מסע להודו 23 - אנדרו כהן ברישיקש

פרק 23 – אנדרו כהן ברישיקש*

...הלילה חלמתי שאני נוהג במכונית איפשהו באזור קיסריה, ואתי גם חגי, שאחר-כך הולך לארגן עוד רכב מהמשרד. יותר מאוחר אני רואה פתאום שאני נמצא באיזה אירוע, מסיבה או משהו, כולם יושבים על כריות ואוכלים, וגם גידי גוב נמצא שם והוא מכין עוגות קטנות ונותן לי, עוגות עטופות בנייר, ואני אוכל, ואחר-כך מזמין את עוגת 'שלום למלכה' ('hello to the queen'). אני אוכל, ובסוף אני מתעורר עם טעם של בנוּפי בפה... חלום קצת מוזר לא? העניין של 'שלום למלכה' והבנופי ברור לי, כי אתמול ב'כנען' היה לנו ויכוח (מר) על שתי העוגות האלה, איזו יותר טובה. הסיפור של המכונית אולי קשור לנסיעה שלנו אתמול בג'יפ, וכך גם חגי מהמשרד, שמתקשר אצלי לג'יפים, אבל גידי גוב? מה הוא עושה בסיפור? טוב, כנראה יש כאן גם דברים יותר עמוקים שצריך לחשוב עליהם קצת יותר, כדי לנסות לפענח אותם...

...אחרי שעה וחצי של תרגול רייקי, וארוחת בוקר, אני פוגש את שימי בראם-ג'ולה ואתו גם איילת וחגית, ויחד אנחנו עוצרים מונית ויקראם ונוסעים לתחנת הרכבת של רישיקש. כל אחד מאתנו רוצה לברר כמה פרטים, ואולי גם לקנות כרטיסים להמשך הטיול, אז חשבנו לעשות את זה יחד, ואחר-כך להסתובב קצת בעיר רישיקש עצמה. ברכבת כמו ברכבת (כולנו כבר הספקנו לשכוח), תור, המתנה, חוסר סבלנות של הפקיד ההודי מאחורי חלון ההזמנות, וגם של ההודים מאחורינו, שלא מרוצים מכל השאלות שלנו, בקיצור, באלאגאן... אנחנו מצליחים בחלק מהמשימות, ובסוף עוזבים את התחנה בשמחה, לפני שגם אנחנו נתחיל להתעצבן... איילת וחגית חוזרות לראם-ג'ולה, ושימי ואני הולכים להסתובב קצת בעיר. בדרך עובר אותנו מסע חתונה, אחד מרבים שאפשר לראות כאן, כשבראשו תזמורת שנגניה לבושים מדים לבנים מקושטים, והיא מפנה את הדרך לבני הזוג. החתן והכלה, נראים מה זה צעירים, ממש ילדים, ושניהם כל-כך רציניים, אלוהים, מה עובר עליהם? כל אחד מהם יושב על פלטפורמה נפרדת הנמשכת על-ידי טרקטור ישן, ממש כמו בתהלוכת שבועות אצלנו בקיבוץ. ראשונה היא הכלה, תחת אפיריון אדום-זהוב, כשברקע תמונת שמש, היא יושבת רצינית, לראשה צעיף מקושט, על צווארה מחרוזות, ולרגליה יושב עוד נער צעיר דומה לה (אחיה?), שפלג גופו העליון חשוף. החתן בפלטפורמה שאחריה מארח לחברה דמויות-פסלים של בעלי-חיים, נמר, פרה ועוד. גם פלג גופו העליון חשוף, סביב ראשו מחרוזת, ושפתיו צבועות באדום, כמו שפתי כלתו. אני עומד ומסתכל, אני אוהב את תהלוכות החתונה האלה, המשתפות את כל התושבים בשמחת החתן והכלה, רק שתמיד הם נראים לי כל-כך רציניים, החתן והכלה, רציניים ועצובים, ואני שואל את עצמי למה? האם בגלל שמכריכים אותם להתחתן, או בגלל שאלו נישואי הסדר, ללא אהבה, או אולי בגלל שהם לא אמורים בכלל להראות שהם שמחים, מישהו יודע?…

תהלוכת חתונה ברחובות רישיקש, התזמורת, הכלה והחתן / צילומים: איציק גונן

טוב, יש לנו בעצם היום עוד מטרה יותר מוגדרת, לבקר בסדנת גילוף העץ של מוּקש (Mukesh), יוצר כלי הנגינה, האלוהים של כל חובבי המוזיקה שמגיעים לכאן, ולא רק הישראלים. אנחנו יודעים בערך איפה זה, ובסוף שואלים כמה ילדים קטנים, שתמיד יודעים כל דבר, והם מראים לנו את המקום, ומצביעים על שלט נחמד בחוץ. בתוך הסדנה אנחנו פוגשים שני מכרים ותיקים, הילה, שעובדת על יצירת תוף גֶ'מבֶּה, מרוכזת עכשיו כולה בעבודה, ופרנק שכני לחדר, שממש היום החל לעבוד על בניית דיג', אחרי שהתלהב מזה של איתי. מעניין, אני חושב לעצמי, כל מי שגר בחדר לידי עושה דיג'... מוקש, שגם הוא עובד על איזה תוף, מברך אותנו לשלום, ומיד מציע לנו כוס צ'אי, זו קבלת פנים! אני כבר אוהב אותו, גם בלי לעשות כלי נגינה... לידנו, בחצי השני של מרחב העבודה הלא גדול, יש חבורה בינלאומית שמנגנת בתופים ובדיג' ועושה שמח; את אוסי היפני ומריו האיטלקי אני כבר מכיר מקודם, שני חבר'ה עליזים במיוחד (גרים עם הילה ונמרוד בגסט-האוס), חברים טובים שלא מדברים אנגלית, בקושי מבינים אחד את השני במילים, אבל מתחברים נהדר במוזיקה, ויושבים אתנו מדי פעם בדהבה הלבנה. חוץ מהם יש כאן עוד שלושה חבר'ה, ביניהם בחורה אמריקאית, וכולם מביאים לכאן אווירה של fun וכיף. עכשיו עם כוס צ'אי ביד, ומוזיקה ברקע, אין סיבה לזוז מכאן, ואני יושב ומביט איך מוקש מנחה את הילה ופרנק בעבודתם, בשקט, בצניעות, ואם לא הייתי יודע שזה הוא, הייתי חושב שהוא עוד אחד שבא לכאן לבנות לעצמו כלי נגינה…

שלט הסדנה של מוקש / צילום: איציק גונן

מימין מוּקש, משמאל הילה, ובאמצע שימי מנסה כוחו עם הדיג' / צילום: איציק גונן

...כשאנחנו חוזרים לראם-ג'ולה השמש כבר נעלמה מעבר לאופק, אך עדיין השאירה לנו מעט אור, צהוב-כתום-אדמדם, רך, מרגיע, אור של חסד, שמזמין אותך לעצור, להתיישב, ולהביט על העולם סביבך. בעוד ההרים שמסביב הולכים ונעלמים בערפילי הערב, מבליטים שרידי האור האדמדמים שעוד נותרו בשמיים את משטחי הכסף של נהר הגאנגס, הזורם לו לאיטו, בנחת, ממתין בסבלנות לטקסי הפוג'ה שתכף יחלו לכל אורכו, מרישיקש, דרך הארידוואר, וואראנאסי, ועד למדינת בנגלה-דש ומפרץ בנגל, ובכל שאר הערים, העיירות והכפרים שבדרך. אנשים יתפללו לנהר כאן, ובמקומות אחרים, ויחד עם המשאלות והבקשות יעניקו לו זרי פרחים בצבעי השקיעה, כתומים-צהובים-אדמדמים, וסירות מנחה שהוכנו מעליו הרחבים של עץ הבו, שנר וקטורת דולקים במרכזם, ואהבה, הרבה אהבה...

...הדהבה 'הלבנה' שלידנו, שתמיד הומה ומלאה, סגורה הערב (למה?), ובהתלבטות בין 'התכלת' לבין השלישית אנחנו בוחרים את השלישית, "כי התאלי שלהם יותר טוב", אומר שימי, שאכל בה לא מעט בחודשיים האחרונים, "וחוץ מזה הם ממלאים לך את המגש (refill) מחדש אחרי שאתה מרוקן אותו, וב'תכלת' לא". טוב, מול נימוק כזה אי אפשר לעמוד, אז אנחנו נכנסים ומתיישבים... די ריק פה, אני חושב לעצמי, ושוב אני תוהה על העובדה שיש מקומות שתמיד מלאים, ואחרים לא. הנה, ה'מון לייט קפה' שאני כל-כך אוהב, אף פעם לא ראיתי אותו מלא, אפילו שכל מי שאכל שם אמר שהאוכל מצוין, ועכשיו שאני חושב על זה אני מחליט ללכת אליו מחר לארוחת בוקר. אתם יודעים, כשאתה מגיע בבוקר למקום שכבר מכירים אותך, כמו ה'מון לייט', או הבייקרי מעל לאקסמן ג'ולה אצלי, המלצר כבר מדקלם את ההזמנה הקבועה שלי, יחד עם חיוך של גאווה שהוא זוכר, ואני לא צריך אפילו לפתוח את הפה. בהתחלה זו היתה מין בחינה כזאת, שהם ניסו להיזכר ואני אישרתי להם, כן או לא, אבל הם למדו מהר מאוד, אפילו שבבקרים אני הולך גם למקומות אחרים, ומגיע אליהם רק אחת לכמה ימים. בערב זה כמובן סיפור אחר, כי כל ערב מגיע אחרי יום שונה מקודמו, ומה שמתחשק לך בערב תלוי ביום שעבר עליך, בדברים שקרו לך ובאנשים שפגשת. אפילו קינוח בעוגה טובה, וסוג העוגה משתנה, ולפעמים תלך ל'כנען', למשל, רק בשביל לקנח ב'שלום למלכה', שאצלם הוא טוב במיוחד…

עוגת 'שלום למלכה' (Hello to the Queen) / צילום: באבא-מייל

...בדרך לדהבה עוד הספקנו לשתות כוס צ'אי במכבסה, אחרי שאמא של מוניקה ראתה אותי מרחוק וקראה לי להיכנס לשתות. שימי מכבס לבד ולא מכיר מכבסות, לעומתי, שאני מפונק בעניין הזה ולכן גם מכיר את כל הכובסות בשטח. עכשיו הוא יושב איתי בחדר השינה של מוניקה ואִמה, וכולנו צופים בWWF בטלוויזיה שלהם. בינתיים מגיעה גם מוניקה, עם אחיה הצעיר, שמתלהב מקרב ההאבקות בטלוויזיה, בעוד ששימי מנסה, ללא הצלחה, לשכנע אותו שכל ההאבקות הזו מבוימת. כשאנחנו יוצאים אני אומר לשימי שינסה להיזכר, כשהוא היה ילד, האם מישהו היה מצליח לשכנע אותו שמשהו שהוא בטוח שהוא אמיתי הוא רק הצגה? בגלל זה חבל על מאמץ השכנוע, תן לילד ליהנות ויום אחד, כשיגדל, הוא יבין את זה לבד...

__________________________________

...היום הלכתי לבקר במרכז של אנדרו כהן כאן ברישיקש*, לשמוע הרצאה שלו בקלטת וידיאו מינואר 2003 על 'חיים של ניגודים', ולנסות להבין יותר לעומק מה המסר שלו. אנדרו כהן, למי שכמוני לא הכיר אותו עד עכשיו, הוא בחור יהודי ניו-יורקי, שכבר בגיל 16 חווה לראשונה הארה, ויותר מאוחר, כשהיה בן 30 ונסע ללמוד אצל מורה הודי בעיר לאקנאו, השלים תהליך של הארה, שהפך אותו למורה רוחני מהפכן ומקורי, מן הידועים בעולם הניו-אייג', וגורו למאמיניו בכל רחבי העולם. כיום, קיימים בעולם מספר רב של מרכזים המפיצים את תפיסותיו והבנותיו של אנדרו כהן על האבולוציה האנושית, והאתגר הרוחני העומד בפנינו במאה ה-21. במרכזים אלה מתקיימים קורסים וסדנאות שאת חלקם הוא הנחה (עד לפרישתו), והוא גם כתב לא מעט ספרים שאחד מהם אפילו תורגם לעברית ('לחבוק שמיים וארץ'), ומוצג כאן במרכז שלו ברישיקש. אנדרו כהן גם ביקר בארץ, וחוץ ממרכז שפעל בארץ להפצת תורתו, יש לו גם תובנות מעניינות על הישראלים... בעיני כל זה ממש מעניין, אפילו מרתק! אתה חי לך בעולם, ולא מודע אפילו לכל מיני דברים מעניינים שמתרחשים ממש מתחת לאף שלך. אין לך זמן, אתה עסוק במשפחה, בחברים, בעבודה, באיך להתפתח במקצוע שלך, באיך לשרוד את חיי היום-יום וכל הפוליטיקה שמסביב, וכל זה, ובזמן הזה קורים המון דברים שאין לך מושג מהם. רק בגלל זה היה שווה לנסוע עד הודו!

שלט המרכז ללימוד רעיונותיו של אנדרו כהן ברישיקש / צילום: איציק גונן

טוב, כל הסיפור הזה של אנדרו כהן נשמע לי מעניין מספיק כדי להצטרף אחר-הצהריים לסינתיה ושימי, וללכת לשמוע הרצאה שלו. המרכז של אנדרו כהן ממוקם במקום נחמד ב'גדה הגבוהה', ליד הסוויס קוטג', כשמצפון ומערב לו חורש מיוער, וכל האזור משקיף מגבוה על שני חלקיה של רישיקש. מנהל המרכז הוא בחור הולנדי נחמד, שמקבל את הבאים על מרפסת המרכז עם כוס צ'אי, וזו הזדמנות להיכרות ראשונה עם מי שכבר הגיע. כשכולם נאספים, איזה 20 חבר'ה, אנו עוברים ומתיישבים בחדר המרכזי, לצפות בקלטת. בהרצאה אומר אנדרו כהן שככל שתהיה יותר אוטנטי ויותר עצמך, כך האנוכיות והאגו שלך יחלשו, ותוכל לפעול פחות ממניעים אישיים ויותר ממניעים אוניברסליים. עוד הוא אומר, כי אסור להתעלם מהתנסויות שיש לנו, גם כשהן אינן תואמות, ואפילו סותרות, את מה שאנו חושבים על עצמנו; התעלמות לא מבטלת את הדברים, ורק הנכונות לדעת את האמת היא הבסיס ליכולת להיות חופשי. עליך להיות מודע ולשים לב יותר למה שקורה סביבך, ולא לחזור שוב ושוב על אותן שגיאות. בסוף ההרצאה הוא מסכם ואומר שעלינו להכיר בכל ולא להתעלם משום דבר (בעוד שרובנו עושים את ההפך), זה תנאי לשינוי וטרנספורמציה, ולהתפתחות רוחנית, בדרך להארה.

סינתיה שואלת אותי מה אני חושב. הכרנו בקבלת שבת הראשונה, אליה הגיעה יחד עם מישהו, ישבנו כמעט אחד מול השנייה, ודיברנו, הרבה, וכבר אז היא נשמעה לי בחורה מעניינת; לא פשוטה אבל מעניינת, וגם לבבית מאוד. אני אומר לה שזה מאוד מסקרן אותי, ויש דברים שאנדרו אמר בהרצאה שלו שאני חותם עליהם בשתי ידיים, וגם מנסה לפעול לפיהם, כמיטב יכולתי. העיניים שלה נוצצות כשאני אומר לה את זה, אבל אני גם מוסיף שחשוב לי לדעת יותר על הרעיונות והמסרים של אנדרו כהן, לפני שאגבש דעה יותר ברורה, וסינתיה מבטיחה להשיג לי, ושנראה ביחד את קלטת ההרצאה שנשא בביקורו בארץ, ואז נדבר. אחרי ההרצאה יוצאים החוצה למרפסת, לכיסאות הנצרים, יושבים ומשוחחים ומחליפים רשמים על כוס צ'אי ועוגיות; חלק נפרדים והולכים, והשאר, ושלושתנו ביניהם, נשארים לעוד שעה של מדיטציה…

אנדרו כהן, תמונה מ-2012 / וויקיפדיה

...אחרי אנדרו כהן והמדיטציה אנחנו הולכים לאכול אצל מאמא, ליד הסוויס קוטג', 3 דקות הליכה מאנדרו. למאמא יש גסט-האוס, שבאחד מחדריו גרה סינתיה, חדר נחמד (היא מראה לנו), כולל מקלחת חמה, ורק 50 רופי, כי היא גרה כאן כבר כמה חודשים, וככה החדר הוא 100 רופי. אז נכון שהמיקום של הגסט-האוס די מבודד מכל ההתרחשויות של לאקסמן ג'ולה, אבל יש כאלה שדווקא מחפשים את הבידוד הזה, ואז זו עסקה פשוט מצוינת.

אצל מאמא אנחנו יושבים בפינת האוכל המשפחתית ואוכלים תאלי, זו המומחיות שלה; בבוקר שקשוקה ובערב תאלי, וזהו, אין שום אוכל אחר. כל-אחד לוקח לו צלחת פח וסכו"ם, ומתחיל להעמיס, כמה שהוא רוצה מכל דבר. התאלי שלה מצוין, אורז, תפ"א, דלעת, עדשים, ומה שעוד יותר טוב זה שברגע שהקערות הכלליות מתרוקנות הן מיד מתמלאות; אתה לא צריך לבקש או להזמין כי מאמא, או בנה הצעיר, מיד מביאים עוד. הללויה, היאספו נא כל הרעבים! בינתיים מגיע עוד זוג ישראלי ומצטרף לארוחה, ולקראת סיום זוג ישראלי נוסף, ובחור בריטי, כולם גרים כאן בגסט-האוס. השיחה סביב השולחן נסבה, איך לא, על אנדרו כהן ומשנתו, ודי מהר אנחנו גולשים לנושא הדת והאמונה הדתית, שימי מכיוון הדת והמסורת, אני מכיוון החילוניות והשאלות ללא תשובות, וסינתיה מכיוון היהדות האוניברסלית. סינתיה מנסה לשכנע אותנו שהיהודים הם אכן עם נבחר, אם רק יצליחו להשתחרר מכבלי הדת והשמרנות, ולפרוץ קדימה, כי ההיסטוריה מראה שמרבית האנשים שתרמו הכי הרבה לאנושות היו יהודים. בנושא השמרנות היא הולכת אחרי משנתו של אנדרו כהן, ובאמת אחרי הרצאת הוידיאו הספקתי לעיין בכמה כתבי עת שנמצאים במרכז, ומצאתי ראיון שנערך אתו לכתב עת ישראלי, ועוסק בנושא. בראיון נשאל אנדרו כהן מדוע פעילותו בארץ אינה זוכה לפופולאריות כה גבוהה כמו במדינות אחרות, והוא ענה שבתרבות הישראלית אין מקום לחקירה מעמיקה מדי. כל הישראלים עושים אותו דבר, הולכים לצבא, נוסעים להודו, לומדים, מתחתנים, מקימים משפחה, כולם כישות אחת. אנשים בארץ לא ממש רוצים להשתנות. התורה שלי, הוסיף אנדרו כהן, מכוונת ליצור אצל האנשים עניין בשינוי מהפכני בחייהם, טרנספורמציה של ממש, ואילו אצל הישראלים כולם רוצים לזכות בהארה, אבל איש אינו רוצה באמת להשתנות... בעניין הזה אני ממש מסכים אתו, ומכיוון שכך, אנחנו קובעים להיפגש מחרתיים, ביום שישי בשתיים וחצי, במרכז אנדרו כהן, כדי לראות את הקלטת, שבה הוא גם מסביר את חמשת העקרונות שלו. "אצלי הקלטת הזו חוללה פלאים", אומרת סינתיה באנגלית הניו-יורקית שלה, ומחייכת…

הישראלים לא באמת רוצים להשתנות... (המודעה צולמה ביום הגעתי לרישיקש) / צילום: איציק גונן

...יותר מאוחר אנחנו הולכים להתפרק קצת ב'שיווה קפה'. סלימי נסע לאן-שהו, ובלי המחשב שלו חסרה לנו מוזיקה טובה, מה עושים? מארגנים תזמורת! תומר בחליל צד שאך זה קנה ועכשיו הוא מתאמן עליו, נמרוד עם כפית על הכוסות, אני בתיפוף על השולחנות, אוסי היפני במנדולינה שמישהו הביא ובריאן, בחור אנגלי שביקר בארץ ויודע כמה מילים בעברית, על מין כלי קטן ממתכת, השד יודע איך קוראים לו, שמצמידים לשיניים הקדמיות, ואז מזיזים מין 'עלה' מתכת שמשמיע צליל אלקטרוני כזה, כשחלל הפה כולו מהווה תיבת תהודה גמישה המשנה את הצלילים... למזלנו יש לנו כאן קהל אוהד שמעביר לנו מדי פעם איזה סיגריה לעשן, כדי שנשמור על הקצב הנכון, ובעל בית שדוחף לנו משקאות (ולא שוכח לרשום הכל על פתק בצד), אחרת בטח היו מעיפים אותנו החוצה כבר מזמן... טוב, נמרוד ואוסי צריכים לעזוב לקראת אחת-עשרה וחצי, כי סוגרים אצלם את שער הכניסה לגסט-האוס, אז אנחנו מסיימים את הופעת התזמורת בפינאלה רעשני, הצדעה לשני הנגנים המובילים שלנו, ואחר-כך מתפרקדים על המזרונים והכרים, ועוברים לטורנירי כאראם ושיחות נפש. עוד לילה ברישיקש, עיר שיש בה בשבילי הכל, מקום שעונה על כל ציפיותיי, ועוד יותר!...

* הערה: מספר שנים לאחר ביקורי המתואר כאן במרכז אנדרו כהן ברישיקש, נאלץ אנדרו כהן, לפרוש מתפקידו כגורו ולהתפטר מראשות התנועה שהקים, EnlightenNext, על רקע טענות חוזרות ונשנות על התנהגות רודנית וניצול כספי ונפשי (לא מיני) של חסידיו.