פרק 2 – פורטו בטירוף, חוגגים אליפות!
המונית מורידה אותנו באחד הרחובות המרכזיים של פורטו, Rua Monzinho da Silveira, ליד משרד חברת השכרת הדירות, ואנחנו נכנסים פנימה לשלם ולקבל את מפתחות הדירה שהזמנו, שהיא אחת ממספר דירות בגדלים שונים אותן משכירה החברה במחירים סבירים (RVA-Porto Central Flats). הדירה שלנו נמצאת על הרחוב כ-50 מטר מכאן, בסמיכות לקתדרלה סה ולתחנת הרכבת המפורסמת והיפה של פורטו, סאו בנטו (Sao Bento). זו דירת דופלקס, 2 חדרים עם שתי מיטות יחיד בכל חדר וגם מזגן, מצרך נדיר בדירות רבות באירופה. גלי ומשפחתה כבר ישנו בעבר, כשטיילו בפורטו, בדירה אחרת של החברה והתרשמו מאוד גם מרמת התחזוקה הטובה. מהמשרד אנחנו צועדים עם המוצ'ילות לדירה (Rua Monzinho da Silveira 155), שאכן נראית אחלה, כמובטח, ומתמקמים, גלי ויואבי בחדר למטה ואספי ואני למעלה. אחרי התארגנות קצרה אנחנו יוצאים לאכול צהריים מאוחר כזה במסעדה טבעונית סמוכה שאספי מכיר מביקור קודם וממליץ על האוכל בה. מה אגיד לכם, אני לא צמחוני ולא טבעוני אבל האוכל בסדר.
ועכשיו למטרה המלהיבה שהוספנו לעצמנו להיום. ובכן, אספי מצא כבר מזמן שהיום מתקיים משחק הליגה האחרון של קבוצת הכדורגל 'פורטו', הקבוצה שכל חובבי הכדורגל בפורטו אוהדים (אין קבוצה אחרת...); ומכיוון שכולנו הבנים חובבי כדורגל, ופורטו היא קבוצה מעולה בקנה מידה אירופי שאף זכתה בעבר פעמיים בליגת האלופות, עם אצטדיון כדורגל מרשים ביותר, הדרגאו (Dragao), (ובתרגום לעברית 'אצטדיון הדרקון'), זרמנו בהתלהבות עם הרעיון, כולל גלי. המשחק היום היה אמור לקבוע את גורל האליפות בפורטוגל, אך לפני שבוע השיגה פורטו שער ניצחון בדקה ה-94 במשחקה עם בנפיקה ליסבון, יריבתה למאבק על הכתר, וזכתה באליפות ה-30 שלה! וזה אומר שהמשחק היום הולך להיות משחק ההכתרה החגיגי של הקבוצה, וכל העיר כמרקחה.
טוב, התלבשנו, הזמנו Uber ויצאנו לאצטדיון. הגענו כשעה וחצי לפני פתיחת המשחק והמחזה שראינו פשוט לא יתואר, שיגעון אחד גדול! אלפי אנשים כבר גדשו את רחבת האצטדיון, כולם לבושי חולצות, צעיפים וכובעים בצבעי הקבוצה (כחול-לבן, כמו אצלנו), כשעוד ועוד קהל מגיע ונשפך פנימה וממלא את הרחובות ואת אצטדיון הדרגאו עצמו על מלוא תכולת מושביו, 50,948, פשוט מטורף! נכון, כולם יודעים שבפורטוגל הכדורגל הוא כמו דת, אבל כשאתה רואה את זה בעיניים זה משהו אחר לגמרי. גם אנחנו כמובן הצטיידנו במספר פריטי לבוש הולמים (אספי הביא חולצת פורטו מהבית), כדי שנוכל להרגיש חלק מכל השמחה הזאת, וכך התיישבנו לנו בשורה הרביעית, ממש קרוב לדשא, מוקפים באוהדים שמחים חוגגים ושרים מכל עבר.
המשחק עצמו התנהל ברובו בשליטה מוחלטת של פורטו, שלא היתה מספיק תכליתית ולכן הסתיים רק ב-2:0. הקהל שר והריע לקבוצה לאורך כל המשחק, מנופף בשלטים גדולים עליהם נכתב '30' (אליפויות) אשר הונחו על כל כסאות האצטדיון. אנחנו כמובן נסחפנו עם כולם והפכנו לאוהדי פורטו לשעה קלה, כשאנו לומדים ומצטרפים לקריאות ושירי העידוד. מה אגיד לכם, חוויה שלא תשכח! בסיום המשחק הועמדה במה במרכז המגרש והשחקנים נקראו לעלות אליה אחד-אחד לתשואות הקהל, כולל כמובן פֶפֶה הוותיק בן ה-40, בעבר בלמה המיתולוגי של ריאל מדריד והיום מעוז ההגנה של פורטו, שגם הניף את הגביע!
בהמשך הערב נערכו חגיגות בכל אזור בית העיריה של פורטו, שהואר בכחול ולבן, צבעי הקבוצה. המונים זרמו לכאן מכל כיוון ואנחנו יחד אתם, כבר חצי ישנים אחרי יום טיסות מתיש. אחרי חיפושים ועמידה בתור גם מצאנו משהו לאכול, ומכאן לדירה שלנו, לישון. מה אגיד לכם, חוויה מטורפת!
יום ראשון, 15 למאי – יום שני למסע.
יואבי התעורר הבוקר על הפנים, כאבי בטן, חום, חצי מת, לא מסוגל לצאת מהמיטה, ובזמן שאספי ואני עשינו תרגילי מתיחות של בוקר בסלון הדירה חשבנו יחד עם גלי מה עושים. בדיקת האנטיגן אמרה שזה לא קורונה, אבל כידוע חוץ מקורונה יש בעולמנו עוד מחלות, ובמקרה הזה זה נראה יותר כמו איזה קלקול קיבה או משהו דומה. שקלנו אולי לשלוח אותו מחר למקום הלינה הבא שלנו במונית, כי כאן נצטרך לפנות את הדירה עד עשר או משהו, וגלי כבר בדקה אם יוכלו לקבלו שם מוקדם, הרבה לפני שנגיע. בכל מקרה חשבנו שעוד יום שלם לפנינו ובוא נחכה, נראה מה יהיה.
אחרי כוס קפה וארוחת בוקר קלה יצאנו גלי, אספי ואני למשימה המרכזית של הבוקר, רכישת דרכון הצליינים. את הדרכון הזה, הנקרא Credencial del Peregrino, ניתן לרכוש תמורת 2 אירו בקתדרלה Sé העתיקה של פורטו, הנמצאת ברובע ריבֵּיירָה (Cais de Ribeira) לא הרחק מהדירה שלנו. ומכיוון שלא כל קוראי הבלוג בקיאים בנבכי הקמינו, הנה כמה מילים כלליות על דרכון הצליינים, שאת תמונתו הצגתי בפרק הראשון: ובכן, דרכון זה, אותו ניתן לרכוש במקומות מסוימים וידועים, מעניק לנושא אותו את הזכות הרשמית לישון באכסניות צליינים עירוניות (אלברגות) שמחירן מינימאלי, או שהלינה בהן חינם ומצפים ממך לתרומה כלשהי; לאכול ארוחות מוזלות באלברגות וכמעט בכל מסעדה בעיר או עיירה הנמצאות על מסלול הקמינו (תפריט צליינים), ולקבל הנחה בכניסה למוזיאונים ולאתרים שונים. לאורך הדרך עליך להחתים את הדרכון בנקודות הלינה בהן אתה ישן, וכמו כן ניתן להחתימו בחלק מהכנסיות, באתרים היסטוריים, ובחלק מהמסעדות ובתי קפה על נתיב הקמינו. במאה הק"מ האחרונים עליך לצבור לפחות שתי חותמות ביום. כל החותמות (Sello) והתאריכים נבדקים בקפדנות במשרד הצליינים הראשי בעיר סנטיאגו, כדי לוודא שאתה זכאי לקבל את הקומפוסטלה, כתב המחילה.
הקתדרלה העתיקה של העיר (Sé) אליה צעדנו שלושתנו, היא המבנה הדתי החשוב בעיר והוכרזה כאנדרטה לאומית. הקתדרלה הוקמה במאה ה-12, נבנתה מחדש כמעט בשלמותה במאה שלאחר מכן, ובמאה ה-18 נערכו בה שינויים מקיפים. לקתדרלה, המתנשאת בראש גבעה כמו מבצר, יש היסטוריה מפוארת: כאן נשא לאשה ב-1387 דון ז'ואאו הראשון, מלך פורטוגל, את בת זוגו האהובה פיליפה מלנקסטר, בתו של דוכס לנקסטר ואחותו של הנרי הרביעי מלך אנגליה, ובכך הוא חיזק והבטיח את הברית שכרת עם ממלכת אנגליה. כאן הוטבל ב-1394 בנם, אנריקה הספן, הנחשב לאבי עידן התגליות האירופי אותו הובילה פורטוגל בימים בהם אוצרותיהם של מדינות מעבר לים היו עדיין בגדר חלום רחוק.
מצאנו את החדר המתאים בקתדרלה, וקנינו 4 דרכוני צליינים כשבמקום המיועד לחותמות כבר מודפסת חותמת הקתדרלה. יופי, קניית הדרכונים היום תחסוך לנו זמן מחר בבוקר. טיילנו מעט על מרפסת הקתדרלה לצלילי נגן גיטרה שהתמקם בקצה הרחבה ממנה נשקף נוף יפה מאוד של רחובות העיר העתיקה ונהר הדורו כשהשמיים בהירים ומעוננים לסירוגין, די קריר אך גשם לא יורד (התחזית מבטיחה הרבה גשם מחר...). הלכנו לשתות כוס קפה בקרבת מקום ואז התפצלנו: גלי ואספי הלכו לקנות כמה דברים בדקתלון ואני הלכתי להסתובב מעט בעיר. קבענו להיפגש שוב מעט מאוחר יותר ברובע ריבֵּיירָה, וכך אכן היה.
עד לפגישתנו הספקתי לסרוק בהליכה את שני הק"מ הראשונים של מסלול ההליכה בקמינו מחר, בידיעה מניסיון קודם שתמיד היציאה בהליכה מעיר גדולה מעט יותר מורכבת. כך גם למדתי הפעם שחוץ מסימון ליד הקתדרלה אין בתחילת המסלול כל סימוני חיצים צהובים. טוב לדעת. ואם כך פשוט נלך מחר מערבה לאורך נהר הדורו על נתיב החוף (Senda Litoral), שהוא פיצול מערבי של דרך החוף עד לאטלנטי, ומשם נמשיך צפונה. תוך כדי הליכה בציר הקמינו פגשתי גם שני זוגות צועדים: שתי בחורות צעירות בשנות ה-20 לחייהן שחיפשו את הדרך, ועוד זוג מעניין כבני 35, עטופים בדגלי ברזיל. הוא בחור פורטוגלי נחמד בשם רוי, והיא בחורה ברזילאית חייכנית בשם מדלן. הם הכירו לפני כ-5 שנים כשהלכו בקמינו פרנסס, ומאז הם זוג. וואלה! עכשיו הם יוצאים למסלול החוף בקמינו פורטוגז, יום לפנינו; אמרתי להם שאנחנו יוצאים מחר ואולי ניפגש, מי יודע?
כשחזרנו ונפגשנו עם גלי ואספי, שוטטנו לנו בין דוכני יום א' המזמינים בשני צידי נהר הדורו, תוך שאנו חוצים בהליכה את גשר דום לואיש פרמיירו (Ponte de Dom Luis I) שנבנה ב-1886 ונחשב לאחד המבנים האייקוניים ביותר בפורטוגל, ונהנים שוב ושוב מהנוף הנהדר. באחת המסעדות בצד של גאיה התיישבנו לטעום יינות ולאכול משהו קל לצלילי קולות שירה ונגינה של אמנים שהתמקמו לאורך הטיילת הדרומית. מכאן המשכנו לרכבל שלקח אותנו בנסיעה יפהפיה עד למפלס העליון של גשר דום לואיס, נתיב המטרו העירוני, שההליכה לאורכו סיפקה לנו שוב תמונות מרהיבות של פורטו, גאיה ונהר הדורו. המשכנו דרך שדרות אפונסו אנריקה, וכאן גם פגשנו זוג צעיר ונחמד מסלובקיה הצועדים בקמינו פורטוגז מליסבון, ומתכננים להמשיך בנתיב המרכזי לסנטיאגו. לשאלותינו הם סיפרו לנו מעט מחוויותיהם, כולל תיאור כמה ימי גשם שהם הספיקו לעבור בדרך. הממ... לא נשמע מלהיב מדי... המשכנו עד לתחנת הרכבת סאו בנטו, וכאן הסתובבנו מעט באולם המרכזי ונהנינו שוב מתמונות אריחי הקיר המצויירים, האזולז'וש (Azulejos) הנהדרים המכסים את הקירות ומספרים את סיפור ההיסטוריה הפורטוגלית, ולאחר מכן חזרנו לדירה.
יואבי עדיין מרגיש גרוע, אם כי מעט טוב יותר; השארנו אותו להמשיך לישון ואנחנו יצאנו להופעת פאדו, כי מבחינתי אי אפשר להיות בפורטו ולא ללכת להופעת פאדו (Fado). פאדו, שפירושו 'גורל' בפורטוגזית, הוא הסגנון המוזיקאלי המפורסם המזוהה יותר מכל עם פורטוגל ואנשיה. הפאדו נגזר מהסאודאדה (saudade) שהוא געגוע מנכולי ועמוק לעבר, כמיהה נוסטלגית לאדם או מקום שלא ישובו להיות עוד, ושירי הפאדו הם שירים מלנכוליים מלאי רגש העוסקים בתהפוכות הכואבות של הגורל, באהובים רחוקים ובלתי מושגים, בכמיהה עמוקה למולדת ובימים היפים שהלכו לבלי שוב. באופן מסורתי מושר הפאדו ע"י זמר יחיד המלווה בגיטרה פורטוגזית בעלת צורת אגס ו-12 מיתרים, וגיטרה קלאסית. הפאדישטה עמליה רודריגז היתה מלכת הפאדו עד שנפטרה ב-1999 (ובפורטוגל הוכרזו 3 ימי אבל), והיא זו שהפכה את הפאדו לבינלאומי וגילתה אותו לעולם. היום הזמרת מאריזה (Mariza) ילידת מוזמביק נחשבת לממשיכת דרכה.
את המופע אליו הלכנו הערב (Fado na Baixa) המתקיים לא הרחק מכיכר ריביירה (R. de Sao Joao 99) כבר ראיתי פעם אחת, וגם אחרי המופע היום אני חושב שהוא מופע מצוין לאנשים שפחות מכירים את הפאדו ומעונינים ללמוד יותר. המופע כולל הסברים באנגלית על תולדות הפאדו המוצגים בקטעי וידיאו ומשולבים במופע המוזיקאלי. כאן ניתן ללמוד על הפאדו של ליסבון, שהוא עממי יותר, לעומת הפאדו של קוימברה שהוא יותר אינטלקטואלי ושרים אותו גברים בלבד, בד"כ סטודנטים או בוגרי האוניברסיטה המפורסמת שבקוימברה. מוביל המופע, שגם שר בו בקולו הנהדר יחד עם זמרת נוספת, הוא בוגר האוניברסיטה של קוימברה והמופע כולו מאוד מהנה ומלמד, כשהצופים אף זוכים במהלכו לכוס יין פורט. שווה ביותר!
אחרי המופע הלכנו לאכול פיצות בפיצריה לוזו הסמוכה (Pizzarria Luzzo, Baixa do Porto, Rua Mouzinho da Silveira, 113-115, Tel. 4050-421 Porto), פיצה מעולה, מומלץ ביותר! חזרנו לדירה ולשמחתנו נראה שיואבי מרגיש מעט טוב יותר. בדרך למיטה כבר הרצתי בראשי את ההליכה בקמינו מחר, תוהה ביני לביני עד כמה יהיה מסלול הקמינו עמוס בצליינים, אם בכלל, ואם הגשם שמובטח לרדת מחר יפריע לנו בהליכה, ומה יהיה עם יואבי, האם יוכל ללכת אתנו?
כך או כך, בזמן שאנחנו שקענו בשינה וחלמנו על הקמינו פורטוגז בו נלך מחר, אתם מוזמנים לקרוא מעט על כל הדרכים המרכזיות בקמינו דה סנטיאגו, מה מסלולן ואורכן, ועד כמה הן פופולאריות בעיני עולי הרגל. קריאה נעימה!
ובכן, ישנן מספר דרכים מרכזיות בהן צועדים מרבית עולי הרגל:
1. 'הדרך הצרפתית' (Camino Frances) – הדרך הקלאסית והפופולארית ביותר וגם זו המתוחזקת ביותר מבחינת תשתיות לצליינים (אכסניות, סימוני דרך), המתחילה בצד הצרפתי של הרי הפירנאים, בעיירת הגבול סן ג'ין פיה דה פורט (Saint Jean Pied de Port). אורכה נע בין 778 ל-811 ק"מ, מותנה באם לוקחים את הדרכים העוקפות דרך המנזרים סאמוס וסן מילאן. אגב, צליינים רבים מתחילים את המסלול הזה כבר בלב צרפת, ואפילו מפריז! בשנת 2019, מתוך 347,578 עולי רגל שנרשמו וקיבלו את תעודות הקומפוסטלה, 55% הלכו ב'דרך הצרפתית', 189,937 צועדים, כשיותר מ-50% מהם צעדו רק ב-115 ק"מ האחרונים, מסאריה (Sarria).
2. 'הדרך הפורטוגלית' (Camino Portugues) – דרך שהיא השנייה במידת הפופולאריות שלה אחרי הדרך הצרפתית. מתחילים אותה בליסבון (640 ק"מ לסנטיאגו), בקוימברה או בפורטו, ומגיעים לסנטיאגו דרך העיירה החשובה פאדרון (Padron). ב-2019 צעדו כאן כ-27% מצועדי הקמינו, 94,649 איש; 22,292 מהם צעדו במסלול החוף מפורטו לרדונדלה שם הדרכים מתאחדות.
3. 'הדרך הצפונית' (Camino del Norte) – מתחילה בעיר הצרפתית אירון (Irun) ונמשכת לאורך קו החוף הצפוני של ספרד עד למחוז גליסיה שם היא פונה דרומה ומשתלבת עם 'הדרך הצרפתית', ליד ארזואה (Arzua). נתיב זה מבוסס על דרך רומית עתיקה שנקראת 'דרך אגריפה'. ס"ה 827 ק"מ, וב-2019 צעדו בה כ-5.47% מצועדי הקמינו דה סנטיאגו (19,019 צועדים).
4. 'הדרך האנגלית' (Camino Ingles) – אשר שימשה באופן מסורתי את הצליינים שהגיעו לספרד בדרך הים, עלו לחוף בפרול (Ferrol), ומשם צעדו דרומה לכיוון סנטיאגו דה קומפוסטלה, 110 ק"מ. הדרך זכתה לשמה זה כיוון שמרבית הצליינים שהשתמשו בה הגיעו מאנגליה. ב-1019 צעדו בה כ-4.54% מצועדי הקמינו (15,780 צועדים).
5. 'דרך הכסף'/'הדרך המרוצפת' (Via de la Plata) – דרך רומאית עתיקה (קאלזאדה רומנה), אשר שימשה גם את הפולשים המוּרים שהגיעו מצפון אפריקה. הדרך מתחילה בסביליה ומשם נמשכת צפונה לסמורה (Zamora) דרך סלמנקה, ומתחברת ל'דרך הצרפתית' בעיר אסטורגה (או שממשיכה בדרך ייחודית עד לסנטיאגו). אורכה הכולל כ-1,000 ק"מ. כ-2.65% מעולי הרגל צעדו בה ב-2019 (9,201 צועדים).
6. 'הדרך הקדומה' (Camino Primitivo) – זהו הקמינו העתיק ביותר, היוצא מהעיר אוביידו (Oviedo) שבמחוז אסטוריאס (Asturias) בצפון ספרד ויורד לסנטיאגו דה קומפוסטלה דרך העיר מלידה (Melide) שם הוא מתחבר לקמינו פרנסס. בנתיב זה צעד המלך אלפונסו השני במאה ה-9 מעט לאחר גילוי עצמותיו של יעקב-סנטיאגו, בתקופה שמרבית ספרד היתה תחת שלטון המוּרים. אורך קמינו זה 313 ק"מ, וב-2016 צעדו בו כ-4.52% מההולכים (15,715 עולי רגל).