מר לצוד אורחים חדשים, ועד שהוא יתקן את זה הוא שולח אותי להתקלח באחד החדרים הריקים. סנטוש, אחותו עצובת העיניים של וינוד, מביאה לי ארוחת בוקר שהזמנתי למסעדת הגג, ואני שם בינתיים במערכת את ניל יאנג, אחת מהקלטות שאני מוצא על השולחן, וחושב לעצמי שזו דרך לגמרי לא רעה לפתוח את השנה החדשה. כאב הראש מתחיל להירגע, אחרי מקלחת טובה, קרד, אורז מטוגן וכוס צ'אי, ועוד שעה-שעתיים אהיה כמו חדש, במצב ראוי לפתוח את הכּרוּתי עם פושקאר, שהרי רק אתמול הגעתי לכאן, ועוד לא ממש הספקתי להתוודע לעיירה הקטנה והחמודה הזאת. למרות שיש כאן מלא תיירים (מה שפחות מלהיב אותי), אפשר לראות את הפוטנציאל הכיפי שיש במקום הזה, וזה בדיוק מה שאני צריך עכשיו, לקראת השבועות האחרונים של הטיול…

השפיץ הדרום-מערבי והמקדש שבפסגתו / צילום: איציק גונן

...מצפון ומדרום לפושקאר ישנם שני שפיצים בולטים של הרים, ובראש כל אחד מהן מקדש. שפיץ ההר שמדרום-מערב (Ratnagiri Hill) נראה גבוה ומרשים יותר, ואני מחליט לטפס עליו היום, ומלמעלה לראות את כל העיר והאגם, מין פנורמה אווירית כזו, שבטח תהיה יפה, במיוחד לאור השקיעה. השפיץ הזה ממש קורא לי: "טפס עלי!...", מה שמזכיר לי את המשפט האלמותי שאמר ג'ורג' מאלורי, מטפס הרים בריטי שהשתתף בשלוש משלחות הטיפוס הבריטיות הראשונות לאוורסט, כשנשאל "מדוע אתה רוצה לטפס על האוורסט", וענה: 'פשוט בגלל שהוא שם' (Because it's there)... 

מכיוון שאת הצד המערבי של האגם ראיתי כבר אתמול, אני פונה לכיוון הצד המזרחי, לא לפני שאני מזמין לעצמי כוס של מיץ קנה-סוכר שנסחט מול עיני, יחד עם מעט לימון וג'ינג'ר, במכונה מיוחדת כזו. קני הסוכר הירוקים-סגולים, שמונחים בערמה גדולה בצד מכונת הסחיטה, מזכירים לי את הילדות שלי, כשגידלתי ליד חדר הורי בקיבוץ קני-סוכר כאלה. כשהם היו מבשילים הייתי מוריד לי כל פעם קנה אחד, חותך פרקים ממנו, מקלף ומוריד את הקליפה החיצונית, מפצל אותו עם אולר לחלקים יותר קטנים, ומתחיל ללעוס, וזה היה טוב, אלוהים כמה שזה היה טוב... כן, מי שלא ניסה עד היום מוזמן, כי אין דבר יותר טוב (ומתוק) מקנה סוכר, נשבע לכם…

כך סוחטים מיץ מקני סוכר / צילום: איציק גונן

...הצד הזה של הבזאר, מצפון וממערב, יותר סואן ומלא חנויות, וככל שאתה מתקדם בו אתה מקבל את הרושם שכל פושקאר הזאת היא בעצם בזאר אחד גדול. יש כאן בובות עשויות פפאיה-מאשֶה (עיסת ניר מצופה בלכה), אבנים יקרות ויקרות למחצה, פסלי שיש, תכשיטים בעבודת יד והמון סוגי בדים. כל הבדים שנמכרים כאן, בגדים, שטיחים, מפות שולחן, יריעות בד מודפסות, כיסויי מיטה, תיקים וכל מה שאתם רוצים, כל-כך צבעוניים ויפים, בחלקם רקומות בתוך הבד מראות קטנות, וממש מפתה לקנות מהם, מה שאכן אני מתכוון לעשות בימים הקרובים. ראג'אסטאן היא המדינה הכי ססגונית בהודו, כך נראה לי, והדבר בולט במיוחד על רקע המדבר הצהוב המקיף את מרבית המדינה. אתה רואה את הססגוניות והצבעוניות האלה בכל מקום, בלבוש האנשים, בעיקר הנשים, בצבעי הבתים ובקישוטים שבהם, בפנים ובחוץ, ובבדים התלויים ברחוב ובכל מקום. לא במקרה רק בראג'אסטאן אתה מוצא ערים שצבועות בוורוד, כחול, זהוב והצבעים האלה הם חלק משמותיהן. אני מאוד אוהב את הצבעוניות הראג'אסטאנית הזאת, יש בזה משהו כל-כך חי, ושמח, כיפי כזה, וגם אופטימי, למרות תנאי החיים הלא-קלים במדבר, החום, היובש, וכל זה.

מדי פעם, תוך כדי ההליכה לאורך הבזאר, אני יורד באחת הגהאטות אל האגם, ומתיישב לי לרגע על המדרגות, מביט במים, ביונים המתקהלות, ובכמה הודים שטובלים במים, או יושבים גם הם על המדרגות, לאחר שסיימו את טקס הטבילה. להינדים פושקאר היא מקום עלייה לרגל חשוב מאוד, ובכל גהאט אני רואה כמה מהם שהגיעו הנה במיוחד כדי לטבול במי האגם. במרבית המקומות עליך לחלוץ את נעליך לפני שתוכל לרדת במדרגות אל המים, כמקובל כשאתה מגיע למקום קדוש. כמעט בכל ירידה כזו אל האגם ניגש אלי מישהו שמציג עצמו ככהן שיערוך עבורי טקס פוג'ה, ולעיתים גם מציע לי פרחים אותם אגיש לאגם הקדוש (בסוף הטקס תבוא כמובן גם הבקשה לתרומה), אך כשאני מראה להם את החוטים האדומים הקשורים סביב פרק ידי הימנית אותם קיבלתי מהכוהן במקדש נילקאנתה מאהאדב מעל רישיקש (זוכרים את הטרק עם יעל?), הם עוזבים אותי לנפשי…

עגלה עם גמל בשדה תרוץ... / צילום: איציק גונן

טוב, אחרי שאני יוצא סוף-סוף מהבזאר ועוזב את הכביש המקיף את מרביתו של האגם הקדוש אל דרך עפר, אני רואה ממול את פסגת ההר ועליו את מקדש סאביטרי (Savitri Mata Temple) מראה בהחלט יפה ומאתגר. הטרק לפסגת השפיץ ההררי הזה קצר, איזה שעה גג של הליכה מתונה שעיקרה טיפוס, קודם בדרך חולית, ואחר-כך במדרגות שלא נגמרות. מישהו ספר וטוען שיש כאן 1,000 מדרגות, הממ... לא יודע.

[הערת עדכון למטפסים לפסגת השפיץ: לפני מספר שנים (2017 או משהו), התקינו במקום רכבל, ומי שלא רוצה לטפס ברגל, חרף החוויה המהנה והמומלצת, יכול לקחת את הרכבל עד למקדש למעלה, פחות מ-10 דקות במחיר של 87 רופי צד אחד, או 127 רופי הלוך וחזור].

תוך כדי עליה לפסגה אפשר לראות את כל המדבר המשתרע ממערב לפושקאר, והתיאור שלה כעיר היושבת על גבול המדבר אכן הולם אותה יפה. פה ושם אפשר לראות גמלים עם רוכבים עליהם (ואני כבר מחליט לקחת מתישהו טיול כזה על גמל), וגם גמלים המושכים עגלות על שתי גלגלים, כמו אלה שראיתי בג'איפור. פעם בשנה מתקיים כאן יריד הגמלים המפורסם, המשולב עם פסטיבל בראהמה ('בראהמה מלה'); בעבר הפסטיבל והיריד נמשכו 5-4 ימים, ואילו בעשור האחרון הוארך היריד ל-10 ימים ואף יותר מסיבות תיירותיות-מסחריות. שיאו של החלק הצלייני-דתי מתקיים בליל הירח המלא של קארטיק-פוּרנימה (החודש ההינדי קארטיקה, בדרך-כלל בסביבות נובמבר), כאשר המאמינים מיטהרים מחטאיהם על-ידי טבילה באגם הקדוש ואף נגאלים מהמשך גלגולם בעולם לאחר מותם. אומרים שמדי שנה מגיעים לכאן כ-750,000 אנשים, שמביאים אתם כ-50,000 גמלים, סוסים, ופרות, למספר ימים של עלייה לרגל, מסחר בחיות המשק, תהלוכות דתיות וחגיגות... "היריד הזה הוא משהו מדהים!", סיפרו לי כמה חבר'ה שהיו פה וראו (למרות שבשנים האחרונות יש פחות ופחות גמלים), ואני רק יכול להצטער שפספסתי אותו, ולקוות שבפעם הבאה שאגיע להודו אצליח לראות אותו.

פושקאר פרושה סביב האגם הקדוש, מבט ממעוף הציפור / צילום: איציק גונן

תמונת העיירה פושקאר הנשקפת כאן מלמעלה, מפסגת ההר, פשוט מדהימה! הכל כאילו מונח על כף ידך, האגם במרכז, וסביבו העיירה, והמדבר, פנטסטי! אני מצטרף בנקודת התצפית צפונה לשלושה צרפתים שהגיעו קצת לפני, שתי בחורות ובחור בגילאי 35-30, וכולנו יחד יושבים על הסלעים הגדולים שישנם כאן ופשוט מוקסמים מהמראה... אני מצלם את הצרפתים, אחת הצרפתיות מצלמת אותי, ואז חברתה מגלה שאיבדה את משקפי השמש שלה, וכולנו מתגייסים כדי לחפש אותם בין הסלעים והצמחייה, ללא הצלחה. הצרפתים האלה מזכירים לי את חברי הצרפתים אליהם נקשרתי בטיול הזה (למרות כל מה שכתבתי על הצרפתים, שהם ספקנים, מציבים חומות סביב עצמם, ושאין להם אמון באחרים), פייר מרישיקש ואַרנו מִואראנאסי. אח, אילו רק יכלו להיות כאן איתי עכשיו, על פסגת ההר הזה, זה יכול היה להיות סיום נהדר להרפתקה ההודית המשותפת שלנו...

וכשההרגשה טובה, בא לך גם לאכול ולשתות משהו, כדי להרגיש עוד יותר טוב, ובדיוק בשביל זה יש כאן למעלה מזנון קטן ונחמד, 'היל טופ קפה', שהתפריט שלו כתוב על הקיר החיצוני... בעברית! תתארו לכם, כאילו רק ישראלים אמורים להגיע הנה. אמנם יש גם תפריטים קטנים באנגלית, הניתנים לך לאחר שהתיישבת לשולחן, אבל רק אנחנו מופיעים בגדול על הקיר, ובמו עיני ראיתי מישהו מהאנשים שהגיעו לכאן אחרַי, עומד מול קיר המזנון, מנסה לפענח את הכתוב, ותוהה איזו שפה זו בכלל... אין, אין עלינו, פשוט אימפריה! על התפריט שעל הקיר חתום מאנו, אבל הבחור שנמצא כאן היום הוא באנטי, האח של מאנו. כשהוא מביא לי את האוכל לשולחן הקטן, טוסט גבינה, צ'יפס, וצ'אי בכוס גדולה, אני מזמין אותו לשבת איתי (עד שמישהו יקרא לו), והוא מספר לי שאחיו, מאנו, מתחתן בדיוק בעוד חודש, ולכן הוא לא נמצא כאן עכשיו. "איך זה שהתפריט על הקיר כתוב בעברית?", אני שואל אותו, והוא מפנה מבטו לקיר ולתפריט, בוחן אותו כאילו רק עכשיו ראה אותו לראשונה, ואז חוזר אלי ואומר ש"מגיעים הנה הרבה ישראלים, אז מאנו החליט לבקש ממישהו מהם שיכתוב לו על הקיר את התפריט בעברית" כן, ברור לגמרי…

באנטי, האח של מאנו, ליד המזנון עם התפריט בעברית / צילום: איציק גונן

עכשיו לא נותר לי אלא להמתין לשקיעה, אני לא יורד מכאן עד שתגיע השקיעה! ועד שהיא תגיע אני הולך לבקר במקדש סאביטרי הניצב על פסגת ההר, אחד מ-500 המקדשים שנמצאים בפושקאר, כך מספרים, ושרובם נהרסו בתקופת שלטון אוראנגזב ויותר מאוחר נבנו מחדש. סאביטרי הוא אחד השמות של אשתו של בראהמה, סאראסוואטי, ובפושקאר נמצא גם אחד המקדשים היחידים בעולם המוקדש לאל בראהמה. למה יש בעולם כה מעט מקדשים לבראהמה ולמה דווקא בפושקאר אתם ודאי שואלים? ובכן, המסורת ההינדואית מספרת כי "בראהמה (Brahma), האל שברא את העולם ודאג למקומות פולחן לכל האלים והאלות, לא דאג לעצמו למקום פולחן משלו. בצר לו הוא פנה לשיווה (Shiva), האל ההורס את העולם, ולווישנו (Vishnu), האל המקיים את העולם, בבקשה ליצור עבורו מקום פולחן והם נעתרו כמובן לבקשתו. וישנו הצמיח מטבורו פרח לוטוס (פושקאר בהינדי) והעניקו לבראהמה, שהשליך את הפרח ממושבו השמימי אל הארץ, בהנחיית ווישנו ש"המקום שבו ינחת על הארץ יתקדש עבורך". הפרח נחת במדבר של מדינת ראג'אסטן, וכשהגיע לקרקע, נבעו מתוכו מים כמזרקה ונוצר אגם פושקאר, אשר הפך למקום הסגידה הקדוש לבראהמה".

האגם הקדוש של פושקאר / צילום: איציק גונן

ראוי לציין כי לפי מסורת הינדית אחרת הסיפור פיקנטי יותר והולך כך: יום אחד ביקש בראהמה לקיים הסתגפות (יאגנה) לשפת האגם בפושקאר, אלא שרעייתו, סאביטרי, אחרה להגיע ובראהמה פוּתה והתחתן עם אשה מקומית, גאיאטרי (Gayathri), כן, פשוט כך... כשנודע הדבר לסאביטרי היא כעסה כל-כך, עד שנדרה שבראמה לא יזכה שיסגדו לו בשום מקום אחר חוץ מפושקאר! כן, מה תגידו? הסבר מעניין, וסיפור מעניין לא פחות... כך או כך במקדש סאביטרי כאן על ההר, מקום שהוא בהחלט חשוב לעולי הרגל ההינדים, ניתן למצוא את שתי הנשים עם קדימות כמובן לסאביטרי, לה תמיד מגישים מנחות ומתפללים ראשונה.

כשאני חוזר לנקודת התצפית אני פוגש זוג קולומביאני צעיר ונחמד, בני עשרים וקצת; "...אתם החבר'ה הראשונים מקולומביה שאני פוגש כאן בהודו", אני אומר להם, והם מחייכים, ואומרים ש"עד עכשיו גם אנחנו לא פגשנו כאן אף אחד מקולומביה, אבל אנחנו בהודו רק 5 ימים...". חוץ מהם יש כאן עוד שתי נשים אמריקאיות יותר מבוגרות, אחת בשיער בלונד והשנייה בשחור מתולתל, נראות רציניות כאלה, ששותות צ'אי ליד אחד משולחנות ה'היל-טופ קפה' ומשוחחות בשקט, וכן קבוצה של ארבעה חבר'ה מברזיל, בחורה ושלושה בחורים בגילים שבין 40 ל-50, שמתלבטים שעות לפני שהם מזמינים משהו, ובסוף מתפשרים על צ'אי וגם זה רק בכוסות קטנות של 5 רופי (קמצנים קטנים...), ועוד שתי נשים איטלקיות שיושבות בצד, על אחד הסלעים, ומנהלות שיחה סוערת וקולנית באיטלקית על משהו שאין לי מושג מה זה, אבל כנראה משהו שחשוב לשתיהן, כי אף אחת מהן לא מוותרת, ושתיהן לא מהססות להרים את הקול. כן, וכולנו יחד, כל החבורה הזאת, מחכים עכשיו לשקיעה…

מקדש סאביטרי לאור השקיעה / צילום: איציק גונן

כשמגיעה השקיעה היא יורדת לה לאיטה, לא בבת אחת, כאילו מתאימה עצמה לאוֹרַח המדבר, לשקט מסביב, ולקצב הליכתם של הגמלים. אט-אט נצבעים העיירה, והאגם שבמרכזה, בצבעי צהוב-כתום-אדום, כמו כוס מים שמטפטפים אליה טיפות של צבע, כאשר דמותם של הבניינים והגהאטות הנשקפים במי האגם נעשית ברורה יותר, וחדה, יותר, עד שגם היא מתחילה להיעלם עם החשיכה היורדת. החושך הולך ומכסה את העיירה, ואת המדבר שמסביב, את נקודות הצמחייה הירוקה המעטה הפזורות אי-פה אי-שם, ואת הגמלים, שזה מכבר שבו ממסעותיהם אליהם יצאו, שחררו את גבם העייף, ועכשיו הם אוכלים ושותים מים במכלאותיהם. כן, זה הזמן בשבילי להיפרד מהמקדש ולצאת לדרך, חזרה לעיירה...

אחרי הירידה למטה אני חוזר לגסט-האוס, מרביץ מקלחת טובה אצלי בחדר, אחרי שהדוד שלי תוקן, ויוצא ל'עין השלישית' לארוחת ערב. כשאני מגיע יושבים בפנים כבר נאוה, איה ומתן, ואנחנו מתחילים ערב ארוך שיסתיים בשעות הקטנות של הבוקר, של אוכל, שירים ישראלים ברקע, וישיבה בצוותא סביב גריל עם פחמים שהונח על רצפת הקפה-מסעדה, ועוזר לנו להתחמם... רַאבי, מנהל המקום, מדבר עברית לא רעה, וגם ביקר כבר בארץ יותר מפעם אחת, ומכיר היטב את הישראלים, וכעת הוא יושב אתנו ואתו עוד שני הודים שאחד מהם כבר מחורפן לגמרי... כמה סיבובי סיגריות מכניסים אותנו לאווירה הנכונה, המסיימת את היום, (חוץ ממתן, בחור רציני מבאר-שבע, בן 27 לערך, שלא מוכן לגעת בכלום, ולפני שהגיע לפושקאר הספיק להיות בגואה ולברוח משם, בדיוק בגלל זה...).

את הערב אנחנו מקנחים ב'שלום למלכה', בהחלט טובה, אבל לא כמו זו של 'כנען' ברישיקש. מסתבר שלכל מקום ישנה המומחיות שלו, ואם אתם מתכננים להגיע להודו ורוצים את ההמלצות שלי, אז זה הולך ככה, כשהמתוקים בהתחלה: בּנופי ב'סקיי-פאיי' בבהאגסו, 'שלום למלכה' ב'כנען' ברישיקש, ואצל 'באבא' בפושקאר, שמחזיק גם את הבלעדיות על ה'קוקילידה', והיא מצוינת! כדורי שוקולד אצל ג'וני באגרה, מכל סוג ומין, וגם שקשוקה וקופטה. סלט ישראלי, וגם שניצל אצל ענבל וטנזין בצ'וקיס במקלוד (אבל תצטרכו להמתין שהם יפתחו מחדש, כי כרגע הם בניו-יורק), אורז מטוגן עם ירקות ב'זה הולי פאלאס' במאניקאראן, וגם ב'סאן-סט קפה' בפושקאר. מרק ירקות טיבטי טאנטוק (איטריות רחבות) וטוקפה (איטריות צרות) במסעדת להאסה במקלוד. תאלי בדהבה הלבנה ואצל מאמא ברישיקש, ליד אנדרו כהן, פירה עם בצל מטוגן ופטריות ב'כנען', טוסטים בסטייל בריטי ב'שוקולד לוג' במקלוד, וטוסטים אחרים ב'גאנגה ויו' וב'מון לייט קפה' ברישיקש, שבו גם הקרד (היוגורט ההודי) מעולה. מאסאלה דוסה ודהאל בדהבה הלבנה ברישיקש, צ'אפאטי בדהבה הכחולה, ממש לידה, ובעצם גם בלבנה, ולאסי במזנון ה'לאסי וואלה' בג'ייפור, ברחוב מירזה איסמעיל. כן, והכי-הכי חשוב, צ'אי מסאלה, אצל ראמש ב'סאן-רייז קפה', במקלוד! טוב, יש עוד כמה המלצות, אבל נראה לי שלהערב זה יספיק…

כייף להיזכר, צ'אי מסאלה אצל ראמש בסאן-רייז קפה, מקלוד גאנג' / צילום: איציק גונן 

______________________________________

יום שישי היום, יום חדש, אבל עד קבלת שבת יש לי כמה דברים לעשות. ראשית, הטיסה לתאילנד, כן או לא. אתמול דיברתי בטלפון עם דארפאן, ומה שיש בינתיים ביד זו טיסת החזרה מבנגקוק לדלהי. על הטיסה לבנגקוק אין אישור מאז נרשמתי, והאופטימיות של דארפאן לא עוזרת כרגע. היום אין לי קשר איתו, ואני מחליט לגשת לגסט-האוס של החבר שלו ולברר אם קיבל איזו הודעה. החבר הזה, מנהל הגסט-האוס, שפרצופו וקולו פצועים ומלאי צלקות, נראה כמי שידע כמה תִגרות בחייו מהן הצליח ככל הנראה לצאת בשלום, מה שהקנה לו ביטחון עצמי ורצון להעמיד במקומו כל מי שנשמע לו כאילו הוא קורא תגר על מעמדו. לא, הוא לא שמע מדארפאן דבר, כך הוא אומר, ואחרי שהות מה מוסיף כי יודיע לי אם ישמע משהו, למרות שבזמן האחרון לא יצא להם לדבר... טוב, זה כנראה מה שיש, אני חושב לעצמי, ומחליט לקפוץ לאינטרנט, שם אני מצליח לקבל ולשלוח מיילים (קסי שואלת מה קורה, ואני שולח חזרה שעד מחר אדע סופית), להעלות תמונות על CD, ולהחליף חוויות עם החבר'ה האחרים שתקועים מול המסכים בחדר, כולל ארז, שמתכנן לשכור טוסטוס וללמד את מיכל לנהוג בו (נראה לי שהעניינים שם מתחממים)... עכשיו זה גם זמן טוב להסתובב בבזאר ולקנות כמה דברים, כמה בגדים, מפות רקומות, בדים מודפסים וכל זה, שיהיה מוכן, אם בכל זאת אסתלק מכאן מחר, מה שלא כל-כך נראה לי כרגע.

מפה רקומה מהבזאר בפושקאר / צילום: איציק גונן

ובַּערב קבלת שבת בבית חב"ד. פעם ראשונה בהודו שאני הולך לקבלת שבת בבית חב"ד, וזה דורש הסבר... טוב, אז כבר נתקלתי בכמה בתי חב"ד כאן בהודו, קודם כל בדלהי, במלון 'הארי רמה', אחר-כך בדהארמקוט, ליד מקלוד, ועכשיו בפושקאר, שהוא הגדול והמכובד מכולם. אף פעם לא נמשכתי להגיע לבתי חב"ד מסיבות שלי, שאם אנסה לתמצת אותן, אומַר שבאתי להודו כדי לראות ולחוות את הודו, ובית חב"ד, עם כל הכבוד, הוא לא הודו, בלי קשר לכוונותיו ומעשיו. קבלת שבת זה משהו שאני אוהב, כידוע, אבל כבר ראיתי ברישיקש ובואראנאסי שאנחנו יכולים לארגן קבלות שבת נחמדות וחגים בכוחות עצמנו, ורק בשביל זה לא צריך את בית חב"ד, ואם כך, אתם זכאים לשאול שוב למה אני הולך היום? כן, אז התשובה פשוטה, כל החבר'ה שרציתי להיות אִתם יחד בקבלת שבת הולכים לשם, ובראש ובראשונה ידידי שימי, שגם דחק בי לבוא לשם, ומכיוון שאין לי משהו עקרוני נגד חב"ד (כל עוד הם מתרחקים מפוליטיקה), ורציתי להיות הערב עם חברים, החלטתי בכל זאת לבוא…

המקומיים כבר למדו את סודות הבישול הכשר / צילום: בית חב"ד בפושקאר

קבלת שבת בבית חב"ד, אני לומד היום, כוללת גם תפילה לִפני, עם חוברות ביד, גברים לחוד ונשים לחוד, ועבורי (ועבור מתן, שעומד איתי בצד) זה משהו באמת הזוי לחלוטין, או בואו נאמר לא מוכר, כדי שאף אחד לא יעלב... אחרי התפילה נטילת ידיים וארוחת ערב, שנפתחת בקידוש, יין, לחמניות, שירה, ובסוף גם אוכל, ארוחה פשוטה וטובה, שמופסקת מדי פעם לדברי תורה, פרשת השבוע וסיפורים הקשורים בה (דקל...). אני מביט סביבי, והמראה בהחלט מרשים, איזה 100 חבר'ה ישראלים לפחות, לבושים במיטב הטי-שרטס והג'ינס (הבנים), החצאיות ההודיות, הטוניקות חסרות הצווארון, הצעיפים, ושאר פריטי הלבוש ההודי הנשי (הבנות), יושבים שורות-שורות, כמו בסדר בקיבוץ, בחצר הפתוחה והגדולה של בית חב"ד (שבעברו היה גסט-האוס), שרים, אוכלים ושמחים, מה צריך יותר?... הרב שמשון (שימי), המנהל את המקום, ובני משפחתו, יצאו לארץ לחתונת בת-משפחה, וכתגבורת הגיעו הנה הרב משה, ובנוסף לו עוד שני חבר'ה צעירים עטורי זקנים ומגבעות, שבדיוק לפני שנה ביקרו בפושקאר כמטיילים מן השורה. מה תגידו? אין ספק שבית חב"ד כאן בפושקאר יכול לרשום לעצמו כמה הצלחות יפות, וגם קבלת השבת הזאת, אני חייב להודות, היא בהחלט דבר חיובי, ובתנאי שזה יישאר ברמה הזו ולא ינסה לנצל את הבלבול, התמימות, ולעיתים גם משברים אישיים של החבר'ה הצעירים שמגיעים להודו, כדי להפכם לדתיים וחב"דניקים…

ערב שבת בפושקאר, אוכלים יחד בבית חב"ד / צילום: בית חב"ד בפושקאר

...בסיום הארוחה אני נשאר לדבר קצת עם שימי, שבמהלך הארוחה ישב יחד עם הרבנים וכל ה'חשובים' האחרים. מתן עומד ללכת, ואני נותן לו במתנה את הספר 'אבנים מן הנהר', אותו הבאתי לו הערב במיוחד. מתן בחור רציני, ונראה לי שהספר הזה יוכל לעניין אותו, "ואם לא", אני אומר לו, "תעביר אותו הלאה, או שתמכור אותו". כבר מזמן החלטתי שאת ספרי אני לא מוכר אלא נותן מתנה לאנשים נחמדים שאני פוגש בדרך, ומתן הוא בחירה ראויה לספר כזה. בהודו יש חנויות המוכרות מלא ספרים בעברית בהרבה מקומות בהם מסתובבים מטיילים ישראלים; השיטה היא כזאת, אם תקנה בחנות ספר חדש, ואחרי שתגמור לקרוא אותו תרצה למכור להם אותו חזרה, הם יקנו אותו ברצון, רק שזה יהיה ב-50% מערכו. אם תרצה למכור להם ספר משומש שלך, הם יסכימו לקנות אותו, ובתנאי שתקנה אצלם ספר אחר, חדש או משומש, ואז הם כאילו 'ינכו' לך מחשבון הספר שאתה קונה את מחירו של זה שביקשת למכור, בקיצור, מכל עסקה הם תמיד יוצאים מורווחים...

...תוך כדי שיחה עם שימי ניגשת אלי מישהי, מביטה בי, ובסוף שואלת אם אוכל להוריד את המשקפיים הכהים. היא מוכרת לי נורא, כבר אתמול ראיתי אותה, אמרתי לה שלום, ובעצם בלבלתי אותה עם מישהי אחרת, ועכשיו אני מוריד את המשקפים, והיא קוראת: "יוּ, אתה המרצה שלי! אני לא מאמינה, מה אתה עושה בהודו?...". כן, טלי, סטודנטית שלי ממכללת עמק יזרעאל, היא ולא אחרת (את הצחוק המתגלגל שלה אי-אפשר לשכוח...). טוב, טלי אומרת שאני מרצה מצוין (ואני לא מתכוון להתווכח עם זה), ומזכירה לי שיחד עם שתי חברותיה הן קיבלו ממני ציון 98 על עבודה שהגישו שלושתן יחד ובדקתי אותה שבועיים לפני שיצאתי להודו... מה תגידו? כנראה אין גבול להפתעות, אבל יש מצב לשיחת רעים ארוכה של יותר משעה, כשסביבנו מתקבצים עוד חבר'ה ממכריה של טלי, לראות את הפלא הזה של סטודנטית שפגשה בהודו את המרצה שלה... מסתבר שטלי העפולאית גם פעילה כאן בבית חב"ד, ואפילו הרב משה בא להתעניין אצלי איזה מין סטודנטית היא היתה... טוב, אחרי יותר מחמש שעות מאז שהגעתי לכאן אני נפרד מטלי, משימי, מארז, ממיכל, מרפי, מיוכי, מצביקה, מכולם, ובהזדמנות זאת גם מוזמן לבוא מחר בצהריים לחמין, ולהתארח כאן עד ליציאת השבת. אני מודה על ההזמנה, אך מסביר בנימוס שבאתי לפושקאר ללמוד ולהכיר את ההודים, את אמונותיהם ותרבותם, ובכך אני מתכוון להשקיע את זמני.